|
הודו תאילנד קמבודיה מינמאר (בורמה) אינדונזיה ניו זילנד איי הפסיפיק ארה"ב    |
|
יום שלישי, 25.3.03 נאנדי, ויטי לבו, פיג'י ( Nadi, Viti Levu Island, Fiji ) שלום שלום לכולם מנאנדי.... בולה! (BULA).... היי, כולם צריכים לענות לי בחזרה, בקול רם ונמרץ: בולה! בכל פעם שאנחנו מחזירים 'בולה' חלשלוש, נוזפים בנו: מה זה, ככה לא אומרים שלום בפיג'י!! כאן צריך לענות 'בולה' עליז ושמח, בקול גדול, עם סימן קריאה בסוף !! פחות מזה, לא 'עובר'.. יעירו לך, ויתקנו, וילמדו אותך עד שתגיד נכון.... אז בולה ענק לכולם, וולקאם טו פיג'י... הבוקר ירדנו מספינת הקרוזים שהובילה אותנו בין האיים. איזו חוויה!! אני יושבת עכשיו בחדרנו במלון קפריקורן בנאנדי, ומרגישה עדיין את תנודות הספינה על הגלים... הכל מסביבי רוקד כזה.. מה עושים המלחים ואנשי צוות המשרתים על הים? איך הם מתרגלים כל פעם מחדש לדרוך על קרקע מוצקה? אין לי מושג, אבל לי יש איזו תחושת סחרחורת קלה כאילו אני עדיין על הים... את שלושת הימים הבאים אנחנו מתכוונים לבלות כאן, במלון, ברגיעה מוחלטת, במינימום עשייה. צריך הרי לנוח מקרוז התענוגות המעייף הזה.... אבל הסיבה האמיתית היא, שראינו ועשינו כבר את כל מה שרצינו לראות ולעשות בפיג'י, ועכשיו אנחנו רק מחכים לטיסה שתיקח אותנו מכאן לאיי קוק. טיסה כזאת יש רק פעם אחת בשבוע, והיינו צריכים לבחור בין שהייה קצרה מדי בפיג'י, לעזוב לפני שלושה ימים, לבין אחת ארוכה יותר, עד סוף השבוע הזה.. בחרנו בארוכה, וככה אנחנו 'תקועים' כאן בהמתנה. אני מקווה שיצמח מזה לפחות דבר אחד טוב, והוא - שאספיק להדביק את הפיגור בעידכונים כאן... אז בואו נתחיל בסיפורי פיג'י... הגענו לשדה התעופה של נאנדי בשעת בוקר מוקדמת. באנו הנה בלי שום תוכנית ידועה מראש, ולמעשה לא בדיוק ידענו אפילו מה אנחנו רוצים לעשות. כל הזמן אמרנו 'נגיע ונראה, נגיע ונראה'... אז הנה הגענו, וכפי שמומלץ בלונלי פלאנט, דבר ראשון חיפשנו את לשכת המידע לתיירים. סרקנו את כל השדה, הקטן יחסית, ימינה ושמאלה, ואין דבר כזה, לשכת מידע לתיירים... השדה נמצא בשיפוצים, הכל מלא קורות עץ ומרצפות שייש ופחי צבע - בטח יהיה כאן יפה כשיסיימו את העבודות. אבל בינתיים יש רק בלאגן גדול, והמון שלטים המתנצלים על אי הנוחות. כל התיירים מנותבים יחד במין מסדרון צר וארוך שזורק החוצה, ישירות לזרועותיהם הפתוחות של עשרות סוכני תיירות, נציגי בתי מלון, חברות ספנות וכו'. כולם לבושים במדים, או לפחות בחולצה לבנה, עם תג המזהה אותם, וקשה להבדיל בין אנשים הנמצאים שם בתפקיד מטעם שדה התעופה או משרד התיירות, לבין 'ציידים' שבאו לצוד קליינטים. למודי נסיון, דחינו את כל מי שפנה אלינו, והתעקשנו למצוא את לשכת המידע הרשמית של המדינה. שאלנו פה ושאלנו שם, וכל אחד גילגל אותנו לידיים של סוכן זה או אחר המקורב אליו.. מהר מאד הבנו שכאן, כדאי לנו לזרום עם השיטה, ולא להתנגד לה. כי בסך הכל, סוכן נסיעות יכול להיות לנו לעזר. אחד, גוליית כזה לבוש בחצאית, שהציג את עצמו כג'רי, 'זכה' בנו, ותכף השתלט על עגלת המטען שלנו והתחיל להתקדם לעבר המשרד שלו, כשאנחנו נשרכים אחריו. החום והלחות היו בלתי נסבלים!! אגלי זיעה נטפו מאתנו, והסיטואציה כולה היתה די מלחיצה, כי בנוסף לכל, מכשיר הכספומט ממנו ניסינו למשוך כסף מקומי התגלה כמקולקל, וראינו איך אנחנו הולכים להפרד ממעט הדולרים האמריקאים המזומנים שיש לנו... אפשר לחזור לניו זילנד, שם הכל מסודר ויעיל ודופק כמו שעון????? המשרד של ג'רי ממוקם בקומה השניה של בנין שדה התעופה, ומגיעים אליו, בגלל השיפוצים, בנתיב יסורים ארוך ומייגע, מסביב, מבחוץ. אבל מעז יצא מתוק, כי בנתיב הזה, נחבאת בין כמה וכמה משרדי נסיעות פרטיים, גילינו את לשכת התיירות הרשמית של פיג'י. עשינו דיל עם ג'רי, שלא כל כך היה מבסוט מהגילוי הזה: נקבל מידע מהם, אבל מבטיחים לבוא להזמין אצלו... הרי הלשכה רק נותנת מידע, ולא עוסקת בהזמנות בפועל. אחרי חודש ומשהו של ביקורים תכופים בלשכות מידע ניו זילנדיות שופעות אינפורמציה וחומר כתוב, כנראה שציפיתי להרבה יותר ממה שפיג'י יכולה לתת. הפקיד הסתכל עלי כמו על יצור שצנח מכוכב אחר, ולא הבין איך זה העזנו לבוא לשבועיים בלי הזמנות מראש. במקום לתת לי מידע או חומר, הוא כל הזמן דחף אותי להכנס לאחד מסוכנויות הנסיעות הסמוכות, שם כבר 'יתפרו' לנו את המסלול המתאים לכל ימי השהייה שלנו... יצאתי משם עם מפה של האי הגדול, ויטי לבו, שאחר כך הסתברה כמעוותת ושטחית ביותר, והצטרפתי ליעקב ולג'רי ששחו בנהרות של זיעה במסדרון הלא ממוזג של קומת המשרדים הזאת.. המשרד של ג'רי, לעומת זאת, היה ממוזג ונעים, והייתי מוכנה לשבת שם כמה שעות טובות, ולבדוק אופציות של בתי מלון. פשוט כל מחשבה על יציאה החוצה לחום והלחות ממש היתה מפחידה.. מלבדנו, היה במשרד הזה עוד זוג שעלה בחכה, מאוסטריה, ואחת הפקידות פרסה בפניהם חוברות כרומו של ים כחול ודקלים. היא הזמינה אותנו להתיישב לידם, כי המידע שהיא נותנת להם יכול להיות רלוונטי גם בשבילנו, כך היא אמרה וחשבה.. אבל המידע שהיא נתנה להם, גרם לנו להשתנק.... בתי מלון במחירים של 300 דולר ומעלה ללילה.. היא הסבירה להם שבאי ויטי לבו אין הרבה מה לראות, והחופים לא יפים. כדאי לנסוע לאיים אחרים. כרטיסי טיסה בין האיים יעלו עוד כך וכך מאות דולרים, ואם מעדיפים מעבורות אז זה קצת פחות... כל מיני שמות אקזוטיים נזרקו לאוויר, מאלולו ביץ', טרז'ר איילנד (אי המטמון) פלאנטיישן וילאג', מוסקאט ריזורט וכאלה.. בקיצור, להכין כמה אלפיות.. יעקב נדלק על אחד מהמקומות האלו שהתמונות שלו בחוברת אכן היו מהממות, וניסה להסביר לי שאין מה לעשות, פיג'י יקרה, ואם אנחנו כבר כאן ואין לנו ברירה אחרת - מוטב שנהנה מזה, יעלה כמה שיעלה.. כמובן שזה יבוא על חשבון דברים אחרים, כי התקציב שלנו מוגדר וקבוע מראש, הכסף נגמר- חוזרים הביתה.. אני נחרדתי. קודם כל מהמחירים. אבל עוד יותר מהם - מעצם המחשבה של להיות 'סגורה' במלון מהודר מרובה כוכבים, ולהתבשל מסביב לבריכה שלו, או על יד בופה הבארבקיו... זו לא הפיג'י שאני רוצה לראות, וסוג כזה של שהייה משעמם אותי. התכנית שלי היתה אחרת, ואחרי התדיינות ארוכה מאד, הצלחתי לשכנע - קודם כל את האופוזיציה מבית, ואחר כך את ה'אויבים' מבחוץ - שכל מה שאנחנו צריכים ברגע זה, זה רק מקום להניח בו את הראש הלילה. מחר בבוקר יום חדש, ועד אז נחליט מה אנחנו רוצים לעשות. הצלחנו להמלט משם, לאכזבתם הרבה, רק עם הזמנה למלון פושטי במרכז נאנדי. 'נאנדי הוטל' הוא המלון היחיד במרכז העיר שמתאים לאנשים מן הישוב, וגם הוא לא מציאה מי יודע מה גדולה. מלבדו יש עוד שני מקומות פשוטים, ברמה של אכסניה, אבל שומר נפשו ירחק מהם. יש בו כמה רמות של חדרים, ואנחנו לוקחים את חדר הדה-לוקס שלהם, 68 דולר ללילה. נו, זה כבר יותר מתאים לתקציב שלנו! כמעט כל בתי המלון בפיג'י - ברגע שאתה עושה אתם הזמנה, הם שולחים מכונית כדי להביא אותך אליהם למלון. ההסעה על חשבונם, רק תבוא.. המתנו עוד כמה דקות במשרד של ג'רי, עד שהוא בישר לנו שהרכב מחכה לנו למטה, ויצאנו לדרך. הנהג קידם אותנו בבולה רחב חיוך, והתלהב מאד כששמע שאנחנו מישראל. איזו ארץ יפה יש לכם... הייתי בים המלח! בטבריה. בירושלים, תל אביב. בסוריה, בעמאן. באילת! איזו ארץ, איזו ארץ... לא היה ברור לנו מה מצא חן בעיניו יותר, עמאן או תל אביב, וגם לא ניסינו לתקן אותו שסוריה לא בדיוק שייכת לישראל... הסתבר שהוא שירת ביחידת החיילים הפיג'יאנים שהאו"ם שלח ללבנון, ובחופשות שלו - טייל קצת בסביבה.. מאיפה לו לדעת מי נגד מי... החלפנו קצת חוויות על פיתה ועל פלאפל וכאלה דברים שזכורים לו משם, והגענו למלון. איזה עולם קטן - אחד האנשים הראשונים שאתה פוגש בקצווי עולם, ביקר בארץ הרחוקה שלך.. כל האנשים במלון מאד חייכנים וחברותיים, כולם מתפעלים מהעובדה שעשינו את כל הדרך מירושלים עד לפיג'י, ומאחר והם כולם נוצרים אדוקים, אז כל מגע עם אנשים מארץ הקודש כאילו מקרב אותם קצת לג'יסוס קרייסט.. נתקלנו בזה עוד ועוד בהמשך הדרך, שאנשים החזיקו לנו את היד ודיימנו שהם מלטפים את קירות כנסיית המולד שבבית לחם.. התמקמנו יפה בחדר, שבאמת נעשה מאמץ רציני להביא אותו לדרגת דה-לוקס.. הוא היה נוח מאד, עם מיזוג אוויר מעולה ( היה אפילו קצת קר..), פינת ישיבה עם ספה וכורסאות, מרפסת קטנה, פריג'ידר ופינה להכנת קפה עם קומקום וספלים וקפה/תה וחלב. אחרי לילה בלי שינה, כל מה שרצינו זה רק לישון. כשנקום - נחליט מה הלאה. דבר ראשון - פיג'י היא מין 'ליטל אינדיה', הודו הקטנה... על כל המשתמע מזה - המון הודים, לכלוך, רעש, בלגאן, מאכלי קארי חריפים.. ההודים מהווים 45% של האוכלוסיה בפיג'י, ממש לא יאומן. אי שם במאה התשע עשרה, כשפיג'י היתה מושבה של הכתר הבריטי, החליטו הבריטים להביא הנה תגבורת של פועלי חווה הודים, לעבוד במטעי הסוכר. הם הביאו הנה כארבעים אלף הודים, שהיכו כאן שורשים חזקים, וכשהבריטים עזבו את פיג'י - להודים לא היה עניין לעזוב. הם כבר הביאו הנה את משפחותיהם, והתרבו, וכבר היה כאן דור שני ושלישי שראה בפיג'י את ארצו, ומה להם ולחזרה לעוני והרעב של הודו.. במשך הרבה שנים היו כאן סכסוכים קשים בין הפיג'יאנים המקוריים לבין ה'עולים החדשים' ההודים. כמובן שהפיג'יאנים רצו לסלק אותם חזרה למקום שממנו הם באו, אבל ההודים לא טפשים. הם יודעים איפה טוב יותר... הם תקעו יתד, והחזירו מלחמה שערה. ובמשך תקופה ארוכה התנהלו כאן סכסוכים ופרעות של אלו באלו. היום, יש פחות או יותר רגיעה מסויימת ביחסים בין שתי הקבוצות האתניות, וכרגע