wellness5

התרבות המאורית, ניו זילנד

יום שישי, 21.2.03


רוטורואה, ניו זילנד
( Rotorua, New Zealand )

הבטחתי לספר קצת על המאורים, התושבים הילידים של ניו זילנד. אז הנה, קצת, על קצה המזלג:

נכון שהם היו כאן לפני שהלבנים האירופאים הגיעו, אבל לא הרבה מאד לפני.
גם הם 'עולים חדשים' כאן.
לא לגמרי ברור מתי הם באו הנה, יש אומרים שבשנת 1000 לספירה, ויש אומרים שרק ב - 1350, אבל בכל מקרה, יש למאורים 'פור' של איזה חמש מאות שנים על פני האירופאים שהגיעו לניו זילנד.

גל הגירה גדול, במונחים של אז, שנבע בשל מצוקת דיור וכלכלה , הניע שבטים פולינזים לעזוב את ארצם ולחפש מקום מחיה חדש.
אחת ממשלחות החיפוש שהם שלחו, 'גילתה' את ניו זילנד, חזרה הביתה, ואמרה לאנשים להתחיל לארוז, כי הנה נמצא להם בית חדש - ארץ רחבת ידיים ועשירה.
וכך מספרת המיתולוגיה המאורית על 'צי' של סירות קאנו ארוכות, עמוסות באנשים, נשים וילדים שיצאו לחפש חיים חדשים, והשאירו מאחור את המולדת האהובה, הוואייקי, שלא יכלה להכיל אותם.
(השם אולי מרמז כאילו הוואיקי היא הוואי, אבל זו לא הוואי שאנחנו מכירים. מדובר כנראה באחד האיים במה שנקרא היום 'פולינזיה הצרפתית' )

מסע ההגירה הזה הוא אבן יסוד באמונה ובמסורת המאורית, וסביבו נרקמה עלילת המיתולוגיה העניפה שלהם. כולם 'זוכרים' את המולדת, הוואייקי, מעלים אותה על ראש שמחתם, וחושבים עליה בערגה גדולה ובכיסופים. משהו בנוסח 'אם אשכחך הוואייקי, תישכח ימיני.. ' הם מאמינים שעם מותם - הנשמה שלהם תעשה את דרכה בחזרה הביתה, להוואייקי, וככה ייסגר מעגל.

גל ההגירה הראשון, הביא בעקבותיו מספר גלים נוספים, וכך לאורך השנים, התפתח כאן ישוב גדול של שבטים שהמשיכו לזרום הנה עוד ועוד.
הארץ הגדולה, האדמה הפוריה, שפע הדגה בים - סינוורו לתושבים הקדומים האלה את העיניים ומילאו אותם בתאוות שלטון וכוח. כל צ'יף רצה שטח גדול יותר עבור השבט שלו, והתחילו מלחמות שבטים עקובות מדם, שעיקרן היה הנושא של בעלות על האדמה.
אבל אתם יודעים איך זה, כששניים רבים ומתישים אחד את השני, בא השלישי ומנצח.
באמצע המאה התשע עשרה באו לכאן הבריטים, והמאורים כבר לא היו צריכים להמשיך להילחם ביניהם על שטחים, כי הבריטים לקחו ממילא את הכל.

זה מאד פשטני מה שאני אומרת, וגם לא הכי מדוייק - כי המאורים למעשה 'נתנו' מרצונם את הארץ לבריטים, כאשר חתמו אתם על חוזה בוואייטאנגי, אבל לא נכנס ל'פוליטיקה', זה לא מענייננו. אני רק אומר שהנושא הזה לא לגמרי 'סגור' בין המאורים לבין הפאקאהה, התושבים הלבנים. יש כאן לא מעט מתחים ותחושת מרירות מצד המאורים, שמרגישים שממעמד של 'בעלי בית', הם הפכו למעשה לחוטבי העצים ושואבי המים של האדונים הלבנים, שהשתלטו להם על המדינה. יש כאן כעס עצור ורגשות של קיפוח ואפליה, ולמעשה המאורים הם מין אזרחים סוג ב' - פועלי הנקיון והבניין והכבישים, מחזיקי המשרות הנמוכות וכו'.
כמובן שלא כולם, יש גם סיפורי 'הצלחה' מאורים, אבל דווקא העובדה שמצביעים עליהם כעל הצלחה יוצאת מן הכלל - מצביעה על הכלל, והכלל של המאורים הוא באמת נחות ונחשל בהשוואה ללבנים מן המוצא האירופאי.
יש כאן התחלה של תסיסה ומחאה חברתית, ורצון מצד המאורים, בני הדור הצעיר, לעשות משהו כדי לשנות את המצב, להדביק את הפערים, לקבל לידיהם יותר ייצוג וכוח כדי לפעול לקידום בני עמם המשתרכים מאחור ובשולי החברה הניו זילנדית, אבל זה באמת לא מה שרציתי לכתוב עליו..
אני סך הכל רוצה להביא כאן קצת שביבים מן התרבות והמסורת המאורית, לא יותר.

~~~~~

למיתולוגיה המאורית יש גירסה מעניינת אודות בריאת העולם:
בהתחלה - היה ה'כלום', שנקרא טה-קורי.
אחרי תשעה טה-קורים כאלה, מתוך החשיכה הגדולה, נולד ראנגינואי, האבא-שמיים, ונולדה פאפאטואנוקו, האמא-אדמה.
השניים הללו, השמיים והאדמה, התאחדו, ונולדו להם המון ילדים.
כמה מן הילדים הפכו להיות אלים של דבר זה או אחר, כמו למשל אל הרוח והסערות, אל האוקייאנוסים, אל היערות, אל המלחמות וכו'.

השמיים והאדמה, שאהבו מאד אחד את השני, היו חבוקים זה בזרועות זו כל הזמן, ולכן שום אור לא יכול היה להכנס מבחוץ בגלל לפיתתם החזקה. אחרי הרבה שנים של חיים בחושך, לילדים שלהם נשבר מזה, והם ביקשו מהאמא והאבא שיתרחקו קצת אחד מהשני, שירפו את אחיזתם, וייאפשרו לאור לחדור מבחוץ.
זוג הנאהבים סירב להינתק, והילדים החליטו להפריד אותם בכוח.
ששת הילדים החזקים ביותר, אלו שהיו אלים, ניסו אחד אחד את כוחו, אבל חמישה מהם לא הצליחו להפריד את הוריהם מחיבוקם החזק.

כשהגיע תורו של צעיר הבנים, טאנה-מאהוטה, שהיה אל היערות, הוא מיקם את עצמו במרכז, בין האבא לאמא, והתחיל למתוח את זרועותיו ורגליו ולהאריכם עוד ועוד, לצמוח לגובה כמו עץ ענק, עד שהצליח לנתק את השמיים מן הארץ!
אגב, באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על עצי הקאורי הענקיים. העץ הגדול שמופיע שם בתמונה, נקרא טאנה-מאהוטה, על שמו של אל היערות הזה, אשר הצליח להפריד בין השמיים לארץ על ידי צמיחה לגובה..
וזה אגב ההסבר שנותנים המאורים להימצאותם של עצי הענק האלה בניו זילנד - הם גדלים כל כך לגובה בגלל אותו תרגיל ראשוני שטאנה מאהוטה הפעיל על הוריו, כדי להחדיר אור לעולם...

הבעיה היתה, שהשמיים והארץ - בטרם הופרדו באכזריות על ידי ילדיהם - לא הספיקו להוליד אף ילדה אחת... כל ילדיהם היו בנים.. ועכשיו כשהם רחוקים זו מזה, מאוחר להם כבר להוליד ילדה...
זה אילץ את טאנה-מאהוטה, שהיה מבורך בכוחות מיוחדים, ליצור אשה יש מאין..
הוא ברא אשה מגוש של אדמה (אתן מבינות אחיותיי מאיפה באנו? לא משנה לפי איזו אמונה ואיזו מיתולוגיה, תמיד אנחנו עשויות מכל מיני חומרים משונים, צלעות ורגבי עפר.....:-) ואחר כך נפח בה נשמת חיים, וכך דאג להמשך ההתפתחות של האנושות..

האגדה ממשיכה ומספרת על העצב של האבא-השמיים, שהורחק מאהובתו, ובכה בדמעות שליש (גשם גשם משמיים..), והאמא-האדמה שנשארה ללא בן זוגה האהוב וגעשה ורעשה מתוך צער וגעגועים, וגם קצת כעס (רעידות אדמה והתפרצויות געשיות ), ועוד ועוד, אבל זה ארוך ומייגע, ומי שמתעניין במיתולוגיה הזאת יכול לחפש בספרים או באינטרנט.

~~~~~

עד היום, גם בחברה המודרנית של המאה העשרים ואחת, המאורים שומרים על מבנה של שבט, שמהווה את קבוצת ההתייחסות שלהם. השבט נקרא בדרך כלל על שמו של אחד מאבות אבותיהם, וכל הדורות מאותו אב קדמון והלאה קשורים ביניהם בדרך זו או אחרת בקשרי דם.
השבט המורחב נקרא 'איווי' (iwi ) ויש כמה איווים גדולים מאד, המונים עד 100,000 איש..

חוץ מקשרי הדם המשייכים אדם לשבט, יש גם מרכיב נוסף הנלקח בחשבון, והוא - האם אבות אבותיהם הגיעו לארץ החדשה על אותה סירת קאנו.. אלה שהגיעו ביחד, באותה נאגלה, נחשבים למעין 'אחים' ושומרים על קשרים מהסוג של 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', או 'אכלנו מאותו המסטינג..'
בעבר, כשהתרחשו כל מלחמות השבטים, נהוג היה לכרות בריתות בין שבטים שמוצאם מאותה 'וואקה' - כך נקראת סירת הקאנו הארוכה שבה התבצעה ההגירה - וככה ליצור מוקדי כוח שנלחמו זה לצד זה נגד שבטים שהגיעו בוואקה אחרת.

המאורים של היום, בנסיון לשמר את המסורת ולספר עליה לכמה שיותר אנשים, ומשתדלים לשבץ 'מונחי יסוד' של התרבות שלהם בכל פעילות יומיומית. ככה למשל, מקובל לשמוע נהג אוטובוס של קבוצת תיירים, קורא לכלי הרכב שלו 'וואקה', ומבקש ש'כל האנשים שבאו בוואקה שלי, נא להתייצב בשעה כך וכך וכו'..

בתוך כל שבט יש שוב חלוקה לתת-שבט, ואחר כך למשפחה מורחבת, בעלת קשרי דם מדרגה ראשונה. כל משפחה מורחבת, נהגה להקים לה כפר משלה, כאשר במרכזו עומד המאראיי, MARAE. המאראיי הוא השטח של 'בית הועד' של הכפר, או המקום בו נערכות האסיפות של כל התושבים, כדי לדון בענייני דיומא ולהאזין לדבריו של הצ'יף.
בתוך המבנה המשולש של המאראיי, שבדרך כלל מגולף ומקושט בפסלי עץ, מתגוררות הרוחות של אבות השבט, והוא נחשב למקום קדוש. בכל מקום בו יש ריכוז של מאורים, גם אם זו שכונה מודרנית לגמרי ולאו דווקא כפר מסורתי, יש מאראיי.
הנה דוגמה של מאראיי אחד יפה:

6-1

ברחבה שלפני המאראיי, נערכו כינוסים בהשתתפות כל השבט, ולמעשה זה היה המרכז של החיים הציבוריים של הכפר.

למאורים יש ארבעה עקרונות יסוד, או עמודי תווך, עליהם מושתתים החיים שלהם.
האמונה ברוחות, קדושת האדמה, מצוות הכנסת אורחים, וכיבוד האבות המולידים שלהם.

הדת, שהיתה עבודת אלילים מובהקת, עם עשרות אלים שונים, ננטשה כאשר המיסיונרים שיכנעו אותם להתנצר, אבל רק האספקט הדתי שלה ננטש והוחלף בנצרות.
האספקט הפולקלוריסטי נשאר שריר וקיים, והמיתולוגיה והאמונה המסורתית עדיין חזקה ומקובלת גם על המאורים של היום, גם אצל אלו שהולכים ביום ראשון בבוקר לכנסיה..
האמונה ברוחות, גם של חפצים/עצמים/מקומות, וגם של אנשים שמתו והלכו לעולמם, תופסת גם כעת. התפיסה הרווחת היא, שלכל דבר בטבע יש אל אחראי, ויש לו רוח משלו. וכוהני דת מיוחדים, שהיו אחראים לחיים הרוחניים של השבט, נהגו להחזיק 'מקל אלים' מגולף. בכל פעם שכוהן הדת הזה נזקק לעזרתו של אל זה או אחר, או רוח זו או אחרת, הוא נהג להתפלל אליהם ולבקש מהם לבוא ולהתיישב על קצה 'מקל האלים' שלו, ולהנחות אותו כיצד לפעול.

בכל דבר בעולם זורם 'כוח החיים', אבל לבני האדם יש יותר מסתם כוח חיים, יש להם מה שנקרא 'מאנה', שזה מה שהם מצליחים לרכוש לעצמם במהלך החיים שלהם: כוח, או יוקרה, רוחניים.

המאנה נצברת בדרך כלל על ידי הצ'יף, וממנו היא עוברת אל שאר בני השבט, כך שלכולם יש אינטרס מובהק שהצ'יף שלהם יהיה חזק ומנצח ובכך יגביר את המאנה שלו ושל כולם. מסע ציד או דיג מוצלח, מקנה למנהיג מאנה. אבל נפילה שלו בשבי של שבט אויב, למשל, מאבדת לו את כל המאנה, וכמובן שבעקבות זה גם השבט כולו מתרוקן מ'כוחותיו'..

חיי היום יום התנהלו לפי מערכת מסועפת של עקרונות, מין מצוות 'עשה' ו 'אל תעשה'. האיסורים נקראו 'טאפו' (TAPU ), כמו ה'טאבו' שאנחנו מכירים.
לדוגמה, היו בכפר איזורים מקודשים שהיו בבחינת טאבו לכניסה לאנשים.
או, רכושו וכל חפציו של הצ'יף היו טאבו לבני השבט, ואסור היה להתקרב או חלילה לגעת בהם.
לוחמים שיצאו למלחמה קיבלו על עצמם שורה של איסורים וכו'.
היה גם שפע של איסורים שנגעו לנשים, לבישול האוכל, לניהול של העבדים שנתפסו כשבויי מלחמה משבטים אחרים, ועוד.

לעומתם היה את ה'נואה' (NOA ), ההפך של הטאבו, הדברים שאפשר וצריך לעשותם.
שורה של הנחיות וכללים שבמסגרתם צריך השבט לפעול. ובין שני הקצוות הללו, הטאבו והנואה, החיים התנהלו בצורה מאד מסודרת, מבלי לחרוג ממה שמותר ואסור.

העקרון השני, של האדמה, אומר שהאדמה, הארץ, תישאר שלהם לנצח, אם רק יטפלו בה כמו שצריך, וישמרו עליה בקנאות.
זה כמובן פתח את הפתח למלחמות הגדולות שהתנהלו כאן, על רקע שטחי אדמה..

שבט מאורי שחי על כברת אדמה מסויימת, פיתח הזדהות מוחלטת אתה ועם כל מה שעליה, בבחינת 'האדמה זה אני'.. אם היו עליה הרים, או נהרות, או עמקים, אז נעשתה לגביהם ממש 'האנשה' והתייחסו אליהם כאל דבר שחי על אדמתם. יש הרבה מאד הרים שהם ממש קדושים וכן גם נהרות, ובדרך כלל נהגו להשתמש בהר או נהר כדי לסמן את גבולות שטח האדמה של השבט.

כשמאורי היה צריך להציג את עצמו, הוא בדרך כלל מסר את שמו, את שם האיווי (השבט) שלו, את שם ההר הנמצא על אדמת השבט שלו ואת שם הנהר העובר בה או לידה. ככה אפשר למקם אותו בדיוק, הן מבחינת הייחוס והן מבחינת המיקום הגיאוגרפי..

העקרון השלישי, של הכנסת האורחים, גם הוא בעל חשיבות עליונה ונשמר בקפדנות, כי המאורים האמינו שבני האדם הם הדבר הכי חשוב שנברא בעולם. ויש מסורת שלמה שהתפתחה מסביב לנושא של קבלת אנשים מבקרים בכפר, כולל ריקודים ושירים וסעודה מפוארת לכבודם..
איך בדיוק זה הסתדר עם הקאניבליזם, שלפעמים הפך את האורחים עצמם ל'סעודה מפוארת' - אני לא יודעת, אבל אולי אכילת בשר האורח היתה גם כן איזו צורה של 'הכנסת אורחים' תרתי משמע... להכניס אותם לבטן, עד הסוף.....
בכל אופן, אף אחד לא מדבר כאן ממש בגלוי על התקופה הקאניבלית שלהם, והרושם שקיבלתי הוא שמנסים להצניע את העובדה שעוד רק לפני 200 שנה, נהגו לחגוג כאן על בשרם של ראשי שבטים אויבים, או של מיסיונרים ששליחותם הסתיימה בתוך דוד רותח..

והעקרון האחרון הוא העניין של כיבוד האבות הקדמונים שלהם, אלו החלוצים שבאו לארץ הזאת על גבי הוואקות הראשונות. המאורים סופרים לאחור את הדורות שבאו מאז ועד היום, כל אחד יודע לשייך את עצמו בדיוק למשבצת המתאימה לאורך השרשרת, וכל דור נוסף שהולך לעולמו, הוא נדבך נוסף במאגר הזה של 'אבות קדמונים', ויש טקסים ומנהגים שונים שנועדו להנציח את קדושתם וכבודם. כאילו, בזכותם אנחנו בכלל כאן, ... ואילולא הם.. וכו'.

וכדי לא להלאות, אני חושבת שכדאי שאעבור כאן לתיאור של ערב פולקלור בו השתתפנו בכפר טאמאקי, על יד רוטורואה. גם הגיע הזמן להביא קצת תמונות, לשטוף את העיניים, לא??
~~~~~

ערב הפולקלור הזה הוא הצגה לתיירים כמובן.
השתדלנו לבחור בטוב ביותר, עד כמה שאפשר קרוב לאותנטי. שילמנו הון תועפות, ומצאנו את עצמנו בין למעלה מאלף תיירים שנרשמו לאירוע הזה, בערב אחד!! כמויות הכסף שמתגלגלות כאן מדי ערב בעונת התיירות, הן אסטרונומיות!
אבל לזכותם ייאמר, שהם סיפקו את הסחורה. זו היתה חוויה נהדרת, מהשניה שעלינו על האוטובוס שבא לאסוף אותנו מהמלון, ועד הרגע שחזרנו אליו, כעבור כארבע-חמש שעות.

נהגת האוטובוס שלנו, מאורית נמרצת ומוכשרת בשם ארוהה, (AROHA = אהבה ) עשתה לנו הפעלה קבוצתית. כמיטב המסורת, היא הגדירה את האוטובוס שלנו כוואקה, וניסתה לגבש אותנו כבר בנסיעה לכלל 'שבט', שנוסע להתארח אצל שבט שכן.
היינו צריכים לבחור מתוך הנוסעים צ'יף, שייצג אותנו מול השבט המארח, ובשפע של הומור וכשרון היא תיארה את התכונות הנדרשות ממי שרוצה להיות המנהיג. גבוה וחזק ויפה ושרירי ויודע לשיר ולרקוד ולהפחיד את האויב.. ועוד כמה תכונות שלא בדיוק ברור בשביל מה צ'יף צריך אותן... רעמי הצחוק של כולם, שקצת כיסו גם על מבוכה של זרים שלפני רגע לא ידעו בכלל האחד על קיומו של השני, שברו קצת את הקרח, ותכף ומיד נוצרה אווירה עליזה ונבחר איזה נאעבך אמריקאי להיות הצ'יף שלנו. אם אני, כמאורית, הייתי צריכה לסמוך על צ'יף כזה, לא הייתי נרדמת בלילה מרוב דאגה.. אבל סך הכל הוא היה חברהמן, והרי הכל ממילא הצגה..

ארוהה נתנה לנו סקירה קצרה על הטקס ומה הולך להיות ומה כל אחד צריך לעשות - ממש לקחו את זה ברצינות החבר'ה האלה.. הם הכינו דף מידע והנחיות, בשפות שונות, ומצאנו אפילו בעברית!

לאחר כחצי שעה נסיעה, הגענו אל הכפר וירדנו מהאוטובוסים. ככה נראית הכניסה לכפר:

6-2

כל הקהל מצטופף מסביב לרחבה גדולה, ומוסבר לנו שאיננו יכולים להכנס פנימה לפני שמשלחת של לוחמים תצא לקראתנו, תברר מי אנחנו ומה מטרת ביקורינו.. אחד הלוחמים ירקוד בפנינו את ריקוד קבלת הפנים, ורק אחרי שיוחלפו הברכות המסורתיות בין הצ'יפים - נורשה להכנס.

פעם אחת, באוטובוס, ופעם נוספת כאן, על סף הכניסה לכפר - הוזהרנו שלא לצחוק מתנועות הלוחם, והתבקשנו להתייחס אליהן בכבוד גם אם בעינינו הן משונות ומצחיקות. הריקוד מסמל מסורת מאורית עתיקה, והם מתייחסים אליו ביראה ובכבוד.
האמת, מזל שהזהירו אותנו, כי ללא האזהרה אני בטוח הייתי מתפרצת בצחוק.

כל מיני יללות שהגיעו מכיוונים שונים של היער מילאו את חלל האוויר, ומבין העצים הופיעו לפתע דמויות כאלו של לוחמים עם חניתות, שקראו קריאות מפחידות:

6-3

זאת הכנסת אורחים זאת?
אם הייתי סתם אורחת מזדמנת, הייתי בורחת על נפשי על המקום..
ובכן, זאת בדיוק הכוונה שלהם. להפחיד, לבלבל, כאילו לאיים, להפגין את כוחם וכשרונם. אם אתה אויב, זה קורא עליך תגר. אם אתה ידיד או סתם אחד מסכן שנקלע למקום, אז או שאתה בורח מיד, או שאם אין לך מה להסתיר או לפחד - אתה נשאר עד סיום הריקוד, ואז זוכה לקבלת פנים יותר נעימה..

הלוחם הזה קפץ למרכז הרחבה בזינוק אדיר:

6-4

ובמשך כמה דקות ארוכות קפץ וכירכר והניף לעברנו את החנית שלו, וקרא קריאות רמות ומפחידות.. אבל עיקר הדרמה היתה בפנים שלו.
הוא עשה העוויות ותנועות משונות, פילבל בעיניים, ושלף לשון ארוכה וניענע אותה מצד לצד כלפינו, כמו איזה נחש מתפתל.. מבט עיניו ממש הפחיד, ומזל שהכל היה רק הצגה..

6-5

אחרי שכולם התנהגו יפה והתאפקו לא לצחוק, בעיקר מנענועי הלשון, נדרשו הצ'יפים של כל אוטובוס לגשת קדימה ולהחליף ברכות עם הצ'יף של הכפר, כולל ברכת השלום המסורתית של הצמדת אף לאף..

בברכה הזאת, הנקראת 'הונגי', עומדים שני המברכים זה מול זה, מניחים ידיים אחד על כתפיו של השני, מצמידים את קצה אפם לקצה האף של השני, ולוחצים שתי לחיצות קדימה.
הם לא מחככים את האף - את זה עושים האסקימואים אני חושבת.
המאורים רק לוחצים שתי לחיצות קצרות, אף מול אף. המשמעות של זה היא - לחלוק ביחד את נשמת החיים, לשאוף את אותו אוויר, וזה הסמל לקרבה ולאחווה.
זה קצת מצחיק, אבל צריך לכבד תרבויות אחרות..
וכשאנחנו מתנשקים פעמיים-שלוש על הלחי, אותם זה לא מצחיק??

רק אחרי שהם סיימו את הברכות והדיבורים, ניתנה 'הרשות' (75 דולר לאדם..) לכניסת האורחים לכפר. מסביב בקעו קולות שירה של נשים המברכות את האורחים, ולאט לאט כל הקהל הגדול נכנס למעבה היער , בין העצים והשיחים.

בכמה מוקדים בתוך היער, ניתן היה לראות היבטים שונים של חיי הכפר. בתים טיפוסיים, גברים עוסקים במלאכות שונות, נשים מבשלות ומכבסות ושרות.. האווירה מסביב ממש כאילו אותנטית, בגלל המקום הפתוח, היער, והעצים, והבקתות, והתלבושות.
הנה כמה מן המראות:
זו דוגמה לבקתה מאורית טיפוסית:

6-6

וזו דוגמה 'לפיסול הסביבתי' שלהם.. הפרצופים המפחידים נועדו להרתעה..

6-7

הדגימו לנו כל מיני ריקודים, קצת פחות מפחידים מריקוד קבלת הפנים שזכינו לו, כשהרקדנים לבושים בחצאית ה'פיו פיו' המסורתית העשויה מענפי של צמח הפלאקס. ( החצאית הלבנה בתמונה )

6-8

וכמה אמנים הפליאו בשירה, ובנגינה על כלים משונים.
הנה כאן פיסת עץ, משהו בין חליל למפוחית פה, שהפיקה צלילים נהדרים:

6-9

אבל הכי מצאו חן בעיניי הנשים, ושירתן היפה.

6-10

איזה נשים יש להם למאורים האלה...
כל אחת אשה אשה, עבת בשר ומדושנת, פנים רחבות ומלאות חיים, לא שדופות ומסכנות....
ועם כל הגודל שלהן, שלידן אפילו אני נראית מידה אקסטרה-סמול, הן כל כך מצודדות ועסיסיות, ממש תאווה לעיניים, ולא רק אני אומרת את זה...:

6-11

6-12

בכלל, יש להם בעיה של עודף משקל, למאורים. גם לגברים וגם לנשים. אחוז גדול מהם תפח למימדים של פי שניים מאדם מערבי ממוצע. וזה ניכר גם בילדים שלהם, שהם פשוט שמנים ביותר.

יכול להיות שזה בגנים, אני לא יודעת על זה מספיק. ראינו תמונות של כל מיני צ'יפים שמנים מלפני כמה דורות, אז כנראה שזה פשוט מקובל להיות עבה בשר..
אבל יתכן גם שזה בגלל השינוי בהרגלי התזונה..
המעבר מהפרוטאינים של בשר חי, על סוגיו השונים.... לפיצות והמבורגרים והמון פיש אנד צ'יפס.. חייב לתת את אותותיו גם במראה..
אבל אני שוב חוזרת ואומרת, שעל הנשים כאן זה מאד יפה.
הלוואי והייתי מאורית, הייתי שוכחת מהדיאטה..

בחלק השני של הערב, הכניסו אותנו לאולם רחב ידיים, ונתנו לנו הופעת פולקלור של שירה וריקודים וכל מיני משחקים עם מין 'פומפונים', לבנים ואדומים כאלה, שהנשים עושות אתן ג'אגלינג יפה...

6-13

אין הרבה להרחיב את הדיבור על החלק הזה, זו היתה הופעת פולקלור כמו שעושים לתיירים בכל חור בעולם.. ריקודים מסורתיים, שירה נעימה. לא ברור מתי ואיך הגיעה אליהם הגיטרה, אבל שתי גיטרות מודרניות לחלוטין ליוו את כל ההופעה והיו ממש לא במקום. כמו שמישהו מתקופת האבן ישתמש בקרן לייזר..

אבל גולת הכותרת של הערב, איך לא, היתה ריקוד ההאקה המסורתי!
יעקב, כמו רבים אחרים, כל כך התלהב מהריקוד הזה, והיה כל כך מרותק לתנועות ולשירה, עד כדי כך ששכח את תפקיד הצלם.... אז כדי לא להשאיר את הפרק הזה בלי תמונה, צילמנו פוסטר באחד המוזיאונים, שמראה את רקדני ההאקה.
אנחנו לא יודעים למי בדיוק צריך לתת את זכויות היוצרים על התמונה הבאה, אבל אנחנו מודיעים בפירוש שהיא לא מקורית שלנו:

6-14

אז מה זה ההאקה הזה... ?
למעשה פירוש המילה בשפה המאורית הוא ריקוד, כל ריקוד שהוא. אבל במשך הזמן המונח הזה, האקה, הפך להיות שמו של ריקוד אחד ספציפי, ריקוד המלחמה המאורי.
רוקדים אותו לפני יציאה לקרב, אחרי נצחון בקרב, בהתקלות עם אויבים שרוצים להפחיד אותם.. עיקרו של הריקוד הוא באמת הפחדה והרתעה.
הריקוד מלווה בקריאות רמות ובצעקות, ובתנועות ידיים שאצלנו היו נחשבו למגונות - לנופף באגרוף ביד מקופלת, כאשר היד השניה אוחזת במרפק הנגדי.. יש הרבה רקיעות ברגליים וניתורים באוויר. יש הוצאת לשון וניענועה, כאילו הלשון הוא כלי נשק מפחיד שאומר לאויב 'דיר באלאק, תיזהר ממני..'
האגרופים הנשלחים קדימה, אמורים כאילו לפצפץ את גולגלתו של היריב, אחר כך הידיים עושות תנועה של איסוף השברים, וזריקתם על הרצפה. עכשיו מגיע תור הרגליים לדרוך על מה שיש על הרצפה, כאילו למחוץ ולטחון עד עד עפר דק את מה שנשאר מן היריב שלך...
והכל נעשה ביחד, בתנועות קבועות ואחידות, שמוכרות - כולל השיר המלווה - כמעט לכל ניו זילנדי שמכבד את עצמו..
תנועת הסיום של הריקוד היא ניתור גדול באוויר, נחיתה בשתי רגליים פסוקות, והוצאת לשון ארוכה, תוך העוויית הפנים להבעה מזרת אימה... (או מצחיקה.. )

הריקוד הזה הפך להיות מעין המנון, או שיר עידוד. שרים ועושים אותו לפני תחרויות ספורט, בפתיחה של אירועים מסויימים וכו'.
למשל, עכשיו, כשמתנהלת כאן תחרות המפרשיות של גביע אמריקה בשיט, כל הזמן מראים את ההאקה בטלויזיה. הנבחרת הניו זילנדית, ואוהדיה, מבצעים את הריקוד בתחילתו של כל יום תחרויות. עשרות נעמדים בשורה, לא רק מאורים אלא ניו זילנדים פאקאהה - מבוגרים, בני נוער וילדים, וכולם מדקלמים את מילות השיר במאורית, ועושים את התנועות כאיש אחד..
זה פשוט מחזה..

ככה הולך השיר של זה:
קא-מאטה, קא מאטה (KA MATE)
קא-אורה, קא-אורה (KA ORA)
טנאיי-טה טאנגאטה פו-הורו-הורו
נאנא ניי אי טיקי מאי.
וכך הלאה וכך הלאה...

כל ילד יודע את המילים, וכשמדריך הספורט בכתה בבית הספר, למשל, אומר לכולם 'קא-מאטה', יודעים שצריך להסתדר בשורה ולעשות האקה, כדי לנצח במשחק הכדורסל הבא..
מילות השיר אומרות בערך משהו כזה:
זה מוות, זה מוות.
זה חיים, זה חיים.
הביטו באיש השעיר,
אשר גרם לשמש לזרוח,
עמדו זה לצד זה,
בשורה,
החזיקו חזק,
לתוך השמש..

~~~~~

החלק השלישי של הערב, כלל ארוחת ערב מאורית מסורתית, שבושלה בתנור באדמה.
כל הזמן שמענו על האוכל הזה, וכבר הזלנו ריר מרוב תאווה לטעום אותו. ציפינו לאיזה משהו אקזוטי, שאף פעם לא אכלנו.. אבל מה שקיבלנו היה הרבה יותר בנאלי.

הוכנסנו לתוך חדר אוכל ענק, מלא שולחנות ארוכים, ערוכים להפליא עם שלל צלחות/כוסות/המון סכינים ומזלגות, כוסות לשתיה קרה וכוסות ליין... כמו במסעדה מפוארת באירופה..
בחדר הסמוך היה שולחן מזנון ארוך, ועליו מיני תבשילים שאנחנו מכירים מהבית..
איזו אכזבה..
צלי בשר, ירקות מאודים, עוף צלוי...
איפה הדברים המיוחדים שציפינו להם?!
אז הסתבר שהמאכלים הם אותם מאכלים, רק דרך הבישול שונה.
הסעודה הזאת שלנו - או רק חלקה - בושלה במשך כמה שעות בתנור באדמה, וקיבלה טעם מעושן כזה שעשה לנו גרעפסים בטעם ברביקיו עוד הרבה הרבה שעות אחר כך.. מהסוג של 'אל תשכחני..'

כל התוספות, והמנות האחרונות וכו' - בושלו בצורה קונבנציונלית לחלוטין, ולא היו שום דבר ששוה לכתוב עליו. אבל כל כך נהנו מכל הערב, שלא כל כך היה אכפת לנו מהאוכל.
בזמן שאכלנו, הנעימו לנו כל המדריכים והנהגים והמארגנים, עם שירים וסיפורים ובדיחות..
לא היה רגע דל אחד.

גם בדרך חזרה למלון, הנהגת שלנו לא נחה לרגע אחד, וניערה אותנו שוב ושוב, לא נתנה להתנמנם. היא הזמינה כל אחד לשיר שירים מהארץ שלו ובשפתו, ועד מהרה פצחו כולם בשירים בהולנדית וגרמנית ואנגלית מאירלנד ומסקוטלנד וארה"ב. וכשהגיע תורנו, אני התחפרתי מתחת לכסא, כי מה אני משוגעת לשיר בפני אוטובוס שלם... יעקב, שנשאר לבד במערכה, התחיל לשיר 'הבאנו שלום עליכם' וזכה לתמיכה וזימזומים מכל מיני אנשים שהכירו את השיר. לא היתה לי ברירה, התרוממתי והצטרפתי גם אני לשירה, מה שרק נתן ליעקב דחיפה להמשיך ולגלוש הלאה לשירת 'הבה נגילה' אליה הצטרפו כמעט כולם..
איזה קטע ביזארי זה היה..
נראה לי שאם לא הייתי עוצרת את יעקב בזמן, הוא בטח היה ממשיך ב'דוד מלך ישראל' ו 'שאבתם מים בששון'...
מי שהתבייש לשיר, הנהגת-מדריכה שרה בשבילו, בשפתו. היא לא זמרת, וגם אין לה קול מי יודע מה ערב, והיא גם לא ידעה את כל המילים ועשתה הרבה לה-לה-לה, אבל הכאריזמה שלה היתה ממש סוחפת. אין ספק שהיא קורצה מהחומר ממנו נעשים צ'יפים..

עד כאן הסיפור על המאורים. זה כמובן רק גירוד קצה קצהו של הנושא, אבל לנו, כתיירים, זה הספיק. נראה שניו זילנד יושבת כאן על איזו חבית של חומר נפץ, עם המאורים, וכמה שהממשלה עושה כדי לתקן כל מיני עיוותים, הבעיה בעינה עומדת - המאורים נדחקו למטה, והפכו לשכבת המשרתים של האדונים הלבנים.
וזה לא מוצא חן בעיניהם..
והם בטח לא יישארו שקטים לנצח.. הם כבר לא בדיוק שקטים גם כרגע.., אבל עדיין הכל מאופק ובשליטה. ימים יגידו מה יהיה הלאה..

לפרק הקודם                                               לפרק הבא

 

 

תגובות 

 
0 # יופי של כתבהלאה יעקבי 2012-11-26 18:06
אנו עומדים ליסוע לניו זילנד.
אני כמובן מתעניינת בכל מה שקשור במאורים.
נהניתי מאד לקרוא את הכתבה
צחקתי המון.
הגב
 
 
0 # המופע בכפר המאוריטלי 2012-11-26 19:05
אני נהנית מאוד לקרוא את הכתבות. אנחנו מתכננים חודש בניו זילנד. האם אפשר לקבל את שם החברה או מהיכן יוצא הטור הזה למופע המאורי.
תודה
טלי
הגב
 
 
0 # את כותבת נפלא עושה חשק!Danielle 2017-03-31 19:41
אנחנו כל כך נהנים לקרוא את כתבותיך, את כותבת שנון מצחיק ונפלא. מרגישים שכל המלצה שלך היא בדיוק מה שאנחנו חושבים עכשיו כשמטיילים בניו זילנד. תודה!
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת