wellness5

באלי, אינדונזיה

יום שלישי, 11.2.03

נכתב בסינגפור

שלום שלום לכל המתגעגעים אלינו....

את הפרק הזה אני צריכה להכתיר בשם 'הבריחה מגן העדן'....
נמלטנו מבאלי בעור שינינו, ונחתנו בפלא הטכנולוגי העולמי הזה שנקרא סינגפור.
מה אני אגיד לכם -- איזה כיף לחזור למנעמי הציויליזציה....

תכף אספר על הקורות אותנו בבאלי, אבל לפני כן אקדים ואומר שכל מה שיבוא להלן הוא תיאור של חוויות אישיות לחלוטין, שהן תוצאה של צירופי מקרים ואולי גם קצת תכנון לקוי...
בשום פנים ואופן אין הכוונה לגרוע מיופיה של באלי, או מהיחוד שלה כמקום שאין שני לו בעולם...

אנחנו נמצאים עכשיו במלון מפואר בסינגפור, אחרי שהחלטנו לפנק את עצמנו קצת, להתרווח ולהתאושש מכמה טראומות שבאלי הנחיתה עלינו..

איזה מנעמים יש כאן!!
שיא הפאר והנוחיות, כמו בסרטים...
אבל הכי הכי אני מתפעלת מהאינטרנט האלחוטי!!
איזה כיף זה לשבת בחדר עם המחשב הנייד, ללא חוטים וללא התקנות מסובכות, ולהיות מחוברת לאינטרנט ברציפות, במהירות שיא!! רק מי שבילה את חצי השנה האחרונה שלו בישיבה מייגעת בכל מיני אינטרנט-קפה ברחבי אסיה, יוכל להבין על איזה תענוג אני מדברת...

האינטרנט האלחוטי, באמצעות HUB שמוצב בכל מיני מקומות ציבוריים, הוא ה-דבר הגדול הבא.. ולא רק כאן, אלא הוא צובר תאוצה בכל העולם. אתה מתחבר עם המחשב שלך בבתי מלון, שדות תעופה, בתי קפה, בתי חולים, אתרי תיירות, דרך משהו שנקרא HOT POINT, והחיים כל כך הרבה יותר קלים ופשוטים!!

אני מרשה לעצמי להסחף קצת, כי אחרי שביליתי שעות ארוכות באיזה חור-אינטרנט בבאלי, ואחרי שסוף סוף הצלחתי להעביר בייסורים שניים-שלושה אימיילים לבני המשפחה, ואחרי ששילמתי על זה הון תועפות בדולרים - אחרי כל זה הסתבר שהאימיילים בכלל לא הגיעו לתעודתם... נעלמו במרחבי הסייבר-ספייס... כמה מתסכל..
אז לעומת זאת, לגלוש באינטרנט על הבוקר, מתוך המיטה ועם כוס קפה ביד באמת עושה את זה לחווייה שצריך להתפעל ממנה..

~~~~~

אז נחזור לבאלי: יעקב הגדיר אותה יפה כסוכריה מהממת, טבולה בחומץ..
נהיה לי חמוץ בפה רק מלחשוב על זה, אבל זה ממש כך..
איזו פנינת חמד האי הזה. איזה נופים מטרפים, ואנשים נחמדים. איזה גן עדן עלי אדמות....
אבל בכל גן עדן יש גם גיהנום קטן, והפעם היו בבאלי כמה וכמה גיהנומים קטנים...

קודם כל - העונה.
ידענו שאנחנו נוסעים לבאלי בעונה הגשומה, אבל זה היה מחוץ לשליטתנו, כי ככה זה נפל בלוח הזמנים של המסלול שלנו מסביב לעולם.
חם? תמיד חם שם. גם בעונה היבשה.
לח? גם כן תמיד, אבל לא ככה...
צירוף החום והלחות של פברואר 2003 לא זכור לזקני באלי כבר הרבה שנים..

אי אפשר היה לנשום!!!
אגלי הזעה נשרו מאתנו לא בטיפות טיפות, אלא ממש בנחלים זורמים..
טיפות הזעה המלוחה זלגו מן המצח לתוך העיניים וצרבו נורא.. הבגדים נדבקו לגוף, וכל תנועה מיותרת היתה כרוכה במאמץ פיזי קשה.. אי אפשר היה להתרחק מן המזגן, או במלון, או באוטו..
כך קרה שלמרבית הבושה, היו כמה אתרים שהגענו אליהם וצפינו בהם רק מרחוק, דרך שמשת המכונית.. פשוט לא היה לנו האומץ להוציא את האף החוצה..

כשלא היינו רטובים משפע הזיעה ששטפה אותנו, היינו רטובים ממפלי הגשם שצנחו מהשמיים...
מה גשם, זו לא המילה המתאימה.
אפילו מבול זה חלש מדי בשביל לתאר את מה שקורה שם.
מטחים כאלה, שמרביצים לך על הגוף כמו מין טוש-מסאג' כזה, עם כל טיפה מלמיליאן, בשצף קצף שממש כואב! ותוך שניות כל צידי הרחובות הופכים לנהרות שוצפים שזורמים במלוא העוז..

מילא אנחנו, שנרטב.... זה שוטף את הזיעה... אבל המצלמות!!
כמובן שאת רוב הדברים אי אפשר היה לצלם בגלל הגשם... לא פעם ישבנו וחיכינו וחיכנו מול אובייקט או אתר מסויים, שהגשם ייפסק ואפשר יהיה לראות משהו בתמונה... ולא פעם, גם כשנפסק הגשם, המצלמה חזרה מבויישת אחר כבוד למקומה בתוך התיק, כי חוץ מערפילים ועננים והכל אפור היא לא הצליחה לראות כלום...

אז אלה היו פגעי מזג האויר...
אבל היה מפגע נוסף, גרוע יותר - והוא היתושים..

באמצע השהות שלנו שם, ספרתי 28 עקיצות ביד ימין, ו - 19 ביד שמאל.... שלא לדבר על עוד כמה עשרות בכל מיני מקומות אחרים בגוף, כולל אחת מפוארת במרכז המצח - כמו העין השלישית שההודים מסמנים להם..
כל עקיצה מגרדת בצורה בלתי נתנת לשליטה, ושום משחה/נוזל/קרם/קומפרס וכו' לא מרגיע אותה!!
מהר מאד כל גירוד כזה הופך לפצע מכוער ומגעיל, ואני מודה שאם אני הייתי רואה מישהי אחרת במצבי, הייתי בטח אומרת 'יו, איזו מסכנה, יש לה צרעת או משהו כזה..'

היתושים האלה לא מבינים שום שפה מאלו הכתובות על התכשירים שהבאנו אתנו למריחה נגד. על אאוטן הם לא שמעו בחיים, ולא על סנו-די, ולא על תכשירים שקנינו בתאילנד, ולא על דברים טבעיים שהריח שלהם אמור לדחות אותם וכו'.. קנינו אפילו תכשירים מקומיים, שכתוב עליהם באינדונזית, כדי שהם יוכלו לקרוא ולהבין שהם לא אמורים לעקוץ אותנו, אבל זה לא הזיז להם...
אני חייבת לציין שכנראה לי יש רגישות מיוחדת לעקיצות, כי אצל יעקב הבעיה לא היתה כל כך חמורה.. בכל אופן, המטרד הזה הדיר שינה מעינינו והכניס אותי במיוחד למתח נורא ולחרדה. המארחים שלנו באי, מאדה וקטוט שעוד אספר עליהם, סיפרו לנו בנון-שלנטיות שיש יתוש שהוא יותר גרוע מזה הגורם למלאריה.. זה היתוש שמביא את מחלת הדנגי הנוראה.. 'הוא ממש ממזר ומגעיל, היתוש הזה', הם אמרו (וליתר דיוק הם השתמשו במילה NASTY ), 'אבל את אל תדאגי', ניסו להרגיע אותי, 'הוא עוקץ רק אנשים שיש להם מזל רע....'
מזל רע, הא?? על זה אני צריכה לסמוך??
חיי לא היו חיים בעשרת הימים האלה שהיינו בבאלי, וספרתי את הרגעים עד ליציאה משם.
המזל הרע (מישהו הזכיר אותו לפני רגע? ) גרם לכך שכל הטיסות עליהן הכרטיס שלנו איפשר לנו להגיע אתן ליעד הבא - ניו זילנד, היו מלאות.
לא ביציאה מבאלי - זו לא היתה בעיה בכלל כי כמעט ואין שם תיירים, אלא בטיסות ההמשך - מבנגקוק, מסינגפור, מהונג קונג וכו'.. עכשיו זה שיא העונה בניו זילנד והכל מלא לשם. וחוץ מזה בעוד 3-4 ימים מתחילה באוקלנד איזו תחרות שייט שנקראת 'גביע אמריקה', ומכל העולם נוהרים לשם..

בלית ברירה, ומתוך חוסר רצון להשאר ולו גם רגע נוסף בסיר הלחץ המבעבע של באלי, החלטנו לברוח לסינגפור, ולחכות כאן לאישור של טיסה לאוקלנד.. אז בסופו של דבר, אחרי הרבה שיחות עם הרבה פקידים של הרבה חברות תעופה, אנחנו סוף סוף טסים לניו זילנד היום בלילה..

נגיד שהתגברנו על החום, והלחות, והגשם, והערפל, והיתושים והעקיצות -- נגיד...
אבל על כאב הלב של מה שקרה למקום הנפלא הזה, אני לא הצלחתי להתגבר.
הפיצוץ שהיה בבאלי באוקטובר, במועדון הלילה 'סארי קלאב' (200 הרוגים ועשרות פצועים ) פשוט הרס את האי הזה. הכל משותק, הכל ריק. אין תיירים, הכל סגור, עסקים פשטו רגל או פשוט בעליהם החליטו שעדיף לסגור כי ממילא אין בשביל מי להחזיק פתוח...
אווירת נכאים שורה על הכל.
זה לא נעים לראות גן סגור??
עוד יותר לא נעים לראות את באלי סגורה..

אני זוכרת שלפני כחמש שנים, כשהייתי בבאלי בפעם הראשונה, השתעשעתי בחלומות של לעבור לגור שם... איזו אווירה מטריפה היתה בה!! הכל שוקק חיים! מסעדות ובתי קפה ובארים ופאבים ודיסקוטקים... בבתי הקפה לאורך החוף אי אפשר היה להשיג כסא פנוי בשעת השקיעה, ולאורך כל היום חבטות כדורי הפינג פונג והכדור העף מילאו את כל האוויר על החוף. בלילות, עשרות אוסטרלים חצי שיכורים רקדו על השולחנות בקפה 'גואה' ז"ל, לצלילי מוזיקה בינלאומית מגוונת עם זמרים ולהקות חיות.. האווירה הקוסמופוליטית, הטיפוסים שאפשר היה לפגוש שם, הלהיטו את דימיוני ועשו לי חשק פשוט להשתחרר מכל החיים המוכרים והמסודרים, ולבוא ולהשתקע באי הזה.. עם הכסף אותו משלמים עבור שכר דירה ואחזקת אוטו בירושלים או בתל אביב, הייתי נחשבת בבאלי למיליונרית.. יכולתי לגור בוילה מהממת, עם אוטו ועוזרת בית וגנן וטבחית..
ולעשות חיים כל היום, נון סטופ..

אז זהו, שמכל זה לא נשאר כלום.
אתה עובר ברחובות שוממים, רק כל חנות שלישית או רביעית פתוחה. את המסעדות אפשר לספור על שתי ידיים וגם זה בקושי.. נהגי המוניות עומדים בשורה ארוכה, ולא זוכים להתניע את האוטו אפילו פעם אחת ביום.. ורוכלים נואשים, שמחפשים מאיפה תבוא להם קערת האורז הבאה, מנסים בכוח למכור לך בדרך, בכביש, בחניה, בפתח המלון, כל מיני מוצרים שאין לך צורך בהם במחירים ממש מצחיקים.. עצוב, עצוב..

יש אומרים שבאלי תתאושש מהר, תוך כמה חודשים. כי אין עוד באלי אחת בעולם, אין לה תחליף. הלוואי..
אבל לי זה כאב בעיניים, ובלב..

למרות זאת, ואף על פי כן, בכל זאת טיילנו קצת וראינו ועשינו וצילמנו כל מיני דברים.
אני מתכוונת להעלות אותם על הכתב בקרוב... אז אנא התאזרו בסבלנות, העידכונים יגיעו.. ואני זוכרת שאני עוד 'חייבת' לגמור את סיפורי מינמאר, יש עוד כמה פרקים להעלות..
אני רק צריכה קצת זמן ומנוחה..

אז זהו, היום בערב טיסה לאוקלנד.
בפעם הבאה נשתמע מקיווי-לאנד... תחזיקו לנו אצבעות לטיסה הארוכה (12 שעות ), ותאחלו לי הגלדה מהירה וחלקה של כל פצעי העקיצות, זה נראה נורא - ממש כמו צרעת או איזה פגע עור מפחיד..........

 

 

תגובות 

 
0 # חוויות שונות על באלייעל טיאנו 2011-10-20 02:09
חזרתי עתה מגן העדן הנקרא באלי. זו הפעם השלישית שלי. נכון שחם ולח, בארץ לא חם ולח? גם כשבאים לארץ לשבוע בקיץ אפשר לסבול היטב מהחום והלחות. הנופים, הטקסים, האווירה ומוסיקת הגמלן המחשמלת הנשמעת בכל מקום מגמדים את תחושת החום והלחות. עקיצות? לשמחתי לא חוויתי אותן בשום שלב של נסיעתי לשם. לכן בשבילי, באלי זה המקום שתמיד הייתי רוצה לחזור אליו, ועוד אחזור אליו. מכל המדינות בעולם והייתי בהרבה מדינות - אין כמו באלי!
הגב