המסלול הודו תאילנד קמבודיה מינמאר (בורמה) אינדונזיה ניו זילנד פיג'י איי קוק טאהיטי ארה"ב שוב בבית	יום שבת, 9.8.03 השנה היא שנת 2012. בפעם הראשונה בתולדותיה, נבחרת בארה"ב אשה לתפקיד הנשיאות, ולא סתם עוד אשה, אלא אשה יהודיה! סוזאן גולדפארב. שבועות מספר לאחר הבחירה, צילצלה הנשיאה החדשה לאמה, ואמרה לה: 'אז מה, אמא, אני מניחה שאת מתכוונת להגיע הנה לטקס ההשבעה שלי, כן?' ענתה לה האם: המממ... לא יודעת, בתי. אני לא חושבת שאגיע. זה עשר שעות נהיגה, ואבא שלך כבר לא צעיר כמו שהיה, והשגרון שלי הורג אותי..' 'אל תדאגי לזה אמא' אמרה הנשיאה הנבחרת של המדינה החזקה בעולם. 'אני אשלח את מטוס 'חיל האויר 1' להביא אתכם הנה ולהחזיר אתכם הביתה, ולימוזינה תקח ותביא אתכם מפתח הבית לפתח הבית.' 'המממ... לא יודעת' אמרה לה האם. 'מה אני אגיד לך, כולם יהיו שם לבושים בתלבושות מפוצצות, ומה בשם אלוהים אני כבר יכולה ללבוש מהסמרטוטים שיש לי?' 'אוי, אמא, אל תדאגי לזה בכלל!' אמרה לה סוזאן, 'אני אדאג שאחד המעצבים המובילים במדינה יכין לך שמלת נשף מפוארת.' 'יקירתי, את יודעת שאני לא אוכל לאכול את כל האוכל הטעים שיגישו שם' המשיכה האמא להתלונן. 'לזה את ממש לא צריכה לדאוג, אמא' אמרה לה הבת. 'כל האוכל יוכן על ידי הקייטרינג היהודי הכי טוב שיש, הכל יהיה כשר לגמרי! רק תבואי. אני כל כך רוצה שתבואי.' אז בחוסר רצון בולט נתנה האם את הסכמתה, וככה בתאריך 20.1.2013, בטקס השבעתה של הבת לנשיאות, ישבה האמא בשורה הראשונה, בין האורחים המכובדים ביותר. במהלך הטקס, רכנה האם לעברו של אחד הסנטורים שישב לצידה, ונעצה את מרפקה בצלעותיו. 'היי, אתה רואה את האשה הזאת שם, שמחזיקה את התנ"ך בידה ונשבעת אמונים להיות הנשיאה של ארה"ב?' שאלה אותו בלחישה. 'כן' לחש לה הסנטור בחזרה. 'אתה יודע,' אמרה לו האמא בגאווה בלתי מוסתרת, 'האח שלה הוא רופא!' מה נזכרתי בסיפור הזה עכשיו?? סיימתי לקרוא ספר מדהים. 'האפיפיורית יוהנה' שמו, ואני חושבת שהוא ראוי להיות ברשימת ספרי החובה לנשים באשר הן נשים. רגע רגע, שלא תבינו שלגברים הוא לא מתאים... נהפוך הוא, לא יזיק להם לקרוא אותו, כדי להבין ולהפנים, שלא כולנו נולדנו לעמוד על ארבעת המרצפות שליד הכיור. כלומר, מי שרוצה לעשות זאת, מבחירה, סחתיין, שיהיה לה לבריאות. אבל מי מאתנו הנשים, שרוצה קצת יותר מזה, שתקרא את 'האפיפיורית יוהנה', ותחרוט את דמותה על לוח לבה. בכל פעם שאיזה גבר, או ממסד, או סמכות, או מרות, ינסו להצר את צעדיה, שתתן קריאת קרב ותסתער קדימה. כי כשאנחנו רוצות משהו, אבל באמת באמת, אז אף אחד ושום דבר לא יעמדו על דרכנו! יוהנה הזאת, נולדה אי שם במאה העשירית לספירה, ולא הסכימה להצטמק לתוך המשבצת שיועדה לנשים בתקופתה. היא נלחמה לפרוץ אותה, ללמוד, להתפתח, לעשות דברים אחרים מריקמה והולדת תינוקות, וכשלא התאפשר לה לעשות זאת כאשה - היא התחפשה לגבר, והגיעה, בדרך לא דרך עוצרת נשימה, עד למשרה הרמה של האפיפיור. צחוק הגורל, האפיפיור יוהן, לא אחר מאשר יוהנה הקטנה והדחויה, אשה בכל רמ"ח אבריה, כמו גם בנשמתה, עטויה בגלימת גבר. הספר כתוב ביד אמן, בצורה מרתקת, קשה להניח אותו מהיד. הוא שופך אור על תקופה רחוקה, שאנחנו מכירים רק קצת משיעורי ההיסטוריה בבית הספר. פשוט תענוג צרוף של קריאה, פלוס הערך המוסף של קבלת חיזוקים לאגו הנשי הקולקטיבי. אז יאללה, לרוץ לקנות, 62 ש"ח בסטימצקי... ~~~~~~ נראה לי שהפוסט הזה, הוא האחרון במיקרו קוסמוס הנוכחי... בפעם הבאה שיופיע כאן משהו בכתובת הזאת, זה יהיה בבלוג חדש, בעיצוב חדש שאיה מבשלת עכשיו במחשב שלה. ואתם יודעים מה, יש לי גם בשורה נוספת, שאני יודעת שתשמח כמה וכמה אנשים: שעת סיפור חוזרת לחיים... אוטוטו. כבר יש סיפורים מוכנים בקנה, ואני מקווה שהכל יעלה לאוויר במהלך השבוע הקרוב. אז עד אז... אריבדרצ'י! יום חמישי, 31.7.03 אז הנה אני כאן שוב... כאילו לא עברה לה כמעט שנה. מישהו עוד זוכר את שעון הספירה לאחור שהיה בתחתית האתר הזה לפני שנסעתי?? פתאום נתקפתי בכאלה געגועים אליו! כמה הייתי רוצה שתהיה לי סיבה חדשה לשים כאן שוב שעון כזה. נראה לי נורא נחמד לחיות את החיים בציפיה לקראת משהו שיודעים מתי הוא יגיע. בלי השעון, בלי איזשהו תאריך יעד, החיים נראים לי מה זה ארוכים ומתמשכים.. מה, מעכשיו ולמשך עשרים-שלושים השנים הבאות, לא הולך לקרות לי שום דבר מסעיר שצריך למדוד את הזמן עד אליו? בחלומות. אני כבר אמצא משהו להתרגש לקראתו. ואם למישהו יש איזה רעיון של מה כדאי להתחיל לספור לאחור, שיגיד לי. רק אל תציעו לי לשים שעון עם כך וכך ימים/שעות/דקות עד שיבוא השלום, או עד שיגיע המשיח. בדקתי כבר את שני הנושאים הללו, ומסתבר שלא נקבע להם עדיין תאריך. בכל אופן לא במאה הנוכחית. ~~~~~~ ישבתי לי הבוקר מול הטלויזיה, וזיפזפתי בין הערוצים המגישים תכניות בוקר. עוד לא הזדמן לי לעשות דבר כזה מאז החזרה ארצה. הייתי בדרך לבדוק את ערוץ 10 כי הוא חדש לי, ומשום מה נעצרתי על 9. ערוץ לרוסים? לא ידעתי שיש דבר כזה. במקום לתת עוד לחיצה אחת על השלט, כדי להגיע למחוז חפצי, נעצתי עיניים כמעט מהופנטות במסך. מגישת התוכנית דמתה לברבור יפהיפה ארוך צוואר, לבושה בחליפה לבנה עמוקת מחשוף, ולצווארה קשורה מטפחת ירקרקה. כל כך נשית, כל כך אלגנטית. האיפור שלה היה מלאכת מחשבת, ולא יכולתי להתיק את מבטי ממנה. לידה ישבה מרואיינת יפה, מטופחת מכף רגל ועד ראש, ומי שעמד מאחורי המצלמה ידע יפה מאד להתעכב על כל פרט: הצפרניים העשויות למשעי, הגבות המרוטות, פס האייליינר המדוייק. שתי הנשים ניהלו שיחה בחן ובנועם שמזמן לא ראיתי כמוהם. כמובן שאוצר המילים שלי ברוסית, שמוגבל לבערך שתיים וחצי קללות, לא איפשר לי להבין מילה ממה שאמרו, אבל זה בכלל לא עניין אותי. הייתי ממוקדת כולי בתרבות השיחה שלהן. אחת שואלת, עם מבע מתעניין בעיניים, השניה עונה, הראשונה מקשיבה, שואלת עוד משהו, ושוב תשובה נינוחה, לוקחת את הזמן שלה, מחייכת. אף אחד לא לוחץ את אף אחד, לא קוטעים תשובה באמצע, לא שואלים שאלה ועוצרים את המשיב באמצע ההברה השלישית. איזה יופי היה לצפות בתכנית! נתקעתי עליה איזה רבע שעה, בלי להבין מילה, רק בלהסתכל ולהתפעל. קודם כל מהיופי של הנשים שנראות בעיני בדיוק כמו שאשה אמיתית צריכה להיראות, ואני לא מדברת דווקא על היופי הטבעי שנפל בחלקן של אחיותינו בנות רוסיה, אלא על הטיפוח, הקוקטיות, ההקפדה על הפרטים. ושנית, בגלל האווירה הנעימה ששרתה על התכנית. אחר כך עברתי לערוץ 10 ונהיה לי שחור בעיניים. כמה וולגריות, כמה צעקנות - בלבוש, בדיבור, בתנועות, בפרצי הצחוק. כאב לי בעיניים ובאוזניים, אז עברתי לתכנית הבוקר של ערוץ 2. אותו זיפת. מיהרתי לערוץ הראשון, רק כדי לגלות שכולם עשויים באותו שטאנץ. גם המראיינים וגם המראיינות וגם המרואיינים. כזה מין הו-הא ובלגן, אחד נכנס לדברי השני, לא נותנים לגמור משפט, שואלים שאלה ולא מתעניינים בכלל בתשובה אלא רצים הלאה. אווירת שוק. אז מה, שאני אתחיל מעכשיו לצפות רק בערוץ 9 ברוסית?? הלוואי שהיינו לומדים מהם קצת קולטורה.... ~~~~~~ כולם מדברים על האמהות החד-הורית. יצאתי מזה משוגעת לגמרי כבר. פעם אני מקשיבה ברדיו לאמא כזאת, ונקרע לי הלב, ואני אומרת איזה חרא ביבי, ופעם אני קוראת מאמר בעיתון, ומשתכנעת שהאמהות האלו הן סתם עלוקות המוצצות את כספי המיסים שלי ושלכם. ככה כל יום אני מתנדנדת בין אהדה למאבקן, לבין סלידה מהן ומכל תרבות ה'מגיע לי' שלהן (אף אחד לא יתרגז שאני אומרת את זה, נכון? את כל הרוגז כבר הוציאו על דודו האידיוט). בקיצור, קשה לי להחליט - הן צודקות או לא צודקות?? קיבלתי משהו באימייל, שנכון להרגע גרם לי להחליט שהן לא צודקות. אני לא מבטיחה שלא לשנות את דעתי מחר. אבל בינתיים, תראו מה כותב אראל סג"ל על הנושא הזה. שווה קריאה. החמור ושברו/אופנת סג"ל על סולטן רשע, עכברים ובורגנים בלי גרוש על התחת * די לסחיטה אראל סג'ל הסולטן הממלוכי חליל אל- אשרף שכבש את עכו ב- 1291 ושם קץ לממלכת הצלבנים היה אדם רע לב ואכזר. לא סתם מניאק שמשתין בלי להרים את הקרש ומשאיר טיפות שאחרי זה אנשים תמימים מתיישבים עליהן, אלא ממש פסיכופת וסדיסט עם תחביב נורא של המצאת עינויים מקוריים עבור שבוייו. המפורסם שבהם נקרא "הקדרה" וקוראים בעלי קיבה חלשה, זה הזמן שלכם לדלג לפסקה הבאה. הנידון היה נעקד לשולחן ברזל וקערת ברזל יצוקה היתה מונחת על בטנו כשפתחה צמוד לגופו. בשלב השני, צמד עכברים היו מוכנסים אחר כבוד לחלל הסיר שנקשר לבטנו של הקורבן. הדגדוג בהתחלה לא היה נורא אלא שאז היה הסולטן בכבודו ובעצמו אוחז בלפיד ומחמם את תחתית הקדרה מבחוץ. ככל שהברזל התלהט, היו העכברים נואשים יותר בחיפושם אחר דרכי מילוט. כיוון שלא קראו להם מקגייוור וכיוון שפתח היציאה היה מחובר לבטן בשר ודם, לא היתה להם ברירה אלא לקדוח דרכם החוצה בכרסו של האומלל הקשור. וזה כבר לא היה מדגדג. ומה אני רוצה להגיד בזה? שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, לעתים נדמה לי שמדינת ישראל שולחת לבטנו של המעמד הבינוני, הלוא הוא חמור הגרם, צמד עכברים רעבים. לאחד קוראים מס הכנסה ולשני ביטוח לאומי. ביחד הם מבקשים שוב ושוב, בשל צו השעה כמובן, והעובדה שיש לממן מיליונים של מקבלי קצבאות לכרסם את דרכם בבטנו של החמור. אז זהו, גם החמור רוצה לנעור בכאב, ליילל, לספר איך מכל שקל שהוא מרוויח נשארים לו 30 אגורות, במקרה הטוב, אחרי כל ההורדות. החמור לא מבין את המציאות הישראלית, היא פועלת כנגד כל החוקים המקובלים. הרי הוא בורגני למהדרין ועל פי כל הפרמטרים המוכרים מההיסטוריה, הספרות והאקדמיה, אמור הבורגני להיות מושא ללעג בשל השגרה המשעממת של חייו, צרות אופקיו, שטחיות ערכיו אך מאידך גיסא, כפיצוי הוא זוכה לרווחה כלכלית מסוימת. לא מיליונר, אבל חי בנוחות. והנה במדינת היהודים הבורגני הוא גם עבד לשגרה משעממת, גם הורה טוב לילדיו וגם מושא ללעג, אלא שהרווחה הכלכלית שאמורה להקהות את הבוז להווייתו הרוחנית הדלה אינה קיימת. בורגני- בורגני, אבל חמור נשאר חמור. למיטב ידיעתי, האם החד הורית היחידה בהיסטוריה היתה מריה, אמו של ישו. מאז, אלוהים הפסיק להטריד מינית בחורות יהודיות כשרות ושום הוכחה שבעולם, כולל עדות אישית של אליהו הנביא, לא תגרום לי להאמין כי ברוך הוא וברוך שמו אחראי לעיבורה של אילנית לוגסי מדימונה. מה אני אגיד לכם, עם כל המוניטין הרע שצבר הקב"ה לאורך דברי הימים, אני בטוח שגם לחרמנות שלו יש גבול. צפיתי בגברת לוגסי בטלוויזיה שודדת מילקי מסופרמרקט בעודה מנופפת בציפורניה המטופחות בסיגריה וטלפון נייד תלוי לה בנונשלנטיות. הגברת לוגסי דרשה את "המגיע לה", אם לא, איימה, "תבעיר את המדינה". כמדומני, לפני שנה שודרה סדרה תיעודית בשם "הדימונאים", שבה כיכבה הגברת לוגסי. בין היתר היא הודיעה שם לגבר מסוים על כוונתה להיכנס ממנו להריון ללא צורך בסיועו הכלכלי לרווחת הילוד. אם הבנתי נכון, אזי לביטוח הלאומי היה תפקיד אופי מרגש כמממן ההרפתקה הלוגסאית. בלי פוליטיקלי קורקט ובלי מכבסת מילים אני מתכבד להודיע לגברת לוגסי ולכל אם חד הורית שאינה מתפרנסת מעמל כפיה, כי אני על ההנאות שלי משלם. על הנאות של מישהו אחר אני לא רוצה לשלם. מאיפה החוצפה לדרוש ממשלם המסים את האחריות של אב. בשם איזה מוסר מוטל עלי לממן אחריות אלמנטרית של גבר אחר. ולא מקובלת עלי התשובה של משפחה אלטרנטיבית או אלטרנטיזית, מי שלא מסוגל לממן את ילדיו שילבש גומי. וזוהיבדיוק הבעיה במדינת ישראל של העשורים האחרונים, אחריות הפכה למילה גסה, הממסד הוא בייביסיטר ויש פראיירים שיממנו. מדוע שאב ישלם מזונות עבור ילדיו אם הוא יכול להתרים לטובת העניין אבות אחרים? עם כל הכבוד למצוקתן של חד הוריות בישראל הרי שחוק האבהות הוא די ברור, נגעת נסעת. דרשו את המגיע לכן מאלו שעיברו אתכן. אני מוכן ברצון לשלם מסים על מנת לסייע לנכים, מוגבלים, יתומים, קשישים ואפילו מובטלים כרונים, אבל בשם איזה רעיון נעלה אני צריך לקחת מהילד שלי כדי לתת לילד אחר? עורו- עורו אי שם במשרדי הביטוח הלאומי, אל תיתנו לאבות מנוולים להתחמק מאחריות. הנה רעיון: תקימו לסרבני מזונות מחנות עבודה, נניח בקטיף בערבה. שם הם גם יפרנסו את ילדיהם וגם ילמדו שאם אין להם כוונות לממן אבהות אז עדיף שיגמרו לתוך טישו. אין לי צל של ספק שחלק מהקוראים טוענים כלפי בזמן הקריאה שאני בנאדם מזופת מרושע ואכזר. איפה הלב שלך? איך אתה לא מזדהה עם מצוקתה של ויקי כנפו הגיבורה הצועדת במחאה על הפגיעה בשכבות החלשות? מה לגבי רגישות חברתית? הזדהות עם הסובל והחלש? היכן מידת הרחמים היהודית? הכל טוב ויפה רק שנמאס לי. הרגישות החברתית והמחויבות המוסרית שלי היא קודם כל קודש לבשרי ודמי שמחובתי לשלם עבורו 2000 שקל למעון. אין לי הנחות בארנונה, גם לא סיוע לשכר דירה (עד 95 אחוז) ונמאס לי לעמוד על הכוונת של ארגונים חברתיים כקופה רושמת. החלטתי לכתוב בניגוד לטון הפופוליסטי הרווח בעיתונות שטחית ואווילית, בשל עיוות שצרם באוזני בכל פסטיבל הפורסט גאמפיות של השבועיים האחרונים. האמהות הללו לא צועדות ודורשות לחם עבודה אלא אך ורק את החזרת הקצבה המלאה. החלק של העבודה נעלם, גם הבושה. חמור מזה, חלקן, בגיבוי גורמים פוליטיים המתנגדים למדיניות נתניהו, מאיימות להבעיר את המדינה. וזוהי התוצאה האמיתית של מדיניות הרווחה הישראלית שאיבדה כל רסן בעשור האחרון, הגולם קם על יוצרו. מקבלי הקצבאות וארגוני הרווחה למיניהם, פיתחו תאוריה חברתית וכלכלית חדשה שבה משלמי המסים עובדים אצלם. המצוקה היא רכושם וקרדום לחפור בו ולא מעניין אותם מצב המשק והעול המוטל על המעמד הבינוני. דרישת שר האוצר כי ייצאו לעבוד הופכת אותו מיד למנוול חסר רגישות חברתית. רצונו ההגיוני