קיאה אורה לכולם!!
KIA ORA ........

זו ברכת השלום המאורית הנפוצה כאן, ואני מתנצלת מראש על שאני לא יכולה ללוות אותה בחיכוך האף המאורי המסורתי... על אף אפי היהודי הטיפוסי, הוא עדיין לא מספיק ארוך כדי להצמידו לאפו של מישהו מכם בארץ הקודש...
אנחנו כל כך רחוקים!! נדמה כאילו אנחנו על פלאנטה אחרת...

יש לי הרבה נקיפות מצפון על כך שאני לא מצליחה להביא הנה עידכונים מהדרך.. אני מרגישה כאילו אני זונחת את מאות הקוראים של האתר הזה , וקוטעת להם את הטיול באמצע...
אני יכולה לשלוף אלף תירוצים, מן הסוג שנותנים למורה כשבאים לכתה בלי שיעורי בית...
אבל התירוץ הכי נכון הוא האמת:
פשוט יש כאן המון המון שיעורי בית, המורה, ולא היה לי זמן להכין את הכל!

אנחנו כבר עשרה ימים בניו זילנד, מבלים ונהנים שיגעון.
שכרנו אוטו קטן, ואנחנו חורשים קילומטרים. כל ערב מגיעים די עייפים למקום הלינה, ולפני שהולכים לישון, אנחנו מבלים שעה ארוכה בקריאה ולימוד החומר והכנת המסלול ליום הבא.. וזה לא קל. יש כאן כזה שפע של אטרקציות, וכל כך הרבה מה לעשות ולראות, שללא תכנון קפדני אפשר ממש ללכת לאיבוד.. מרכזי המידע למטיילים עמוסים בטונות של חומר אינפורמטיבי ופירסומי, ואנחנו טובעים בניירת שרק מן המיון שלה כבר אפשר לקבל סחרחורת, שלא לדבר על הבנת הנקרא..
וזה כמובן בנוסף ללימוד התנ"ך, מדריך הלונלי פלאנט בן השבע מאות עמודים של ניו זילנד..
למחרת בבוקר, על הבוקר, אנחנו כבר על הכביש, וחוזר חלילה, יום רודף יום..
למי יש זמן בכלל לפתוח את המחשב... למי יש כוח בכלל לכתוב... ואיפה לעזאזל נמצא אינטרנט?

אז אנא, קוראינו היקרים.. שום דבר לא הולך לאיבוד, כל העידכונים יגיעו - רק פשוט לא בזמן אמיתי, אלא קצת יותר מאוחר.. ואתכם הסליחה!
אני מרגישה שכאן, בניו זילנד, ממש קשה לנו לטייל ולכתוב בו זמנית, ועל אף שהקצב שלנו הוא די נינוח - אנחנו לא לחוצים בזמן או סגורים בתוכנית נוקשה - בכל זאת, כל הזמן הפנוי מוקדש למנוחה ולהעמקת התיכנון של הטיול. אז העידכונים יגיעו קצת באיחור, אבל שווה להתאזר בסבלנות..

אז הנה למשל פרק הפתיחה, שכתיבתו התחילה לפני הרבה ימים והושלמה רק עכשיו:

יום חמישי, 13.2.03

אוקלנד, ניו זילנד
( Auckland, New Zealand )

וואו כמה שניו זילנד רחוקה!!

לא רק גיאוגרפית - 11 וחצי שעות במטוס מסינגפור - אלא בעיקר מנטלית.

הטיסה לאוקלנד חותמת בשבילנו פרק אחד, ומסמלת את תחילתו של פרק חדש.

הייתי מגדירה את זה כמזרח מול מערב, אבל אני לא בטוחה שאלה הם הכיוונים הנכונים...
אז אני רק אגיד שזה מסמל בשבילנו את הפרידה מאסיה, היבשת המופלאה שאירחה אותנו בחצי השנה האחרונה, לטוב ולרע.. נפרדים מן האוריינט על כל המשתמע ממנו, ונותנים קפיצה ענקית חזרה לציויליזציה:
חזרה לעולם המודרני, שבו אוכלים סוף סוף עם מזלג וסכין, בלי שום זכר לצ'ופ סטיקס...

עולם שבו מחית תפוחי אדמה, פירה אמיתי, מחליף את האורז והנודלס שיצאו לנו כבר מהאף..