יש אפילו ראש ממשלה ממוצא הודי. אבל מתחת לפני השטח, אפשר לראות, אפילו בעין בלתי מזויינת, שהמתח קיים, ושאלה לא מתערבבים בקהלם של אלה. לי לא נראה שהפיג'יאנים ממש השלימו עם הנוכחות הזרה הזאת על אדמתם. בכל אופן, לגבינו, כתיירים שהודו יצאה להם מהאף, המפגש המחודש הזה עם ההודים לא היה הכי משמח. למרבית המזל, הם מרוכזים בעיקר בערים, שם הם מחזיקים בכל החנויות והעסקים הקטנים. הרי אין להם אדמה משלהם, הם לא יכולים לחיות בכפרים או להיות חקלאים. אז הם התברגו למה שהם יודעים לעשות הכי טוב - חנויות, ומסעדות, וקצת בתי מלון קטנים וכו'. ברגע שעזבנו את מרכזי הערים ושוטטנו ברחבי האיים - כמעט ולא ראינו אף פרצוף הודי לרפואה. אגב, התחמנות ההודית נסעה אתם את כל אלפי הקילומטרים על הים, ולא נשארה מאחור במיין בזאר.. אותם טריקים ורמאויות קטנות, אותה תגרנות וחלקלקות לשון, ממש כמו במרכז דלהי. ביומנו הראשון כאן, מכרו ליעקב חולצת 'בולה' צבעונית שהוא נדלק עליה, בשבעים דולר טבין ותקילין לאחר הנחה, אחרי שנשבעו באם-אמא שלהם שזה מהכותנה הכי טובה שיש, ושלא נמצא עוד אף אחת כמוה במחיר הזה בכל העיר. יעקב נראה בה כל כך יפה ומצחיק, שלא עמדנו בפיתוי ושילשלנו לידיהם את הכסף. למחרת ראינו את כל העיר מוצפת בחולצות כאלו במחירים של החל מ- 9.90.. אחת שהיא פיקציה לתיירים, מין תוצר מלאכותי, מלוקק ומטופח, שנמכר בחוברות הצבעוניות במאות דולרים ללילה, ומכניס למדינה המון מטבע חוץ.. ואחת, פיג'י האמיתית, זו של העם, זו של היום יום, זו שמחוץ לגדרות הריזורטים המפוארים.. תיירים כמונו, מקומם בפיג'י הראשונה. אף אחד לא הצליח להבין מה אנחנו עושים מחוצה לה. תיירים נורמלים, עושים לעצמם הזמנה אצל סוכן הנסיעות שלהם בבית, או באינטרנט. בוחרים את אתר הנופש בו הם רוצים להיות ואת מספר הימים. רכב של האתר בא לקחת אותם משדה התעופה, ו'מבריח' אותם ישירות אל בין כותלי הריזורט. שמה הם נהנים מכל מנעמי החיים שפיג'י התפרסמה בהם בעולם: חופי ים מקסימים, דקלים, שקיעות מהממות, קוקטיילים, חדרי אוכל ממוזגים עם שלל מאכלים אקזוטיים, והמון המון פעילות בתוך האתר: שייט וצלילה ודייג וסקי מים ומצנחים ודאונים וסירות זכוכית.. וערבי פולקלור, ריקודים ושירים, ואוכל פיג'יאני מסורתי שמבושל בתנור אבן, וכו'... הכל בא עד אליך... אתה לא צריך לנקוף אצבע, או להתאמץ לצאת החוצה. אולי, אם אתה ממש רוצה, ומוכן לשלם 150 דולר לאדם, אז יקחו אותך לטיול מאורגן של חצי יום, לאחד הכפרים בהרים, כדי לראות כפר פיג'יאני טיפוסי, בתפאורה הטבעית שלו. אבל גם הכפרים האלה כבר מזמן לא ממש אמיתיים ואותנטים, הם משתתפים בהצגה הזאת לתיירים כבר הרבה מאד זמן, מתוגמלים על זה בכסף טוב, שמשנה לגמרי את רמת חייהם הכלכלית, ובעקבותיה גם את אורח החיים.. אבל בשביל 'תיירות עסקות החבילה' - זה גם מספיק טוב, דקות אבחנה זה לא הצד החזק שלהם ממילא.. אחרי הכל הם בנופש, ומה להם ולדקדוקי עניות של אותנטיות.. בדרך כלל באים לפיג'י לחופשה של שבוע, ואת רובה מבלים באותו מקום. יש מעטים שבאים לזמן ארוך יותר, ורוצים לדגום יותר ממקום אחד. או למשל שבוע בכפר נופש, ושבוע בקרוז בין האיים.. אז אין בעיה, דואגים להעביר אותם בין לבין, ממקום אחד לשני. אחר כך הם חוזרים הביתה, לרוב לאוסטרליה או לניו זילנד (פיג'י היא ה'תורכיה' שלהם..) והם מהללים ומפארים בשבחה של פיג'י, איזו חופשה נפלאה היתה להם.. מחוץ לריזורטים ( כפרי הנופש ) - אין בפיג'י שום תשתית תיירותית לתייר העצמאי! אנחנו ניסינו לשבור את השיטה, וזכינו בחוויות מופלאות. אבל לא היה קל... ובכל מקום הסתכלו עלינו כמו על חייזרים. גם חבר'ה צעירים שמגיעים הנה, על סף התרמילאים, גם הם נעים במסלולים קבועים, ובדרך כלל מוזמנים מראש. נדיר מאד למצוא כאן אנשים שמשוטטים סתם כך בדרכים, בלי להיות בתוך מסגרת מאורגנת מסוג זה או אחר.. אז אחרי שלושה ימים בנאנדי, שאין מה להרחיב עליה את הדיבור כי היא עיר סתמית וחסרת חן, שכרנו רכב ויצאנו לתור את האי הגדול והראשי של פיג'י, הנקרא ויטי לבו. יש לו צורה אובאלית, כאשר בקצה המערבי שלו שוכנת נאנדי, וממש ממול, במזרחי, עיר הבירה - סובה. יש שתי דרכים ראשיות באי, זו המחברת את נאנדי וסובה לאורך החוף מדרום, ונקראת 'דרך המלכות' - קווינס רוד, וזו שמחברת ביניהם דרך החוף הצפוני, ונקראת 'דרך המלכים' או קינגס רוד. ביחד, זה אמור ליצור עיגול שלם של בערך 500 ק"מ, המקיף את האי, וזה מה שהיה בכוונתנו לעשות, להקיף. אבל הסתבר שהאפשרות הזאת היא רק תיאורטית... כשקיבלנו את מפתחות הרכב השכור - טויוטה קורולה אוטומטית, מנוע 1600, על הנייר מודל 2000 אבל נראית ונוסעת כמו בת 10 לפחות - נציג החברה הזהיר אותנו לא לנסות להקיף את האי מצפון. הוא אמר שיש שם קטעים נרחבים שאינם סלולים, ועכשיו, בעונה הגשומה, הדרך ממש בלתי עבירה. בורות גדולים, שלוליות, בוץ, וכמה עשרות מכוניות תקועות - חוסמים את הדרך. אי אפשר להשתמש בדרך הזאת עד לעונה היבשה, בערך בעוד חודשיים.. וידאנו עם הבחור שמותר לנו בכל זאת לסטות קצת מהכביש הראשי ולרדת לדרכי העפר המובילות לכפרים ולחופים, והוא אישר שאין בעיה עם זה. בפיג'י כולם נוסעים על דרכים לא סלולות, ועסקי הצמיגים הם מן הענפים המשגשגים ביותר בכלכלת האי. הוא רק הזהיר אותנו לנסוע לאט, כי גם הכבישים הסלולים מלאים בורות ומהמורות, ורק במהירות נמוכה אפשר לנסות להמנע מלהכנס לתוכם. המהירות המקסימלית המותרת כאן היא 80 קמ"ש, אבל לרוב נסענו הרבה פחות מזה, כי תנאי הדרך פשוט לא איפשרו אחרת. ברגע שיצאנו מנאנדי, ציפינו למצוא את חופי הזהב עטורי הדקלים והמים הכחולים שכולנו מכירים מהגלויות והסרטים והספרים... טוב, בטח הדברים האלה צולמו במקומות אחרים, לא כאן... אמנם הנוף יפה מאד ומשובב את העין והלב, אבל זה לא מה שנקשר אצלנו במוח עם פיג'י. הכביש הראשי לא נוסע ממש על החוף, והנוף הנשקף הוא המון המון ירוק בעיניים, ולאו דווקא טרופי, אלא סתם המון דשא ועצים. מפעם לפעם גם דקלי קוקוס..   בפעם הראשונה העזנו לרדת מן הכביש הראשי בערך כעשרים ק"מ אחרי נאנדי. בעשרים הקילומטרים האלה, הספקנו כבר להתוודע לנהגים המקומיים, שהלונלי פלאנט מגדיר אותם, ובצדק, כמנייאקים, הם פשוט נוסעים כמו מטורפים, וחסרי סבלנות בצורה ממש מעצבנת. וגם עם הבורות עשינו הכרות.. איך נפערים הבורות האלו באספלט - אין לי מושג.. ולמה לא מתקנים אותם, גם אין לי מושג.. אבל היציאה מנאנדי התנהלה במסלול של זיג-זג, שהיה צריך לקחת בחשבון לא רק את הבורות והפגמים בכבישים, אלא גם את המוני האנשים המתהלכים בשולי הדרך, וגם את המכוניות העוקפות אותך בלי חשבון בפס לבן.. הודו במיטבה.. אז 20 וכמה ק"מ אחרי נאנדי, יש ירידה לחוף שמוגדר כהכי יפה בויטי לבו - חוף נטאדולה. הצרה עם הירידות מהכביש היא שאתה אף פעם לא יודע כמה אתה צריך לנסוע כדי להגיע ליעד.. האם זה בעוד 500 מטר של כביש עפר? האם זה 2 ק"מ? 10? השילוט הוא אפסי עד בלתי קיים. והאם הדרך תהיה כך נוראה כל הזמן, או שזה ישתפר? או ילך ויהיה גרוע יותר? וכשאתה מגלה, אחרי נסיעה של כמה קילומטרים, שכדי להמשיך - רצוי שמטה קסמים יהפוך אותך לאיזה ג'יפ 4X4, אז כבר מאוחר מדי, כי אין לך איפה להסתובב ולחזור על עקבותיך... הדרך צרה מדי. בלית ברירה אתה ממשיך לנסוע על אבנים וסלעים וגזעי עצים ומעיינות זורמים.. לפעמים מישהו מנסה ליישר קצת איזה קטע של הדרך, ואז זה נראה כך:  אז מה, לעבור - או לא לעבור??   חוף נטאדולה, עדיין על הקוראל קוסט - Natadola beach, Coral Coast נטאדולה ביץ' לא הצדיקה את הנסיעה הקשה אליה.. חוף יפה, נכון, אבל לא עוצר נשימה.   הנשים האלה, והפיג'יאניות בכלל, הן מה זה גדולות!! גם בגובה, גם ברוחב... איזה ג'באריות, אני צוציקית על ידן.. אבל הן מתנועעות בקלילות מופלאה, ומקרינות כזאת שלמות עם הגוף המלא שלהן.. אין לנו תמונה, כי הן לא הסכימו להצטלם בלי כסף, ואנחנו לא אוהבים כאלה.. ויתרנו על הצילום. כשהן הבינו שלא יצליחו להדביק לי שום מחרוזת, הן חזרו והשתרעו על הקרקע, בפוזה של סיאסטה. אח... החיים הטובים.. קטע כביש החוף הדרומי הזה עליו נסענו, נקרא קוראל ביץ'. יש לאורכו כמה וכמה אתרי נופש שכל אחד מהם הוא בבחינת מבצר סגור ומסוגר. כשהגיעה שעת אחר צהריים מוקדמת, החלטנו להתחיל לחפש מלון לישון בו באותו לילה, ונכנסנו לכמה מן הריזורטים האלה, לשאול על מקום ומחיר. הכניסה אליהם כרוכה שוב בירידה מן הכביש הראשי, לפעמים רק לכמה מאות מטרים, ולפעמים לכמה קילומטרים. חלקם דאגו ליישר קצת את שביל הגישה, וחלקם לא טרחו, כי ממילא כף רגלם של התיירים לא דורכת שם... המיניבוס של המלון אוסף אותם בשדה התעופה, ועם הקפיצים המצויינים שלו מצליח להעביר אותם לתוך הלובי במינימום טלטלות.. המחירים של כל המקומות האלה הבריחו אותנו מיד החוצה, אחורה פנה וחזרה לכביש... 365 דולר? לא תודה, נישן באוטו.... סינגאטוקה, קוראל קוסט - Sigatoka, Coral Coast שמנו פעמינו לעיירה קטנה בשם סינגאטוקה. בטח שמתם לב שאני מוסיפה כמה נון' מיותרים שלא כתובים באותיות הלועזיות. ובכן, השפה הפיג'יאנית היא נוראה מהבחינה הזאת, יותר גרועה מהצרפתית: אין קשר בין מה שכתוב, לבין איך שמבטאים. יש איזשהו מפתח, או כלל, אבל זה מסובך מכדי להבין או לזכור. וככה NADI זה לא נאדי, אלא נאנדי, ו - SIGATOKA זה סינגאטוקה ועוד הרבה דוגמאות, על ימין ועל שמאל.. לפי הספר, בסינגאטוקה אמורים להיות כמה בתי מלון זולים. אבל רק כשהגענו לתוך העיר עצמה, הבנו למה מתכוונים ב'בתי מלון זולים'... מדובר בכל מיני מעונות לפועלים קשי יום הנמצאים רחוק מהכפרים שלהם, או לכל מיני מקומיים שהזדמנו ל'עיר הגדולה' לסידורים, ואין להם איפה לישון.. מין מאורות כאלו שממוקמות מעל תחנת דלק, או חנות של פאנצ'רמאכער.. אני מתערבת שהמקומות האלה מעולם לא הלינו בתוכם תייר תוצרת חוץ... סינגאטוקה היא עיר מכוערת ומשרת דכאון וברחנו ממנה כל עוד נפשנו בנו. החלטנו לנסוע עוד כמה קילומטרים הלאה, למרות שהערב התחיל לרדת. באותו רגע, היינו זוג התיירים המטורפים היחידים בכל ויטי לבו, שלא היה להם מקום לינה מוסדר מראש. יעקב היה מאד ג'נטלמן, ואמר שהוא יתן לי את הזכות לבחור על איזה מושב אני מעדיפה לישון, הימני או השמאלי... אבל ההשגחה העליונה שלנו, שמלווה אותנו, טפו-טפו-טפו לאורך כל הדרך, הקרתה על דרכנו איש נחמד שעצרנו לשאול אותו לאן הכביש הזה שעליו אנחנו נמצאים, מוביל. מרוב סיבובים בתוך סינגאטוקה, ירדנו מהכביש הראשי, ומצאנו את עצמנו קצת מתברברים. הוא באמת התפלא מה אנחנו עושים על הכביש הזה, שחלקו הסלול ממש תכף עומד להיגמר.. זה מוביל פנימה, אל תוך מעבה האי, מקום שאפילו המקומיים ממעטים לנסוע לתוכו.. הסברנו לו שאנחנו מחפשים מקום לינה במחיר סביר, והוא מיד הציע שניסע אחריו, הוא נוסע בכיוון בו ישנו מקום מצויין ולא יקר. הוא נכנס לאוטו שלו, ושם גז - כמה פעמים כמעט איבדתי אותו בדרך. ראבאק, על מי הוא עושה רושם עם המהירות הזאת? אבל הוא הביא אותנו למקום מקסים, בערך 10 ק"מ מסינגאטוקה. CROW'S NEST נקרא המקום הזה - 'קן העורב'... איזה שם לא רומנטי למקום כל כך יפה.. זה מין כפר נחמד של וילות דו קומתיות, בנויות בתוך גן רחב ידיים של עצי קוקוס גבוהים:   קודם כל, מהמחיר... פקידת קבלה בשם שיבה, שטרחה להודיע לנו שזה שם מהתנ"ך, על שמה של מלכת שבא, אמרה שהמחיר הוא 99 דולר ללילה, אבל ירדה מהר ל - 88 אחרי ששאלתי בחיוך אם זה המחיר הכי טוב שהיא יכולה לתת לנו.. בפיג'י לא נהוג להתמקח (חוץ מאשר בחנויות של הודים, שמה זו מצווה). אבל זה בהחלט לגיטימי לבדוק אם יש איזו הנחה קטנה שאפשר לקבל, ובדרך כלל יש. אבל בנוסף למחיר, המקום פשוט נפלא. ממוקם ממש מול הים, כל הלילה שמענו את המיית הגלים הנשברים על ריף של אלמוגים מול החוף. יש משהו מאד מרגיע ונוסך בטחון ברחש המונוטוני הזה.. בין ריף האלמוגים לבין החוף נוצרה לגונה של מי תכלת שקטים, כמו ים של שייש..  היו כמה 'קיוסקים' הודיים כאלה, ואכלנו ארטיק מקומי מגעיל למדי, ושתינו כמה פעמים דיאט קולה. אבל אוכל לא היה בנמצא... ובקן העורב הכינו אוכל נפלא. במהלך הארוחה, יצא השף מן המטבח ובא לשאול אותנו אם הכל לשביעות רצוננו. החמאנו לו מאד על האוכל, ובצדק. אכלנו, ושתינו, ופיטפטנו עם המלצריות, שפשוט העריצו אותנו רק מעצם העובדה הפשוטה שאנחנו מההולילאנד... אחת מהן מיששה את השיער שלי כדי לראות אם זה אמיתי, הצבע הלבן הזה.. הבטחתי לה שכשהיא תגיע לגילי, ולא תתעסק עם כל מיני צבעי שיער למינהם, אז אולי גם לה יהיה כזה, והיא הזדעדעה ואמרה לא, לא, לא, לך זה יפה, אבל לי לא!! היא צודקת, אני חושבת.. שיער כסוף היה נראה נורא על הפנים הפולינזיות הכהות.. נראה היה כאילו אנחנו האורחים היחידים במלון הזה, וממש לא ברור לי למה. אולי בגלל שזו לא העונה עכשיו בפיג'י, ואולי בגלל שהמקום הזה לא הולך בתלם של הריזורטים המקובלים כאן. הוא בנוי יותר למשפחות, עם ילדים, שממלאות את שתי הקומות של הוילה, ובאות בדרך כלל לתקופת שהייה ארוכה על החוף. בחופשות הקיץ של בתי הספר האוסטרלים, או בקריסמס, אי אפשר לזרוק שם סיכה. הכל מלא. יש בוילה מטבח מצויד בכל הדרוש, ובכלל יש בה את כל הנוחיות שמישהו זקוק לה בחופשה. לרגע התפתינו להשאר בה לילה נוסף, אבל החלטנו שלא, כדי שנוכל להספיק לראות ולבלות גם במקומות אחרים. אז למחרת בבוקר, המשכנו בדרך.. פאסיפיק הארבור - Pacific Harbour מקן העורב, ממשיכה הדרך להתגלגל לאורך החוף הדרומי של האי, כשהיא עוברת מפעם לפעם כפרים ועיירות קטנות. בכניסה לכל כפר יש לא סתם פסי הרעדה על הכביש, אלא ממש 'הרי הרעדה' - גבעות של בטון מסומן לבן, שמכריחות אותך ממש לעצור, לטפס, ואחר כך לצנוח, תוך חיכוך כל החלק התחתון של הרכב.. אפילו שהאוטו לא שלנו, זה ממש כואב וצורם. אבל כנראה שאין דרך אחרת לגרום לנהגים-הטייסים להאט את נסיעתם בתחומי הכפר.. אם הכפר גדול, יש כמה מכשולים כאלה על הכביש, ואם הכפר קטן, אז רק אחד בכניסה ואחד ביציאה. משני צידי הכביש רואים את בתי הכפר מבצבצים בין העצים, אבל חוץ מזה אין הרבה מה לראות. כנראה שחיי הכפר עצמם מתנהלים בפנים, הרחק מן הכביש. קראנו בספר שיש אפשרות לבקר בכפרים האלה. צריך לקנות איזו כמות של ענפי קאווה, או אבקת קאווה טחונה. להחנות את הרכב בצד, להכנס רק עד קצה הכפר, ולבקש ממי שרואים, שיוביל אותך אל הצ'יף, אל ראש הכפר. שם אתה מגיש לו את המנחה שהבאת, ומבקש ממנו רשות להסתובב קצת בכפר. האקט הזה, של הגשת המנחה על מנת לקבל רשות לעשות משהו, נקרא סבו-סבו (SEVUSEVU), והוא אחת מאבני היסוד של החיים החברתיים בפיג'י. זו לא המצאה לתיירים, אלא ממש נוהג מקובל בינם לבין עצמם. בכל פעם שאתה נזקק למשהו ממישהו, אתה צריך לעשות לו סבו-סבו. אתה צריך להביא אתך משהו שברור לך שהשני צריך, כדי שהמנחה תהיה מוערכת ותזכה אותך בתשובה חיובית. יש דבר אחד שלגביו אין שום ספק שכולם תמיד צריכים, וזה הקאווה. מה זה בדיוק?? זה הדבר הכי מגעיל בעולם, ואני עוד אגיע לספר על זה ביתר הרחבה. אבל בינתים רק אגיד שזה ענפים ושורשים מיובשים של איזה צמח (Piper Methysticum - זה השם הלטיני למי שמתעניין ) שיש לו תכונות משכרות. בצורה הגולמית זה נראה כמו ערימת זרדים שהולכים להדליק אתה מדורה.. אבל כאן זו ערימת זרדים ממש יקרת המציאות.. טוחנים את הענפים והשורשים לאבקה דקה, או כותשים במכתש ועלי. ואת זה מדללים במים תוך כדי עירבוב והמסת הגושים ביד. כמו שמכינים עיסת בצק דלילה.. כשהכל נמס, שותים את זה מתוך חצי קליפת אגוז קוקוס. שתיית קאווה היא חלק חשוב בחיי הפיג'יאנים. שותים קאווה לכבוד אורח, לכבוד שמחה או אירוע חגיגי, לכבוד כל מיני הסכמים והתקשרויות. והרבה פעמים גם סתם כך, בשביל הכיף ובשביל להתמסטל. אם למשל כאורח אתה מזדמן לכפר, ומכבדים אותך בקאווה - אתה חייב לשתות, ובגמיעה אחת. אחרת, אתה מעליב קשות את המארחים שלך.. ומי רוצה לעשות דבר כזה נורא.. מנהג הקאווה נפוץ בכל הפאסיפיק. ישנם איזורים בהם לא טוחנים את הצמח, אלא נותנים אותו לחבורת נשים זקנות בכפר, שתלעסנה אותו עד שהוא מתפורר, ואז הן יורקות את זה לתוך קערה אליה מוסיפים את המים, והופכים את זה למשקה... אמאל'ה! לא שמעו כאן שאסור מפה לפה??? אחת השאלות שחוזרת בפיג'י שוב ושוב היא - האם כבר שתית קאווה או טרם... אם תגיד שעדיין לא, תכף על המקום מארגנים לך המקומיים איזו חפלת קאווה קטנה, כדי שחס וחלילה לא תעזוב את ארצם מבלי לכבד אותם בטעימה של הדבר הנורא הזה. אנשים מערביים ששתו קאווה, ניסו להגדיר את הטעם והגיעו למשהו בין ביצה סרוחה למי ביוב.. אין פלא, אם כך, שאנחנו החלטנו להמנע מקאווה ויהי מה, אפילו אם צריך לשקר ולהגיד שכן, כבר שתינו.. ובדיוק מן הסיבה הזאת, נמנענו גם מלהכנס לתוך הכפרים. חסכנו לעצמנו את כל טרחת הקאווה, והצצנו על הכפרים רק מן הדרך. אחד הדברים שאהבתי בכניסה לכפרים, זה את פסלי הטיקי. דמויות אדם, לפעמים בגודל כמעט טבעי, מפוסלות בעץ או באבן או בקש. זה שייך לכל מיני אמונות מיסטיות שלהם, שלא בדיוק ירדתי לעומקן, אבל דבר אחד ברור וידוע - אסור לגעת בטיקי הזה, או להזיזו ממקומו חלילה. זה נחשב לדבר נורא ואיום......... ואגב, בעבר, הטיקים האלו שימשו כמתלה לגולגולות של בני אדם שנאכלו על ידי תושבי הכפר.. הנה דוגמה לטיקי אחד כזה.  מדובר בעיר מתוכננת, שנבנתה עבור תיירים. עשרות יחידות דיור, מין וילות כאלו, נבנו בשטח גדול שטופח והוכשר להיות גן פורח, עם תעלות מלאכותיות של מים, ומדשאות, ומגרשי גולף, ובתי קפה ומסעדות ושאר שירותים שתייר זקוק להם בחופשתו. בהתחלה ניסו לשווק את זה על בסיס של 'טיים שרינג', יחידות נופש ששייכות לך למשך שבוע אחד בשנה.. כשזה לא הצליח, ניסו להשכיר את הבתים על בסיס יומי, כמו מלון. גם זה לא הלך. בסופו של דבר החליטו למכור את הבתים לפיג'יאנים בעלי אמצעים, וזו הפכה להיות מין שכונת יוקרה ענקית לעשירים. פה ושם יש איזה תושב זר שקנה לעצמו חלקת אלוהים קטנה בפיג'י. ובשוליים של העיר הזאת, יש כמה בתי מלון ושירותים תיירותים שמזכירים שמלכתחילה הכל תוכנן רק בשביל תיירים, ואליהם כיוונו פעמינו. באמצע מתחם הוילות הזה, נבנה מרכז תרבות שעוסק בשימור המסורת והפולקלור של הפיג'יאנים המקוריים. הוא מארגן סיורים לכפרים, ועורך ארוחות של אוכל טיפוסי, והופעות פולקלור של שירה וריקודים וכו'. המקום יושב בתוך חורשת דקלים, ומוקף בתעלות עם חבצלות מים.. תראו איזה יופי:  לא יודעת איך מסבירים את התופעה הזאת - בטח יש לה הסבר - אבל פאסיפיק הארבור ידועה לשימצה בגשמי הזעף שלה. ארובות השמיים נפתחות במיוחד כאן, רק מעל העיר הזאת, וקצת בדרך אליה וממנה... כשיצאנו מסינגאטוקה, פחות מ - 50 ק"מ משם, היה יום מקסים עם שמיים בהירים ושמש זורחת. קצת לפני פאסיפיק הארבור, התחיל המבול. אבל אני מתכוונת למ-ב-ו-ל!! אצלנו קוראים לזה לפעמים 'שבר ענן' שנמשך כמה דקות.. אבל כאן זה היה ממש 'שבר השמיים'.. וזה נמשך ונמשך ונמשך... ישבנו קצת באוטו, מחכים שזה ייגמר כדי שנוכל להוציא את האף החוצה - לשווא. בכל זמן שהותינו בפאסיפיק הארבור, לא חדל הגשם אפילו לרגע אחד. אז אחרי קבלת פנים כזאת, החלטנו שלא בא לנו להשאר שם, ואפילו ויתרנו על מופע הפולקלור.. החלטנו להמשיך בדרכנו לסובה, עיר הבירה. בקילומטרים הראשונים אחרי פאסיפיק הארבור, לא ראינו את הכביש ממטר. ערפל, עננים, מבול, רעמים, ברקים, נהרות של מים שוצפים בצידי הכביש. זחלנו במהירות של איזה 20 קמ"ש, עד שיצאנו מהאיזור, והנה פתאום - הגשם נפסק, השמש שוב זורחת, הכל בהיר ויפה ומקסים, כאילו כלום לא היה לפני רגע... אני חושבת שמישהו הטיל איזו קללה על פאסיפיק הארבור.... סובה - Suva הגענו לסובה לפנות ערב, ושמחנו לגלות עיר מודרנית סואנת ושוקקת חיים. זו העיר הגדולה ביותר בכל איי הדרום פאסיפיק, ומשמשת מרכז וצומת- עסקים מרכזית לא רק של פיג'י אלא של כל האיזור שבין אוסטרליה/ניו זילנד לבין ארה"ב. רמזורים, פקקי תנועה, אוטובוסים, חנויות ומסעדות.. טוב, עיר של כ-200,000 תושבים זה לא דבר של מה בכך כאן.. מצויידים בכתובת של מלון דירות שנתקלנו בפרסום שלו, פנינו לנהג מונית באחד הרחובות הראשיים וביקשנו שיוביל אותנו לשם. הוא צחק ואמר שאין צורך, זה פשוט והוא יכול להסביר לנו. סעו שמאלה, ועוד פעם שמאלה ועוד פעם שמאלה במעלה הגבעה, ואתם שם.. ואכן כך היה. מצאנו בקלות את מלון הדירות קפריקורן (אחיו של זה שבו אנחנו שוהים כרגע בנאנדי..) קיבלנו דירה קטנה ונחמדה, עם מטבחון , ומרפסת שמשקיפה ישירות על הנמל והמפרץ של סובה. הבעלים, איש הודי מבוגר וחביב, הראה לנו שתי דירות במחירים שונים, ובחרנו בטובה יותר, בגלל הנוף. המחיר הוא 98 דולר ללילה, מתאים לתקציב שלנו. התמקמנו במהירות, ויצאנו לרחובות לחפש סופרמרקט ולקנות קצת מצרכים לארוחת ערב. איך שאנחנו יוצאים מפתח המלון, יצא אחרינו בעל הבית, ושאל אם יש עלינו חפצי ערך או הרבה כסף מזומן. הוא יעץ לנו להשאיר את זה אצלו בכספת, כי לדבריו רחובות סובה לא כל כך בטוחים, בעיקר בשעת בין ערביים זאת, על סף החשיכה. זה קצת הפחיד אותנו, והחלטנו לעשות את סיבוב הסידורים שלנו קצר ככל האפשר. האמת, שמרכז העיר של סובה בערב, קצת מפחיד.. קנינו רק ככר לחם באיזו מאפיה, ובקבוק דיאט קולה, וחזרנו מיד לחדר. המקום נראה קצת כמו איזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עם כל מיני סימטאות קטנות ואפלות. הרבה קבצנים יושבים או שוכבים בצידי הדרך. וכל מיני טיפוסי כהי פנים, חצי מסטולים, מברכים אותך בבולה קולני. כמה מהם מנסים להציע לנו כל מיני דברים, ואנחנו לא בדיוק מבינים מה, אבל יודעים שצריך לברוח על נפשנו. זה לא מקום לתייר להסתובב בו... לשמחתנו, למחרת בבוקר, ניצל כבודה של העיר. העמקנו פנימה, לתוך הרחובות המרכזיים יותר, ושם - במחיצת המקדונלד וה-KFC ובנייני המשרדים המפוארים, והפסאג'ים עמוסי החנויות והמסעדות, הרגשנו קצת יותר 'בבית'.. א היום התחלנו במשרדים של חברת אייר ניו זילנד, לטיפול בכרטיסי הטיסה שלנו. עשינו הזמנות להמשך הדרך, לאיי קוק, ולטהיטי, וללוס אנג'לס. אנחנו כבר פחות או יותר יודעים את לוח הזמנים של כל דבר, וגיבשנו תוכנית כללית לשבועות הקרובים. התחנה הבאה היתה שגרירות צרפת, המייצגת את פולינזיה הצרפתית, בכדי לסדר אשרת כניסה לטהיטי. לא יודעת איך זה קורה שתמיד הפקידים בשגרירויות צרפת הם אנטיפטים. יצא לי להתקל כבר בכמה כאלה, וכנראה שזה אחד הקריטריונים לבחירתם לתפקיד. הבחורה החמוצה אתה כבר דיברתי כמה פעמים בטלפון, קידמה את פנינו בלי שלום ובלי כלום. אתם הישראלים, כן? אמרה לנו איך שנכנסנו.. הצרה עם אשרת כניסה לטהיטי, למי שמתכנן לנסוע לשם, היא, שהם דורשים, בין שאר הדרישות, הוכחה שיש לך מלון מוזמן ללילה הראשון. כמובן שלא יכולנו לדאוג לזה מראש, כי מי יודע מתי בדיוק נהיה שם ולאיזה תאריך להזמין מלון... רק עכשיו, כשאנחנו כבר קרובים יותר למועד ההגעה לשם, אנחנו יכולים להתחייב על תאריך מסויים. ואיפה לעשות את ההזמנה הזאת למלון, ואיך, ואיך נקבל על זה אישור בכתב או ואוצ'ר, גם זה סיפור מההפטרה. הפקידה בחברת התעופה ניסתה לעזור לנו ונתנה לנו איזה מין תדפיס מהמחשב שלה, כאילו יש הזמנה למלון. אבל הפקידה בקונסוליה לא נולדה אתמול... המוטו שלה בחיים זה כנראה להקשות על בני האדם כמה שרק אפשר.. היא כל הזמן רק חזרה ושאלה למה לא עשינו את הויזה לפני שיצאנו מישראל.. והיינו צריכים לכתוב לה מכתב מפורט, מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן, ומה יש לנו לחפש בטהיטי, ומה האמצעים הכספיים העומדים לרשותינו.. כאילו מה, תגידי, טהיטי זה אמריקה, שנרצה להשתקע בה?? אני לא אלאה אתכם בכל השתלשלות העניינים עם הויזה הזאת, אבל זה היה די מייגע. בסופו של דבר קיבלנו את החותמת בדרכון, לא לפני שהיא הוציאה לנו את הנשמה.. ולא לפני שהיא העבירה את אחד מכרטיסי האשראי שלנו במכונה שהשאירה לה הטבעה של כל הפרטים.. אני לא נתקלתי בזה בשום שגרירות אחרת שאי פעם ביקשתי בה ויזה.. אבל העיקר שיש. הסידורים האלה לקחו לנו יומיים, שבסיומם לא היה לנו כוח לעשות כלום, חוץ מלרבוץ כמה שעות באינטרנט, ולהתעדכן בכל מה שקורה בעולם ובמלחמה עם עירק, ולהעלות לאתר הזה את כל פרקי ניו זילנד שהיו מוכנים ורק חיכו למקום עם חיבור אינטרנט סביר.. רק אחרי שסיימנו עם כל העניינים החשובים, התפנינו לתייר קצת בסובה עצמה. ככה נראה הנמל ממרפסת החדר שלנו, לאורו של הירח הזוהר:   כשהחליטו לפני כעשר שנים לבנות משכן חדש לפרלמנט של פיג'י, חיפשו משהו שישלב את צורת הבניה הפיג'יאנית הטיפוסית, עם בניה מודרנית מתקדמת ומתאימה לרוח הזמן. בסופו של דבר יצא להם איזה מין קומפלקס מעניין, שאם הייתי צריכה לנחש - הייתי בטח אומרת שזה איזה כפר נופש... אבל זה לא, הנה כך נראה הפרלמנט של פיג'י:  אני מזהירה אנשים בעלי סף רגישות גבוה, שאולי לא כדאי להם לקרוא, או לפחות לא להסתכל בתמונות שתבואנה בהמשך, אלא אם כן נושא הקאניבליזם לא מזיז להם. אני אישית התקשיתי להרדם בלילה, אחרי שראיתי את המחרוזות שהכינו מעצמות אדם אמיתיות.. אז כמה מילים על הקאניבליזם בפיג'י: כולם יודעים שבכל האיזור הזה של הפאסיפיק, נהוג היה לאכול בני אדם. ה'אכילה' לא היתה סתם לצורך אכילה, בתור ארוחה, כדי להשביע רעב. זה היה ממש טקס עם הרבה השתמעויות דתיות ומיסטיות. השבטים היושבים כאן באיזור, ניהלו ביניהם מלחמות חורמה על אדמות ושטחי מחיה, וצברו להם המון אויבים. אחת הדרכים לנקום אבסולוטית באויב שלך, היא לדאוג שלא רק ימות בחיים האלה, אלא לוודא שגם לא יהיו לו חיים בעולם הבא. אכילת בשרו של האויב, מבטיחה שהוא מחוסל סופית, ומלבד זה שהיא מהווה עלבון והשפלה לנאכל ולמשפחתו כולה, היא גם סוגרת לו את האופציה להתעורר מחדש בחיים אחרים. זהו, אין לו גוף, אין לו בתוך מה להוולד לחיים חדשים. נסגר המעגל .. ככלל, גוף האדם נחשב לדבר מקודש שהוא גם טאבו, אסור באכילה. אבל יש דרך להסיר את הטאבו הזה, על ידי בישול בסיר מים רותחים. הבישול לא רק הסיר את הטאבו, והפך את בשרו של האדם מותר לאכילה, אלא בעצם הסרת ה'קדושה' מגופו של האדם הזה, משיגים שתי מטרות: א - עלבון והשפלה נוראים לו ולבני משפחתו, שכן בשרו הפך להיות כבשר חיה שניצודה, מותר לאכילה על ידי כולם. ב - אין לו תקומה, לא בחיים האלה ולא בבאים אחר כך. אדם שהרג את אויבו ואכל את בשרו, זכה לכבוד רב כגיבור חיל, והגדיל משמעותית את ה'מאנה' שלו (הכוח הספיריטואלי), הן בגלל הגבורה שלו, והן בגלל שהוא זוכה גם במאנה של אויבו, שעוברת אליו. לפעמים נהגו לאכול את גופות האויבים עוד בשדה הקרב, בלי לעשות מזה טראראם גדול. אבל בדרך כלל נהוג היה לגרור את הגוויות, או את הקורבנות החיים, אל הכפר, ושם ברוב פאר והדר, לערוך חאפלה כללית. הלוחמים היו מבצעים את ריקוד המלחמה שלהם, והנשים גם הן היו רוקדות איזה ריקוד מושחת, מלא השתמעויות סקסואליות משפילות כלפי הקורבנות, כשלפעמים הריקוד כולל גם את חיתוך אברי המין שלהם, בתור אקט אולטימטיבי של השפלה וביזוי. את אברי המין, ו/או גם חלקים אחרים שלא נאכלו, נהוג היה לתלות על עצים ועמודים בפתח הבית של הגיבור שהרג את האויב, או ב'בית' הרוחות' המקודש של השבט. את הגוף נהוג היה לבתר לחלקים בצורה מסודרת. קודם כל היו גודעים את הגפיים, ידיים ורגליים, ואחר כך את הראש, כיוון שחלקים אלו הכילו עצמות שימושיות מהם עשו אחר כך תכשיטים, יתדות, או קערות וכלי קיבול לנוזלים ולשתיית קאווה. לפעמים היו גודעים לקרבן יד או רגל בעודו בחיים, ומכריחים אותו לצפות איך ידו או רגלו נאכלות על ידי אנשי השבט. לפעמים הגדילו עשות, והכריחו אותו עצמו לאכול את בשרו, בטרם הספיק לנפוח את נשמתו.. שאר הגוף היה נזרק לתוך סיר של מים רותחים, לבישול והסרת הטאבו. אחר כך היו מחליטים איך לאכול מה. חלק נצלה על אש פתוחה, חלק הוכנס לתנור אבנים לוהטות. לכוהני הדת של השבט, וכן לצ'יף, היו סידורי אכילה מיוחדים, כיוון שהם נחשבו לטאבו ואסור היה לידיהם או לשפתותיהם לגעת בשום דבר מאכל. נהוג היה בדרך כלל שאחת מנשות השבט מאכילה אותם במין מזלג ארוך, בצורה שדבר המאכל לא יגע בידיים או בשפתיים שלהם, אלא יילעס וייבלע ישירות מהפה. אבל באירועים חגיגיים של אכילת אדם, מותר היה להם לאכול בעצמם, ולצורך זה הם השתמשו במזלגות ארוכים מיוחדים, מעוטרים בקישוטים, שנועדו אך ורק למטרה הזאת של אכילת בשר אדם. אני אראה בהמשך תמונה של מזלג כזה. אחרי שהסתיימה אכילת הבשר, (אם נשאר הרבה, היו מעשנים את הבשר שנותר, שלא יתקלקל, ואוכלים בימים הבאים בתור חטיף.. ) נהוג היה לשמור כל מיני מזכרות מעצמותיו של הקרבן, קודם כל בשביל להשוויץ, ושנית, בשביל לזכור ולא לשכוח, להאריך ולמתוח את תחושת הנצחון. עשו מהעצמות סיכות לשיער, מחרוזות, וספלים לשתיית קאווה מהעצם העגולה של הגולגולת. שיניים של הקרבן היו משובצות כקישוט על חניתות ועל האלות של הלוחמים, או על המקל הארוך של הצ'יף.. הקאניבאל שהיה הכי מפורסם בפיג'י הוא מישהו בשם ראטו אודרה-אודרה (RATU UDREUDRE). אוכל האדם הזה, אכל בימי חייו לא פחות ולא יותר מ - 872 בני אדם!! איך יודעים את זה? בכניסה לבית שלו, היו סדורות שורות שורות של אבנים. לכבוד כל אדם שהוא אכל, הוא הניח אבן אחת נוספת באוסף ההולך וגדל שלו. עם מותו, באמצע המאה התשע עשרה, נספרו שם 872 אבנים. אחד מהכמרים המיסיונרים ריאיין את הבן של הקאניבאל הזללן הזה, והוא סיפר על מנהגי האכילה של אביו: חוץ מבשר אדם, אביו כמעט ולא אכל שום דבר אחר. לפעמים, מעט ירקות. כל הקורבנות היו אנשים שהוא הרג במו ידיו , והוא לא התחלק בבשרם עם אף אחד. את הכל הוא אכל לבד. כשהיו הכמויות גדולות מדי, הוא בישל את הבשר שוב ושוב, כדי שלא יתקלקל ויחזיק מעמד עוד ימים, עד שיסיים לצרוך אותו.. כשהגיעו הנה האירופאים הלבנים לאיזור, הם מיד סומנו כמטרות חדשות לקאניבלים האלה, ורבים מצאו את מותם בצורה מזעזעת זו או אחרת. האיש הלבן המפורסם ביותר שנפל קורבן לקאניבליזם, היה כומר מיסיונרי בשם תומאס בייקר. הוא נשלח הנה על ידי הכנסייה המתודיסטית, כדי לנסות ולהעביר את תושבי איזור סינגאטוקה אל הדת הנוצרית. מספרים שהצ'יף המקומי חמד איזה מסרק לשיער מתוך חפציו של בייקר. הוא לקח את המסרק ונעץ אותו בשיער הפרא שלו, ושם הוא נשאר תלוי. בייקר, שניסה לאסוף את החפצים שלו חזרה אל תיקו, שלח יד אל ראשו של הצ'יף, ושלף משם את המסרק שלו. כל הכפר נתקף בחמת זעם, כי בייקר, או שלא ידע, או ששכח, אבל הצ'יף הוא טאבו, אסור לגעת בו. ובמיוחד לא בראש שלו, הנחשב למקודש. בו במקום הם הרגו את הכומר, בישלו אותו, ואכלו את בשרו בשאט נפש, כשהם מחלקים את השלל גם לתושבי כפרים אחרים בסביבה. בדיחה מקומית אומרת שהם ניסו לאכול את הכל, כולל את סוליות נעליו. הסוליות האלו, שמיד אביא תמונה שלהן, כנראה לא ערבו לחיכם, אפילו לאחר הבישול, והן נמצאו ליד הכפר והועברו לתצוגה במוזיאון בסובה. הקאניבליזם בפיג'י, עד כמה שידוע - אבל לכו תדעו כמה לא ידוע - נמשך עד בערך לפני 150 שנה. המיסיונרים עשו כאן עבודה טובה כנראה, והצליחו להמיר את דתם של השבטים לנצרות, ויחד עם הנצרות הם קיבלו עליהם את האיסור על אכילת בשר אדם. אם פה ושם היו הפרות של האיסור הזה, השלטון הבריטי דאג לטפל בהן ביד קשה. הרושם שלי הוא שלפיג'יאנים של היום די קשה עם הסיפור הזה... הרי הסבא שלהם, או האבא של הסבא שלהם, בטוח השתתף בחגיגות הקאניבליות האלו. הם אימצו לעצמם גישה מבודחת, שצוחקת על אבותיהם הקאניבלים. משהו בנוסח של הוצאת הרוח מהמפרשים למי שמנסה לגנות אותם על כך. אל תתאמץ, הנה אנחנו כבר מגנים את עצמנו לבד ועושים מזה צחוק ובדיחה. באחד מאירועי הפולקלור שהיינו בהם, קבוצה של שחקנים עשתה סקץ' על הכומר בייקר והמפגש שלו עם הצ'יף. איזה נחנח לבנבן עם משקפיים, חנוט בלבוש אירופאי ואוחז בידו מזוודה מרופטת, מגיע לשבט פראי של לובשי חצאיות קש ענודים במחרוזות עצמות. הוא מנסה להסביר להם משהו על ישו והכנסיה, אבל הם מתעניינים בתוכן של המזוודה שלו, ומתחילים לשלוף מתוכה כל מיני פריטים מצחיקים, כולל המסרק המפורסם.. וכולם מתגלגלים מצחוק ומוחאים כפיים.. והקריין מסיים במילים: So, this is, Ladies and Gentelmen, the story of poor Reverand Baker, who was KILLED, COOKED and EATEN by the people of Sigatoka..... אם הסיפורים האלה לא הספיקו בכדי לזעזע אתכם, אז כדי להשלים את התמונה הנה כמה מוצגים מן המוזיאון של סובה... הנה, ככה נראה הכומר בייקר - לפני..... ( צילום של הצילום מהמוזיאון.. )        אחלה ארוחה אכלנו שם. מאכלים מערביים, אבל עם נגיעה של טעם מקומי, יאמממי. אבל, האטרקציה לא היתה באוכל, כי אם בשולחנות הסמוכים אלינו. כנראה שמקובל לחגוג במסעדה הזאת ימי הולדת, ובאותו יום לפחות משלושה שולחנות נשמעה שירת HAPPY BIRTHDAY.. אלא שכאן, המלצרים פוצחים בשירה.. כשמגיע זמן המנה האחרונה - עוגה מרובת קומות, שכבה על שכבה, כמספר הסועדים בשולחן - כל המלצרים מסתדרים בשורה, הראשון מוביל את העוגה והאחרים צועדים אחריו, וכולם שרים 'יום הולדת שמח' עד שהם מגיעים לשולחן, שם מצטרפים אליהם יושבי השולחן וממשיכים לשיר ביחד. בשולחן שלידינו ישבה חבורה של כשתים עשרה נשים צעירות, שלושים ומשהו כזה. הן כל הזמן צחקו בעליזות, ורעמי הצחוק שלהם זכו למבטים מחייכים מכל השולחנות שמסביב. הם דיברו חצי אנגלית וחצי פיג'יאנית, וככה הצלחנו לקלוט שהן חברות לעבודה שחוגגות יומולדת לחברתן. כלת השמחה, אשה בגודל של ארבע נשים נורמליות בערך, ישבה במרכז ופיזרה חיוכים מאושרים. למרות גודלה, ואולי בגללו?, היא היתה מאד יפה ונשית, סקסית כזאת... כשהגיעה העוגה והמלצרים המזמרים, השתלשלה מתנת יום ההולדת שלה משולי הצלחת של העוגה. אויש כמה שזה היה מצחיק!! החברות הממזרות האלו קנו לה זוג תחתוני חוטיני מתחרה שחורה, בערך במידה של בארבי.. ואיך שזה השתלשל ככה מהצלחת של שורת המלצרים הצועדים בסך... כל המסעדה התגלגלה מצחוק, ובעלת השמחה היתה נבוכה כל כך, אבל צחקה עם כולם.. אחר כך הן המשיכו להתפקע מצחוק עוד שעה ארוכה, ולספר בדיחות גסות וכל מיני רמזים עבים על מה התחתונים האלה הולכים לעשות לחיי הסקס שלה... והצחוק שלהן הדביק את כולם, אפילו אלה שישבו רחוק ולא שמעו או לא הבינו... אז זהו. שכחנו מהקאניבליזם? אפשר להמשיך הלאה? שוב הקוראל קוסט, הפעם בכיוון הנגדי, חזרה לנאנדי. עזבנו את סובה בשעת צהריים, מתוך שיקול שאין לנו הרבה נהיגה באותו יום. מאחר ונבצר מאתנו לנסוע בכביש החוף הצפוני, נאלצנו לחזור על עקבותינו בדרך בה באנו. אז אנחנו כבר מכירים את הדרך, אין בה מי יודע מה מראות מיוחדים או מקומות להתעכב. כל מה שאנחנו רוצים זה רק לעשות איזה 60-70 ק"מ, ולמצוא מקום לישון בו את הלילה. למחרת, נשלים את יתרת הדרך לנאנדי. התכוונו לעצור שוב בפאסיפיק הארבור, אולי הפעם מזג האוויר יאיר לנו פנים ונוכל להתעכב שם ולמצוא מלון סביר ללילה אחד. אז מזג האוויר, למרבית הפלא, היה יפה, (מה קרה לקללה ולגשם? ) אבל מלון לא הצלחנו למצוא. אחד היה מלא, שני היה יקר מאד, ולשלישי לא היה מיזוג אוויר, ולא טלויזיה. בלי מיזוג אוויר - אי אפשר לחיות כאן רגע אחד. החום הוא בלתי נסבל. והלחות נוראה. ובלי טלויזיה? השתגענו? מלחמה הולכת בעולם! בארץ אנשים התבקשו להיצמד לערכות המגן שלהם, זה לא יתכן שנהיה מנותקים מהעולם.. אמנם, ברוב המקומות בהם היינו, אין טלויזיה בכבלים, ולא יכולנו להתעדכן בזמן אמיתי עם CNN, SKY וכו'. יש רק ערוץ אחד, הערוץ הרשמי של פיג'י. אבל במשך היום הוא מעביר שידורים מאוסטרליה, ובערב, הוא מעביר את מהדורת החדשות המרכזית של ה-BBC, כך שבהחלט אפשר להיות מעודכנים. נכון שחסר ההיבט הישראלי, אבל אפשר לחיות עם זה... אז אם כך, שוב לא הולך לנו עם פאסיפיק הארבור... פעם שניה שהיא לא 'מקבלת' אותנו יפה.. אנחנו מחליטים להמשיך לנסוע - לא יותר מדי, כי עוד מעט ערב, ולעצור בכל מלון או ריזורט שנראה בדרך, עד שנמצא משהו. לא שהיו יותר מדי מקומות בדרך.... סה"כ שלושה או ארבעה מקומות שבאים בחשבון. אל הראשון, בכלל לא הגענו. הירידה מהכביש הראשי בכיוון אליו, הובילה אותנו בדרך חתחתים כזאת, שפשוט היה מסוכן להמשיך בה. הצלחנו איכשהו לעשות סיבוב על המקום, וחזור לכביש הראשי. המקום השני נועד כנראה רק למיליונרים, לא לנו... הסתכלו עלינו כמו על צמד יחפנים שהגיע למקום לא לו. כששאלתי אם יש מקום, לא ענו לי אם יש או אין, אלא ישר נקבו במחיר (432 דולר ), ידעו שזה מה שמיד יבריח אותי החוצה, וכך היה. ארבע וחצי אחר הצהריים, אנחנו מתחילים קצת להילחץ. מחשיך כאן לפני שש, ובתנאי הכביש הנוכחיים, אנחנו יכולים להתקדם מקסימום עוד 20-30 ק"מ לפני שיחשיך. על המפה שלנו מסומן ריזורט בשם 'רובינזון קרוזו', ואני נזכרת שכשהגענו בכביש הזה, לפני כמה ימים, אכן ראיתי שלט גדול שלו. כשהגענו לשלט כעבור כמה קילומטרים, ירדנו מהכביש הראשי והתחלנו לנסוע פנימה. הדרך לא בישרה טובות. כל אבן בגודל של סלע.. האוטו קפץ והטלטל, עלה בעליות תלולות ומיד אחר כך בירידות תלולות עוד יותר.  נעצרנו ליד חבורה של מקומיים לשאול אם זו הדרך, והם אישרו שכן, עוד 4 ק"מ. מה זה 4 ק"מ, קטן עלינו.. שאלנו אותם אם מכוניות עוברות כאן בכלל, בכביש הזה, והם אמרו שכן, כל הזמן... אשה אחת מתוך החבורה ניגשה לחלון האוטו וביקשה טרמפ. לאן, גיברת? לאן ניקח אותך? אנחנו נוסעים לחפש מלון! כן, כן, למלון. גם אני צריכה למלון. מלון קרוזו, זה מה שאני צריכה. הכפר שלי ממש על ידו. טוב, איך אפשר היה לסרב לה... פינינו לה מקום בין כל החפצים שלנו מאחור, והיא והסלים שלה נדחקו פנימה. בדרך ניסינו לדובב אותה קצת, אבל אוצר המילים שלה באנגלית היה די מוגבל. בלי הטרמפ שלנו, היא היתה צועדת את כל הדרך הזאת ברגל, עם שני הסלים הכבדים שלה..  כשהגענו סוף סוף למלון, שהתגלה כמדהים, הסתבר לנו שהם מלאים, ואין להם אף חדר פנוי.. רציתי לבקש שיתנו לנו לישון באגף של העובדים... אני אשטוף כלים, אעשה כביסה, מה שתגידו. רק אל תתנו לי לחזור שוב את הדרך הנוראה הזאת.. אבל בלית ברירה, זה בדיוק מה שעשינו. חזרנו, מתוחים וקצת עצבנים, מחכים לראות כבר את כביש האספלט באור ההולך ומתעמעם.. עברנו את הדרך הנוראה הזאת בשלום, בלי פגע.. אפשר סוף סוף לחזור לנסוע נורמלי על כביש חלק, גם אם מלא חצץ. (הכביש הראשי נמצא בתיקונים ובסלילה, החלק הזה היה עדיין בשלב של לפני הזפת. ) אחרי כמה דקות נסיעה הופיע בצד הדרך שלט: 'ביצ'האוס הוטל - 400 מטר'... הללויה, ניצלנו! עוד לא גמרנו לקרוא את השלט, ופתאום שמענו איזה 'בום' רציני מאחד הגלגלים. פנצ'ר? לא, לא סתם פנצ'ר... אנחנו עושים דברים בצורה יסודית... הגלגל פשוט התפוצץ, ונקרע לחתיכות! שמנו עליו יד, והיא כמעט קיבלה כוויה מרוב חום, כל הגלגלים פשוט בערו מחום! אין פלא, אחרי מה שהעברנו אותם בשעה האחרונה.... טוב, סטינו קצת לצד הדרך. פתחנו בגאז', התחלנו להוציא כלים בשביל להחליף גלגל. אני לא יכולה לתאר לכם את החום והלחות שהיו שם באותו רגע.. המחשבה על המאמץ הפיזי שצריך להשקיע בהחלפת הגלגל החרידה אותנו. וכאילו מישהו שמע את המחשבות האלו, תוך שניות התקבצו מסביבנו מספר בחורים מן הכפר הסמוך. בלי שנבקש בכלל, אחד מהם תפס פיקוד והציע עזרה. מהשמיים שלחו אותנו אלינו!! אלא שהשמיים, לפני ששלחו אותו לעזור לנו, שכחו לתת לו איזו הכשרה מזורזת בהלכות פנצ'רים.. הבחור הזה הבין בהחלפת גלגל, בערך כמו שאני מבינה בפיזיקה גרעינית. ויחד עם זאת, אני בטוחה שהיתה זו ההשגחה העליונה שלנו, שחיכתה עם פיצוץ הגלגל עד שהגענו לכביש הראשי, ולא תקעה אותנו אי שם בהרים, בחושך, בלי סיכוי שמישהו יעבור שם בדרך! להביא אותנו עד 400 מטר ממקום לינה, לדאוג שבדיוק בצד הכביש יהיה כפר מלא אנשים! אם זו לא השגחה עליונה, אז מה זה??? תודה לך, השגחה. טוני הזה, הבחור שהתנדב לעזור, בריון שחור שדומה למתאגרף מוחמד עלי, עם הליכה כזאת ברגליים קצת מעוגלות וזרועות תלויות באוויר, כמו איזה אורנג אוטאנג.. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים וגופיה, רטובים לחלוטין מזיעה, והמשיך להזיע כמו סוס. יש לו לב זהב, והמון כוונה טובה. הוא לא עזב אותנו כל הערב, ודאג לנו ולאינטרסים שלנו.. אבל הוא היה מה זה לא יוצלח.. איפשהו הוא כנראה ראה מכונאים שנשכבים מתחת לאוטו ומטפלים שם בכל מיני דברים, והוא החליט שאת הג'ק צריך לשים שם למטה, מתחת למרכב.. הוא זחל למטה, וניסה להשחיל את גופו העבה ברווח הצר שבין הקרקע לאוטו.. בהתחלה לא אמרנו כלום, כי חשבנו שאולי זאת השיטה כאן בפיג'י. אבל אחר כך ראינו שהוא מסתבך ולא מוצא יד ורגל ולא בדיוק יודע מה הוא עושה... בעדינות יעקב יעץ לו לשים את הג'ק במקום שמקובל לשים, בצד האוטו, והוא אמר שהוא לא חושב שכך צריך להיות, אבל הוא מוכן לנסות... אוי, כמה שהבחור הזה עבד קשה!! החלפת גלגל שהיתה אמורה לקחת לא יותר מכמה דקות, ארכה כשעתיים. יעקב עמד מן הצד, עישן בשרשרת, וחילק עצות והתעניין בשקיעה שהיתה הכי מהממת מיום שהגענו לפיג'י.. בכלל, גם אני וגם הוא התנהגנו כמו צמד פרימדונות שבחיים לא החליפו גלגל.. אבל בחיי שזה היה רק בגלל החום. לא יכולנו להזיז יד או רגל.. מספיק שהיינו צריכים לעמוד בחוץ, בחום ובלחות הכבדים, ולא בתוך האוטו הממוזג. אז שגם נשים יד בהחלפת גלגל??!! התנהגנו בצורה מגעילה, אני יודעת. יעקב פתר את זה בטיעון ההגיוני של: אם אני אתערב עכשיו, זה עלול לפגוע בו, כאילו שאני לא סומך עליו, לא? ואני? גם אני עמדתי כמו פוסטמה, כאילו - נותנת לבחור הזה קרדיט מלא... אבל הוא לא הצליח להוציא את הגלגל ממקומו. אחרי הרבה נסיונות ובעיטות וטלטלות, הוא פשוט הרים ידיים, ואמר שאולי צריך לבקש עזרה מעוד מישהו. הוא הניף יד באוויר, והמכונית הראשונה שעברה, נעצרה. הבחור שהיה בה, הודי, נתן מבט במה שטוני עשה והתחיל לנזוף בו. שמת את הג'ק הפוך! המכונית תכף תצנח, מהר תוריד ותהפוך את הג'ק. ובכלל, הוא התחיל להפעיל ולתזז אותו כאילו היה המפקד שלו בצבא.. לך תביא קרש גדול! מיד רץ טוני לכפר שלו, בשולי הכביש, וחזר עם קרש ענק. הם התחילו להכות בגלגל מבפנים כדי לנתק אותו. כשזה לא הצליח, ההודי אמר שקרש זה לא מספיק חזק. צריך ברזל. יש לך מוט ברזל? שאל את טוני יש. מיד הוא רץ לכפר וחזר עם עמוד ברזל. נראה כאילו אלה הם כלים של יום יום, שנמצאים בהישג יד לכל מיני מלאכות שונות.. נגיד שמישהו היה מבקש ממני לרוץ הביתה ולהביא לו קרש, או מוט ברזל... מאיפה הייתי מביאה לו? אחרי כשעתיים, במאמצים משולבים ותחת תצפית של חצי מהכפר, סוף סוף ניתק הגלגל ממקומו. מסתבר שכל חלקי המתכת היו חלודים, והחלודה כאילו הדביקה את הגלגל למקום. מיד נשלף הגלגל הרזברי, שפשוט עורר גיחוך! זה היה גלגל קטן ומצומק, כמו גלגל של ווספה! בכלל לא גלגל ששייך למכונית הזאת! ולחשוב על זה שלפני שיצאנו לדרך, יעקב היה מסודר וביקש לוודא שיש גלגל רזרבי וכלים להחלפה וכו', והבחור הראה לו הכל! אבל אז לא שמנו לב לזה שהגלגל הוא מין צעצוע כזה... הבחור ההודי לא התרגש. הוא אמר שבפיג'י מקובל לשים גלגלים כאלה כשיש פנצ'ר, אבל אפשר לנסוע עליהם רק מעט קילומטרים, עד 10 ק"מ, לא יותר. טוב, מי צריך 10 ק"מ, יש לנו מלון בעוד 400 מטר!! אז טוני הרכיב את הגלגל המצחיק, החזרנו כל דבר למקום, והתכוונו להפרד משני המושיעים שלנו באיזו תרומה כספית צנועה. שניהם סירבו להיפרד. טוני טען שהוא עובד בביצ'האוס הוטל, והוא יבוא אתנו ויסדר לנו חדר. ההודי טען שהביצ'האוס זה מלון מגעיל, זו מין אכסניית באקפקרס ובכלל לא מקום מתאים בשבילנו. הוא רצה שנחנה את האוטו בביצ'האוס, והוא ייקח אותנו באוטו שלו למלון אחר, טוב יותר. לא מטוב לב, חלילה, אלא תמורת תשלום. כי הסתבר שהוא נהג מונית על אף שהרכב שלו לא מסומן כמונית.. שני המקומיים האלה התחילו להתווכח ביניהם, ואנחנו, סוף סוף חזרנו קצת לעשתונותינו (בינתיים השמש שקעה והחום קצת שכך..), והודענו חגיגית שהאופציה הראשונה המועדפת עלינו היא להגיע לביצ'האוס. טוני נכנס לאוטו אתנו, וההודי נסע באוטו שלו אחרינו כדי לראות איך יפול דבר. אולי בכל זאת נזדקק לו. כעבור 400 מטר, אכן היתה ירידה מהכביש לעבר הביצ'האוס. למזלנו, הכביש הפנימי היה די קצר. מסביב, חושך, אפילת מצרים. לא רואים כלום ממטר. החנינו את האוטו, יעקב נשאר לשמור עליו ועל כל המטען, ואני וטוני נכנסנו פנימה, לחפש חדר. מסתבר שזו באמת אכסניה, באקפקרס. המשרד כבר היה סגור. אבל כנראה שבאמת יש לו קשרים שם, כי הוא הצליח לפתוח דלתות נעולות, וסוף סוף מישהו רשמי בא לדבר אתי, ולהודיע לי שהם מלאים הערב. מצטערים. טוני התחיל לדבר אתו בפיג'יאנית שלא הבנתי אף מילה, ובסיום חילופי הדברים ביניהם הסתבר, שיש לו חדר אחד פנוי. אבל הוא מוזמן. צריך לחכות עד שמונה בערב, שזה מועד ההגעה של האוטובוס האחרון. אם האנשים שהזמינו לא יופיעו על האוטובוס הזה, נוכל לקבל את החדר... השעה היתה 7 בערב, אז לא נורא לחכות שעה אחת.. בינתיים נעשה כמה טלפונים.. הלכתי לטלפון הציבורי של האכסניה, ובעזרת כרטיס הטלפון שמזל שהיה לי, צילצלתי קודם כל לחברת ההשכרה. שם אמרו לי שעכשיו לילה ואין מה לעשות. מחר בבוקר, צלצלי ותגידי איפה אתם, ונשלח מישהו לתקן. טוב, עד מחר בבוקר אלוהים גדול. אבל איפה נישן הלילה? התחלתי להרים טלפונים, לפי הספר, לכמה מלונות שאמורים היו להיות בקרבת מקום. המקום הכי מתאים שמצאתי היה במחיר 185 דולר ללילה, ובמרחק 15 ק"מ. חזרתי אל האוטו ואל יעקב, בישרתי לו את החדשות, וביקשתי ממנו שיתן קצת כסף לטוני ולהודי כדי להודות להם על העזרה, וישחרר אותם. ורצוי שנצא מיד לדרך, למלון היקר הזה. 15 ק"מ זה לא נורא, תוך פחות משעה נהיה שם. ההודי צחק עלינו. אתם לא יכולים לנסוע עם האוטו הזה אפילו מטר אחד, בטח לא 15 ק"מ!! הוא הצביע על הגלגל הצ'יקמוק שרק עכשיו החלפנו. הגלגל היה שטוח לגמרי. לא היה בו אוויר בכלל! נראה היה שבאמת לא תהיה ברירה, אלא רק להשאיר כאן את האוטו ולנסוע עם ההודי למלון היקר. אבל טוני לא הסכים לוותר, והפציר בי לחכות כמה דקות. תראי שאני מסדר לכם את החדר!! ואכן, הוא סידר. הוא שכנע את מנהל המלון שמי שלא הגיע עד שעה כזאת, כבר לא יגיע. קיבלנו את המפתח לחדר, רק כדי לגלות שזה חדר ללא מזגן, ועוד יותר חשוב ---- ללא שירותים!! מקלחת? בסוף הכפר.. בית שימוש? בסוף השביל... אבל זה היה הדבר היחיד שיש, ותגידו תודה שבכלל יש... השלמנו עם המצב. זה מה שמקבלים תמורת 54 דולר ללילה. בקתת עץ, עם מיטת עץ, תאורה עמומה, מאוורר אחד עומד על רגל ועוד אחד תלוי בתקרה. זה כל מה שהיה בחדר. שחררנו את טוני ואת ההודי עם מיליון תודות ומענק כספי נאות (לטוני יותר, כי הוא עבד הכי קשה, ובאמת היה אכפת לו מאתנו!! הוא אפילו הציע להקים לנו אוהל קטן על המדשאה של האכסניה.. למחרת בבוקר הוא בא לבדוק מה שלומנו..) והתחלנו לגשש בחושך בין שבילי הכפר כדי להגיע אל חדרנו. אם אתם רוצים לאכול, המסעדה עדיין פתוחה! אמר לנו המנהל לפני שנפרד מאתנו. הלכנו לאכול, ולהפתעתנו גילינו שאנחנו לא לבד.. המסעדה היתה מלאה מפה לפה בחבר'ה צעירים. חלקם אוכלים, חלקם שותים, חלקם סתם מפטפטים וחלקם משחקים קלפים. הכפר החשוך הזה, שבקושי הצלחת לראות בו לאן אתה הולך, היה עמוס באנשים צוחקים ומבלים ונהנים! רוב הפריטים בתפריט כבר אזלו, אבל הציעו לנו שתי מנות של צלי עוף עם תפוחי אדמה וירקות מבושלים - אחלה אוכל! טעים ומשביע. שתינו ונרגענו קצת מהרפתקאות הערב, הלכנו לשירותים המשותפים (יעקב לא מצא את אלה של הגברים אז נכנס לשירותי הנשים, ואני שמרתי שאף אשה לא תפתיע... ) וזהו, הלכנו לישון מתחת למאוורר התקרה שהזיז אוויר חם מצד לצד.. למחרת בבוקר התעוררנו כאילו לתוך אגדה. איזה מקום מקסים!! בלילה, בחושך, לא ידענו לאן נפלנו. אבל באור יום, מצאנו את עצמנו בגן נפלא, על חוף הים.  אז תראו את התמונה הבאה ותגידו לי אם זה לא מדהים! ישבנו בינתיים ליד השולחנות האלה בין העצים, מול הים, ונהנינו מהבריזה, מציוץ הציפורים, מרעש הגלים הנשברים על הריף..  המים היו כל כך צלולים, שממרחק אפשר היה לראות את הקרקעית המשוננת..   דווקא לפני שהתיישבנו מתחת לעצי הקוקוס, בדיוק התבדחנו על העניין הזה, כי העצים היו עמוסי אגוזים, ויעקב אפילו בחר את מקום הישיבה שלנו, כך ששום דבר לא יהיה ממש מעל ראשנו.. מסתבר אבל, שהמלון לא לוקח סיכון של פגיעה באורח, ויש להם גנן מיוחד, שכל יום מטפס על העצים ומוריד את אגוזי הקוקוס הבשלים. באותה הזדמנות הוא גם גוזם את הענפים ועושה קצת קוסמטיקה לעץ.. החבטה ששמענו היתה מאגוז שהוא הפיל בכוונה על הדשא לידינו, ואחריה באו עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, עד שכל האגוזים הבשלים נחו על הקרקע.. כמובן שמיד נשלפה המצלמה, והוא הונצח בכמה פוזות יפות בהן הוא מניף את המאצ'טה שלו וכורת ענפים ואגוזים. אבל מבין התמונות בחרתי להביא דווקא את זו, בה הוא נראה יורד מן העץ.. תאמינו לי, הוא עשה את זה בכזאת זריזות ומומחיות, ברגליים יחפות, קוף זה ממש כלב על ידו..  אני לא ממש משתגעת על טעם המיץ של הקוקוס. במיוחד הפעם, היה לו מין טעם כזה של משהו שתסס. ואין פלא, איך זה לא יתסוס בשמש הלוהטת הזאת.. בכל אופן לקחתי, הודיתי לו, וכשהוא לא ראה - שפכתי את המיץ לאדמה, והתחלתי לפורר עם הצפורניים את הבשר הלבן של הקוקוס, כי את זה אני דווקא מאד אוהבת!!  אם רק היה להם חדר עם שירותים ומזגן, היינו נשארים שם! בבוקר טילפנו שוב לחברת ההשכרה, נזפנו בהם על הגלגל הרזרבי המצחיק וחסר האוויר שנתנו לנו. הם שלחו תוך כשעה מישהו עם שני צמיגים חדשים דנדשים, ותוך כמה דקות הכל הסתיים, ויכולנו להמשיך בדרכנו. קרוז באיי מאמאנוטה ויאסאווה - ( Mamanuca + Yasawa Islands ) אחרי יום ולילה נוספים שבילינו בנאנדי ובסביבתה ( הפעם לקחנו מלון במפרץ שנקרא נאנדי ביי - NADI BAY ) עלינו על ספינת תענוגות שעושה שייט בשתי קבוצות האיים החשובות והיפות ביותר של פיג'י. איי מאמאנוטה, ואיי יאסאווה. הקרוז הזה הוא פשוט ריזורט שט על המים. יש עליו את כל מה שיש במלון דה-לוקס (חוץ אולי מגנים ומדשאות..) והמסלול שהוא עושה פשוט קסם לנו. המחיר שלו יקר אש, אבל עשינו חשבון שאם נצרף את מחירי הלינה שנצטרך ללון בימים הקרובים + מחירי האוכל + האוטו, או כל תחבורה אחרת + שייט לכל מיני איים אחרים, כי הרי לא באנו רק לראות את ויטי לבו וזהו - אז נגיע לסכום שהוא לא בהרבה נמוך מהמחיר של הקרוז. אז בהחלטה של יאללה, בואו נפנק את עצמנו, הזמנו לנו מקומות להפלגה. כמובן שהזמנו את הקטגוריה הכי נמוכה והכי זולה, עם מיטת קומותיים, ואני התנדבתי לטפס למעלה.. אבל חוץ מהלינה השונה בכל קטגוריה, כל שאר הפעילויות משותפות לכל האנשים. קודם כל, עשינו סיבוב קניות ברחוב הראשי של נאנדי, שלא נבוא כמו קבצנים, עם הבגדים השחוקים שאנחנו כבר לובשים שמונה חודשים רצופים.. קנינו לנו כמה חולצות בולה צעקניות, אבל יפות, ויעקב קנה סנדלים חדשים, וסוף סוף זרק לזבל את ההאש-פאפיז, שסירבו להתבלות.. (שלושה ימים אחר כך, גם הסנדלים החדשות האלו, 40 דולר, היו בזבל... כל ההדבקה שלהם התפרקה לגמרי אחרי שנרטבו קצת במי הים.. עד שירדנו מהספינה, טופף לו יעקב במין נעלי בד כאלה שמוכרים בחנות שעל הספינה, להליכה על החוף.. תחתית גומי ובד אלסטי מסביב.. מה זה מצחיק הוא נראה, כמו רקדן באלט.. אבל זה היה יותר טוב מללכת יחף.. כשהגענו חזרה לנאנדי, הוא כבר קנה עוד זוג סנדלים, שהפעם אני מקווה שיחזיקו מעמד לפחות עד שנגיע ללוס אנג'לס ונוכל לקנות משהו רציני יותר.. ) סוכן הנסיעות יעץ לנו לקנות כמה בקבוקי שתיה ולהעלות אותם אתנו לספינה, כי המשקאות עליה מאד יקרים. אבל אנחנו החלטנו לא להיסחב עם בקבוקים, שממילא לא יהיה איך לקרר אותם.. שילמנו כל כך הרבה על קרוז, אז נוסיף עוד 100-200 דולר למשקאות.. בשעה היעודה - שתיים בצהריים - ישבנו בלובי של המלון וחיכינו להסעה של חברת הקרוזים שתבוא לקחת אותנו אל האוניה. ברגע שהמיניבוס והדיילת של חברת 'קפטן קוק' קראו בשמנו בלובי, עברנו פאזה. נכנסנו לפיג'י הראשונה, זוכרים שסיפרתי עליה בהתחלת הפרק? פיג'י של התיירים העשירים.. מיניבוס מרווח, מושבים מרופדים, מיזוג אוויר מקפיא. תוך דקות היינו מבודדים מהעולם החיצון, ולא ראינו עוד את נאנדי ורחובותיה המגעילים. תוך דקות נסענו לנו בנחת על הכביש המפואר של האי דנאראו, עליו נמצאת המארינה ממנה מפליגה הספינה. האי דנאראו הוא שטח שנכבש מן הים. זו היתה ביצה, מלאה בעצי מנגרובים עם שורשים מסועפים. הכפר השוכן על היבשה הסמוכה, החליט ליבש את הביצה, למלא את השטח שבין ענפי המנגרובים המשורגים באדמה, ולהפוך את המקום ליבשה. וכך עשו. אחרי שהסתיימה עבודת הייבוש והמילוי, הפך המקום לאי, לא גדול, שהכפר החכיר לרשת שרתון העולמית, תמורת מיליון דולר לשנה.. (תארו לכם, מה עושים תושבי הכפר הזה עם מיליון דולר כל שנה?? ) רשת שרתון דאגה להשלמת הפיתוח הסביבתי של האי, אז אתם יכולים לתאר לכם איך זה נראה.. כל האי הוא גן פורח ענק, מטופח בצורה יוצאת מן הכלל, עם מדשאות וערוגות פרחים ודקלים, וגיזום מיוחד של הצמחיה, ושולחנות וספסלים לישיבה בטבע. נבנו עליו שלושה בתי מלון, וכן מגרשי גולף וטניס, מועדוני כושר, מכוני יופי ומסאג' ומסעדות ובתי קפה ובארים. עולם שלם על אי אחד, כל מה שתייר צריך, כדי להפוך את חופשתו לעונג צרוף... (בתנאי שיש לו כסף כמובן..) יש שני מלונות שרתון רגילים, אחד יקר יותר (750 דולר ללילה לחדר הכי פשוט ) והשני עממי (450 דולר ללילה..). השלישי, גם הוא שרתון, אבל זה טיים-שרינג, יחידות נופש. נבנתה מארינה מפוארת, שממנה יוצאות כל ההפלגות לאיים האחרים של פיג'י, וכן לקרוזים השונים. והכי חשוב, נבנה גשר, שמחבר את האי הזה לויטי לבו, וככה אפשר לנסוע אליו תוך כמה דקות מנאנדי, ברכב על הכביש, בלי צורך לטרוח במעבר בים. ברגע שחוצים את הגשר הזה המוביל אל דנאראו - עוברים לעולם הנוצץ של הנופש הטרופי החלומי. כל מי שמספר על חופשה מטריפה בפיג'י, בטח מתכוון למקום הזה, או למקומות דומים לו באחד מן האיים אליהם הפלגנו בספינה. זוהי הספינה הנהדרת הנקראת 'ריף אסקייפ'.. לא גדולה מדי, לא קטנה מדי. 60 תיירים השתתפו בהפלגה הזאת, שזה קצת יותר מחצי הקיבולת שלה.  כל תייר הולבש מיד במחרוזת צדפים, וכוס קוקטייל עם משקה צבעוני נדחפה לו ליד.. בבת אחת כולם נכנסו לאווירה טרופית.. הצוות שר כל כך יפה! תהיתי כל הזמן האם הם מגוייסים לעבודה על פי כישוריהם המוזיקליים, או התאמתם לתפקיד שלשמו הם נשכרו.. ההרמוניה של הקולות שלהם כל כך מושלמת, שפשוט קשה להאמין שזו חבורת מלצרים וחדרניות, ולא מקהלה מקצועית שמתאמנת שלוש פעמים בשבוע... הם היו במצב רוח מאד עליז, התפקעו מצחוק כל הזמן בינם לבין עצמם, והקרינו מין שמחה גדולה לקראתנו... קרוז חדש, אנשים חדשים כל שבוע, טיפים חדשים בדרך.... אחלה עבודה מעניינת ומשתלמת יש להם..  מלבד שנת הלילה, עשינו לנו גם סיאסטה ארוכה כל צהריים, שלאחריה התכבדנו ב'פייב אוקלוק טי/קופי' עם עוגיות.. ככה מבלים עשירי העולם!! במהלך הקרוז הזה, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שאנחנו נמצאים באוסטרליה... חברת הספנות - קפטיין קוק - היא אוסטרלית, וכך גם הקפטיין ושניים-שלושה מן הקצינים הבכירים. מנהל הקרוז, זה שניהל לנו את החיים מהבוקר ועד הלילה בימי השהיה על הספינה - גם אוסטרלי. ותשעים אחוז של התיירים שהשתתפו בהפלגה, הם אוזי'ס מסידני ופרבריה.. איזה מין עם זה האוסטרלים האלה... קשה היה להגדיר אותם. אבל מה שבטוח הוא, שאנחנו ועוד איזה זוג קנדי וזוג גרמני, הרגשנו ממש לא שייכים.. יש להם, לאוסטרלים, שפה משלהם וצורת דיבור מיוחדת, ורק אוסטרלי יכול להבין את ההומור או את ה'סמול טוק' האוסטרלי.. מנהל הקרוז ניסה ל'חבר' בין האנשים, ובכל ארוחה מצאנו את עצמנו יושבים לשולחן עם אנשים שונים, לפי סדר שהוא קבע. מהר מאד - אחרי כמה משפטי נימוס - האוסטרלים עברו לדבר ביניהם על עניינים 'מקומיים' שלהם... בעקרון, שני דברים מעניינים אותם הכי הרבה בעולם: קריקט, ובירה... על הספינה אין רדיו ואין טלויזיה. המדיניות של קפטיין קוק היא - שחופש זה חופש. ופירושו, התנתקות מוחלטת מן העולם וממה שקורה בו. אז מילא אנחנו, שיודעים שיש מלחמה בעירק וכוססים צפרניים בעצבנות כדי לדעת אם יש לה איזו השלכה על מדינתנו הקטנה... אפשר להבין אותנו, לא? האוסטרלים הסתובבו כמו ארי בסוגר, כי נבצר מהם לשמוע את תוצאות תחרויות הקריקט מסידני!! אבל לא לדאוג להם... מאחר והקפטן עצמו גם הוא אוסטרלי, ונגוע באותה אהדה לספורט הזה, הוא טרח לברר בקשר את התוצאות, ולהודיע אותן מדי בוקר ברמקול, בקולי קולות, שאף אחד חלילה לא יפספס... אחר כך הפכו התוצאות האלו לשיחת היום, עד כדי כך שאפילו אני, שממש לא יודעת איך נראה משחק קריקט, יודעת בדיוק מי ניצח ואיך ומה... כשכולם מסביבך מדברים רק על זה, משהו חייב להיקלט אצלך.. הצרה השניה שלהם, אבל באמת צרה, לא סתם משהו קליל וחביב כמו שגעון הקריקט - זו השתיה. יא אלוהים כמה שהם שותים!! בעיקר טונות של בירה, בקבוק מחליף בקבוק... נשים וגברים גם יחד.. אבל גם כל מיני משקאות אלכוהולים אחרים, לבנים ושקופים שנראים כמו סתם כוס מים תמימה... אומרים שאם אתה רוצה לפשוט רגל, תפתח חנות של משקאות חריפים בשכונה יהודית... אז על אותו משקל אפשר להגיד, שאם אתה רוצה להרביץ מכה ולהתעשר, תפתח 'ליקר סטור' בשכונה של אוסטרלים... יעקב ואני עמדנו פשוט פעורי פה! אני כבר לא מדברת על חשבון המשקאות שהם יצטרכו לשלם לפני הירידה מהספינה... אף אחד מהם לא נראה כאילו חסר לו הנייר הירוק הירוק הזה, או הפלסטיק המוזהב... אני שואלת, לאן הולכות כל כמויות האלכוהול האלו, ומה זה עושה להם בגוף?? ובראש? ובנשמה? מזל שאנחנו, הישראלים, לא כאלה... חברת קפטן קוק שמה לה למטרה בקרוז הזה, ללמד אותנו מה זה פיג'י.. בכל דרך אפשרית. באתרי הביקור, באוכל, בשירה, בהווי ובפולקלור, במפגשים עם התושבים המקומיים. והם לא השאירו רגע אחד פנוי שלא היה סגור על איזו פעילות שתקרב אותנו להשגת המטרה שלהם. אני מודה ומתוודה שאנחנו הברזנו מכמה פעילויות, כי ראבאק, באנו גם קצת לנוח!! אבל במה שהשתתפנו - נהנינו מאד, וברכנו על כל רגע ועל כל גרוש ששמנו על הקרוז הזה. קודם כל, טיילנו בין איים מקסימים. אחד יותר יפה מהשני, והחופים יפהיפיים. שנית, ביקרנו בכפרים מרוחקים ובמקומות שללא השייט - לא היה צל של סיכוי שנגיע אליהם.. שלישית, קיבלנו הופעות בידור ופולקלור נון-סטופ, גם מהצוות המוכשר שרקד וזימר והציג כל ערב. וגם מתושבי אחד הכפרים, שהוזמנו 'על ידינו' לבוא ולהתארח אצלנו בספינה, אחרי שאנחנו התארחנו אצלם בכפר... החזרת ביקור זו היתה... הם באו ועשו כזה שמח, והדגימו טקס הכנת ושתיית קאווה, אחלה בידור. ורביעית, אוי רביעית...... אכלנו, ואכלנו ואכלנו ואכלנו ואכלנו.... ירדנו מהספינה כמו שני אווזים מפוטמים, נשבעים לצום עכשיו כמה ימים טובים.. (כמובן שנשברנו..) סדר היום על הספינה התחיל בארוחת בוקר דשנה. אם לא היו אומרים לנו שזו ארוחת בוקר, ואלמלא השעה המוקדמת, היינו חושבים שזו דווקא ארוחת צהריים. שמעתם פעם על כבדי עוף מטוגנים עם בצל בארוחת בוקר? או ידעתם מה האוסטרלים אוהבים לאכול במקום הפרוסה עם הקוטג' שאנחנו אוהבים? ובכן, הם אוהבים פרוסה לחם-טוסט, שעליה עורמים מצקת מלאה של ספגטי מבושלים ברוטב עגבניות... או אותה פרוסת טוסט, עם מצקת מלאה של שעועית לבנה מבושלת גם כן ברוטב עגבניות... זה כמובן אחרי הנקניקים והנקניקיות והבייקון ותפוחי האדמה המוקרמים... והפטריות המוקפצות.. אבל תנו לנו איזה מלפפון צעיר או עגבניה בריאה ---- אין. אולי בצהריים.. אחרי ארוחת הבוקר בדרך כלל היתה ירידה לחוף, לטיול בסירת זכוכית מעל שוניות אלמוגים, או סתם לשחיה ושנירקול. איך שחוזרים לספינה, ארוחת צהריים, בדרך כלל ארוחת מזנון עם הרבה דברים קלילים.. פסטות וסלטים וכמה סוגי קארי וכאלה.. אחר הצהריים יש שוב ירידה מהספינה, לביקור באי שאליו הגענו בשייט. ובשש וחצי בערב, הזהרו לא להפסיד, קוקטייל בלאונג' הממוזג. כולם לבוא ולתדלק במשקאות אלכוהולים, לקראת ארוחת הערב. כדי לזרז את הזמנת השתייה, מוגש כיבוד עשיר ביותר של סנדוויצ'ונים קטנים, וגבינות, וכדורי בשר, ואגרולים קטנים, וסיגרים, וסאמוסות... 'קאנאפה' הם קוראים לנישנוש הזה. הכל כלול במחיר הקרוז, חוץ מהמשקאות, עליהם אתה משלם סכומי עתק. ואחרי שעה של נישנושים ושתיה, מגיע סוף סוף זמן ארוחת הערב... כולם נכנסים אחר כבוד לחדר האוכל המפואר, יושבים מסביב לשולחנות כפי שהושיב אותם מנהל הקרוז, ומתחילים את הזלילה הגדולה.. מכל עבר, כמעט בכל שולחן, אנשים פותחים כפתור או רוכסן במכנסיים, או משחררים חגורה.. בין ארוחה לארוחה, אם בא לך שתיה חמה ועוגיות - מטבח שלם עומד חופשי לרשותך. בוא וקח.. אסון. פשוט אסון. אבל איזה אסון טעים... בדרך כלל, אחרי ארוחת הערב, היה מתיישב 'המבדר' ליד הפסנתר בחדר האוכל, ומתחיל לתזז את האנשים. תתפלאו איך כמה בירות משחררות אפילו את אחרון הפרצופים הצפודים.. כמעט כל ערב הלך שם משהו כזה:  טוב, לא חוכמה גדולה, הם סופרים כל אי פיצפון כזה:  כל התרוממות קטנה של אדמה מעל פני המים, נכנסת למניין. אגב, שימו לב איך העננים מתיישבים תמיד מעל היבשה, אפילו אם היא קטנה מאד... יעקב ממש הפליא בהסבריו המלומדים לתופעה הזאת, אבל אני לא זוכרת את ההסבר. בטח יש בספר גיאוגרפיה...  מלבד בעצם בלילה. שאז הכל שחור כזה, בלי אור מנצנץ אחד.. ככה למשל נראית הזריחה, שלכבודה השכים יעקב לקום:     ביום ראשון , לקחו אותנו לביקור בכנסיה בכפר קטן, לשמוע את אנשי הכפר שרים מזמורי תפילה. אם להוציא מזה את הקטע של הדרשה הדתית ( איזו התנסות ביזארית זו היתה בשביל שני היהודים מארץ ישרואל..) אז זו באמת היתה חוויה בלתי רגילה. הפיג'יאנים אדוקים מאד באמונתם. כל הכפר נדחק ובא אל הכנסיה, ומלבד המקהלה שהיתה בקדמת האולם, השירה נשמעה מכל כיוון. כל האנשים שהיו שם פצחו בזמר.. ואלה לא סתם שרים... אלא בצורה של קאנון, ונשים לבד בקול גבוה, וגברים בקול באס ובטונים נמוכים... פשוט לא להאמין שהשירה הזאת יוצאת להם ככה חופשי, בלי לימודים וחזרות... בחיי שנראה לי שכל פיג'יאני הוא זמר בפוטנציה.. אנחנו הרגשנו קצת לא נעים לשבת שעה שלמה בתוך הכנסיה מתחת לישו הצלוב בכל מיני פוזות, וממול לציור קיר גדול של הסעודה האחרונה. המזל הוא שכל הדרשות התנהלו בפיג'יאנית, ולא הבנו אף מילה. ככה נחסך מאתנו הצורך להקשיב, או להפנים, את כל הדיבורים הדתיים האלה. גם בדת שלנו אנחנו לא משתגעים על זה, אז עוד בדת של אחרים?? בהתחלה נאם הכומר. הוא דיבר בשקט, יפה, בסבר פנים יפות... ואז פתאום, בבת אחת, התחיל להשתולל! להרים את הקול, לנופף בידיים! המילה היחידה שהצלחנו להבין, כי היא חזרה על עצמה, היתה 'צ'יסו' ( CHI-SU ) שתפסנו בסוף שהכוונה לישו.. אחר כך הוא נרגע, והמקהלה שרה. אחרי כמה שירים, עלה לבמה הצ'יף של הכפר. לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, אבל עם חצאית.. רוב הגברים בפיג'י לובשים כאן חצאית, שנקראת סולו ( SULU ). היא באורך של קצת אחרי הברך, ונכרכת מסביב למותן עם חגורה. גם ראש הכפר התחיל את הדרשה שלו בשקט ובנועם, אבל עבר לטונים גבוהים עד כדי צעקות, ולהנפות ידיים נסערות יותר ויותר ככל שהמילה צ'יסו חזרה על עצמה.. ממש נבהלנו ממנו! מין אמנון יצחק בגירסת הפאסיפיק.. לי נראה שהוא נזף בתושבי הכפר על משהו, בשמו של ישו.. אבל לך תדע. השירה היתה נהדרת. פשוט שעה של התעלות רוח, ואם זה רק לא היה בכנסיה, ההנאה היתה פשוט מושלמת. אני שונאת כל צורה של אמנות עם הקשרים דתיים. אחר כך העבירו מאחד לאחד קערת תרומות, ובשביל שלא יגידו שהיהודים שונאים את הכנסיה תרמנו גם אנחנו חמישה דולר, ושכנענו את עצמנו שזה לרווחת תושבי הכפר ולאו דווקא למטרה דתית.. ביום אחר, בכפר אחר, צילמנו את נשות הכפר בפעילות החביבה עליהן.. שכיבה בצל העצים. זו תמונה כל כך אופיינית, שחזרה על עצמה בכל כפר בו היינו. פשוט חם להן... וחוץ מזה, גם אין להן בערך תשעים אחוז מהעיסוקים שלנו, הנשים בעולם המערבי, יש.. אפילו ספונג'ה הן לא צריכות לעשות!! סה"כ הן מוציאות את המחצלות לניעור מהחול, והבית מסודר פיקס-פוקס! לא רהיטים להזיז, לא לנגב אבק, ולא לקרצף חרסינות...  הקרוזים של קפטן קוק מגיעים לשם כל שבוע, כך שאני מניחה שהמורה ממש הכניסה את זה לתלמידים למערכת השעות: 'יום זה וזה, שעה כך וכך, הצגה לתיירים'.. אז היו שאמרו שהילדים כבר שחוקים, ועושים את ההצגה בצורה מכאנית ומשועממת.. אבל אני נהניתי נורא. לא כל כך מן ההצגה, כמו מלהסתכל עליהם סתם כך... ואתם יודעים מה, ילדים הם ילדים הם ילדים, בכל העולם אותו הדבר... הנה מדגם של כמה תמונות, שתראו איזה חמודים הם: בהתחלה המורה סידרה אותם לפי הגובה, ואמרה להם לדקלם ביחד את כל שירי הילדים שהם מכירים באנגלית.. כל מיני דיקלומים וחידודים קצרים, שזכו לרעמי צחוק ומחיאות כפיים נמרצות מצד כל האוסטרלים... אני מניחה שזה כל מיני דברים כמו 'עוגה עוגה' ו'יונתן הקטן' של האיזור הזה, והאוסטרלים כל כך התפעלו ששחומי העור האלה, הנראים כמו ילדים של שבט פרא, יודעים לדקלם באנגלית תרבותית את כל השירים שהם עצמם מלמדים את הילדים והנכדים שלהם... (סליחה שהתמונה לא כל כך ברורה, היה שם דקל שהתעקש להפריע ולתת צל )  ( בים רואים את הספינה שלנו משקיפה מרחוק..)  
   
 הבנתם את הרמז העבה, ליידיס אנד ג'נטלמן? הנה, הקערה כבר עוברת מיד ליד, (קערת פלסטיק גדולה ועמוקה כזאת, כמעט כמו פאיילה של כביסה..) ומתמלאת בשטרות ובמטבעות... הלוואי שישתמשו בזה רק למטרות טובות, ובאמת בשביל הילדים... ולא בשביל הצ'יף או הפרוטקציונרים של הכפר.. הערב האחרון לשהותינו על הספינה, היה אמור להיות גולת הכותרת של מופעי הפולקלור. בשעת צהריים מוקדמת, יצאה משלחת מצוות הספינה, להזמין את תושבי אחד הכפרים שמולם עגנו, לבוא ולבקר בערב בספינה.. כמובן שהם לקחו אתם ערימת ענפי קאווה, ועשו שם סבו-סבו אצל הצ'יף.. באותה הזדמנות הם גם הורידו לחוף כמה טונות של מזון גולמי.. הסידור הוא, שנשות הכפר מבשלות את המזון הזה בשביל ארוחת הערב שלנו, בתנורי האבנים שבחצרות שלהן.. אחר כך, בערב, כשהם יבואו לבקר, הם יביאו אתם את האוכל המוכן.. (היה די מזעזע, אגב.. אבל זו שאלה של טעם.. ) כשהם הגיעו בערב, קודם כל נערך טקס רציני של הכנת ושתיית קאווה. עד שהצ'יף לא נתן סימן שהכל בסדר, אסור היה לדבר, לצחוק, לצלם - כלום. רק להיות בשקט, ולעקוב אחרי התהליך.. כאן, בתמונה הראשונה, רואים את הקערה המסורתית בה מערבבים את הקאווה. האבקה כבר נמצאת בקערה, ועכשיו מוסיפים לה מים, כוס אחר כוס..    ואחר כך פצחו החבר'ה מן הכפר בשירה ובמחולות..  
 זהו, תם סיפור פיג'י. יש לי עוד כמה דברים להגיד על חופשה טרופית בפאסיפיק, אבל מאחר ויש לפנינו עוד לפחות שתי ארצות בפאסיפיק, אני אחכה עם 'הסקת המסקנות' שלי עד שנעבור גם אותן... ואז יהיה אפשר לסכם הכל בבת אחת.. להשתמע בפעם הבאה מרארוטונגה שבאיי קוק. וינאקה! זה תודה בפיג'יאנית, אבל משתמשים בזה גם כברכת פרידה... אז וינאקה! לפרקים הקודמים: ניו זילנד מינמאר תאילנד הודו |