להפחית את נטל המס הלא נורמלי על העמלים במדינה מזכה אותו בתואר קונספירטור בבעלות בעלי ההון. והנה, במקום הכרת תודה לחברה הישראלית על מימון חסר תקדים, מאוימים האזרחים שומרי החוק ומשלמי המסים במהפכה אלימה. זה כבר לא מסים זו סחיטה. אין מחלוקת כי התוכנית הכלכלית של נתניהו קשה וחסרת תקדים בתפישתה האידאולוגית, תוכנית שבהחלט פוגעת בסדר הקיים בו בטלנות מזכה בקצבה. יש מקום גם להתאים אותה למציאות ולמנוע פגיעה בנזקקים אמיתיים כולל באמהות חד הוריות שאובייקטיבית אין באפשרותן להתפרנס. יחד עם זאת, רק תוכנית קשה, תקדימית תוביל אותנו לחוף מבטחים פיננסי. לא עוד פרזיטים מקצועיים, לא עוד הורים המתפרנסים על גב קצבאות ילדיהם ולא עוד מאות אלפי מובטלים בשעה שהארץ מלאה עובדים זרים. מדינה צודקת יותר והגונה יותר היא לא מדינה המחלקת קצבאות לכל דורש אלא מדינה בה אדם נהנה מרוב פרי עמלו, השכלתו וכשרונו. לא מהכל, מהרוב. נפתחת עצומת תמיכה חדשה של סטודנטים וצעירים אשר קוראים לשר האוצר להמשיך עם צעדי החירום להצלת המשק הישראלי ולא להיכנע ללחצים של קבוצות שונות באוכלוסיה. העצומה תוגש לשר האוצר כביטוי תמיכה במהלכי התוכנית הכלכלית. לחתימה על העצומה ולקריאת הנוסח המלא, אנא הקישו כאן: לעצומה יום שלישי, 15.7.03 ירושלים, ישראל סוף סוף.... היי, שלום לכולם! אז כן, חזרנו הביתה.... ואתם יודעים מה? אין, אין, אין, אין, אין כמו הבית!!! תם ונשלם מסענו מסביב לעולם, ואנחנו מה זה עייפים ומותשים, אבל מאושרים! נא לא להזכיר לידי מטוסים או מזוודות לפחות למשך עשר-עשרים השנים הבאות... (סתאאאם, תנו לי כמה חודשים לנוח, ונפשי שוב תצא אל הדרכים.... ) נחתנו נחיתה לא הכי רכה בארץ הקוידש. בשביל לעזור לנו להתגבר, נטשנו מאחורינו את הביצה הדביקה שנקראת תל אביב, והחלטנו לקבוע את משכננו בירושלים, באוויר הרים צלול כיין ובחיק המשפחה הקרובה.. אחח... איזה עונג ונחמה.. שכרנו דירה מקסימה בבית הכרם, וכשתגמר מלאכת הסידור/ריהוט/דפיקת מסמרים וכו' - נתפנה לחשוב ולהחליט מה יעלה בגורלו של האתר הזה. יש לי חשש מדאיג (ההתמכרות, ההתמכרות...) שהוא יהפוך לבלוג. נראה. אולי גם "שעת סיפור" יקום לתחיה מחודשת... אז תודה לקהל הקוראים הנאמנים שליווה אותנו לאורך כל הדרך, תודה למצטרפים החדשים, תודה לכל המגיבים ושולחי האימיילים (מקווה שעניתי סוף סוף לכולם !! ) תחזיקו לנו אצבעות להתאקלמות קלה ומהירה, וצפו בסבלנות לבואו של הבלוג.... לא נשארו לנו עוד הרבה קרטונים לפרוק... להשתמע בקרוב!!           לפרקים הקודמים:       ניו זילנד       מינמאר       תאילנד       הודו
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד וליעקב מנוחין        עיצוב האתר: