wellness5

וולינגטון, ניו זילנד

יום ראשון, 23.2.03

( Wellington, New Zealand )

אחרי סיום השהייה שלנו ברוטורואה, הרגשנו שדי מיצינו את האי הצפוני, ושמנו פעמינו דרומה, אל וולינגטון, ממנה נפליג במעבורת אל האי הדרומי של ניו זילנד. הקצבנו לעצמנו יומיים מלאים לדרך הזאת דרומה, ודאגנו לשריין לנו מראש מקומות לינה לימים הבאים, וכמובן מקומות על המעבורת.

מסתבר שאם עושים הזמנות שלושה-ארבעה ימים מראש, אז אין שום בעיה להשיג מקומות פנויים לכל דבר שאתה רוצה להיות בו, אפילו אם זה בעונה הבוערת.
זה רק כשבאים ללא הזמנה, או כשמנסים לעשות הזמנה בדקה התשעים, שנתקלים ב'הכל מלא', כמו שקרה לנו בימים הראשונים כאן.

אז מצויידים בספר השמן של AA (פריט חובה לכל מי שמטייל בניו זילנד, ניתן חינם בלשכות המידע לתיירים ובמשרדי AA), צילצלנו למספרי החינם של מקומות האיכסון בהם רצינו לשהות, והזמנו מקומות לימים הקרובים.
בשלב הזה כבר 'גילינו' את כפרי הנופש..

לטובת מי שמתכוון להגיע הנה, אני טיפה ארחיב את הנושא הזה, כי הוא חשוב ויכול לחסוך כסף: כפרי הנופש, כשמם כן הם: שטח רחב ידיים, כמו כפר, בו יש מקום לפרוס את האוהל שלך, (8 דולר ללילה בדרך כלל ), להחנות את הקרוואן שלך, 10-12 דולר לבן אדם, או לשכור מהם יחידת אירוח לפי תקציבך.
המקומות האלה זולים יותר מאשר המוטלים, ונותנים בערך את אותו הדבר.
יש להם בקתות פשוטות, עם שירותים משותפים, או בקתות משפחתיות לעד ששה אנשים, או משהו שנקרא 'דירת-תייר' (TOURIST FLAT ) או יחידה עצמאית כוללת הכל, שהם קוראים לה
SELF CONTAINED UNIT. אנחנו תמיד הלכנו על היחידה העצמאית הזאת, שזה בעצם מה שנותנים במוטל, והמחירים ששילמנו נעו בין 55 דולר ל-90 דולר ללילה, אבל זה רק בגלל שאנחנו מפונקים. אפשר ללון בהרבה פחות.

יש רשת של כפרי נופש בשם 'טופ 10' שיש לה פריסה רחבה בכל המדינה. הם הנפיקו מפת דרכים יפה, שמחולקת חינם בכל מרכזי המידע לתיירים. מצד אחד יש בה את האי הצפוני, ומהצד השני הדרומי. זו לא ממש מפה לניווט בדרכים, בשביל נהיגה רצוי להצטייד באטלס מפורט שמראה את כל הכבישים הקטנים וכו', אבל היא מצויינת בשביל ראייה כוללנית ובשביל תיכנון הלינות, כי עליה מסומנים כל המקומות בהם יש כפר נופש של הרשת. הכפרים ממוספרים, ובצד של המפה יש פירוט של כל כפר וכפר, לפי המיספור. לכל כפר כזה יש מספר טלפון חינם, וזה מאד נוח לצלצל אליהם מכל טלפון ציבורי.
יש אפשרות לשלם 20 דולר חד פעמיים, כדי להירשם כחבר במועדון טופ 10, ואז מקבלים הנחה של 10% על כל הלינות ברשת. מובן שתוך שניים-שלושה לילות 'מרוויחים' כבר את מחיר כרטיס המועדון, וזה כדאי מאד.

לא כל כפרי הנופש הם באותה רמה, יש פשוטים יותר ויש מפוארים מאד, וזה כמובן בא לידי ביטוי במחירים שהם גובים. אבל אף אחד מהם לא מאכזב, גם לא הפשוט ביותר, הם כולם נותנים תמורה מלאה לכסף. הם ממוקמים טוב מאד, תמיד נקיים (מה זה נקיים, פשוט מבריקים, פחד ממש ללכלך להם..) והשירותים הסביבתיים שלהם מצויינים. אנחנו לא כל כך נזקקנו לשירותים האלה, מלבד למכבסה, כי היה לנו הכל בחדר. אבל יש להם מקלחות משותפות מעולות, מטבחים מצויינים מצויידים להפליא, מגרשי משחקים לילדים עם טרמפולינות ונדנדות. משטחי ברבקיו, כשהכל מוכן ומסודר, רק תביא את הבשר שלך.. חדרי טלויזיה, בריכות שחיה. בחלק יש ג'קוזי, בחלק יש מעיינות חמים. בחלק יש אינטרנט שפועל 24 שעות, על מטבעות.

וזו הרוטינה של התיירים בניו זילנד: אתה מטייל כל היום, לקראת 4-5 אחה"צ אתה עושה עצירה בסופרמקט ומצטייד במצרכים, ועושה דרכך לכפר הנופש. ואז זה כמו להגיע הביתה.. פורקים מזוודות, שמים מצרכים בפריג'ידר, מעמידים מכונת כביסה (מטבע של 2 דולר) ומתייצבים בדיוק כעבור 25 דקות כדי להעביר את הכבסים למייבש (שוב מטבע של 2 דולר, שעה אחת). בינתיים מבשלים את ארוחת הערב.. פשוט תענוג. כל כך נוח, יש לך מסביבך את כל מה שצריך. המשרד של כפר הנופש הוא בדרך כלל גם חנות, שמוכרת מוצרים בסיסיים, וגם משרד נסיעות שיכול להזמין עבורך כל שירות תיירותי שתרצה.
מרגע שגילינו את צורת האיכסון הזאת, רק שם בילינו את לילותינו, ונהנינו מאד.

רשת טופ 10 מומלצת מאד, אבל היא לא היחידה.
כמוה יש עוד שתיים-שלוש רשתות, ועוד עשרות כפרי נופש עצמאיים. כולם מפורטים בספר הלינות של AA, עם מחירים ומיקום מדוייק, ומה סוג השירותים שהם נותנים וכו'.
אם מוותרים על שירותים צמודים בחדר, אפשר ללון ב - 35, 40, 45 דולר ללילה לזוג, וזו ממש מציאה בניו זילנד. אפילו באכסניות הבאקפאקרס אתה משלם בין 15 ל-18 דולר ללילה, לאדם, בחדר רב מיטות, אז כבר עדיף כפר נופש!
ומסתבר שזו צורת הלינה הפופולארית ביותר כאן, רוב התיירים מעדיפים את זה על פני חדרי מלון יקרים, בהם אין לך כל אפשרות להכין ארוחות וקפה וכו', ואתה צריך להזמין הכל מהמלון בהמון כסף, או לאכול במסעדות.

אנחנו הרשינו לעצמנו לשלם מחיר יקר על החדר, כי ניצלנו אותו להכנת ארוחות מלאות. לא רק ארוחת ערב מבושלת ביום ההגעה, אלא גם סנדוויצ'ים מורכבים וטעימים ליום המחרת, גם לבוקר וגם לצהריים, ותרמוס עם קפה, ובקבוקי משקה קל שקוררו כל הלילה במקרר... וככה חסכנו את הביקור במסעדות לאורך הדרך. גם אכלנו טעים, וגם חסכנו כסף - כי המצרכים בסופרמרקט בכל אופן יותר זולים ממחירי הארוחות במסעדות.

~~~~~

אז יצאנו מרוטורואה, כאשר פנינו מועדות לאגם טאופו.
את התחנה הראשונה עשינו במפלי הוקה (HUKA FALLS), איזה זרם אדיר של מי טורקיז מופלאים!
אלו לא מפלים שנופלים מגובה רב, אבל הזרימה שלהם עצומה, ואתה עומד נפעם מול כמויות המים האדירות והשצף קצף בו הם שועטים קדימה.. ואם זה לא הספיק בכדי להרשים אותך, אז בא הצבע הטורקיזי שלהם וגומר עליך.. בחיים לא ראיתי כזה צבע יפה למים!

7-1

התמונה צולמה מרחוק, אז שימו לב לגודל הסירה והאנשים המשוגעים שבה (60 דולר לאדם כדי לשוט ליד המפל..) בכדי לקבל מושג על הגודל וכמות המים..

משם המשכנו לאגם טאופו, שגם הוא פנינה בפני עצמה..
זהו האגם הגדול ביותר בניו זילנד, שנוצר לפני עשרות אלפי שנים בהתפרצות וולקנית אדירה.
ככה הוא נראה, כאשר ברקע פסגות ההרים המושלגים של שמורת טונגרירו:

7-2

מסביב לאגם התפתחה עיירת נופש נחמדה, ובילינו בה שעה ארוכה ונעימה.
מלכתחילה לא תיכננו להשאר בטאופו יותר מכך, וכבר היה מוזמן לנו מקום לינה לאותו לילה במקום אחר. אבל כל כך אהבנו את המקום, שהחלטנו לסדר כך שנחזור אליה, בדרכנו חזרה צפונה.

אגם טאופו מצטיין בדגת השמך שבו (טראוטים), ומסביב לזה משגשגת כאן פעילות עניפה של דייג. עשרות מארגנים מציעים לך חוויות דייג, עבורן אתה משלם במיטב כספך. אתה מקבל מהם את כל הציוד, חכות ופתיונות וכו', והם מסיעים אותך לנקודות מפתח לאורך האגם, ומבטיחים לך שאם אתה לא דג שום דבר, אתה יכול לקבל את כספך בחזרה..

בדרך כלל אין שום בעיה לדוג, נהפוך הוא, יש שפע של דגים.
אבל, אם אתה חושב שתמורת הכסף הזה ששילמת, אתה יכול לדאוג לארוחת צהריים של דגים לך ולמשפחתך למשך שבוע ימים, טעות בידיך... רשות שמורות הטבע, או האגמים, או אני לא יודעת מי בדיוק אחראי על הנושא הזה, מגביל את כמות הדגים שמותר לכל אחד לדוג לשני דגים בלבד, כדי לדאוג שאוכלסיית דגי השמך האלו כאן לא תחוסל.. אם עלו בחכתך יותר משני דגים, האחראי מחזיר אותם למים, ואתה יוצא משם רק עם השניים שמותר לך..
אנחנו לא ניסינו, כי אנחנו לא אוהבים דגים. לא חיים ולא מתים, אז המשכנו הלאה:

נסענו דרומה בכביש הנקרא 'כביש המדבר' (THE DESERT ROAD ) ואכן המראות היו הכי קרובים לנוף מדברי שיכול להתקיים בארץ השופעת הזאת: שדות קצת צחיחים ומצהיבים מקש, צמחיה חסרת חיים, וברקע הרים מושלגים.
אם זה נחשב אצלם למדבר, אני מזמינה אותם לבוא ארצה, לראות את הנגב, או את מדבר סיני.
אז ככה נראה המדבר שלהם:

7-3

בחלק מהדרך נסענו לאורך שמורת הטבע טונגרירו, שלפי הכתובים היא אחת המדהימות ביותר בניו זילנד. לא נכנסנו אליה, כי כל הפעילות בה כרוכה במסלולי הליכה, ואנחנו לא חובבי טרקים. אז רק צילמנו מהדרך את אחד משלושת הרי הגעש הגבוהים, והפעילים, שבה. יש אגב משוגעים, שמטפסים עליו. לוקח להם כמה ימים בדרך קשה ותלולה, אבל כנראה מספקת מאד. אחרת אני לא רואה סיבה לקריעת התחת הזאת... מרחוק זה הכי יפה!

7-4

אחרי שהסתיים כביש המדבר, נכנסנו לדרך מאד קשה לנהיגה. מפותלת מאד, נוסעת על צלע של הר ענק, בתוך יער סבוך. אתה לא מספיק ליישר את ההגה מהפיתול האחרון, ואתה כבר מסובב אותו לצד השני כדי לעבור בהצלחה את הפיתול הבא.. השעה היא כבר שעת ערב מאוחרת, והדרך מתמשכת... שבע, שמונה, שמונה וחצי - והשמש מכה בחוזקה ישר לתוך העיניים. הייתם מאמינים? בשמונה וחצי בערב, השמש כאן היא כמו בשלוש אחר הצהריים אצלנו, ואי אפשר להוריד עדיין את משקפי השמש כי מסתנוורים..
השקיעה היא בערך ברבע לתשע, ומתחיל להחשיך באמת רק בתשע והלאה.

השעות האלו של סביב השקיעה הן פשוט קסומות.
יש איזה מין אור מיוחד שעוטף את הכל, וכשמוסיפים לזה דרך מהממת ביופיה - גם אם קצת קשה - זה ביחד נותן חוויה שאין שני לה.
לא יודעת מה קפץ עלינו, אבל יעקב ואני נכנסנו למצב רוח מוזיקלי, ושרנו בקול רם כל מיני שירי מולדת, כנרת, כנרת, ושוב הערב יורד במבואות הכפר, והרועה הקטנה מן הגיא וכאלה, רפרטואר שלם. שרנו בזיופים ובחצאי מילים, ובהרבה צחוקים, אבל כנראה שזו היתה דרכנו להביע את ההתפעלות מכל מה שקורה סביבנו..

הגענו לוונגאנואי, ( WANGANUI )עיר קטנה על החוף המערבי של האי הצפוני, בשעת לילה קצת מאוחרת. כולם כאן הולכים לישון כל כך מוקדם, עם התרנגולות.
הערנו את הבלבית, שיצא יחף ומנומנם, ונתן לנו את המפתח לבקתה שלנו.

למחרת בבוקר יצאנו מוונגאנואי, שלא השאירה עלינו שום רושם מיוחד, ושנבחרה ללינה רק בגלל המיקום שלה. התוכנית להיום היתה להתגלגל דרומה לאורך החוף עד וולינגטון, וכך אכן עשינו.

רצועת החוף הזאת של ים טסמן יפה מאד, והיא מנוקדת פה ושם במקומות ישוב קטנים ושלווים. מעם לפעם ירדנו מהכביש הראשי ונכנסנו פנימה לתוך כפר זה או אחר - שום נפש חיה לא נראתה ברחובות. רק בתים קטנים ומטופחים עם גינות מקסימות.
אחר כך מתחילה שורה של חופי רחצה נהדרים, אחד יותר יפה מהשני, ואחר כך איזור שנקרא קאפיטי, ( CAPITI COAST ) עם אי קטן ממול לחוף.

בחוץ נשבה רוח חזקה וקרה, וקצת רעדנו מקור. קראנו בספר שקצת לפני וולינגטון, יש מרכז קניות גדול, במקום שנקרא פורירואה, ( PORIRUA ) והחלטנו לעצור שם ולהצטייד באיזה בגדים חמים, לקראת הירידה לאי הדרומי הקר יותר. אבל הסתעפות הכבישים שלפני עיר הבירה סיבכה לנו את העניינים, ומרוב כבישים ויציאות לא ראו את היער -- פיספסנו את הירידה לפורירואה, והכביש הוביל אותנו ישירות לתוך מרכז וולינגטון, תחת גשם כבד ומזג אוויר חורפי למהדרין.
להזכירכם - פברואר זה אמצע הקיץ!!
גם כן קיץ..

בוולינגטון, הרשינו לעצמנו להתפנק עוד יותר, והזמנו מלון מלון.. עם ארוחת בוקר.
לא כפר נופש ולא מוטל ולא אכסניה, אלא מלון אמיתי, על אחד מרחובותיה הראשיים, רחוב וויליס.

עיר יפה וולינגטון, ואהבנו אותה מאד.. היא יושבת על מפרץ מקסים, ורק חבל שהגשם והערפילים הפריעו לנו להנות ממנה כמו שצריך, ולצלם.. הכל היה אפור כזה, ורטוב כל הזמן. המצלמה בכלל לא נשלפה החוצה מחשש שתירטב.
אבל היינו ועשינו וראינו במשך היומיים שהיינו בה את כל מה שצריך לעשות ולראות.
הכי הרבה מצא חן בעינינו המוזיאון המפורסם שלה - מוזיאון טה-פאפא. איזה יופי של מקום!

טה-פאפא הוא מוזיאון חדיש ומודרני, נפתח רק בשנת 1998, לאחר שבנייתו נמשכה למעלה מחמש שנים ועלתה מיליוני דולרים.. אבל התוצאה נהדרת..
המוזיאון מספר את סיפורה של ניו זילנד בצורה חדשנית ומקסימה. הוא סופר-הייטקי, הכל אינטראקטיבי ומפעיל אותך, מגרה אותך לדלות מתוכו אינפורמציה. חלק אחד מוקדש למאורים ולתרבותם, ומציג דוגמאות של מאראיי ושל הוואקות, סירות הקאנו העתיקות. יש שם שיחזור של כפר מאורי, על כל מרכיביו וכליו.
חלק אחר של המוזיאון נותן תצוגה והסברים של כל התופעות הוולקניות שמתרחשות בניו זילנד, בצורה מאד מרחיבת דעת. אגף שלם מוקדש לתצוגה פנטסטית של בעלי חיים, בים וביבשה, והצמחיה השונה והמגוונת.
יש חלק שמוקדש למתיישבים האירופאים החלוצים שהגיעו לניו זילנד ומשחזר את התקופה, כולל ימי הזוהר של הקולוניאליזם הבריטי.
יש חלק שמציג את ניו זילנד כמדינת-הגירה, ומפרט את ההרכב האתני של המהגרים, גלי ההגירה השונים והאיפיונים שלהם. העיסוקים השונים - כורי השרף, מחפשי הזהב, סוחרי העץ..

חוץ מזה יש במוזיאון תערוכות אמנות, בעיקר של אמנים מקומיים, וכן תערוכות מתחלפות. בזמן שהיינו, היו שתי תערוכות גדולות, אחת שמוקדשת ל'שר הטבעות', והשניה לאופנועי הארלי דווידסון..
בקיצור, הטה-פאפא הוא חוויה שאין להחמיץ, ושוב אני חוזרת ומדגישה שאני אומרת את זה על אף שאני די מתעבת מוזיאונים...
~~~~~

מוולינגטון חוצים את מיצרי קוק, ועוברים אל האי הדרומי במעבורת ענקית, שלוקחת אלפי נוסעים ומאות כלי רכב בכל נסיעה. יש שני סוגים של מעבורות, שניהם מופעלים על ידי אותה חברה.
האינטראיילנדר, היא אניית מעבורת גדולה וכבדה, שעושה את הדרך בשלוש שעות.
זו ממש עיר שטה על המים.. יש בה כמה מפלסים וסיפונים ואולמות ומסעדות ובתי קפה ואולם קולנוע, וטלפונים, ומכונות משחק, ומרכז מידע לתיירים וחנויות.. הנסיעה די נעימה ויציבה, אם כי מורגשות בהחלט תנודות לא כל כך נעימות כשיוצאים אל הים הפתוח.
המעבורת השניה, הלינקס, היא מין קאטמארן ענק, משהו כזה שחצי מרחף על המים. היא מהירה יותר, עושה את הדרך רק בשעתיים ועשר דקות, ויקרה יותר. ומי שנסע עליה אמר שהיא גם רגישה יותר לתנודות הים, ומי שחושש מבחילה והגשה לא טובה, כדאי שיסע במעבורת הקונבנציונלית יותר..

זה מה שעשינו, כי אני שונאת את הבחילה המתלווה לנידנודים על הים.. וגם המחיר בהחלט שיחק תפקיד. זה פשוט יקר נורא! המחיר לאדם בכיוון אחד באינטראיילנדר הוא 58 דולר, ולמכונית 179 דולר... בלינקס זה יקר בעשרה דולר לאדם לכל כיוון ובעשרים דולר למכונית. אין שום מחיר מיוחד למי שקונה הלוך ושוב, זה פשוט כפול שניים..
אם עושים הזמנות כמה ימים מראש, אפשר לקבל הנחה של בערך 15% על המחירים האלה, וזה מאד כדאי - לא רק בגלל החסכון במחיר, אלא בגלל הבטחת המקום, בעיקר אם מעבירים גם רכב. בעונת התיירות יש מאות מכוניות בכל הפלגה, וחבל להתקע בגלל חוסר מקום.

שוב, כמה מילים לטובת מי שמתכוון להגיע הנה:
אם אתם יורדים דרומה עם רכב שכור, כדאי לבדוק - מראש - עם חברת ההשכרה, אם ניתן להחזיר בוולינגטון את הרכב ששכרתם, ולעשות השכרה חדשה בקצה השני של קו ההפלגה, בפיקטון. זה חוסך לכם את התשלום עבור הרכב במעבורת. לחברות הגדולות, שמחזיקות צי גדול של רכב, אין בעיה עם זה, בעיקר אם עושים את ההזמנה ככה מראש.
החברות הקטנות יותר, כמו החברה שממנה אנחנו שכרנו את הרכב, לא מסכימות לסידור הזה, אבל במקרה שלנו למשל, כשהעליתי את הטיעון הזה - הסכימו לתת לנו הנחה של כמה דולרים לכל יום שכירות, בתור 'פיצוי'.. ההנחה כמובן לא הגיעה עד לגובה המחיר ששילמנו עבור הרכב על המעבורת הלוך וחזור, אבל היא קצת הקטינה את הנזק..

ודבר שני בקשר למעבורת, יש כמה הפלגות ביום, וגם כמדומני אחת בכל כיוון בלילה. רצוי לקחת פעם אחת מעבורת בבוקר, ופעם אחת, בחזרה, את זו של אחר הצהריים, או ההפך. הדרך מקסימה, היא עוברת במרלבורו סאונד, שזה מין פיורד יפהיפה, וכדאי להנות מן המראה! ממש חבל להחמיץ את זה על ידי נסיעה בלילה. צריך רק להתפלל שיהיה מזג אוויר יפה. כשהשמש זורחת, זה פשוט מדהים. אנחנו לא היינו כל כך בני מזל, בפעמיים שהפלגנו היה גשם ועננים, ורק לכמה דקות השמש האירה אלינו את פניה ואיפשרה לצלם תמונה או שתיים:

7-5

הדרך מזגזגת במיצר בין הרים מיוערים, בין איים קטנים ציוריים, המים של ים טסמן כחולים-טורקיזיים כאלה, ודי שקטים כאן. ממש תענוג, וטיול בפני עצמו - לא סתם אמצעי תעבורה מאי לאי.

אז זהו, נפרדנו מהאי הצפוני למשך כשלושה שבועות, מחכים בקוצר רוח לחוויות המצפות לנו באי הדרומי.

לפרק הקודם                                       לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת