יום רביעי, 19.2.03
( Dargaville, Kauri Coast, New Zealand )

עזבנו את קאיטאיה בבוקר גשום ועגמומי, כשהיעד הבא שלנו הוא דארגאוויל, השוכנת במרכז רצועת החוף הנקראת 'חוף הקאורי', על שמם של עצי הקאורי הענקיים הגדלים כאן.

מישהו שמע פעם בכלל על העצים האלה?
אני לא.

תמיד חשבתי למשל שרהיטים עשויים עץ טיק מלא הם הדבר הכי משובח שיש...
אז לא, צריך לראות את הרהיטים שעושים כאן מעץ הקאורי, בכדי להבין את הקרתנות שלי, ושל רבים אחרים, שנעצרה בעצי הטיק.

פשוט מדהים עץ הקאורי הזה. בגודל, בחוזק, בצבע, במרקם.. ואין פלא שהניו זילנדים מחזיקים ממנו כל כך, כי זו באמת תופעה מופלאה, וגם קצת מסתורין בצידה..
הנה כמה גדעים של גזעי קאורי, כדי שתבינו על מה מדובר. ואני מדגישה, אלו רק חלקים קטנים מן הגזע הגדול. אני עומדת לידם רק בשביל הפרופורציה:

ומה שהכי מעניין לגבי העצים האלה הוא לא רק גודלם, אלא בעיקר גילם...
הם טיפ טיפה יותר מבוגרים ממני ומכם...
גילם של הגזעים האלה הוערך, על ידי בדיקה מדעית, בין 30,000 ל - 50,000 שנים!
זה לא מדהים?

שתי התמונות הללו צולמו בפתחו של מקום הנקרא 'ממלכת הקאורי', ומעבר לזה שהוא משמש כחנות מזכרות ענקית המוכרת לתיירים כל מיני פיצ'פקעס עשויים מעץ הקאורי ונגזרותיו, יש במקום גם בית מלאכה ( נגריה? ) לייצור רהיטי קאורי..
אני למשל, התאהבתי שם בפינת אוכל משגעת, ורק 50,000 דולרים ניו זילנדים מפרידים ביני לבינה... מה זה 50,000 דולר לעומת הזכות להניח את הישבן על כסא בן 30,000 שנה..

אז מה, איפה היו העצים האלה במשך עשרות אלפי השנים הללו??
בכן, אף אחד לא ממש יודע מה קרה כאן.
יש כל מיני תיאוריות, והפופולארית ביותר טוענת כי הם פשוט נחו להם בבטן האדמה, קבורים תחת טונות של חול, סחף, סלעים ועפר. התיאוריה הזאת טוענת כי בעקבות אחת מרעידות האדמה הקשות שפקדו את האיזור לפני כמה רבבות שנים, בא גל מים אדיר, צונאמי, והציף את כל החלק העליון של האי הצפוני של ניו זילנד. כל מה שהיה על פני האדמה, נקבר מתחת למים עמוקים, כולל העצים האלו, שפשוט מתו וקרסו.

עם השנים, לאחר שהמים נסוגו, והאדמה נחשפה שוב, חפירה מקרית נתקלה בגזע עץ כזה קבור בעומק לא רב מדי, ומאותו רגע, החלה כאן 'בהלת הקאורי', משהו שדמה במימדיו לקדחת מחפשי הזהב באמריקה. מכל מקום נהרו הנה כל מיני 'חלוצים' ומחפשי הזדמנויות, והעץ הזה רשם פרק ארוך וחשוב בדפי ההיסטוריה של ניו זילנד..

שני סוגים של עצי קאורי ישנם בניו זילנד: חיים, ומתים.
המתים הם אלה שחופרים באדמה ושולפים אותם החוצה מבין ערימות החול והסלעים. אלו הם גזעים אדירים, משומרים במצב מעולה, ללא כל סימן קל של רקבון או התפוררות. אין לי מושג איך זה, והאמת שלא ממש הבנתי את ההסברים המדעיים שניתנו לנו בסיור המאורגן בחווה מיוחדת ליד קאיטאיה. אני רק יודעת שהלכנו על האדמה בחווה הזאת, והרגשנו שהיא לא מוצקה, אלא מתנדנדת מתחת לרגלינו. כל צעד גרם לאיזו תהודה שהגיעה מלמטה.. במקומות רבים בחווה ישנם בורות וחפירות, דרכם אפשר לראות גזעים שלמים שוכבים בבטן האדמה, ומחכים שיוציאו אותם..
ראינו שם גזע עץ, ולידו תעודה ממשלתית המעידה שגילו, כפי שנבדק בצורה מדעית על ידי שימוש בבדיקת פחם, הוא 42,150 שנה! בעל החווה טוען שיש לו שם עצים הרבה יותר עתיקים, אבל מאחר ובדיקת הפחם הזאת יכולה לחזור רק 50,000 שנה אחורה, אין לו דרך להוכיח שיש לו עצים שלטענתו הם בני למעלה מ-100,000 שנים.
בשבילי גם ה - 42,150 מדהים מספיק..

אשר לעצים החיים - אלו שגם היום נמצאים מעל לפני הקרקע ובתהליך של צמיחה - כאלה לא נותרו עוד הרבה בניו זילנד. כל עץ כזה צומח וחי במשך כמה מאות שנים, מ-200 ועד 2000 שנה. הוא מגיע למימדי ענק, הן בגובה, הן ברוחב הגזע, הן בשטח העלווה שלו.
האירופאים הראשונים שהגיעו לניו זילנד בראשית המאה התשע עשרה, גילו את הפוטנציאל האדיר הטמון בעץ הזה, ופיתחו מסביבו תעשייה שלמה. עשרות עצים נגדעו והועמסו על אוניות שיצאו מכאן לאוסטרליה ולאנגליה, שם נמכרו הגזעים במחירי עתק. עוד ועוד אנשים ששמעו על אפשרויות ההתעשרות, באו לחפש את מזלם ביערות של ניו זילנד, ולמעשה כמעט וחיסלו את יערות הקאורי.
רוב העצים ה'חיים' היום בניו זילנד הם צעירים מאד, ומוגנים על פי החוק.

יש רק מעט יוצאים מן הכלל - כמה עצים עתיקים בודדים, ששרדו את הגרדום חומד הכסף, בעיקר בשל היותם מקודשים למאורים שהגנו עליהם.
כמו למשל העץ הזה בתמונה, שעומד עדיין, יציב ואיתן, ביער WAIPOUA , לא רחוק מדארגאוויל.
העץ הזה הוא הקאורי החי הכי גדול שצומח בניו זילנד כיום.
הנה קצת נתונים עליו, בכדי לסבר את האוזן, והעין:
גובה הגזע בלבד, מהאדמה עד המקום בו מתחילה צמיחת הענפים - 17.5 מטר.
הגובה הכולל של העץ, עד לצמרת הוא 51.2 מטר..
הקף הגזע - 13.2 מטר..
והשטח הכללי של העץ והעלים הוא 244 מ"ר.
לא היתה שום דרך טכנית בתוך היער לקלוט את כל העץ בתמונה אחת. אז הנה, אני יושבת שם רק בשביל קנה המידה.. אלה הם רק ה - 17 מטר הראשונים, מתוך החמישים...

המאורים קוראים לעץ הענק הזה 'טאנה מאהוטה' (TANE MAHUTA), והוא קשור באיזושהי דרך למיתוס המאורי של בריאת העולם. אני ארחיב את הדיבור על זה בפרק הבא, הנוגע לתרבות המאורית.

יש עכשיו מגמה של ממשלת ניו זילנד, לנטוע עוד ועוד עצי קאורי במדינה, כדי להחזיר עטרה ליושנה.. יש מבצע מיוחד שמציע לתיירים לנטוע עץ קאורי תמורת כמה דולרים בודדים, ולקבל 'תעודת בעלות' על העץ. ממש כמו מבצעי קרן הקיימת לישראל...

אבל, יש עוד משהו שבגללו העץ הזה היה מבוקש במאה התשעה עשרה ובחלק מן המאה העשרים, לא רק בגלל העץ כחומר גלם, אלא בגלל תוצר לוואי שלו, השרף.
באנגלית, השרף הזה נקרא GUM, ואלפים מאבות אבותיהם של תושביה הנוכחיים של ניו זילנד, הגיעו הנה לראשונה בתור GUMDIGGERS, כורי שרף.. זה היה ממש מקצוע.
לעץ הזה, כמו לעצים רבים אחרים, יש תכונה להגיר מתוכו שרף בכל מקום בו הוא 'נפצע', כדי לאטום את הפצע או החתך. כל שבר מקרי של ענף, או חתך מכוון על הגזע, הפיק כמויות נאות של שרף, שהיו לו שימושים רבים.

הראשונים שניצלו את השרף, היו המאורים. הם נהגו לטחון את השרף, לאחר שהתקשה, לערבב אותו עם חומרי צבע, ולמרוח את המשחה על פניהם וגופם למטרות של קעקוע. קודם למריחת השרף והצבע, הם היו חורצים חריצים בבשר החי, ורק אז ממלאים אותם במשחה. כשהיה הפצע מגליד, הוא שימר בתוכו את השרף והצבע, וכך נשארה 'דוגמת' הציור מקועקעת לנצח על העור.
שימוש אחר שהם עשו בו, היה ללעיסה, כמו מסטיק.

אבל האירופאים שהגיעו לכאן, לא מצאו צורך לא בקעקוע ולא בגומי ללעיסה.
הם מצאו לשרף שימושים חשובים יותר. למשל, כחומר אלסטי לאיטום, לתעשיית הלינוליאום, לציפוי והברקה של רהיטים - במקום לאקה, ועוד..

השרף הניו זילנדי של עצי הקאורי היה מצרך מאד מבוקש בשווקי העולם דאז, וכאן התפתחה מסביבו תעשייה שלמה. מאות 'גאם-דיגרז' כאלו התגוררו בצריפים בלב היערות, והיו עסוקים יום ולילה בפציעת עצים ובאיסוף השרף הניגר מן החתך.. בגזעים רבים שהפכו אחר כך לרהיטים, ניתן לראות בפירוש בדוגמת העץ את ה'צלקות' שהותירו החתכים הללו, ונראה שדבר זה רק העלה את המחיר בשל הדוגמה הקישוטית..

כורי השרף הללו לא הסתפקו רק בעצים החיים הצומחים מעל לפני האדמה, אלא פיתחו גם שיטות מיוחדות של דיקור האדמה במסמרים ארוכים ומוטות ברזל מחודדים, כדי לחפש שרף מיובש על העצים העתיקים הקבורים במעבה האדמה. כשהמוט הננעץ היה נשלף מן האדמה ועליו שרידים של שרף, מיד היו מתחילים לחפור במקום ולשלוף את העץ הקבור החוצה. ככה הרוויחו גם את השרף, וגם את העץ. הרבה מאד אנשים עשו הון גדול בצורה זאת.
מסתבר שהעצים שקרסו ומתו לפני אלפי שנים, לא נכנעו בלי מאבק לצרה שנפלה עליהם - בין אם זו היתה רעידת האדמה ששברה אותם ואת ענפיהם, או המים שחנקו אותם - הם הגירו מתוכם כמויות אדירות של שרף, והוא התקשה ונקווה בגושים גדולים שנשארו צמודים לעץ.

לקראת אמצע המאה העשרים, עם פיתוחן של כל מיני שיטות סינטטיות לאיטום, לפוליש, לגימור של רהיטים, לרצפות לינוליאום וכו' - התמעטה הדרישה לשרף הזה, עד שפסקה כליל. אף אחד לא רוצה אותו עוד. שני השימושים היחידים שיש היום לשרף הם כפריט לאספנים, (ראינו שניים-שלושה אוספים של אנשים שהקדישו את חייהם לאיסוף הצהוב הצהוב הזה..) ולתעשיית התכשיטים.
אחרי עיבוד, השרף הזה נראה בערך כמו ענבר, ועושים ממנו עגילים וחרוזים ותליונים בצבע צהוב-כתום. נחמד, אבל קצת ענתיקה כזה... היום לא הולכים עם תכשיטים כאלה, וכמה שיעקב רצה לקנות לי כאן תכשיט כזה - לא הצלחנו למצוא ולו גם דבר אחד שיש סיכוי שאענוד אותו.. לא קנינו...

רק כדי לסיים כאן את סיפור הקאורי, אני אוסיף כמה מילים למי שמתכנן להגיע לניו זילנד:
אם אין לכם הרבה זמן לעלות צפונה, ולבקר ביערות וכו' כדי לראות עצי קאורי, לא נורא. אפשר לוותר, ולנסות במקום זה להגיע למוזיאון הקאורי בעיירה שנקראת מטאקוהה - MATAKOHE. זה נמצא בערך שעה וחצי נסיעה צפונה מאוקלנד, וזה פשוט אחד המוזיאונים הכי יפים המוקדשים לנושא מסויים, שראיתי אי פעם. כולו סובב סביב הקאורי, יש בו דוגמאות של גזעים אדירים ומיוחדים, יש בו שלל עבודות אמנות שנעשו מן העץ הזה, ודוגמאות של הגאם, השרף וכל מיני דברים שעשו ממנו. יש שם כמה אוספים של שרף שניתנו למוזיאון לתצוגה, והם מכילים אין ספור גושים של שרף בדרגות עיבוד שונות, בצבעים ומרקמים שונים, ממש נהדר. כמו כן, יש שם שיחזור של התקופה הקולוניאלית בניו זילנד, בתים, אנשים, רהיטים וחפצי בית, ובכלל - כל סממני התקופה. ממש חוויה מענגת.
אני לא בדיוק חובבת מוזיאונים, ובדרך כלל נוטה להתחמק מלהכנס אליהם, אבל את המוזיאון הזה אני ממליצה בפירוש לא להחמיץ..

~~~~~

כוונתנו היתה לנסוע מקאיטאיה לדארגאוויל בכל מיני דרכים משניות, כדי שנוכל לעצור בצידי הכבישים ולצלם, ובכלל להנות מן הנוף מסביב. אבל הגשם הבלתי פוסק והאפרוריות ששלטה בנוף, אילצו אותנו לשנות תוכניות ולהיצמד לכביש הראשי.
בכל זאת לקחנו דרך קיצור אחת, במהלכה היינו צריכים לחצות אגם במעבורת.
המעבורת יוצאת מעיירה בשם קוהוקוהו (KOHUKOHU) בכל שעה שלמה.
הנהיגה בגשם בכבישים המפותלים היתה איטית מאד, והגענו לשם בעשר דקות איחור. המעבורת כבר היתה כמעט בגדה השניה של האגם. יעקב אמר שאנחנו צריכים להסתכל על הצד החיובי, ולא השלילי... כלומר, הגענו 50 דקות לפני הזמן למעבורת הבאה!

לפנינו בתור כבר עמדו 3-4 מכוניות שהסתדרו בטור זו אחר זו. השתלבנו בתור, וחיכינו.
כל החסכון בדרך שהמעבורת היתה אמורה לחסוך לנו - שעה נהיגה - הלך לאיבוד בהמתנה..
אבל דווקא היה נחמד. פטפטנו עם האנשים במכונית שלפנינו, זוג מקומיים מוולינגטון, שנתנו לנו כל מיני טיפים להמשך הדרך. לא הרגשנו איך הזמן עובר, וכשסובבנו את הראש לאחור, גילינו שיש בתור מאחורינו כשלושים מכוניות!
העליה למעבורת היתה בסדר מופתי, כרטיסן מכר לנו כרטיסים במקום (14 דולר לרכב ו - 2 דולר לנוסעים) וכיוון אותנו למקום המדוייק בו עלינו לחנות. הנסיעה קצרה, כרבע שעה, במהלכה נשארים לשבת בתוך האוטו. בעיקר אם יורד גשם כמו זה שירד עלינו ללא הפוגה מרגע שיצאנו מקאיטאיה..

זו המעבורת המובילה מקוהוקוהו לראוונה שבהוקיאנגה ביי.

הדרך, אחרי הירידה מהמעבורת, המשיכה להיות יפהיפיה. קצת היה קשה לצלם, בגלל הגשם והשמיים האפורים, הכל קיבל מין צבע דהוי כזה. אבל רק כדי לתת מושג על הדרך - הנה בכל זאת כמה תמונות שיעקב הצליח להפיק.

חלק מהדרך עברה בתוך יערות כאלו, עם צמחייה משגעת שנשפכת מכל כיוון, הכל ירוק בעיניים:

כשיוצאים מן היערות, מתחיל שוב הנוף הפסטורלי של גבעות הדשא וכרי המרעה:

ואחר כך מגיעים האגמים.... הכחול הזה, ממש מטריף, לא?

קצת לפני דארגאוויל, יש שלושה אגמים קטנים, אחד יותר יפה מהשני. המון קראוואנים חונים מסביב, אנשים פשוט אוהבים להיות בטבע.. משפחות שלמות, גם של מקומיים וגם תיירים. חלקם סוחבים עגלה נגררת ועליה סירת מנוע. חלקם מצויידים בציוד דיג משוכלל, וזורקים למים חכות בשביל ארוחת הצהרים.. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה אנשים בחיק הטבע, כמו כאן.
ויחד עם זאת, אין שום תחושה של צפיפות... יש כל כך הרבה טבע, מספיק בשביל כולם..

הגענו למוטל, שהזמנו מראש, די מוקדם, בערך ב - 16:00.
כבר כמעט ושכחנו מה עושים עם זמן פנוי.... אנחנו רגילים להיות בדרכים שעות ארוכות.
אבל אם פתאום נופל לנו לידיים אחר צהריים פנוי - צריך למלא אותו במשהו פרודוקטיבי, לא?

לא יודעת על מה ולמה דרש, וקיבל, בעל המוטל, 90 דולר ללילה. הוא היה הרבה פחות יפה מזה ששהינו בו בלילה הקודם בקאיטאיה, וקצת התאכזבנו למראה היחידה שקיבלנו. היה בה כל מה שצריך, אבל לא היתה הרגשה נעימה.
ממול החדר שלנו ראינו שלט קטן שמודיע שכאן זה חדר הכביסה לאורחים, וזה נתן לנו רעיון מצויין... למה שלא נבלה את אחר הצהריים הפנוי שלנו בכביסה?? כמעט ולא נשאר לנו כבר בגד נקי ללבוש!
בכל המקומות שהיינו עד עכשיו, תמיד מסרנו את הכביסה במלון, תמורת פרוטות.
אבל לא בניו זילנד... כאן זה לא עם של משרתים כמו בהודו או תאילנד... כאן הכל עובד בשיטה של סלפ-סרוויס, עשה זאת בעצמך.. אף אחד לא יכבס לך, גם לא תמורת כסף.
נכנסתי לחדר הכביסה כדי לראות איך זה עובד, וגיליתי שנפח מכונת הכביסה הוא אדיר! בעל הבית אמר שהוא גובה 5 דולר עבור נאגלה אחת כביסה וייבוש. חיש קל הפכנו את התיקים שלנו על המיטה, והוצאנו מתוכם כל פריט לבוש אפשרי, אפילו אם היה ספק לגבי נחיצות הכיבוס שלו. יאללה, בחמישה דולר נרביץ כמה שיותר, המכונה ענקית!
דחסנו את הכל לתוך המכונה, שמנו אבקת כביסה שקיבלנו מבעל המוטל, שגם הפעיל בשבילנו את כל הכפתורים המסובכים, וישבנו לחכות. וחיכינו וחיכינו וחיכינו... המכונה לוקחת את הזמן שלה, לפי הנפח שמילאו לתוכה...
וכשסוף סוף הסתיימה פעולתה, הוצאנו את כל הכבסים וחשכו עינינו... מתוך קמצנות, לא רק על הכסף, אלא בעיקר על הזמן שלנו, לא הפרדנו בין הבגדים הבהירים לכהים, ולא יודעת על איזה טמפרטורה הוא הפעיל לנו את המכונה... אבל בואו נגיד שכמעט שום בגד לא נשאר בצבעו המקורי... ומי שיראה את יעקב לבוש בתחתונים וגופיה שהיו פעם לבנים, ועכשיו מנומרים בחום, כמו חברבורות של נמר, בטוח שיתפקע מצחוק כמו שאני עושה...

אחרי שהשלמנו עם העובדה שהרסנו כמעט את כל הבגדים, העברנו אותם למייבש. הוא קצת היה דחוס, אבל מה זה, איזה מין הגיון זה לעשות את התוף של הכביסה יותר גדול מן התוף של המייבש? אנחנו נכריח אותו לייבש את הכל בבת אחת!!

למעלה משלוש שעות לקח לנו ייבוש הבגדים, שבהתחלה היו רק חצי הרוסים, ובסיום הייבוש היו כבר סמרטוטים מושלמים... הכל התקמט והתכווץ ונראה ממש לא לביש!!

אני לא מבינה את זה, שלושים שנה אני כבר עקרת בית למופת. והנה חצי שנה הרחק ממכונת כביסה, ואני מאבדת את הצפון? ככה מהר שוכחים הכל כשמישהו אחר עושה לך במשך חצי שנה את הכביסה??