עולם שבו אתה יכול להבין מה שמדברים אתך, ועוד יותר חשוב - שמבינים את מה שאתה מדבר.. כמה ערבים פתאום צלילי האנגלית לאוזנינו...

עולם שבו אפשר להכנס לחנות כלבו ולקנות קצת בגדים נורמלים, במידה של בני אדם ולא של המיניאטורות האסייתיות, שעשו לנו הרגשה של גוליבר בארץ ליליפוט... סוף סוף יש לי כמה זוגות מכנסיים חדשים, ויעקב יכול למצוא כאן סנדלים במידה 47..

חצי שנה של שימוש אינטנסיבי נתנה את אותותיה גם בבגדים, וגם בלובשים אותם...
כן, יש לנו איזושהי עייפות-חומר מסויימת.. אבל האדרנלין מריץ קדימה, ואנחנו צמאים לחוויות חדשות!
אז ניו זילנד - HERE WE COME !!
~~~~~

המטוס של חברת אייר ניו זילנד היה מלא עד אפס מקום. צוות של דיילים מבוגרים, בגיל של פנסיה, דומים שתי טיפות מים אחד לשני וכולם ביחד נראים כמו צוות באטלרים אנגליים משופשפים, ניהלו את הטיסה ביעילות ובמקצועיות. הכל היה ממש בסדר - לא פחות מדי, אבל גם לא אף טיפה יותר מדי. הכל במידה. הכל ביעילות. הכל כמו שצריך להיות.
שום מחוות מיותרות, אבל גם שום חוסר במשהו..
הכל מכוון לכך שיהיה לך נוח, ולא יותר מזה... אין פאר ואין הצטעצעות ואין מחוות של פינוק, אבל אין גם שום דבר להתלונן עליו..

מהר מאד למדנו שזה מה שמאפיין את ניו זילנד כולה: הכל בדיוק במידה הנכונה, כמו שצריך.
(חוץ מהנוף והטבע שפורצים כאן כל גבול, אבל לזה נגיע מאוחר יותר...)

עוד בטרם דרכה כף רגלינו על אדמת ניו זילנד, כבר הכתרנו אותה בשם: מדינת הפונקציונליות..
הכל דופק, מתקתק כמו שעון. יעילות מירבית, ניצול מלא של כל דבר עד הסוף. שום בזבוז. שום כרכורים מיותרים מסביב ללקוח, הכל ת'כלס ולעניין..
אנחנו מרגישים כמו בתוך נעל בית אהובה - קצת מיושנת, אבל כל כך נוחה! ככה היה כבר בטיסה, וככה גם הסתבר לנו אחר כך בהמשך..

~~~~~

כרטיס ביקורת הגבולות שמחלקים במטוס, מורכב ומסובך, כמו טופס של בחינה..
שני שליש ממנו - זה רק הוראות איך למלא אותו, ומה אסור ומה מותר להכניס למדינה.
מסתבר שהניו זילנדים מאד רגישים לאפשרות שמישהו ייביא להם איזה משהו נגוע, בעל סיכון של זיהום לגידולים החקלאיים שלהם, או לבקר ולצאן, או למי התהום...
כל דבר שנראה בעיניהם חשוד, מוחרם ומושמד על המקום, או מוכנס להסגר.

בעיקר מדובר במוצרי מזון, אבל גם למשל ציוד סקי או מחנאות, או ציוד צלילה, או מגפיים או נעליים גבוהות שעשית אתם טרקים בארצות רחוקות.. על כל אלה אתה חייב להצהיר ולהעמיד אותם לבדיקה מדוקדקת של שוטרי מכס קפדניים ומכונות שיקוף.

ודברי מאכל?
זה עד כדי כך רציני, שבמטוס מודיעים בפירוש ברמקול לא לקחת שום פריט מפריטי המזון המחולק לנוסעים, כיוון שלא יתנו להכניס להכניס את זה למדינה, על אף שזה מתוצרת ניו זילנד...

ואם הבאת אתך משהו מלפני כן, מארץ אחרת - על אחת כמה וכמה. אתה חייב להצהיר על זה, ולהציג את זה בפני המכס.. גם אם זו רק אבקת חלב לקפה, או בננה ששמרת לך בתיק.
מי שנתפס עם מוצרים אסורים, שלא הצהיר עליהם, נקנס על המקום בכמה מאות דולרים.

אנחנו בלבטים - מה יהיה עם משלוח הגרעינים השחורים שקיבלנו מהארץ ועוד לא הספקנו לפצח?? להצהיר עליהם? ולכו תסבירו לניו זילנדים האלה מה זה בדיוק, ומה עושים עם זה...

כל מי שהצהיר על דבר אוכל, או על שהיה בארצות 'מפוקפקות' נשלח לעמוד בתור מיוחד בדלפקי המכס באוקלנד, ושם עובר התיק בדיקה מדוקדקת. שוטרת המכס קראה את כל האותיות הקטנות של המרכיבים של אבקת החלב שקנינו בתאילנד, ונתנה אישור שזה בסדר.. נשמנו לרווחה.

והגרעינים? היא רק רצתה לדעת אם הם קלויים או טבעיים, וברגע שאמרנו שהם קלויים, קיבלנו מדבקה מיוחדת על התיק שהכיל אותם, מדבקה שפטרה אותנו מהצורך להעביר את התיק ברנטגן.. שאר המטען, שלנו ושל כל האחרים - גם אלו שלא היה להם דבר להצהיר עליו - עבר שיקוף במכונות רנטגן מיוחדות שקולטות כל דבר אורגני.. רבאק, איזו סטריליות!
~~~~~

עכשיו שיא עונת התיירות בניו זילנד. אמצע הקיץ. זו התקופה שהרבה תושבים מקומיים יוצאים לחופשות הקיץ שלהם, אבל גם העונה שבה המוני התיירים מזדרזים להגיע הנה כדי להנות ממזג האוויר הנוח. בעוד חודש וחצי בערך, כבר ממש קר.. מה שלא אומר שכרגע לא קר...
אם זה קיץ, אז אני צינצנת..

עסקי התיירות בניו זילנד בשיא העונה הזאת, טובלים בשמנת, עד צוואר... הכל מלא, הכל תפוס!!
בתי מלון, אכסניות, קרוואנים, מכוניות להשכרה!
ואם במקרה מצליחים למצוא משהו פנוי, אז המחירים בשמיים...

ככה התחלנו את דרך היסורים שלנו למציאת בית מלון ללילה הראשון:
ניגשנו למשרד המודיעין לתיירים המצוי באולם הנוסעים הנכנסים. לפנינו עמדו עשרות אנשים בתור. עד שיגיע תורנו, התחלנו לאסוף פרוספקטים מעל המעמדים הממלאים שניים-שלושה קירות של המשרד - יש מאות פרוספקטים!
כל מלון, כל חברת טיולים, כל אטרקציה תיירותית - כולם טורחים להדפיס לעצמם חומר פרסומי צבעוני ואינפורמטיבי, ואתה עומד מול הקיר ולוקח ולוקח ולוקח, כי מי יודע למה מזה תזדקק..
כל תייר יוצא משם עם שקית ובה כמה קילוגרמים נייר. וזה מה זה מבלבל... אתה מגיע אחר כך לחדר במלון ויושב שעות למיין את החומר, השפע מטמטם אותך. אתה מנסה למצוא את ההבדלים, מי מציע מה ובאיזה מחיר.. הרוב דומה, וקשה לך להחליט.
אתה מסדר את הכל בערימות:
על זה עברתי, על זה עדיין לא.
אלה מעניינים, אלה בעדיפות שניה.
לאלה יש מספרי חינם ואפשר לצלצל להתעניין, ואלה עולים כסף, חצי דולר כל שיחה...
וכך הלאה וכך הלאה.

עצתי למי שמגיע הנה - תתרחקו מהפרוספקטים!!
זה רק יסבך לכם את החיים..
יש תחליפים, בצורת ספרים מרוכזים וזה הרבה יותר קל ונוח. אבל לא אקדים מאוחר למוקדם.
קודם כל אנחנו צריכים למצוא מקום להניח בו את הראש הלילה..

על קיר אחר של משרד המידע, מצויים שלטי פרסומת של כמה עשרות בתי מלון, וליד כל אחד מצויינות שתי ספרות לחיוג מקוצר מטלפון חינם המצוי במקום. אני נוטשת את התור הארוך, תופסת טלפון פנוי ומתחילה לחייג לכל אחד ואחד. כולם מאד אדיבים ונחמדים, אבל כולם מלאים להלילה...

אנחנו מתחילים להילחץ.
עושים הפסקה מתודית והולכים לשתות משהו במקדונלד הסמוך.
בינתיים התורים מתפוגגים, הלחץ נגמר, ואנחנו סוף סוף יכולים לגשת לפקיד הנחמד שמצטער נורא, אבל בעניין לינה הוא לא יכול לעזור לנו.. הכל מלא.. רק להמשיך ולנסות לצלצל לכל מיני מלונות ומוטלים, לפי ספר שהוא היה מוכן להשאיל לנו.
הוא יעץ לנו להפסיק להתעקש על המרכז, ולהעלות את התקציב, כי רק כך נוכל למצוא מלון..

מצויידת בעצה הזאת, חזרתי לטלפון מוכנה להתרחק לפרברים, ולשלם עשרות דולרים ללילה, רק שיהיה מקום! המשכתי לחייג לעוד ועוד מלונות, ומכולם קיבלתי את אותה תשובה. איזה פרוספריטי בעסקי המלונאות יש כאן!!

מישהו לידי ניסה להחליף אתי מידע, למי כבר צילצלתי ולמי יש מה, ואיך שאנחנו ככה משוחחים הוא אומר לי שבאחת האכסניות במרכז העיר יש להם חדר, אבל זה יקר לתקציב שלו. מיד צילצלתי אליהם, חטפתי את החדר היקר, נתתי מספר כרטיס אשראי, ומחיתי את הזיעה מהמצח..
תודה להשגחה העליונה, יש איפה לישון הלילה, ולגמרי במקרה!

דרך מרכז המידע לתיירים הזמנו הסעה למלון, משהו שנקרא 'סופר שאטל', כמו מין מונית שירות שעולה 20 דולר לנוסע הראשון ו -5 דולר לנוסע השני. כך שתמורת 25 דולר אתה במרכז העיר.. נהגת המיניואן באה לקחת אותנו ממרכז המידע, והובילה אותנו לרכב שלה שבו כבר היו ישובים כמה וכמה 'נוסעים ראשונים ושניים'... זה לא 20 דולר לראשון ואחר כך 5 לכל אחד נוסף, אלא כל קבוצה של מזמינים מחושבת בנפרד.. אז למי שמגיע הנה וזקוק להסעה העירה, כדאי להציץ ימינה ושמאלה ולהתעניין אם עוד אנשים צריכים אותו הדבר. כדאי לעשות הזמנה ביחד..
סתם למידע כללי - אוטובוס עולה 13 דולר לנוסע, ומונית ספיישל עולה 40 דולר..
אז בכל זאת ה - 25 דולר לשני אנשים משתלם אפילו יותר מהאוטובוס, וזה מביא עד פתח המלון.

וזה הרגע להגיד משהו על המחירים בניו זילנד:
זו לא ארץ זולה!!
חודש אחד כאן יעלה לנו בערך כמו 6-7 חודשים בהודו, או 3 חודשים בתאילנד...
מי שמתכוון להגיע לכאן - שיכין הרבה הרבה כסף...
אמנם הדולר הניו זילנדי נמוך מהדולר האמריקאי (כל דולר ניו זילנדי הוא בערך 2.70 ש"ח..) אבל הכל עולה כאן המון דולרים, ואני עוד אגע בהמשך בנקודה של איך אפשר לנסות לחסוך קצת..

~~~~~

המיניואן מוריד אותנו בפתח אכסניית ACB, על הרחוב הראשי בדאון טאון של אוקלנד, רחוב קווין.
זו האכסניה הכי גדולה והכי מפורסמת באוקלנד - מפעל ענק המשתרע על פני שבע קומות, ומציע סוגים שונים של איכסון - החל מחדרים ציבוריים עם המון מיטות, ועד לחדרים פרטיים עם שירותים צמודים. כזה חדר הזמנו לנו, וכשנרשמנו בקבלה למדנו מושג מפתח בניו זילנדית: חדר שכולל בתוכו שירותים ומקלחת נקרא EN SUITE, (נא לא לדמיין לכם בראש סוויטה כי זה לא..) והוא יקר פחד! אם תהיה מוכן לוותר על מקלחת בחדר, תחסוך שליש מהמחיר.
ואם תהיה מוכן לוותר גם על השירותים - תשלם בערך חצי.
גם המקלחת וגם השירותים נמצאים בקצה המסדרון של כל קומה, נקיים להפליא, ואין עם זה שום בעיה. אבל אנחנו החלטנו לא לרדת לרמה כזאת, השלפוחית הותיקה שלנו לפעמים אוהבת להתעורר בשעות משונות של הלילה, ואנחנו לוקחים תמיד את ה'אן סוויט' הזה..

82 דולר ללילה עולה לנו התענוג המפוקפק הזה באכסניית הנוער ACB.
תשלום מראש.
ועוד 20 דולר ערבון על המפתח שאתה מקבל לחדר ולמעלית, כשתחזיר אותו תקבל אותם חזרה.

אנחנו כורעים תחת נטל התיקים וסוחבים הכל לבד לחדר בקומה 3 (בל-בוי? מה זה? תהיו רציניים, זו אכסניית נוער, אל תתנו למחיר הגבוה לבלבל אתכם.. ) ומקבלים חום כשאנחנו רואים את הקוביה הקטנה שהם קוראים לה חדר. משהו כמו שני מטר על שני מטר, את רוב השטח תופסת מיטה זוגית, ובמעברים הצרים שנשארו פנויים אנחנו שמים את התיקים שלנו. מעתה והלאה נצטרך לדלג מעליהם בכל זמן שהותנו בחדר.

הקיר החיצוני של החדר הוא שני חלונות זכוכית ענקיים, מכוסים בוילון אטום. מסיטים את הוילון, ומציצים ישר לתוך בניין משרדים גבוה הנמצא מעבר לכביש.
כמובן שגם ההם ממול מציצים ישר לתוכנו.. אז הוילון יישאר כל הזמן סגור.

ולפתוח חלון?? בלתי אפשרי. התפס של החלון מקובע למסגרת, מישהו הלחים אותו.
זה כאילו חלון, אבל לא ממש.
זה נעשה כך לצרכי בטיחות, כדי שאף אחד לא ישאיר במקרה חלון פתוח, בבחינת פירצה קוראת לגנב.. הבטיחות של הדיירים מאד חשובה להם באכסניה הזאת. הדלת הראשית ננעלת ורק המפתח שלך לחדר, שיש בו דיסקית פלסטיק שבתוכה איזה קוד מגנטי שמועבר לפני קורא אופטי, יכול לפתוח אותה. כך גם במעלית: אתה יכול ללחוץ על הקומה שלך כמה שתרצה, המעלית לא תזוז אם אתה לא מציג לעינית הירוקה שלה את דיסקית המפתח שלך.. ככה זרים לא יכולים להכנס לבנין.

אחלה של דבר, הבטיחות הזאת, אבל אני, אם אין לי חלון פתוח קצת, אני מרגישה שחונקים אותי.
מחוסר ברירה אחרת, נחנקתי כאן במשך שני לילות.

את האוויר לחדר מספקים כמה פתחי מיזוג אוויר, שמופעל בצורה גלובלית בכל האכסניה.
אין לך שליטה עליו, ולפעמים אתה בכלל בספק אם הוא קיים. אבל כשמניחים יד על הפתח, מרגישים זרימת אוויר קלה ויודעים שהוא קיים, ואומרים לריאות שלך שזה מה יש ושילמדו להסתדר עם זה..

השירותים והמקלחת בסדר, הכל נקי מבריק.
רצפת המקלחת עשויה נירוסטה.
כך זה בכל המקלחות שהיינו בהן עד היום, זוכרים שאמרנו שזו ארץ פונקציונלית?
ככה הכי קל לשמור על נקיון המקלחת. שום דבר לא מתבלה, לא נסדק, לא מתלכלך, לא משחיר..
גם כל הכיורים במטבחים, וכל משטחי ה'שיש' בכל מקום עשויים נירוסטה, יחידה אחת.
אין סדקים ואין שברים ואין חריצים שלכלוך מצטבר בהם.
והכל נוצץ ומבריק, כי החבר'ה האלה הביאו את רמת תכשירי ההברקה לנירוסטה לשיא של יעילות!

סטיתי קצת מהנושא - אבל בכל הלינות הבאות שלנו, לקחנו יחידות דיור כאלו עם מטבחון, ובכולם תופעת הנירוסטה חזרה על עצמה. בארון מתחת לכיור הם מניחים עבורך את חומרי הניקוי, שתשאיר את המטבח מבריק כמו שמצאת אותו. וראה איזה פלא, בלי לשפשף ובלי לקרצף, רק מורחים טיפת חומר בלי להתאמץ, ושוטפים במים, והשיש והכיור והסירים והמחבתות - הכל נוצץ כאילו יצא הרגע מבית החרושת..

נירוסטה בכמויות סיטונאיות כאלו קצת מכוערת? נכון.
גם צליל זרם המים המכה על רצפת הנירוסטה במקלחת לא נעים לאוזן, גם נכון.
אבל מה זה לעומת היעילות והפונקציונליות של השמירה על הנקיון??

~~~~~

אכסניית ACB היא גן עדן לצעירים..
אנחנו העלינו כאן את ממוצע הגיל בכמה עשרות שנים...
אמנם לא היינו המבוגרים היחידים, כי צורת האיכסון הזאת שנקראת BACKPACKERS (תרמילאים) היא מושג ידוע ומקובל בניו זילנד עבור בני כל הגילים. אבל הרגשנו מה זה לא במקום...

עבור חבר'ה צעירים - יש כאן כל מה שצריך:
לוחות מודעות פעילים, עם כל מיני מציאות וכתובות ופתקים שאחד משאיר לשני.

אינטרנט - למעלה מחמישים עמדות של אינטרנט מהיר. אתה קונה מראש 'זמן אינטרנט' (שני דולר לחצי שעה), מקבל פיסת נייר ועליה קוד, ניגש לעמדת מחשב ומקיש את הקוד ואתה מחובר.
בראש המסך רצה שורה המראה לך את הזמן שנותר. כשזה מגיע ל - 0:00 אתה מנותק על המקום, ואם לא סיימת - אתה צריך לקום, לקנות 'זמן' חדש...
ואם קנית מראש שעה, ואחר כך הסתבר לך שאין לך שום אימיילים, אף אחד לא אוהב אותך, ואין לך למי לכתוב, וב-YNET רוצים כסף, והאתר של MSN תקוע על החצי ולא עולה - הלכו עליך 4 דולר. פעם הבאה תקנה רק רבע שעה.. זו השיטה כאן..

משרד נסיעות שיכול להזמין עבורך כל מה שרק תרצה, ובמחירים די תחרותיים.

שני חדרי טלויזיה, שלא תריבו על איזה ערוץ לראות. ממילא יש רק שלושה ערוצים רשמיים.

לובי גדול עם כורסאות עור שצעירים מכל העולם רובצים עליהן. אוכלים, שותים, שרים, מנגנים בגיטרות, משחקים קלפים או סתם מחליפים חוויות ועצות..

חדר כביסה ובו כמה מכונות כביסה וכמה מייבשים המופעלים במטבעות.
קרש גיהוץ ומגהץ אדים עומד חופשי לשימוש מי שרוצה לגהץ את בגדיו..

וגולת הכותרת - מטבח וחדר אוכל ענקיים!
משטח גדול של נירוסטה (בתור שיש..) עם 4-5 כיורים, כלי מטבח בשפע מכל סוג וכל צורה, סירים ומחבתות ותבניות וסכו"ם וספלים ופותחני קופסאות ובכלל - כל מה שעקרת בית ממוצעת מחזיקה במטבח שלה. ממול לכיורים, 8-10 כירות גז, ולידן כמה מכשירי מיקרוגל ותנור אפיה.
מתקן תלוי על הקיר מספק מים רותחים להכנת שתיה חמה, בכל כמות, בכל שעה.
בהמשך המטבח יש שולחנות וכסאות, שם יושבים לאכול את מה שטרחת והכנת.. ובצד, יש כוננית כוורת כזאת, מחולקת לתאים תאים, בהם אתה יכול להניח שקיות או קופסאות עם המצרכים שקנית לעצמך. אתה רושם על זה את שמך, ומקווה שאף אחד לא יגע לך בזה. פגשנו בחור ישראלי שנתן לנו טיפים איפה קונים חבילת פסטה ב - 99 סנט ואיזה רוטב הכי זול הולך עם זה וכו'... הוא סיפר שהוא סוגר ככה את נושא האוכל בארבעה עד חמישה דולר לכל היום, ושבע כל הזמן..

בכלל, לישראלים יש כאן נציגות מפוארת.. חלק גדול של הלובי תפוס על ידי דוברי עברית, ומשום מה לא ראיתי אותם מתערבבים עם האחרים. אבל יש כאן צעירים מכל העולם, והזדמנויות נהדרות לפגוש ולהכיר אנשים חדשים.

אז אחרי שעשיתי קצת פרופגנדה לאכסניית ACB, הגיע הזמן גם לצאת קצת החוצה..

~~~~~

אנחנו מתחילים עם טיול קצר בסביבת האכסניה. כאמור, היא ממוקמת ממש במרכז העיר, על רחוב קווין שהוא הרחוב הראשי. מסביב המון מסעדות, רשתות מזון בינלאומיות, והמון חנויות יפות. יש ברחוב איזה ריח נעים כזה, ואנחנו שוברים את הראש מה המקור שלו. בהתחלה חשבנו שבחורה שעברה על ידינו שפכה על עצמה בקבוק שלם של בושם.. אבל כשהריח חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך מאות מטרים, אנחנו מבינים שזה לא זה. אולי זה הנוזל של שטיפת הרצפות של החנויות? גם לא הגיוני. עולה הצעה - אולי הם מבשמים את מערכת מיזוג האוויר שלהם? אבל רוב המקומות לא ממוזגים, כי די קריר.. אז מה זה יכול להיות?
האוויר פשוט מבושם, והפתרון היחיד המתקבל על הדעת זה פשוט ריח הצמחיה.. הפתרון הזה קיבל חיזוקים בהמשך. זה פשוט מדהים איזה ריח נפלא יש לצמחים כאן! ואיזה מגוון של ריחות!

חטפנו לנו משהו קל לאכול - משהו מוכר וחביב שהתגעגענו אליו: שווארמה בפיתה, עם חומוס, וכדורי פלאפל וסלט.. שילמנו על זה בערך 20 דולר, והחלטנו שלא נזמין דבר כזה שוב, למרות שהמסעדות ה'מזרחיות' האלו מצויות בכל פינה ומציעות קבאב ועוד כל מיני דברים כאילו ים תיכוניים. זה פשוט לא זה.. לא טעים..

ככה נראים הבניינים ברחוב שלנו, ליד האכסניה, הרבה זכוכית ומראות וחומרים מבריקים בהם משתקפים הבניינים שלידם וממולם:

סימן ההכר של אוקלנד, הסמל המסחרי שלה, הוא מגדל הענק הזה שנקרא מגדל סקאיי.
גובהו 328 מטר, והוא המבנה הכי גבוה בכל החצי הדרומי של כדור הארץ.
הוא בולט מאד בשטח, ורואים אותו מכל מקום באוקלנד. לאן שלא תסתכל, המגדל מזדקר לך מול העיניים..
ככה הוא נראה ביום, ובלילה.

 

בראש המגדל יש כמובן מרפסת תצפית, ומסעדה מסתובבת, ובתי קפה ובארים וקזינו, וכמובן - איך לא - קפיצות באנג'י.. לא היינו שם עדיין, אז אין לנו חוויות 'יד ראשונה' לספר עדיין..

מאחר והגיע הלילה, הצטרכנו לשבת ולהחליט מה עושים מחר..
במקור, התכוונו לשהות באוקלנד כמה ימים, עד שנמצה את כל מה שיש לראות בה ונכנס לתוך 'אווירת ניו זילנד', ואז נצא לדרכנו לחרוש את האי הצפוני ואחריו את הדרומי. אבל הפתיחה הזאת של החדר הקטן באכסניה, והמחירים היקרים - גם של החדר וגם של האוכל, לא עשו לנו חשק להשאר כאן. החלטנו שהכי טוב יהיה לעוף מכאן מהר, לצאת לטיול שלנו, ו'לעשות' את אוקלנד בחזרה, כי ממילא נחזור אליה לפני הטיסה שלנו החוצה מניו זילנד..
החלטנו שיום המחרת יוקדש כולו לסידורים של מציאת רכב, הזמנת מקומות לינה, לימוד המסלול וכו'.
זה תפס אותנו קצת לא מוכנים, כי הרי חשבנו שיהיו לנו כמה ימי הכנה באוקלנד, אבל סף החנק שלי לא יכול היה לסבול יותר משני לילות בחדר האטום של האכסניה. הלילה עבר עלינו די בסיוט, נלחמנו על כל טיפת אוויר בחדר, ומפעם לפעם יעקב קם אל דלת החדר, פתח וסגר אותה כמה פעמים כדי להזרים פנימה אוויר, וחזר לישון..

למחרת בבוקר התחיל החיפוש אחר מכונית להשכרה.
קודם כל, ריכזתי את כל הפרוספקטים הצבעוניים שאספתי בנושא של השכרת רכב. בערך 20 חברות שונות, שלכולם יש מספרי חינם. התיישבתי ליד אחד ממכשירי הטלפון הציבוריים באכסניה, והתחלתי לצלצל.. חברה אחרי חברה התנצלה בפניי על שאין להם אף מכונית פנויה בשבועיים הקרובים, ואיחלה לי הצלחה ויום טוב..

לא אלאה אתכם בפרטי הפרטים, רק אספר שאחרי כמה שעות של תיסכול הצלחנו סוף סוף 'לשים יד' על איזה רכב קטן, ודווקא דרך משרד הנסיעות של האכסניה. כנראה שלחברה היה ביטול של הרגע האחרון, והתנאי לקבלת הרכב היה שאנחנו לוקחים אותו כבר באותו רגע. אנחנו התכוונו לקחת אותו רק למחרת, כי כבר ממילא חצי יום עבר, והרי הלילה אנחנו עדיין ישנים כאן באכסניה. ובמרכז אוקלנד רכב פרטי זו ממש צרה עם חניה וכו'. אבל זה היה התנאי.. בחברה להשכרת הרכב לא מחזיקים באמצע העונה רכב פנוי אפילו ליום אחד לא משולם. אם לא אנחנו, מיד יבוא מישהו אחר שישמח לשלם עליו כבר מהיום.
בלית ברירה התחייבנו לשלם עליו גם לאותו יום, אבל ביקשנו לקחת אותו רק למחרת, וזה היה מוסכם עליהם. שלפנו את כרטיס האשראי, סגרנו את העיסקה, וסוף סוף יכולנו לצאת לטייל קצת באוקלנד.

יש כאן כרגע שגעון גדול שנקרא 'גביע אמריקה'.. זו תחרות יוקרתית מאד של שייט. מפרשיות ויאכטות וכל מיני כלי תחבורה ימיים שאני לא יודעת את שמם או תוארם, גודשים את הנמל של אוקלנד. כל סביבת הנמל סוערת וגועשת, התחרות מתחילה ב - 15.2.03 והעיר כמרקחה.
ככה נראית הכניסה לנמל, וככה אני נראית עמוסה בשקיות, אחרי מסע קניות בקניון גדול ליד הנמל:

זה אחד הבניינים היפים על הרציף, הוא נקרא בניין המעבורת:

וצלילי הבטהובן היפים שמילאו את כל חלל האוויר (אורגן המחובר לרמקולים חזקים..) באו מכיוונו של הבחור הזה בתמונה הבאה. השלט שידו סיפר שיש לו שתי אחיות, רקדניות בלט מחוננות, שהמשפחה רוצה לשלוח ללימודי בלט באחת האקדמיות המובילות באירופה, ואין לה מספיק כסף לעשות זאת. השלט פירט את עלויות הלימודים בארצות השונות - בצרפת כך וכך, ובבלגיה כך וכך וכו', והפציר באנשים להרים תרומה קטנה שעשויה בסופו של דבר להביא כבוד ויוקרה לניו זילנד, אם האחיות תתפרסמנה ותזכינה בתחרויות..
תראו מה זה, אצלנו אנשים מבקשים נדבות בשביל לאכול או להירפא ממחלות...
וכאן, יש להם דברים לגמרי אחרים בראש..

אז עד כאן הסיפור על אוקלנד, שהוא לא ממש סיפור, כי לא הספקנו כלום.
נחזור ונספר עליה בסוף הטיול, שנשוב לכאן..

מחר בבוקר אחנו לוקחים את המכונית, מתרגלים לנהיגה בצד שמאל, ונוסעים צפונה לכיוון האיזור שנקרא 'ביי אוף איילנדס'..
אז להשתמע משם, וסליחה אם זה ייקח קצת זמן עד שנגיע שוב לאינטרנט....
קיאה אורה!

לפרק הבא                           לכל פרקי היומן מניו זילנד