wellness5

ביי אוף איילנדס, ניו זילנד

יום שבת, 15.2.03


פאהיה, ביי אוף איילנדס,
 Paihia, Bay of Islands,

אז אחרי שנת לילה די מסוייטת באכסניית YHA המפוארת, אנחנו בורחים על נפשנו מאוקלנד..

נחירי אפינו צמאים לקצת אוויר צח, ואנחנו יורדים למטה, עם כל מטלטלינו, לחכות ברחוב לנהג של חברת השכרת הרכב שאמור לבוא לאסוף אותנו מהמלון.
הדבר הזה מקובל כאן בכל חברות ההשכרה בניו זילנד - אתה לא צריך להגיע אליהם, הם באים אליך.. לפעמים הנהג הזה הוא מין 'משרד נייד' וסוגר אתך את כל הפרטים הטכניים של ההשכרה בו במקום, כולל כל החתימות וכרטיסי האשראי וכו', ולפעמים הוא פשוט מסיע אותך למשרד שלהם, ומשם אתה ממשיך אחר כך לדרכך.

בדיוק בשעה 9 בול, נעצרת לידינו מכונית טויוטה אדומה קטנה.
זאת שלנו??
לא יכול להיות.
אנחנו הזמנו טויוטה קורולה.

הנהג לא יודע על זה שום דבר. הוא רק נשלח להביא אותנו אל המשרד, אבל ככל שידוע לו - זו המכונית היחידה שיש להם פנויה.
במשרד הסתבר שזו אכן המכונית שהוזמנה עבורנו, ושעבורה אנחנו כבר משלמים החל מאתמול.
הפקידה במשרד הנסיעות של אכסניית הנוער YHA כנראה לא מבינה יותר מדי במכוניות, בשבילה כל הטויוטות הן אותו הדבר.. אז מה אם היא אמרה קורולה.. אין להם בכלל קורולה בצי המכוניות..

מאחר ולא היה כל כך עם מי להתווכח או על מה להתדיין, כי כזכור מן הפרק הקודם - בכל רחבי אוקלנד לא היתה אף מכונית אחת אחרת פנויה להשכרה, לקחנו בלית ברירה את הטויוטה סטארלט הזאת, אבל רק לשבוע במקום לחודש. ביקשנו להזמין לשבוע השני והלאה מכונית יותר גדולה, והבטחנו להודיע תוך יומיים אם אנחנו באמת רוצים לבצע את ההחלפה או מסתפקים בכוכבת הקטנה הזאת לכל הטיול..
האמת היא שהתאהבנו בה כבר מן הקילומטרים הראשונים, ולמחרת התקשרנו לחברה והודענו שאנחנו נשארים אתה עד הסוף ולא צריכים רכב יותר גדול.
היא פשוט נהדרת!
קצת קשה לה בעליות עם מנוע ה - 1300 שלה, אבל במישור היא זריזה כמו שד, מתמרנת נהדר ובכלל, אחלה בונבון של מכונית.

אז אחרי שסיימנו את כל ענייני התשלום והחתימות, נכנסנו לאוטו והתחלנו להתרגל אליו..
זה לא פשוט, כל העסק הזה של נהיגה בצד שמאל..
מילא לנסות לשמור על המיקום שלך בצד השמאלי, בלי לגלוש כל הזמן בנטייה טבעית ימינה..
את זה עוד אפשר להשתדל לזכור.
אבל למה בכל פעם שאני רוצה לאותת, המגבים מתחילים לפעול??

הכל הפוך לעזאזל!
אני מדליקה אורות ונוסעת ונוסעת, ורק אחרי כמה קילומטרים מגלה שאני בכלל בלי אור, פשוט הפעלתי את מגב השמשה האחורית במקום זה..
הפעולות האינסטינקטיביות, שאנחנו עושים ממש בצורה אוטומטית, כמו האיתות למשל, זה דבר שעובד יותר מהר מהפעולה החשיבתית שנותנת הוראה למוח באיזה צד להזיז את הידית..

אבל סך הכל זה לא כל כך נורא, ומתרגלים מהר.
לכל מי שמגיע הנה וחושש לשכור רכב, בגלל הנהיגה השמאלית - נא להסיר דאגה מלבכם!
זה כל כך פשוט, שתוך יום יומיים נדמה לך כאילו נהגת כך כל החיים..
כמובן שרכב אוטומטי עוזר מאד, כי אז נחסך הצורך של החלפת מהלכים ביד שמאל.

הכבישים כאן נהדרים!
פשוט מעולים, סלולים בשיא המקצועיות עם השיפועים הנכונים והזוויות המתאימות.
מסומנים לעילא ולעילא, הכל בלבן וצהוב זוהר וטרי, ופסי הרעדה שמזעזעים אותך בכל פעם שאתה סוטה מהנתיב שלך וגולש לשוליים או לנתיב הנגדי.
תוואי הדרך בהרבה מקומות הוא קשה מאד, הרבה פיתולים, המון עליות וירידות - אבל כל מה שניתן לעשות על ידי סלילה נכונה, וסימון מדוייק, כדי להקל על הנהיגה - נעשה, ובמומחיות!

והשילוט בדרכים, הוא פשוט אגדה.
כל עיקול וכל פיתול מסומנים בשלטים מאירי עיניים, שגם ממליצים לך על המהירות האופטימלית בה כדאי לקחת את הפניה.
התמרורים ברורים, והחשובים שבהם לא סתם מוצבים בצד הדרך, אלא ממש כתובים בצבע לבן על הכביש - אתה לא יכול שלא לראות אותם.
בכל צומת ובכל מעגל תנועה, כתוב לך על הכביש אם אתה צריך לתת זכות קדימה, או אם אתה צריך לעצור, או אם יש לפניך בית ספר וילדים חוצים, או גשר עם נתיב אחד וכו'..

ושילוט ההכוונה והמידע על הכבישים - מספרי הכבישים והמרחקים וכו' - פשוט מצויין. גם אם אתה רוצה לטעות, ככה סתם ללכת קצת לאיבוד - אתה לא יכול!! השלטים 'מחזירים' אותך לדרך הנכונה..

אני קצת מאריכה בקטע הזה, רק כדי להסיר ספק מלבם של אלה המתלבטים אם לנהוג כאן או לא.. אני ממליצה לא לחשוב פעמיים, ולעשות את זה - כי הנהיגה כאן היא קלי קלות, והנאה צרופה.

וכדי לגמור את שיר ההלל הזה לכבישי ניו זילנד, אני רק עוד אוסיף ואומר שנכון שרוב כבישי הארץ הזאת הם בני שני נתיבים בלבד, אבל - אין לך סיכוי להתקע מאחורי משאית כבדה או קראוואן מסורבל ליותר מכמה דקות..
פתרו כאן את הבעיה הזאת בכך שכל כמה קילומטרים, נפתח מסלול עקיפה מיוחד, לא ארוך, אבל מספיק בכדי לשחרר שיירה המשתרכת מאחורי רכב איטי. שלטים מודיעים על כך מבעוד מועד - למשל, 'מסלול עקיפה בעוד 3 ק"מ'. ככה כולם רגועים. הנהג האיטי לא נלחץ יותר מדי, יודע שאוטוטו יעקפו אותו ויניחו לו לנפשו בלי לדרוך לו על הזנב. והנהגים הממהרים, גם הם לא עצבניים מדי, כי הנה תכף יוכלו לתת גז ולהתעופף. במהלך שלושת הקילומטרים הבאים יש עוד תזכורת אחת או שתיים, ואחר כך, ממש לפני שנתיב העקיפה מתחיל, יש שלט שמבקש ממך להישאר בשמאל, אלא אם כן אתה עוקף..
תוך דקה הכל בא על מקומו בשלום, הנתיב המיוחד מסתיים, ואתה חוזר לנהיגה רגילה..

זאת ועוד, באיזורים בהם ידוע שיש תנועה ערה של משאיות, כמו למשל אלו הנושאות קורות עץ מן היערות - כל גזע באורך ובעובי של עצים שאפילו לא חלמנו שיכולים להיות - יש כל כמה קילומטרים מפרצון כזה קטן, אליו הם אמורים לסטות כדי לאפשר עקיפה. גם על זה שלטים מאירי עיניים מודיעים מראש, וכולם מאושרים על הכביש...

המהירות המקסימלית בכבישים היא 100 קמ"ש, וברוב המקרים זה מתאים לך, כי ממילא אי אפשר לנסוע יותר מהר. הפיתולים, והעליות והירידות מחייבים אותך להשאר במהירות שליטה ברכב. לפעמים יש כביש ישר ופתוח ואתה מתחיל להרביץ מהירות, נגיד 110 או 120, אז מיד יש שלטים שמודיעים לך שבכביש הזה מוצבות מצלמות... מיד שמים רגל על הברקס, כי מי רוצה לשלם קנסות דולריים לממשלת ניו זילנד. עדיף, אם כבר, לתת אותם למשטרת ישראל - עניי עירך קודמים..

תלונה אחת בכל זאת יש לנו לכבישים כאן :
אין להם שוליים!!
ולנו זה מפריע נורא!
עוברים בדרך ליד נופים מדהימים, מראות פשוט מהממים. רוצים להנציח במצלמה - ואי אפשר.. קילומטרים על גבי קילומטרים אתה נוסע ואין לך אפשרות לעצור לשניה. אלא אם כן אתה מוכן לסכן את עצמך, ואת כלי הרכב האחרים. זה דבר שממש מעצבן, אבל נו, טוב, אי אפשר שהכל יהיה מושלם.. לפעמים אנחנו בכל זאת עוצרים, כשיש טיפ טיפת שטח בשוליים, או מין מפרץ קטן.

נא לא להבין מזה שהם לא חשבו על עצירות לאורך הדרך!
חשבו גם חשבו, וכל כמה קילומטרים יש שילוט המודיע על מקום עצירה מוסדר - בדרך כלל עם שולחן וכסאות מעץ כאלה, כמו בחניונים של הקרן הקיימת. אבל אלו לא העצירות המתאימות לצילומים, אלא בדרך כלל רק למנוחה.

מפעם לפעם, במקומות מדהימים במיוחד, יש שילוט המכוון לנקודת תצפית על הנוף. לפעמים זה על הכביש ממש - ואז הוסדר מקום לעצירה. לפעמים צריך לרדת מהכביש ולנסוע פנימה מרחק מסויים עד לתצפית, אבל זה שווה שווה!!
לא התאכזבנו משום נקודת תצפית שהשלטים הכריזו עליה, ונראה שהיא נבחרה אחרי בדיקה מדוקדקת, כדי לתת את התוצאות הכי מרהיבות שאפשר..

אז זהו פחות או יותר משהו כללי על הכבישים והנהיגה.
כמי שהולכים לבלות חודש ימים לפחות על גלגלים, היה לי מאד חשוב לציין את הנקודות האלו..

~~~~~

ועכשיו אנחנו יוצאים לדרך: היעד שלנו הוא המקום שנקרא 'ביי אוף איילנדס' או 'מפרץ האיים', כ-250 ק"מ צפונית מזרחית לאוקלנד.
אנחנו מתנווטים בשיא הקלות אל כביש מספר 1 - הכביש הראשי היוצא מאוקלנד, ותוך דקות אחדות של נסיעה, נוטשים את הנוף האורבאני ועוברים לפסטורליה שתלווה אותנו מכאן והלאה:
כרי דשא, גבעות ירוקות, צמחייה שופעת, פרות באחו.
כל עיקול קטן של הכביש סוחט מאתנו 'וואו' למראה המתגלה מעבר לפינה, עד שתוך דקות נגמרים לנו כבר כמעט כל ה'וואווים' שיועדו לשימוש בשנים הקרובות....

התמונות הבאות הן לא בדיוק מן המקומות שרצינו לצלם - כי כמו שהסברתי לפני כן קשה לעצור בדרך - אבל הן משקפות בגדול את מה שאני מדברת עליו:

2-1

וכמה פרות יש להם כאן!! ואיזה מדושנות עונג הן, עם שפע הירק והמים שיש כאן!!
אני חושבת שעל זה נאמר: 'בנאות דשא ירביצני

2-2

'...

והאיש שרואים בתמונה סוחב משהו, הוא לא איזה איכר חורש או מכסח את הדשא שלו, אלא אחד מהמוני שחקני הגולף שאוסף את הכדורים מן המגרש... לאורך כל הדרך פזורים מועדוני גולף רבים, ומה שאצלנו נחשב לספורט של עשירים - כאן הוא עיסוק שווה לכל נפש..

2-3

הירוק הזה שממלא את העין, והכחול של השמיים והמים (ים, אגמים, נחלים ) פשוט מהממים ביופיים. לפעמים זה ממש עוצר נשימה..
אמנם, אחרי יום או יומיים, העין כבר מתרגלת, והמראות הופכים להיות 'סטנדרטיים', אבל זה בהחלט לא נאמר כדי להמעיט מיופיו של הנוף. לדברים היפים מתרגלים מהר...
מפעם לפעם, הזכרנו לעצמנו להתפעל בכל זאת, על אף שאנחנו רואים את אותו יופי שוב ושוב..

את העצירה הראשונה שלנו אחרי היציאה מאוקלנד, אנחנו עושים בעיירה בשם פוהוי ( PUHOI )
לא בגלל שיש בה משהו מיוחד, אלא מפני שאנחנו זקוקים לעצירה.
הנוף היפה פשוט מרגיע כל כך, עד כדי נימנום!!
אני שומעת ורואה את יעקב נותן לעצמו טפיחות על הברך כדי להתעורר, ויודעת שאם הוא ממשיך ככה לנהוג בנוף היפה עד כדי שיעמום, הוא פשוט נרדם על ההגה!

קראנו בלונלי פלאנט שמה שפוהוי מצטיינת בו, זה הבירה בפאב המקומי שלה.. והחלטנו לבדוק..
פוהוי היא ישוב שהוקם מתישהו באמצע המאה התשע עשרה על ידי מהגרים מבוהמיה/צ'כוסלובקיה, והפאב, והמוזיאון שלידו, מנסים לשמר את המורשת הבוהמית הזאת.
השלט על הדלת מכריז שהפאב נפתח באחת עשרה בבוקר, ומאחר והשעה היא עשר דקות לאחת עשרה, אנחנו מחליטים לחכות קצת.
בינתיים אנחנו יושבים בחוץ ומתפעלים מהטבע מסביב, מהצמחיה, מההרמוניה שהכל מתחבר בה לכלל יצירת מופת! ריח העצים והפרחים ממלא את האוויר, וצירצור הציקדות מהווה מנגינה בלתי פוסקת לרגע. הטבע רוחש חיים, ואנחנו יושבים בתוכו.

בינתיים, בדקות הקרובות המקום העייף הזה, שנפש חיה לא נראתה ברחובות שלו, מתחיל להתעורר לחיים... מכל כיוון מתחילים אנשים לנהור לכיוון הפאב, להספיק לתפוס אותו ישר על הפתיחה! לא יאומן, אבל נדמה כאילו הכפר כולו כיוון את סדר היום שלו כך שבאחת עשרה בדיוק הם יתייצבו למשקה פתיחה בפאב! וכל הליידי'ז של הכפר עושות מפגש של בוקר על כוס בירה, או כוס שאנדי - חצי בירה חצי ספרייט...

2-4

אני בכלל לא אתפלא לשמוע שמפגש הבוקר הזה הוא האירוע המסעיר ביותר שעובר כאן על האנשים במהלך היום... ובכלל, תהייה אחת גדולה יש לי לגבי השאלה מה האנשים עושים כאן בזמנם החופשי...
נראה לי שאני הייתי משתגעת תוך שבוע מרוב שיעמום..

אנחנו שותים בירה, וממשיכים בדרך צפונה, דרך עיירות מנומנמות וכפרים רדומים. ברחובות אין אפילו כלב. לפעמים, במרכז העיירה, ליד מקבץ של חנויות - רואים איזו תנועה של קצת כלי רכב באים והולכים, אבל בגדול - אנחנו נוסעים בתוך מדינה ריקה מאנשים.
איפה כולם - אין לי מושג.
מחופרים בבתים כנראה..
ותנועת כלי הרכב על הכבישים היא ברובה של תיירים, המתנייעים במסלולים דומים וקבועים.

~~~~~

לפאהיה הגענו בערך בחמש אחה"צ, אחרי מספר עצירות לא ממש משמעותיות לאורך הדרך.
הנופים בכל מקום היו ממש מהממים, ואני צריכה להחזיק את עצמי חזק ולהתאפק מלהשתמש יותר מדי במילים 'נפלא', 'מדהים', 'משגע', 'מקסים' וכו', אבל הכל נכון.
מאחר וזה הנוף המחכה לנו במשך כל השבועות הקרובים, אז אני אשתדל להשתמש בתיאורים האלה בחסכנות, שלא ישעמם לכם לקרוא..
אבל צאו מתוך הנחה שכל מה שאני כותבת ומתארת כאן, מתרחש בתוך תפאורה טבעית יפהיפה !

פאהיה היא העיר המרכזית של איזור הקייט הזה הנקרא ביי אוף איילנדס.
היא יושבת בתוך מפרץ גדול של ים כחול, מלא איים קטנים וחופים נפלאים עם מפרצונים ציוריים, ומהווה מוקד משיכה גם לתיירים וגם לנופשים מקומיים. כמו איזו טבריה או אילת.. אלא שבמקום מלונות פאר שמתנוססים לגובה ומתחרים אחד בשני במשטחי השייש והפעילויות מסביב לבריכה וכו' - כאן צורת הלינה היא בבתי מלון קטנים, שטוחים, בני קומה אחת לרוב, יותר בסגנון של מוטל. יש גם הרבה מוטלים, והרבה אכסניות, והרבה B&B - Bed & Breakfast, שזו הגירסה הניו זילנדית לצימרים.. אבל משהו מאד משונה קורה כאן עם הדירוג והמחירים של מקומות האיכסון האלה.

הצימרים, שאמורים להיות הכי זולים - הם הכי יקרים.
מיד מחקנו אותם מרשימת האופציות שלנו ללינה. המחירים בהם נעים סביב 90 דולר והלאה לזוג.

קרוב מאד לידם, מבחינת המחיר, נמצאים המוטלים.
מי שמע על כזה דבר? מוטל זה הרי מין מלון דרכים פשוט כזה, במחיר עממי.. אבל כאן בניו זילנד, יחידת לינה במוטל מתחילה ב - 80 דולר ללילה.. ונחשבת יוקרתית בסולם הלינות ...

על בתי המלון אני בכלל לא מדברת, כי אלה סובבים סביב המאה דולר וצפונה.

מה שהכי פופולארי כאן, זה האכסניות, שנקראות באק-פאקרס ( Backpackers ) מלשון תרמילאים. לכאן מגיעים בני כל הגילאים ולא רק נוער, והמחירים נעים סביב 15-19 דולר לאדם ללילה.
הבעיה בצורת האיכסון הזולה יחסית הזאת, זה שאין לך שם שום דבר פרטי.
המיטה - בדרך כלל בחדר מרובה מיטות. השירותים, במסדרון. המקלחת, משותפת לעשרה חדרים בערך. המטבח, משותף לאכסניה כולה.. בקיצור, לא בשבילנו.

אנחנו עושים התייעצות פיננסית, ומחליטים לבנות את התקציב שלנו סביב מוטלים של 80 דולר ללילה. בטיפשות של 'ירוקים', אנחנו נוהגים ממוטל למוטל בפאהיה, ומחפשים חדר פנוי להלילה.. התשובה של כולם זהה - הכל מלא. ברוב המקומות, ויש עשרות מוטלים בעיר הזאת, לא צריך בכלל להכנס פנימה ולשאול, כי כבר בחוץ יש שלט שמכריז באותיות קידוש לבנה שאין אף חדר
פנוי - NO VACANCY כתוב עליו....
בשעות הבוקר, בדרך כלל עוד אפשר לראות את השלט כשעליו מילה אחת בלבד - VACANCY.. לקראת הערב, אחרי שהכל נחטף, מתווספת מדבקה קטנה עם NO..

אחרי שבדקנו כל מקום אפשרי בפאהיה, הבנו שכאן הלילה לא נוכל לישון..
באחד המקומות אליהם נכנסנו, בעלת המקום היתה מאד נחמדה ונתנה לנו במתנה ספר עב כרס של AA (מועדון המכוניות והסיירות של ניו זילנד, הממס"י שלהם ) המפרט את כל מקומות הלינה לפי סדר א"ב של הערים. להרבה מן המלונות והמוטלים הרשומים בו, יש מספרי טלפון חינם. התלבשנו על תא טלפון ציבורי אחד, והתחלנו לצלצל לכולם, לפי הסדר, אבל ללא הצלחה.
נכון, זה היה מטופש לצאת מאוקלנד צפונה מבלי להזמין מקום.. אבל זה היה היום הראשון שלנו בדרכים, לא ידענו עדיין באיזה קצב ננוע ואיך נתקדם עם האוטו, ולא ידענו היכן להזמין. החלטנו לקחת צ'אנס, אבל הצ'אנס לא חיכה לנו..

תוך כדי רונדלים בעיר, נתקלנו בלשכת מידע לתיירים. חשבנו שאולי משם תבוא הישועה, אבל כל מה שידעו להגיד לנו שם זה, שנשכח מפאהיה. הם הציעו שניסע לעיירה בשם קריקרי, כעשרים ומשהו ק"מ מצפון לפאהיה, שם פחות עמוס, וידוע להם בוודאות שיש מקומות לינה פנויים. ..
מגיע לנו, חשבנו כשיצאנו לדרך לקריקרי. על אילתורים משלמים ביוקר...

אבל, לפעמים אילתורים גם משתלמים!
הנה, איך שאנחנו ככה נוסעים בכביש לקריקרי, אני רואה שלט של מוטל מצד ימין, על אם הדרך. במחטף זריז אני פונה ימינה ונכנסת לתוך שטח המוטל, לקול מחאותיו של יעקב שמאיץ בי למהר ולהגיע לקריקרי לפני שגם היא תתמלא ואנחנו ניאלץ לישון מקופלים על הספסל האחורי של הטויוטה סטארלט... מילא אם לפחות היתה קורולה...

הבחורה במשרד של המוטל מנהלת ויכוח די נרגז עם מישהו שכנראה מבריז ומצלצל להודיע שהוא לא מגיע. היא מודיעה לו שהיא מתכוונת לחייב את כרטיס האשראי שלו, כי כבר מאוחר, והיא תכף סוגרת, ואין סיכוי שהיא תצליח להשכיר את החדר שלו.. אני מסמנת לה במבט נואש בעיניים שהנה, אני כאן, בדיוק בשביל לקחת את החדר הזה!! וכשיורד לה האסימון, היא אומרת לאיש בטלפון שיצלצל אליה בעוד חצי שעה.
אולי, אם יהיה לך מזל, היא אומרת לו, אולי אני בכל זאת אצליח להשכיר את החדר, ואז לא אחייב אותך....
כן, כן, קחי, תחייבי אותי - אני אומרת לה ושולפת את כרטיס האשראי - ולוקחת את החדר בלי לראות איך הוא נראה וכמה הוא עולה. העיקר שיהיה איפה להניח את הראש!!

עכשיו התוודענו למושג חדש נוסף בעולם התיירות הניו זילנדי, וזה נקרא Self Contained Unit - כלומר, מין יחידה עצמאית שכוללת בתוכה את כל מה שתייר צריך: זו יחידה שמיועדת בדרך כלל ליותר משני אנשים, עם מספר מיטות. שירותים, מקלחת, מטבחון, כלי בישול, כלי אוכל, סוכר/קפה/תה וקנקן חלב, טלויזיה, כלי מיטה ומגבות וכו'. בקיצור, אתה מביא את עצמך - וכל השאר כבר ישנו שם..
מי שמתכוון להגיע הנה לטיול, שיזכור טוב את המושג הזה, כי הוא הולך להזדקק לו... כן, גם החבר'ה הצעירים שחושבים שאכסניה זה הדבר הכי טוב בשבילם.. אם מתארגנים 4-5 חבר'ה ביחד, הדירות האלו יוצאות יותר זולות ויותר טובות מלינה משותפת באכסניה.

בקיצור, הנה היחידה שאנחנו קיבלנו ללילה הזה, והנה המכונית החמודה בחניה:

2-5

זו היתה דירונת של שני חדרים, עם ארבע מיטות, פינת אוכל, מטבח מצוייד טיפ טופ, וכמובן שירותים ומקלחת. 80 דולר ללילה.. זה לא היה בפאהיה עצמה, אלא במקום שנקרא מפלי הורורו, ורעש המפלים היפים, שהיו במרחק של כ-300 מטר, הגיע עד לחניה.

שוב הודינו למזל הטוב או להשגחה העליונה ששומרת עלינו, ויצאנו לחפש סופרמקט כדי לקנות מצרכים לארוחת ערב..

גם האוכל בניו זילנד, כמו הלינה, יקר נורא... בעיקר למי שמגיע אחרי חצי שנה של הודו ותאילנד..
המחירים במסעדות ממש מזעזעים, וקשה לזוג לצאת מארוחה סבירה בפחות מחמישים דולר.
אפילו במקדונלנד, או KFC, שזה בכלל לא אוכל אלא ג'אנק, קשה לצאת בפחות מ-30 דולר, אם רוצים לשבוע ולא רק לנשנש..
ומאחר ויש לנו דירה עם מטבח, החלטנו לנצל את זה כדי להכין ארוחת ערב כמו בבית..

קנינו בסופר תפוחי אדמה, ובצל, ושניצלים, ומרקים עם נודלס, וביסקוויטים, וחלב וגבינות וביצים, ומשקאות קרים - מה זה, ממש 'עשינו שוק'... שיהיה גם לסנדוויצ'ים למחר בבוקר...

בישלנו ארוחה נפלאה של פירה עם בצל מטוגן, והשניצלים של הבקר, שכבר היו מצופים בפירורי לחם, היו בכמות כל כך גדולה שאת חלקם שמרנו לארוחת הצהריים של יום המחרת.. קינחנו בגלידה, ובפעם הראשונה מזה זמן מה הרגשנו שאנחנו ממש שבעים, ומאוכל טוב!

הקניה בסופר עלתה לנו שבעים דולר, אבל היא כללה מצרכים לכמה ארוחות, וגם כמה דברים שישמשו אותנו לאורך זמן, כמו ניילון נצמד לעטיפת כריכים ועוד..

הבאאסה של כל הסיפור הזה, שאחר כך גם היה צריך להדיח כלים ולנקות את המטבח...
ואני, שכבר חצי שנה מתפנקת במסעדות, או אוכלת מתוך מיכלי קל-קר שנזרקים לזבל, ממש ממש לא מתגעגעת לשטיפת כלים!!
יעקב, שתמיד עוזר נורא בכל המטלות, היה הפעם מנוטרל בגלל צננת קשה שתפסה אותו. הוא התחפר במיטה עם כוס תה ודקסמול, והאפצ'י שלו זיעזע שוב ושוב את כל שורת החדרים שלנו.
אני ישנתי ב'חדר הילדים', כדי לנסות למנוע הידבקות אפשרית, אני שונאת להיות מצוננת...
אבל זה לא עזר. שלושה ימים אחרי כן, זה תפס גם אותי והגיע תורי להיות חולה..

~~~~~

למחרת בבוקר, יצאנו לטייל בסביבה.
צ'ק אאוט מכל מקומות האיכסון כאן הוא בשעה הברברית של 10 בבוקר.. אבל זה טוב, כי זה מאלץ אותך לצאת לטיולים בשעה סבירה ולא למתוח את היציאה עד לאמצע היום..
לפני היציאה, הכנו לנו כריכים עם חביתות, ועם אבוקדו, וירקות חתוכים. היה חסר לנו תרמוס להכנת קפה שילווה את הסנדוויצ'ים, ורשמנו לפנינו לדאוג לקניית תרמוס עוד באותו יום. (המשימה הושלמה בהצלחה, 29 דולר עלה התרמוס, ותוך 6-7 כוסות קפה שלא נשתה בבית קפה, נכסה את העלות שלו...)

הסתובבנו לאורך החוף של ביי אוף איילנדס. הנה מראה אופייני של אחד החופים:

2-6

ביקרנו בוואייטאנגי, שהוא מקום בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה בתולדות ניו זילנד: כאן חתמו המאורים, התושבים הילידים של ניו זילנד, על הסכם הויתור על אדמתם ומסירתה לידיה של האימפריה הבריטית. הדעות חלוקות לגבי ההסכם הזה ולגבי השיטות בהן 'שוכנעו' המאורים לחתום, אבל אין לי שום רצון להכנס לדיון בנושאים שאינם מענייני.

היעד הבא שלנו הוא קאיטאיה (KAITAIA), הנמצאת בקצה הצפוני של האי הצפוני, והדרך אליה פשוט נפלאה!! פשוט אין מילים לתאר את היופי... אנחנו נוסעים לאורכו של מפרץ שנקרא דאוטלס ביי, (DOUBTLESS BAY ), ובתרגום חופשי - 'ללא ספק מפרץ'.. מי שנתן לו את השם הוא קפטן קוק, האנגלי שהקיף את ניו זילנד בסוף המאה השמונה עשרה. כשהוא התקרב לאיזור הזה, וראה את צבע המים השקטים, הוא הכריז כי אלה לא יכולים להיות מים של הים הפתוח, אלא הם ללא כל ספק מים של מפרץ! הוא אכן צדק, ומאז קיבל המפרץ את השם דאוטלס.

ככה הוא נראה, הללא ספק הזה:

2-7

וגם ככה:

2-8

וגם ככה:

2-9

הצבעים האלה - הירוק העז, וכל הגוונים של הכחול/טורקיז/תכלת/ירקרק - גם המים וגם השמיים..
תגידו, זה לא מטמטמם כל היופי הזה???

קיאה אורה לכולם, ותמשיכו לקרוא הלאה, כי הנה העליתי הנה שני פרקים בבת אחת...

לפרק הקודם                                          לפרק הבא


 
חיפוש באתר או ברשת