wellness5

אמראפורה, מיאנמר

ינואר 2003

אמראפורה היא אחת מן הערים העתיקות המקיפות את מאנדליי, וכמו האחרות - גם היא שימשה בתקופות מסויימות כעיר הבירה של הממלכה. אלא שתקופת הזוהר שלה לא ארכה שנים רבות, המלך שקבע אותה כבירתו, שינה את דעתו כעבור מספר שנים, והחליט שעיר הבירה הקודמת מתאימה לו יותר. בו במקום חדלה אמראפורה לשמש כבירה, ולא רק שכבודה נגזל ממנה, אלא רבים מן המבנים החשובים שלה נהרסו, וחומרי הגלם נלקחו כדי לבנות בהם את הארמונות והמבנים החדשים בבירה הנבחרת.
וכך, מעט מאד נותר לראות באמראפורה כיום.. מן העבר המפואר כמעט ולא נשאר כלום...

אמראפורה מרוחקת ממאנדליי רק 11 ק"מ, כך שעל אף שאין בה אטרקציות מהממות, שווה בכל זאת להקדיש לה קצת זמן, ולו רק בכדי להלך על גבי גשר עץ הטיק הארוך ביותר בעולם..

זהו גשר או-ביין, (U BEIN ), ואורכו 1.2 ק"מ!!

8-1

פשוט מדהים! אני לא זוכרת שאי פעם הלכתי, ברגל, על גשר כל כך ארוך..

הגשר נבנה לפני למעלה ממאתיים שנה, והוא ניצב על כ - 1000 יתדות טיק המחזיקים אותו לכל אורכו. הוא לא בנוי בקו ישר אחד, אלא מתעקל לפעמים ימינה ושמאלה, כדי להתחכם לרוחות חזקות ולשאר פגעי מזג האויר. מסתבר שהיתה להם כבר אז, בימים ההם, ה'טכנולוגיה' המתאימה כדי לבנות משהו אדיר כזה, שמחזיק מעמד, כמעט ללא פגע, עד היום..

הגשר כל ארוך, שקשה ללכת אותו ברצף מבלי להתעייף, ומשני צידיו נבנו ספסלים למנוחה, או מין סוכות עם גג מחודד שמתחתן ניתן לנוח ולהסתתר מן השמש הקופחת.

בעקרון, הגשר אמור לעבור כולו מעל פני אגם, אבל בעונה היבשה, חלקים גדולים של האגם מתייבשים, ומתחת לגשר ניתן לראות בעיקר אדמה חרבה..
בנקודה מסויימת ראינו התגודדות של כמה נערים מקומיים, שהצביעו על הקרקע מתחת לגשר, וקראו קריאות נרגשות. הצטרפנו למעגל, וגילינו שהסיבה להתרגשות הם כמה נחשים ארוכים שזחלו שם למטה. צבעם היה ממש כצבע רגבי האדמה היבשים, ולא כל כך הצלחתי לראות אותם, אבל עדשת הטלה של יעקב הצליחה לתפוס את זה

8-2:

כמה איכרים ממהרים לנצל את הקרקע שנחשפה, כדי לחרוש, לזרוע, ולהספיק לקטוף אי אלו גידולים, בטרם יחזרו המונסונים והשדה שלהם יהפוך שוב להיות קרקעית של אגם..

8-3

וכדי שאפשר יהיה לראות איך בדיוק מטפלים שם בשדות, הנה תמונה מקרוב...
מי היה מאמין שעדיין חורשים שדות עם שוורים ומחרשת עץ?

8-4

מאות בני אדם עוברים על הגשר מדי יום, בעיקר פועלים היוצאים בבוקר מכפריהם אל מקומות העבודה במאנדליי והסביבה, וחוזרים לעת ערב הביתה. בשעות האלו, של הבוקר ושל הערב, הגשר עמוס באנשים, כמעט כולם הולכים בכיוון אחיד, ולמסתכל מרחוק זה פשוט מראה מהמם... נהר של אדם זורם באוויר, מעל פני המים והשדות..
לרגע יש חשש שהגשר לא יחזיק מעמד עם כל הכובד הזה...
אבל הנה, הוא דווקא מחזיק כבר שתי מאות שנים..
בכניסה לגשר יש שלט האוסר לרכב בו על אופניים, אבל מאחר והאופניים הם כלי התחבורה של מרבית האנשים כאן, אז הם פשוט יורדים מעליהם והולכים לצידם עד שיגמרו לחצות את הגשר...

8-5

גם גשר או-ביין, כמו כל שאר אתרי התיירות בסביבה, נגוע כבר במחלת המוכרים המתעלקים..
עשרות ילדים, ונערות צעירות, נדבקים אליך מרגע שאתה יוצא מן הרכב שמביא אותך, ולא עוזבים אותך במנוחה לאורך כל השהייה שלך באתר. יש כאלה שצעדו אתנו על הגשר כל הדרך... זה לא פשוט, לצעוד קילומטר הלוך, קילומטר חזור, לדבר על לבו של התייר נון-סטופ, ועוד בסוף לחזור עם ידיים ריקות. כי מעט מאד אנשים רוצים לקנות את מה שיש להם למכור... בטריות, פילמים עם תאריך תפוגה של שנה שעברה, גלויות וכאלה קישקושים...
כל המוכרים האלה למדו כמה משפטי מפתח, בכמה שפות, והם מדקלמים אותם שוב ושוב..
בעיקר חוזר על עצמו המשפט 'אני רוצה כסף בשביל לשלם לבית הספר'... או 'אני רוצה ללמוד בבית ספר'... זה די קורע את הלב, אבל איכשהו יש תחושה שזו לא אמת, ונאמר רק בנסיון באמת לקרוע לתייר את הלב..
רוב הילדים, הצעירים לפחות, כן הולכים לבית הספר, והוא לא עולה להם כלום, כי החינוך, לפחות בבבית הספר העממי, הוא חינם. ומעבר לבית ספר עממי, מעט מאד טורחים להמשיך. המשפחה שלהם רוצה אותם בתור כוח עבודה ומקור הכנסה, יותר מאשר בתור בעלי השכלה..

אגב, שני דברים שלמדנו בקשר לחינוך כאן במינמאר - קודם כל, רוב בתי הספר פועלים בשתי משמרות, של בוקר ושל אחה"צ. וככה כל ילד עושה קצת מזה וקצת מזה - אם הוא לומד בבוקר, אז הוא מציק לתיירים אחה"צ, וההפך...
והילדים דווקא אוהבים ללמוד אחר הצהריים, כי ככה הבוקר שלהם פנוי, וידוע שבשעות הבוקר אתרי התיירות גדושים בתיירים וסיכויי המכירה גבוהים יותר...
איזה ראש יש לילד הזה ללימודים, אחרי 4-5 שעות של עבודה בשטח - אין לי מושג..

ודבר שני, יש חוסר משווע במורים כאן. אין כאן מספיק מוסדות להכשרת מורים, ובלית ברירה.. בהרבה מאד מקרים, בעיקר בכפרים הקטנים, נמסרת כתה לידיה של נערה שלא יודעת הרבה יותר מאשר התלמידים שלה... אבל זהו, היא הוכרזה כמורה.... וזה אומר הכל על רמת הלימודים..
מסתבר שאת החינוך הכי טוב אפשר לקבל במנזרים, ולהפתעתי הרבה לא כל היום מוקדש שם ללימודי קודש ומדיטציה, אלא ללימוד של ממש, עם חשבון וגיאוגרפיה ודקדוק וכו'..

כאן, על הגשר, ניסו הילדים האלה למכור לנו שני דברים ששווים איזכור:
האחד - תיקים וארנקים, עשויים מגרעינים של מלון...
כן, הצ'ופצ'יקים הקטנים האלה שאנחנו מורידים עם הסכין ישר לפח בכל פעם שאנחנו פותחים מלון..
מישהו כאן אוסף אותם, רוחץ ומייבש, ואחר כך תופר אותם אחד לאחד עם חוט ומחט, בדוגמאות שונות של תיקי כתף, או תיקים 'אלגנטיים' עם שתי ידיות מעץ.. .. בסוף התהליך טובלים את הכל באיזה צבע חום כהה כזה, ומורחים בלכה מבריקה, וזה נראה כמו משהו שעשוי מגרעיני חרוב..

בחיים לא הייתי הולכת עם תיק כזה, שעלול להתפרק מכל תזוזה לא נכונה, אבל הייתי מוכנה לקנות אחד רק בשביל הקוריוז.. להראות בבית את עבודת הנמלים שהושקעה בדבר הזה.
לקחתי תיק אחד ליד, וכמעט קיבלתי 'קילה'...
היו בתיק הזה לפחות 2 קילו גרעינים...
זה היה כל כך כבד, שאפילו מבלי לשים בו דבר - הכתף מתעקמת לשאת אותו...

אבל אם הדבר הזה היה סתם קוריוז, הדבר השני היה ממש זעזוע....
אני, שבחיים לא ראיתי תנשמת חוץ מאשר בספרים/סרטים וכו', פתאום הייתי מוקפת בעשרות תנשמות... גדולות, קטנות, בינוניות.. גוזלים קטנים, בצד האמהות המגודלות שלהן..
כל ילד החזיק שתי תנשמות חזק חזק ברגליהן, או אם אלו גוזלים - פשוט חפן אותם בידיו, והציע לתיירים לקנות אותם.

8-6

ראיתם פעם איזה עיניים צהובות גדולות יש לתנשמת??
רוב הציפורים היו כמובן עם עיניים עצומות, הרי התנשמת מתעוררת רק כאשר מחשיך... אבל הילדים האלה, בנסיון להציג את ה'סחורה' שלהם כראוי, פיתחו שיטות כיצד לגרום להן לפקוח את העיניים...
הם נשפו בפיהם על העפעפיים של התנשמת, ומשב הרוח הקליל גרם לה לפקוח את העיניים לרגע.
כנראה שהאור החזק מכאיב לה, כי היא מיד עצמה אותן שוב.
ושיטה אחרת לגרום להן לפקוח עיניים, זה לדגדג ולדקור אותן מסביב לעין עם קצה של קיסם.....

בשביל מה, לכל השדים והרוחות, שתייר ירצה לקנות תנשמת??!
מה בדיוק הוא יעשה אתה?

אה, זה פשוט מאד..
הילדים מציעים לנו לקנות תנשמת, כדי לשחרר אותה לחופשי...
רק דולר אחד או שניים, ואתה מקבל לידיך יצור חי, שבכוחך לתת לו את חיי החופש שלו מחדש!
זה לא שווה כסף?

לא ראיתי אף תייר שעשה את זה, אבל אני מניחה שדווקא יש כאלה שזה נוגע ללבם, והם עושים תמורת דולר אחד את המעשה הטוב שלהם לאותו יום..

העניין הוא, שבעלי הכנף האלה לא מרחיקים לעוף, ובטח לא בשעות היום כשהם כמעט עיוורים... וככה, דקות מספר אחרי שהתייר שיחרר אותה, נתפסת התנשמת מחדש, ומחכה לפראייר התורן הבא שישלם כסף בשביל 'לשחרר' אותה שוב לחופשי...

~~~~~

עדיין מזועזעים מנושא התנשמות, נסענו ליעד הבאה שגם ממנו לא ממש נהנינו...
על הנייר, ובסיפורים, זה נשמע הרבה יותר טוב ממה שזה באמת.

באמראפורה יש מנזר ענק אחד, שלומדים בו למעלה מ - 1500 נזירים, בכל הגילים.
הנזירים האלה אוכלים פעמיים ביום, ומישהו החליט שלראות אותם אוכלים - זו אטרקציה תיירותית..
ומרגע שהיא גם נכתבה בלונלי פלאנט, אז חבל על הזמן, אי אפשר לעצור את הזרם..

אותי זה הגעיל! וממש התביישתי שבאתי לשם.
בן אדם אוכל, ביג דיל!
אז מה אם 1500 עושים את זה בבת אחת? וחדר האוכל נמלא בגלימות החומות.. מה הם, קופים בגן החיות שבני האדם באים לצפות בהם איך הם אוכלים??
הזמן בו הם אוכלים הוא בין 11:00 ל - 11:30, ובמחצית השעה הזאת הגיעו לשם 3 אוטובוסים מלאים בתיירים, ועוד כמה מכוניות קטנות כמו שלנו.. כולם נעמדו מול חלונות חדר האוכל, וכיוונו מצלמות...

הנזירים, שכל העניין הוא ודאי למורת רוחם, פיתחו שיטות משלהם כדי לאכול בשקט..
חלקם נדד לפינות המרוחקות של חדר האוכל הגדול, לקצוות הפנימיים שלו, היכן שתקתוק המצלמות לא יכול להשיג אותם.. וחלקם, החליט שלאכול באיזו פינה של הגן הגדול, או בחדר המגורים שלו, עדיף על פני אכילה מול עיניים בוחנות של תיירים חסרי בושה, ואז הם פשוט מילאו את קערת התרומות שלהם, שמיד אספר עליה, בכל מה שאפשר היה להכניס לתוכה, והלכו לאכול בפרטיות במקומות אליהם התיירים אינם מורשים להכנס.

כדי להביע את מחאתי מהסצינה המטופשת, אני לא אשים אף תמונה שלה.
אבל אני אנצל את ההזדמנות כדי לספר כאן קצת על העניין הזה של הנזירים, המהווים חלק כל כך אינטגרלי של הנוף בכל מקום אליו אתה מגיע במינמאר.

כל גבר בודהיסטי כאן חייב להכנס למנזר, לתקופת מה, לפחות פעמיים בחייו.
פעם אחת בילדותו, זה יכול להיות בכל גיל, אבל המקובל ביותר הוא בין 7-8 ל 13-14.
בשלב הזה הם לא נקראים ממש נזירים, אלא 'נוביס', מלשון טירונים או חניכים.
אתה יכול לשהות במנזר רק שבוע ימים אם אתה רוצה, ובכך לצאת ידי חובה. אף אחד לא יגיד לך שזה לא מספיק. אבל אם חיי המנזר מוצאים חן בעיניך, אתה יכול להאריך ככל שתרצה. ואם בכלל זה מוצא חן בעיניך כדרך חיים - תבוא הברכה על ראשך. תשאר במנזר, ותעשה את משפחתך המאושרת ביותר עלי אדמות..

אין דבר שמביא למשפחה כבוד ויוקרה יותר מאשר בן או בת שבחרו בחיי נזירות. הנזירים מחולקים במנזר לא לפי קבוצות גיל, אלא לפי ה'רמה' שלהם, או הותק שלהם במנזר:

8-7

פעם נוספת צריך כל גבר להכנס למנזר בבגרותו, לאחר גיל 18. יש הדוחים את זה עוד ועוד, עד אחרי שינשאו, עד אחרי שיהיו להם ילדים, עד אחרי שתהיה להם פרנסה וכו', אבל אי אפשר להתחמק מזה.. שלושה ימים גם כן מספיק, אבל אי אפשר לא לעשות זאת בכלל.. וכמובן שגם כאן, הברירה בידיך לבחור בזה כדרך חיים, אף פעם לא מאוחר מדי בשביל זה..

החיים במנזר לא קלים.
אתה נכנס אליו 'חסר כל', למעט הגלימה שעליך, ולפעמים גם זוג סנדלים. המהדרים הולכים יחפים.
המגורים הם מאד ספרטנים, השינה היא על דרגשי עץ חשופים, ומשטר האכילה מחמיר מאד:
בשעה 12:00 בצהרים - הפה נסגר. אסור לאכול דבר, עד לארוחת הבוקר למחרת. מותר לשתות מים או תה חלש, אבל בעקרון רצוי לא להכניס לגוף שום דבר. זה אמור לשמור על העירנות והריכוז, ולאפשר לימוד טוב יותר ולהקל על המדיטציה, שבה מבלים שעות רבות. למחרת בבוקר, ארוחת הבוקר היא מוקדמת מאד, בסביבות 4 או 5 בבוקר, ולאחריה - כל נזיר צריך לצאת לסיבוב ההתרמה שלו.. בידו הוא מחזיק את קערת התרומות, ויוצא לדרך..

8-98-8

סיבוב ההתרמה הזה הוא לפעמים במסלול קבוע - ישנן משפחות ש'אימצו' חניכים של מנזר מסויים, והתחייבו לספק להם ארוחה מדי יום. אז את ביתם פוקדים ראשון, ואחר כך ממשיכים הלאה. עוברים בין בתי הכפר או העיירה, וכל אחד תורם משהו - לפעמים אוכל, לפעמים פרוטה או שתיים. העניין של התרומה מאד חשוב לבודהיסטים, והם עושים את זה בשמחה. זה מקנה להם כל מיני זכויות, לקארמה שלהם, לגילגול הבא שלהם וכו'.
בערים הגדולות ובמקומות בהם יש ריכוזי אנשים, יוצאים לפעמים הנזירים לשוטט ברחובות, בשורה ארוכה. הם לא מבקשים תרומה, אבל מחזיקים את הקערה בפוזיציה שאומרת שכל תרומה תתקבל בברכה:

8-10

הנזירים מתעטפים בגלימת הבד הגדולה הזאת במספר אופנים.. כשהם יוצאים לקבלת תרומות, הם כורכים אותה מסביב ליד האוחזת בקערה ויוצרים ממנה מין שרוול כזה. גם היד השניה מכוסה כולה, בקצה השני של הגלימה. אורך הבד הוא כמה מטרים, ואסור לו להיות בד שלם ארוך, הוא חייב להיות גזור ותפור באמצע, סמל לחוסר השלמות של האדם לפני הגיעו להארה המוחלטת, הנירוואנה.

כשהם לא נמצאים ב'תפקיד', מותר לנזירים לעטות את הגלימה ביתר חופשיות, בסגנון אישי יותר, איך שנוח להם. הנה למשל חבורת נזירים עליזה, שיצאה לטיול. היתה להם מצלמה, והם ביקשו לצלם אותנו ולהצטלם איתנו. אז צילמנו אותם בחזרה... הם נראו כמו חבורת נערים נורמלים שיצאו לאיזה יום של כיף, ורק מלבושם עשה אותם שונים משאר הצעירים בגילם...

8-11

בנזירים האלה, בעיקר בילדים שבהם, יש המון סקרנות, הם נועצים עיניים בנו יותר משאנו נועצים עיניים בהם, ומשהו במבטם נראה כאילו עורג להיות הרחק הרחק משם.. לא מקבלים מהם את התחושה שהם שלמים עם הדרך בה הם נמצאים, או מאושרים להיות איפה שהם נמצאים.. אבל אולי אפשר לייחס את זה לגילם הצעיר.. אולי ההשלמה באה מאוחר יותר...?

8-12

ויש גם נזירות!

לא כל כך חשובות כמו הנזירים, ולבנות זו לא חובה כמו אצל הבנים..
אבל הרבה משפחות, שרוצות לחזק קצת את טור הזכות בהתחשבנויות הדתיות שלהם, או שלחילופין יש להם קושי גדול לכלכל את כל בנות המשפחה - פשוט שולחות את הילדות לתקופה מסויימת למנזר.
אם הילדה בוחרת בזה אחר כך כדרך חיים, שוב, זה מביא כבוד רב למשפחה, אבל לא כמו בן שבוחר להיות נזיר..

8-13

מספרן של הנשים הנזירות קטן בהרבה מזה של הגברים, ואפשר בדרך כלל לראות או נזירות צעירות מאד, ילדות ממש, או מבוגרות מאד - נשים שכנראה בשלב מאוחר בחייהן, בחרו לפרוש לחיי נזירות. לא ראינו שום נשים באמצע..

להבדיל מן הגברים, שאינם מבקשים תרומות בצורה מפורשת, הנזירות האלו הן ממש עניין לא נעים.
הן מחזיקות בידן קערת תרומות ממתכת, שמטבעות מקשקשות שם כל הזמן, ודוחפות לך אותה מול הפנים עד שאתה נותן משהו, או מגרש אותן מעל פניך. הן לא מבינות התחמקות או דחייה במבט.. הן תולות בך עיניים גדולות, ודי מסכנות, לפחות לפי הפרשנות שלי.. ראשן הגלוח המכוסה במין מגבת משונה שמקופלת עליו בצורה מסודרת. איך זה לא נופל להן, אין לי מושג.. והדרך היחידה להבדיל אותן מן הבנים הנזירים, היא התלבושת השונה. שלהן היא בורוד וכתום..
וכמובן, גם בגלל המגבת על הראש.

8-14

~~~~~

אחרי אמראפורה, נסענו לבקר בזגאיין (SAGAING ) שבתור אחת מערי הבירה העתיקות אולי היה מגיע לה פרק משל עצמה. אבל האמת היא ששום דבר שראינו בה לא היה מספיק חשוב בכדי להרחיב עליו את הדיבור.

אני לא מנסה להמעיט בערכה, אבל רבאק, כמה סטופות מוזהבות אפשר עוד לראות, ולהמשיך להתפעל?? זה לא שהן לא יפות ומרשימות, אבל אני ממש לא יודעת איך אפשר להפוך אותן לסיפור מעניין...

ובכל זאת, פטור בלי כלום - אי אפשר.
אז הנה למשל סטופה מעניינת אחת, שיש האומרים שנבנתה כחיקוי מושלם לשד מחוטב של אשה.
האגדה מספרת שמלכה בורמזית אחת הזמינה את בניית הסטופה הזאת, וכשהגיעה פעם אחת לסקור את העבודה, מצאה שהבנאים טרם התחילו את העבודה. היא כעסה מאד ושאלה מדוע הבנייה מתעכבת, ואז ענו לה העובדים שהם פשוט שוברים את הראש ולא יודעים איזו צורה לבחור לסטופה, כי הם רוצים שהיא תהיה מיוחדת מאד! ברוגזה כי רב, צעקה עליהם המלכה שהם מטומטמים ולא יוצלחים ומה פירוש לא יודעים וכו' , והחזה שלה עלה וירד מול עיניהם כשהיא רתחה מזעם... וככה באה להם ההשראה, והם החליטו להנציח את חזה של המלכה בצורת סטופה..

לא יודעת מה מידת האמת בסיפור הזה, אבל אם הוא נכון - אז היה למלכה הזאת חזה מושלם!!

8-15

אבל הדבר הכי מעניין שקרה לנו בזגאיין, שהיא מרכז דתי חשוב מאד בכל האיזור, הן שתי תהלוכות שנתקלנו בהן בשני קצוות שונים של העיר.
שוב, גם הפעם, כפי שהיה כשהזדמנו במקרה לריקוד של הרוחות בפגודה בבאגו, גם כאן, אאונג-מין הנהג שלנו לא חדל למלמל כל הזמן: 'בני מזל אתם, ורי לאקי, ורי לאקי...'

מסתבר שנפלנו באמת על אירוע מיוחד.
כאשר משפחה מחליטה לשלוח את הבן, או את הבת, למנזר, הפעולה הזאת מלווה בטקס חגיגי בו מובל המיועד בתהלוכה המונית ברחבי העיר, רכוב על גבי סוס, שור, או פיל, לבוש בבגדים חגיגיים מיוחדים, וכל משפחתו ומכריו מלווים אותו לסיבוב ברחובות.

אם המשפחה מספיק עשירה ויכולה לאפשר זאת לעצמה, אז הכי מכובד זה להסיע את הבן על גבי פיל. כאן למשל משפחה אמידה, ששולחת את שני בניה למנזר, הציגה אותם לראווה והסיעה אותם על פיל ענק, שכולם יוכלו לחזות בהם:

8-16

אבל אם ידה של משפחתך אינה משגת פיל, אז גם סוס בסדר:

8-17

וככה צועדת בסך תהלוכה שלמה של כל החניכים החדשים, הטקס מאורגן במשותף כל כמה שבועות, וכל העיר משתתפת בו:

8-18

ההורים המאושרים צועדים בסך, לבושים במיטב מחלצותיהם, ואוחזים בידיהם מנחות למקדש:

8-19

ואחריהם, כל המשפחה והחברים והשכנים ואולי גם כל הכפר...

8-20

איזה שלל תלבושות צבעוניות היה שם!!
וכל בעלי החיים וכל המכוניות קושטו גם הם...

8-21

בצד השני של העיר, התנהלה לה תהלוכה אחרת.
גם שם - הסיבה למסיבה דומה: בנות שהולכות למנזר..

8-22

החגיגה הזאת היא יותר 'נשית', וגברים כמעט ואינם נראים בין החוגגים..
המועמדת לכניסה למנזר לבושה במחלצות, ונוסעת במין מרכבה, מלווה על ידי בת לוויה קרובה:

8-23

שתי התהלוכות מסתיימות בטקס המוני במקדש, אבל כל אחת במקדש אחר.

עד כאן הערים העתיקות מסביב למאנדליי. יש עוד עיר אחת עליה לא כתבתי, אבל זה משום שלא ביקרנו שם. אם צריך היה לדרג את ארבעת הערים לפי סדר חשיבותן, אינווה עמדה בתחתית, ולכן ויתרנו עליה..

היעד הבא שלנו הוא באגאן, וחייבים לאגור כוח בכדי להתמודד עם 4600 הסטופות הבנויות שם!

לפרק הקודם                                   לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת