יום שלישי, 25.2.03
נלסון, ניו זילנד
( Nelson, New Zealand )

הירידה מן המעבורת בפיקטון, באי הדרומי, (PICTON) התנהלה בסדר מופתי. הכל על המעבורת הזאת דופק כמו שעון שווייצרי. תוך חמש דקות, התפזרו כל מאות המכוניות שהיו על הסיפון, כל אחת לדרכה, ולא נודע כי לפני רגע היה כאן מקבץ כזה ענק..

אנחנו שמנו את פעמינו לנלסון, העיר הגדולה של האיזור. השילוט מצויין, ואין סיכוי להתבלבל בדרכים.
בחרנו לנסוע לנלסון בדרך יפה, שנקראת קווין שארלוט דרייב, (לנסוע לפי שילוט HAVELOCK ) ולא ידענו מה מחכה לנו.
דרך מקסימה ביופיה, אבל מה זה קשה....
היא נוסעת על צלע ההר, מעל לקו המים, מפותלת מאד ומלאה עליות וירידות, וצריך לנהוג אותה מאד לאט... גם בגלל תנאי הדרך, אבל גם בשביל להנות מן הנוף המדהים!
לרוע המזל, כמעט ואין סנטימטר אחד פנוי לעצור כדי לצלם, אז צריך להסתפק בהצצות גנובות לצדדים, להרים ולאיים הקטנים של המשך המרלבורו סאונד.
איפה שכן הצלחנו לעצור, צילמנו למשל את התמונה הבאה:

וגם את זאת:

אחרי בערך 30 ק"מ, נפרדת הדרך מקו המים, והופכת להיות כביש טוב מאד עד נלסון.

מצאנו את כפר הנופש שלנו בקלות, וקיבלנו דירת שלושה חדרים... חמולה שלמה יכולה להכנס שם. הכפר הזה עממי ופשוט ביותר, אבל יש בו כל מה שצריך. המטבח מאד ביתי, וממש מזמין הכנת ארוחה גזעית כזאת... אז מיד נסענו לסופרמרקט הקרוב, קנינו תפוחי אדמה לפירה, ירקות לסלט, בקבוק יין, וסטייקים... אחחחח.... איזה סטייקים!
תשמעו, הניו זילנדים האלה מבינים מה זה בשר...
והאמת היא, שאנחנו לא.
אתה עומד מול מדף הבשרים בסופר, ואין לך צל של מושג מה לבחור! יש שם בערך עשרים סוגים של סטייקים, כל אחד מחלק אחר של הבקר, וללא כל ספק הם שונים אחד מהשני - כי צורת החיתוך והמראה החיצוני שונים, והמחיר שונה... אז מה טוב? מה כדאי לקחת??

השם היחיד שהכרתי היה 'פילה'... אבל הוא היה קצת יקר - 18-19 דולר לשתי חתיכות די קטנות..
בחיי שצריך לקחת קורס בהכרת חלקי הפרה והשימושים השונים של כל חלק...
בכל אופן, קנינו משהו במחיר יותר סביר, 7-8 דולר למגשית עם 2-3 סטייקים, וחזרנו לחדר להתענג עליהם. לאורך השהייה שלנו יצא לנו להכין כמה וכמה פעמים סטייקים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות (אולי לא קניתי את הסוג המתאים, או לא הכנתי בדרך הנכונה..) ובכל הפעמים התענגנו על בשר אמיתי! לא כזה שהזריקו לו מים וכל מיני תוספים אחרים, ולא כזה שהוציאו לו את הנשמה עם טונה מלח... פשוט בשר נטו, עם טעם שהחיך לא יישכח במהרה..

אנחנו קצת התעצלנו, אבל הנה המלצה למי שאוהב בשר על האש:
קנו לכם בשרים כאוות נפשכם בסופר, מסוגים שונים, (יותר זול מפירות וירקות! ) וקחו את זה אל מתקן הברבקיו של כפר הנופש... הריחות שאנחנו הרחנו עולים משם בכל ערב סיחררו אותנו...

~~~~~

מנלסון עשינו טיול של יום שלם צפונה, אל הקצה הצפוני ביותר של האי הדרומי.
החלטנו לסמן V על כל הקצוות של ניו זילנד, ממש מן הנקודה הצפונית ביותר ועד לדרומית.

את העצירה הראשונה עשינו על חוף ים מקסים שנקרא 'ראביט איילנד' ( RABBIT ISLAND ).
ממש להתעלף כמה שיפה שם!

ואכן, הרבה מאד נופשים מגיעים לכאן, ועוסקים בפעילויות ספורט שונות:

משם המשכנו עוד צפונה דרך עיירה בשם מוטואקה ( MOTUEKA ) שטובלת בתוך איזור חקלאי עם גידולים שונים. המון כרמים! איזה יופי לראות את הגפנים המשתרגות על מקלות תמיכה, הכל מטופל ועטוף בכל מיני יריעות להגנה..
ויש הרבה מטעי תה, תפוחי עץ, קיווי. הכל ירוק ופורח.

אחרי מוטואקה, ירדנו לעוד חוף ים, מטמטם ביופיו, שנקרא קאייטריטרי ביץ'.
אבל תגידו, לא משעמם לראות עוד פעם ים וחול ושמיים?
אז הנה תמונה קצת יותר מקורית שיעקב צילם שם, ונכון, בנות, שצריך להוריד לו נקודות על שצילם מן הזוית הלא נכונה?? :-)

מכאן, מקאייטריטרי, מתחיל מסלול ההליכה המפורסם של 'האייבל טסמן' פארק, רק 3-4 ימי הליכה.. אבל אנחנו חזרנו לאוטו, והמשכנו לטפס צפונה. והפעם, כשאני אומרת לטפס, אני לא מתכוונת לסתם עוד איזו עליונת קטנה! הפעם פשוט חצינו רכס הרים ענק!
עלינו אותו מצידו האחד, עד לפסגה, שהנסיעה עליה היתה מדהימה, וירדנו מן העבר השני..

בהתחשב בעובדה שהאוטו שלנו קטן וקצת חלשלוש, חציית ההרים האלה היתה בשבילנו קשה כמו קריעת ים סוף..
האוטו גנח ונאנח והזדחל במעלה הכביש המפותל ומשך מאחוריו שיירות של מכוניות, שחיכו על קוצים לנתיב העקיפה שיאפשר להם להשאיר אותנו מאחור. באמת שהיה לא קל..
מסביבנו הכל הרים כאלה:

והרי לכל עליה יש גם ירידה!
אחרי קצת נסיעה על הגובה, התחלנו להתגלגל למטה, במין מסלול מפותל, כמו סלאלום.
איך לא שרפנו את הברקסים אני לא יודעת...
הדרך הזאת עברה ב- 3-4 ישובים שנקראים טקאקא ( TAKAKA ). יש גבעת טקאקא, ויש טקאקא-מזרח, ויש טקאקא עילית וטקאקא תחתית, ויצאה נשמתנו עד שעברנו את כל הטקאקות...
הדרך יפה מאד, ואולי עם אוטו חזק יותר היינו עושים אותה ביתר קלות. אבל האמת היא - למי שחושב להגיע הנה - שהטיול הזה די מיותר...
בקצה הצ'ופצ'יק של לשון היבשה הצפונית הזאת, יש עיירה בשם קולינגווד (COLLINGWOOD ) שאין בה ממש שום דבר מיוחד שמצדיק את הנסיעה לשם. עוד עיירה מנומנמת וחסרת ייחוד. בלונלי פלאנט כתוב על איזה מקום שמייצר שוקולד טעים במרכז קולינגווד, וכל הדרך הקשה התנחמנו בכך שבקצה שלה - מחכה לנו השוקולד..
אבל כשמצאנו את המקום, וקנינו כמה חתיכות עם שמות פלצניים, (3-4 דולר כל חתיכה), השתוקקנו שיהיה לנו באותו רגע איזה שוקולד פרה פשוט של עלית..
בעצם, אפילו שוקולד לבישול צימקאו יותר טעים ממה שהיה למקום הזה להציע!

אחרי קולינגווד, כבר אין כביש, ומי שרוצה ויכול (לא בטוח שאפשר, לדעתי רק רכב של טיול מאורגן יכול לנסוע על החוף, צריך לבדוק ) - מוזמן לנסוע על החוף עצמו, כמו שעושים בצפון בקייפ ראינגה, ולהגיע לנקודה שנקראת 'פרוול ספיט' (FAREWELL SPIT ).
על החוף הזה מקננות אלפי ציפורים נודדות, שבאות לבלות כאן את הקיץ.

אנחנו עשינו אחורה-פנה, וחזרנו חזרה לנלסון.
סימנו V על הנקודה הכי צפונית?
סימנו, אפילו שלא היה שווה.

וכאן אני אוסיף מילה או שתיים על שווה ולא שווה..
כל הדרכים, ואני חוזרת ומדגישה, כל הדרכים בהן נסענו בניו זילנד, היו מהממות ביופיין.
מה פירוש להגיד 'לא שווה'?
זה שיא החוצפה להתבטא כך!
הכל שווה!
הכל יפה, לפעמים ממש עוצר נשימה!
הרבה ארצות היו רוצות להתברך בעשירית מן היופי שיש בדרכים הניו זילנדיות.

אבל!!

העין שבעה.
מתעייפת.
מתרגלת.
הסטנדרטים שלנו ליופי משתנים, הרף עולה כל הזמן עוד ועוד למעלה.
ולדרכים הבאות כבר יש קושי להשתוות, או להאפיל, על הדרכים הקודמות..

ונוצר מצב שדרכים ומקומות בהחלט יפים מאד בפני עצמם, הם לא מספיק יפים ביחס למקומות אחרים, יפים יותר מהם.. הכל יחסי..
ובדרך כלל, בסופה של דרך יפה, מצפים למצוא משהו יפה עוד יותר..
מהבחינה הזאת, הנסיעה הזאת צפונה קצת איכזבה. אבל זה בפירוש לא מפחית מיופיה ומערכה!

~~~~~

למחרת , יצאנו מנלסון דרומה, בדרך הררית מקסימה שעברה בתוך יערות צפופים.
כמה עצים! כמה יער! כמה ירוק בעיניים!
125 ק"מ רצופים של יער משני צידי הכביש.

עברנו עיירה בשם מורצ'יסון ( MURCHISON ) מבלי להתעכב בה, ומיד לאחריה נכנסו לתוך קניון ארוך (מי זוכר עוד שגם בטבע יש קניונים, שלא נבנו על ידי עזריאלי..) שנקרא בולר ( BULLER GORGE ). הכביש צר ומתפתל לצד אפיק של נהר, והמראות פשוט מרהיבים.
הנה, זו הדרך העוברת בתוך קניון בולר:

נסענו בתוך הקניון הזה ממש עד חוף הים, החוף המערבי, והגענו לנקודה הראשונה במסלול של היום ווסטפורט. ( WESTPORT ).

למה באנו עד ווסטפורט?
בשביל לראות כלבי ים!!
בספר כתוב שכאן יש מושבה גדולה של כלבי ים, ואני נכנסתי לאובססיה לראות אותם.

חיפשנו וחיפשנו, ולא מצאנו.
יעקב ביקש שנוותר ונמשיך הלאה, יש לנו מסלול ארוך לפנינו, אבל אני עקשנית - לא אזוז בלי לראות את כלבי הים!!
שאלנו אנשים, ונסענו לפי השלטים, וירדנו מהכבישים הסלולים, ונסענו על חוף הים וקרוב לסלעים, ועשינו רונדלים שוב ושוב, ובשום מקום לא ראינו אפילו צל של כלב ים! איזו באאסה!
אם מישהו היה מספר לי שאחר כך, דרומה יותר, אראה כלבי ים עד שיימאס לי, אולי לא הייתי מתעקשת כל כך, אבל באותו רגע - אי אפשר היה להזיז אותי מווסטפורט...

כל החיפושים האלה הרעיבו אותנו, ומחיפוש של כלבי ים עברנו לחיפוש של אוכל..
אבל ווסטפורט היא סתם עיירה קטנה, עם שתיים וחצי חנויות ומסעדות, וחוץ ממזללה של מזון מהיר לא מצאנו שום דבר אכיל. קנינו שם שתי מנות של צ'יפס ועוף מטוגן, (במקום פיש אנד צ'יפס - צ'יקן אנד צ'יפס) שהסתבר כשמנוני להחריד, ומלוח מכדי לעבור בחיך..
למה, למה לא הכנו לנו סנדוויצ'ים היום?? ( כי לא היה לנו עם מה... )

מרוגזים על העיר הזאת שהבטיחה כלבי ים ולא קיימה, והאכילה אותנו מלח עם צ'יפס במקום צ'יפס עם מלח - נסענו על החוף למקום שנקרא קייפ פולווינד. ( CAPE FOULWIND ), וכפי שהשם מרמז, אכן נושבת שם רוח מזעזעת ומתעתעת.
קפטן קוק, שהגיע למקום הזה ב - 1770, קרא לו כך, בגלל שרוח עזה זיעזעה את הספינה שלו וטילטלה אותה כמו עלה נידף.
כנראה שאותה רוח נושבת שם מאז ועד היום, כיון שגם אותנו ואת האוטו הקטן שלנו היא כמעט העיפה באוויר.

אבל לחבר'ה האלה, בכלי הרכב המשונה הזה, הרוח בכלל לא מפריעה. להפך, היא עוזרת..
המפרש פתוח, והרוח מסיעה אותך על החוף בכיף...

מקייפ פולווינד מתחיל מסלול הליכה רגלי של כשעה וחצי, אשר מסתיים בצד השני במושבה של כלבי הים. אז אחרי שאנחנו היינו גם בקצה השני, עם האוטו, אנחנו מודיעים שחבל על הזמן, כי כלבי ים אין, ואם יש אז הם מתחבאים במים, ואם לא תשים אבנים כבדות בכיסים - אז הרוח תעיף אותך ישר לתוך המים, להיות מאכל לכלבי הים..

אנחנו האכלנו שם כמה עופות שלא ידענו מה הם, בצ'יפסים המלוחים שלנו. הם הסתובבו מסביב לאוטו וניקרו קצת בצמיגים, אז הבנו שהם רעבים ונזכרנו בשאריות ארוחת הצהריים המלוחה שלנו. זרקנו להם צ'יפסים, בהתחלה זה היה טעים להם, אבל אחר כך אפילו הם לא רצו עוד לאכול את זה.
בהמשך הדרך, אחרי שנתקלנו בעוד אקזמפלר של אותו עוף, הסתבר לנו שאניני הטעם האלה הם העוף הניו זילנדי האגדי - הקיווי.
~~~~~

התחנה הבאה לאורך החוף היתה מקום בשם פונקאייקי, ( PUNAKAIKI ) , ואם למישהו זה מזכיר את המילה פאנקייק, זה לא במקרה.
זהו מקום על החוף שבו יש צורות יפות של סלעים, שלמישהו בעל דימיון הם הזכירו ערימה של פאנקייקים שמונחים אחד על השני.
תכף אראה לכם...

יעקב עיקם את הקרסול, או מתח איזה שריר/גיד או משהו כזה, ולא יכול היה לדרוך על הרגל.
אני הולבשתי במצלמה על הצוואר, ואחרי שעה ארוכה של הסברים ואזהרות והנחיות, סוף סוף יצאתי לבד לדרך, למסלול הליכה של בערך חצי שעה, לתצפית וצילום של הסלעים.
זה מה שהצלחתי להביא....:

עם קצת דימיון, אפשר באמת לראות שם שכבות שכבות של פאנקייקים, ואם אתם לא מצליחים - אז זה רק בגלל שאני בטח לא יודעת לצלם..

מכאן המשכנו דרומה לאורך החוף, עד לעיר קטנה בשם גריימאות', בה נבלה את הלילה לפני שאנחנו יוצאים בדרך אל הקרחונים המפורסמים.

תכינו סוודרים ומעילים וכפפות וכובעים -- בכל זאת, קרחונים, לא??
אז לא.
למרבית הפלא, הקרחונים היו המקום הכי חם שהיינו בו בניו זילנד, ואל תשאלו אותי איך זה.
אבל על כך, בפרק הבא...

לפרק הקודם                                  לפרק הבא