יעקב התנדב לגהץ את כל הבגדים. בעל המוטל השאיל לנו את קרש הגיהוץ הפרטי שלו מהבית, ואת המגהץ, והתחלנו בעבודה הסיזיפית. למרות הייבוש הארוך, חלק מהדברים בכל זאת עוד היו לחים, והגיהוץ/ייבוש לקח שעה ארוכה. לא צריך היה למלא את המגהץ במים בשביל אדים, כי טיפות הזיעה שנשרו מאתנו הספיקו ... החדר הזה היה חם ומחניק ולח, למרות הגשם בחוץ. שום זרימה של אוויר לא נכנסה, וכמעט נחנקנו. למעלה משש שעות סה"כ לקח לנו סיפור הכביסה, וככה בילינו את אחר הצהריים החופשי שלנו בדארגאוויל...

אני מניחה שסיפורי כביסה מעניינים את הסבתא שלכם, אתם שבאים לקרוא כאן על ניו זילנד...
אבל בשבילנו הסיפור הזה היה כל כך טראומטי, שהייתי מוכרחה לתת לזה כאן איזכור, וגם לעשות איזה סיכום של הפקת לקחים והסקת מסקנות:

א - אף פעם אל תצברו כביסה!
יש מכונות שפועלות על מטבעות בכל מוטל ואכסניה. כולה 2 דולר. אז לא נורא להפעיל את זה בשביל שני תחתונים ושתי חולצות.. זה נגמר מהר, ומתייבש יפה בלי להתקמט מרוב דחיסות..

ב - להשתדל לא להביא לטיול שום דברים בהירים. בשביל מה זה טוב? מה רע בבוקסר שחור?

ג - כל הכיורים בניו זילנד מצויידים בפקק גומי, לסגירה של הכיור. אלה עדיין עובדים בשיטה האנגלית המחורבנת של שני ברזים נפרדים, אחד למים החמים ואחד למים הקרים. לא הבנתי את הגועל נפש הזה גם באנגליה, ואני לא מבינה אותו גם כאן. כדי לרחוץ פנים למשל, הם סוגרים את הכיור בפקק, מזרימים מים חמים וקרים ביחס ובטמפרטורה הנוחה להם. סוגרים את הברזים, ואז משתמשים בבריכת המים הקטנה הזאת לשטיפת הפנים, צחצוח השיניים וכו'.
כך גם עושים כאן כלים, גם כל כיורי המטבח מצויידים בשני ברזים נפרדים לחם וקר. ראיתי איך הם אוטומים את הכיור בפקק, מניחים את הכלים המלוכלכים, וממלאים מים חמים וקרים ביחד עד לגובה שמכסה את הכלים. על זה הם מזליפים סבון כלים נוזלים, ועם מברשת פלסטיק עם ידית ארוכה הם משפשפים את הלכלוך ומסבנים. אחר כך מנקזים את המים, ממלאים את הכיור במים נקיים, מניחים בתוכם את כל הכלים המסובנים ואחר כך ומוצאים כלי כלי, יענו נקי, אל השיש.
שמה מחכה להם מגבת מטבח נקיה ויבשה, וכל הכלים עוברים ייבוש יסודי ונכנסים מיד לארון.
אז סליחה שסטיתי לרגע מהנושא. נחזור לכביסה.
את הכיור הזה באמבטיה אפשר למלא במים חמים, או חמימים תלוי כמה עדינה הכביסה שלכם. לשפוך קצת אבקת כביסה, מהסוג של הביו שעובד לבד בלי לשפשף.. מכניסים את השניים וחצי דברים להשרייה, וכעבור חצי שעה שוטפים, ותולים באמבטיה או על משענות הכסאות. כמובן שזה לא יתייבש כך בחדר, זו לא הכוונה. למחרת בבוקר, כשזה כבר לא כל כך רטוב, לוקחים את זה לכמה סיבובים מהירים במייבש, וסגרנו עניין. גם יותר זול וגם יותר מהיר...

זהו, עד כאן ענייני כביסה. ובכלל, עד כאן דארגאוויל. אין שום דבר מיוחד לספר עליה. עיירה נחמדה, מנומנמת כמו כל העיירות הניו זילנדיות, ולמעשה אם מישהו נשאר ללון בה, זה בדרך כלל רק כתחנת ביניים בין אוקלנד לצפון האי או בחזרה.
כך עשינו גם אנחנו, ולמחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו דרומה, לעיר רוטורואה.

אז בפרק הבא אספר על העיר המבעבעת הזאת, שיושבת על הפתח של סיר הלחץ של העולם..

לפרק הקודם                                      לפרק הבא