wellness5

מינגון, מיאנמר

ינואר 2003
מינגון, מינמאר
(Mingun, Myanmar )

אחרי שמסיימים את הביקור במאנדליי עצמה, צריך לפנות זמן לביקור בכמה ערים המקיפות אותה.
ארבע מהן, נקראות ה'ערים העתיקות', ובכל אחת מהן יש שלל מונומנטים, ושרידים ארכיאולוגיים, שמעידים על עבר מפואר ביותר.

על אף שמאנדליי שימשה כבירת הממלכה לאורך מאות שנים, מדי פעם היה עובר מרכז הכובד לאחת מערי הסביבה, שהפכה לבירה לזמן מה..
מסתבר שהמלכים של אותה תקופה, אהבו לסמל את כניסתם לשלטון על ידי הקמת בירה חדשה, ובניית חצר חדשה על כל המשתמע מכך - ארמונות, מקדשים, מנזרים וכו'.. וכך, כמעט בכל פעם שהתחלף מלך, התחלפה גם הבירה, העיקר לא להכנס לנעליו של המלך הקודם....

הערים הסמוכות למאנדליי שזכו להכלל בסבב הבירות הזה, הן מינגון, אמראפורה, זגאיין ואינווה.
אנחנו התחלנו את הביקור במינגון, המרשימה והמעניינת מכולן. היא שוכנת בעברו השני של נהר האיירוואדי, וממעגן הסירות במאנדליי צריך לקחת סירה המפליגה לשם.

כך נראה המזח ממנו מפליגות הסירות במעלה ובמורד הנהר..

7-1

מבוססים שם בבוץ ובחול, בין בורות ומכשולים על הדרך: לכאן מגיעות כל הספינות המביאות תוצרת חקלאית מכפרי הסביבה, כאן נפרקת הסחורה, ומכאן מתחילים לפזר אותה במשאיות, טנדרים, עגלות רתומות לסוסים... המקום הומה אנשים, ורעש ובלגאן, ולך תמצא את הסירה הספציפית עליה אתה צריך לעלות!!

עד לפני כמה זמן, הוגבלה כמות התיירים, שהורשתה לעבור את הנהר למינגון, לכדי קיבולת של סירה אחת. לא יודעת מאיזה טעם - שימור העתיקות אולי, או משהו כזה... בכל אופן, ההגבלה הוסרה, ועכשיו יוצאות כמה סירות שצריך. ממלאים אחת והיא נוסעת, ממלאים את השניה והיא נוסעת, ואם יש צורך - אז בעל סירה שלישי עומד מוכן בתור.
אבל עדיין שומרים על לוח זמנים קשיח ובלתי משתנה: כל הסירות יוצאות באופן קבוע בשעה 9 בבוקר, וחוזרות משם חזרה למאנדליי באחת בצהריים. אם סיימת את כל מה שיש לראות מוקדם יותר - זבש"ך, שב באחד מבתי הקפה המאולתרים שעל החוף, ותמתין לסירה..
אבל האופציה היותר מעוררת דאגה היא במקרה שבא לך להתעכב שם יותר.. נגיד, לבחון יותר לעומק את כל האתרים..
לא כדאי לעשות את זה, כי אחרי 13:00, אין לך איך לחזור למאנדליי.. אלא אם כן תחכור סירה מיוחדת מאחד התושבים, במחיר אסטרונומי.. (8000 צ'אט, לעומת 500 צ'אט בסירה המשותפת..)
יתרה מזאת, במינגון אין שום מקומות לינה, ולאף אחד אין רשיון ממשלתי להלין אצלו תיירים.. אולי בעצם רק לאיזה הוסטל או בית חולים כזה, שנקרא המרפאה הבודהיסטית.. אבל לא הייתי רוצה לבלות שם לילה..

בכמה דקות לתשע, אחרי ששילמת דמי כניסה - 3$ לאדם - וקנית כרטיס הלוך ושוב לסירה שלך, מצביעים לך על המסלול שאתה צריך לעשות כדי להגיע אליה. בדרך כלל היא לא חונה סתם כפול, כמו ב'דבל פארקינג', אלא בשורה חמישית או שישית, ואתה צריך לעבור אליה דרך כמה כלי שייט אחרים... נסיון ב'שבט צופי ים - יפו' יכול לעזור כאן...

אבל קודם כל צריך לעלות על כלי השייט הראשון!! וככה זה נעשה:

7-2

הקרש צר וארוך, וקצת גמיש מרוב אנשים שצעדו עליו... אתה הולך והוא מתנדנד באויר, ומתחתיך תהום סלעית.. אבל אל דאגה, מצד ימין שלך ניצב מעקה חי שאתה יכול להיתמך בו... על החוף עומד בחור אחד ובידו מוט במבוק ארוך, על הסירה עומד בחור שני ומחזיק בקצה הנגדי של מוט הבמבוק, ובין שניהם אתה 'בטוח' לחלוטין...
מעידה אחת שלך, ושלושתכם למטה...
טוב, זה היה די מצמרר..

אחרי שסיימת עם הנדנדה על הקרש, נשאר לך רק לדלג בקלילות מסירה אחת לשניה - בערך מטר מרחק מפריד בין כל אחת לאחת, ואז אתה סוף סוף בסירה שלך...

בהלוך, שטים במעלה הנהר, והדרך בת 10 הק"מ לוקחת כשעה, תלוי בעוצמת הזרימה של המים, או בכיוון הרוח..
בחזור, מתגלגלים עם הזרם, והנסיעה קצרה יותר.
הקטע הזה של נהר האיירוואדי הוא לא ממש מעניין, ואין שום מראות נוף יוצאים מן הכלל. אבל נחמד לשבת על הסיפון, ולהשקיף לעבר הגדה ממול ולראות איך לאט לאט הדברים על החוף מתחילים להיות יותר ברורים..

הדבר הראשון שתופס לך את העין, הוא זה:

7-3

כן, רואים נכון, זה כמו איזו פירמידה הרוסה כזאת... אבל ענקית!!
שימו לב לגודל!! כמה קטנות הסירות ביחס אליה....

זוהי ה 'מינגון פאיה', מפעל גרנדיוזי של אחד המלכים מסוף המאה ה -18 , שהתכוון לבנות כאן את הסטופה הגדולה ביותר בעולם. לא לחינם מזכירים אותה בנשימה אחת עם הפירמידות של מצרים...

אז לא הצליח לו, למלך הזה. הוא מת בשליש הדרך...
התכנון היה לבנות את הסטופה לגובה של 150 מטר, אבל אלפי העבדים, האסירים, ושבויי המלחמה שהועסקו כאן, הספיקו לבנות רק 50 מטר גובה, על בסיס אדיר מימדים.
כשהוא מת ב - 1819, הופסקו העבודות, ולפני שצץ מלך אחר, מספיק חולה גדלות בשביל להשלים את המלאכה, באה רעידת אדמה חזקה ב - 1838, וזיעזעה את המקום מן היסוד.
נוצר בבסיס הענק הזה סדק לכל האורך, שנראה ברור בתמונות, ואלפי אבנים קטנות התפזרו באיזור, מותירות את המבנה המפואר כמעט כגל אבנים...
שיטת הבניה כאן היא על ידי לבנים קטנות, נדבך על נדבך, ופשוט לא יאומן איזו עבודה נדרשה כאן..

יעקב התעקש שאני צריכה להיות בתמונה, בשביל קנה המידה... אז הנה אני שם, באמצע:

7-4

גרם מדרגות צדדי - בטח כמה מאות, לא ספרתי ועליתי רק עד החצי - מוביל אל המשטח העליון, ומשם אפשר להשקיף על כל הנוף. המקום הזה, למרות היותו רק ערימת אבנים מפוארת, נחשב לקדוש מעצם עובדה שיועד להיות סטופה. ולכן צריך ללכת שם יחף, למרות שזה בשטח פתוח, מלא אבנים וקוצים ... אין הנחות למי שכואב לו בכפות הרגליים...
ובכלל, באיזה מקדש - לא כאן - נתקלתי בשלט האומר:
'אם מה שחשוב לך זו נוחיותן של כפות רגליך, שב בבית ואל תצא לבקר במקדשים'...
זה לא כוון דווקא לתיירים מפונקים כמוני, אלא זו ציטטה מכתבים בודהיסטים עתיקים.
בכל אופן, ראיתי את הנוף מחצי הדרך, וגם משם היה מספיק יפה...

תכף איך שירדנו מן הסירה אל החוף, התנפלו עלינו כמה סוגים של אנשים:
הראשונים - כאלה שרצו להיות מדריכים שלנו ולהוביל אותנו לסיור בכל האתרים.
הנה, כמו זה למשל. אבל האנגלית שלו היתה כמעט כמו סינית בשבילנו, אז ויתרנו..

7-5

אחריו, הגיע תורם של ה - 'באלאגולה'... בעלי העגלות...

7-6

במינגון, העגלה הזאת עם סככת הקש המעוגלת, הרתומה לשני שוורים, היא אמצעי התעבורה היחיד ( מלבד זוג רגליים ) והם ניסו לשכנע אותנו שחם, ורחוק, והם מוכנים לקחת מאתר לאתר ולהמתין לנו ולהראות לנו וכו'... אנחנו החלטנו להיצמד לתנ"ך שלנו, הלונלי פלאנט, ולעשות את הסיור כאן לבד..

אבל אז קפצו עלינו עשרות הנערות-הרוכלות, שצריך לקרוא להן 'החנויות המהלכות'... כי כל אחת מהן היתה עמוסה בפריטי סחורה, וכולן נחושות בהחלטתן למכור לנו משהו!!
אני עשיתי טעות, וגיליתי עניין באיזו חליפת כותנה..
למדתי כבר, מנסיון קודם, שלמידה גדולה במינמאר קוראים 'מידה של אמא', או כלשונם - MOTHER SIZE.. (ומה אם יש אמא ציפלונית?? )

החליפה - חצאית לונגי של נשים + חולצה בורמזית הנרכסת עם כפתורים מעוטרים מקדימה, מאד מצאה חן בעיני. כשראיתי שאין למוכרת מידה בשבילי, נפרדתי ממנה והמשכתי בסיור... אבל מה פתאום שהיא תוותר... לא היא, ולא חברותיה..
במשך כל השעות בהן שהינו במינגון, רדפו אחרי כל הבנות האלו, ונופפו לי בידיהן בחליפות צבעוניות, כשהן קוראות לעברי כל הזמן 'מידה של אמא, מידה של אמא'.... אני עולה לאיזו סטופה, ובראשה מחכה לי בחורה עם חליפה. אני יורדת למטה, לחוף, שתיים נוספות שמות לי אמבוש.. יושבת לשתות קפה, שלוש מוכרות מכתרות את השולחן ודוחפות לי ליד פריטי לבוש... אפילו כשכבר הייתי על הקרש המתנדנד בדרך לסירה, הן עוד המשיכו לתגרן ולהוריד מחירים, כאילו שזה היה הסיפור בכלל, המחיר..... אני בכלל עוד לא הגעתי לשלב המחיר! קודם כל רציתי שתהיה בכלל המידה שלי!!
אבל הן החליטו, ככה 'לפי העין', שמה שיש להם חייב להתאים לי כי זה 'מידה של אמא'!!

בקיצור, מה אני רוצה להגיד כאן - שבמינגון, הרגשנו ממש רדופים על ידי הרוכלים האלה. וזה מציק.. שיטות המכירה שלהם מאד אקטיביות, אפילו המוכרות בקיוסקים לא נשארות עומדות על משמרתן אלא קופצות אליך לאמצע הכביש ובקבוקי מים וקולה בידיהן, והן ממש חוסמות לך את המעבר ודוחפות לך את המשקה אל מתחת לאף!
סיפרתי רק על חליפת הבגדים, אבל היו המון ילדים ובחורות שמכרו גלויות, בטריות, פילם, תיקים וארנקים, וכל מיני מזכרות שלא היה לנו שום חפץ או עניין בהם. והם פשוט הוציאו לנו את הנשמה. את רוב הזמן שם בילינו בהדיפת המתעלקים.
מסקנה? מקום שיש בו הרבה תיירים, לא יכול להשאר נקי מפגעי התגרנות...

האתר הבא בו ביקרנו, היה פעמון הענק של מינגון.
אותו מלך שחלם על הסטופה הכי גדולה, רצה שכל דבר בה יהיה הכי גדול, הכי יפה, הכי טוב ...
ככה למשל הוא נתן הוראה לצקת פעמון פלדה ענק, שיוצב בסטופה שלו, לכשתסתיים בנייתה..
הפעמון שוקל 90 טון! והוא הפעמון השלם הגדול ביותר בעולם. הדגש הוא על השלם, כי אומרים שיש במוסקבה פעמון אחד גדול יותר, אבל הוא סדוק..

ככה נראה פעמון ששוקל 90 טון..

7-7

תמורת כמה פרוטות, מוכנים פרחי המנזר הצעירים האלה, להכות בפעמון באלת עץ כבדה , כשאתה מתכופף מתחתיו, ונכנס לחלק הפנימי שלו, כדי לשמוע את התהודה.... רחמים על עור התוף...

ויש גם את הדבר הגדול הזה:

7-8

רק אחרי שקראתי בספר, הצלחתי להבין מה זה..
ובכן, זה הישבן של ה'צ'ינטה' - הדמות של חצי אריה חצי דרקון שמוצבת תמיד בפתח של מקומות קדושים כדי להגן עליהם... שתי צ'ינטות ענקיות כאלו הוצבו בפתח הסטופה הגדולה של מינגון. אבל ברעידת האדמה של 38, נהרסו הפסלים, וחלקים מהם התדרדרו והגיעו עד לגדת הנהר.. שם צולם הדבר הזה, שנראה כמו סלע אחד גדול. אבל למעשה זה לא סלע, כי אם מלאכת מחשבת של לבנים קטנות, בדיוק כמו אלו מהן בנויה הסטופה. אח"כ סותתו הלבנים לצורה מעוגלת, צופו בטיח, וניתנה להן הצורה האופיינית של הצ'ינטה.. כל מה שאפשר לזהות היום זה רק את הזנב הגדול..

המרחקים בין אתר לאתר במינגון אינם רחוקים, וניתן לעשות הכל בהליכה נינוחה, בתנאי שהרוכלים לא מציקים לך.. במרכז המתחם, מגיעים לדוכנים של אוכל... בעצם לא ממש אוכל, אלא סתם חטיפים. שעה ארוכה צפינו בתהליך ההכנה של כמה ממיני המטעמים, אבל לא הצלחנו להביא את עצמנו לכלל טעימה בפועל של משהו... הכל נראה דוחה למדי..

המינמארים הם אלופי הטיגונים... הם מטגנים כל דבר שעולה על הדעת. ובשביל לעשות את זה מעניין, הם נותנים לכל צורה של קרקרים עגולים.
למשל, קרקר של סרדינים...
לוקחים כמה סרדינים דקיקים, טובלים באיזו עיסה בצקית שתחבר ביניהם, יוצרים צורה מעוגלת, ומטגנים קלות.. הסרדינים מונחים ראש אל זנב בעיגול, ובולטים קצת מעל משטח הקרקר... הגברת שטיגנה רצתה כסף בשביל הצילום, וזה הרגיז, אז ויתרנו.. מרגיז שככה הם התקלקלו כאן, איפה הנחמדות והנאיביות המינמארית שובת הלב שראינו במקומות אחרים?

אגב, בשיטת הקרקרים הזאת הם עושים שימוש בהרבה ירקות. למשל, טבעות בצל - מודבקות יחד עם עיסת הבצק, ומטוגנות כמו מצייה עגולה דקה.. או פרוסות דקות של תפוחי אדמה, צ'יפס כזה, אבל בכמה שכבות דבוקות אחת על השניה.. וקרקר תירס, וקרקר שעועית, ומין חביתות של ירק, ועוד כמה דברים לא מזוהים..
הכל נוטף שמן, וכדי לתת לו טעם - הם מפזרים על זה את רוטב הדגים המסריח שהוא בן לוויה צמוד של כל מאכל... רק הריח של זה יכול כבר להוציא את התיאבון..

קנינו לנו שקית של בוטנים בקליפה, וישבנו מתחת לעץ לעשות אתנחתא.. כמה פעמים כמעט נחנקנו כשהבוטנים עמדו לנו בגרון.... מסביבנו התקבצו כתריסר אנשים שישבו ונעצו בנו מבטים חודרים, ושוב הרגשנו כמו חייזרים שנחתו לביקור על כוכב אחר..
שני אווזים על השביל לידינו רבו בקולי קולות וניקרו האחד את השני במקור, ונפנפו בכנפיים בעוז.
צווחות קרב מפחידות מילאו את האוויר, אבל אפילו זה לא גרם לסקרנים שמסבביבנו להתיק את מבטם מאתנו....
אז מיד זזנו משם, והמשכנו בסיור..

היינו בעוד כמה וכמה מקדשים, כולם יוצאים מן הכלל יפים, אבל עולה על כולם המקום הזה:

7-9

את המקדש המפואר הזה, הקים אחד המלכים בתחילת המאה התשע עשרה, לזכרה של אשתו האהובה שמתה. הוא בנה אותו כסמל למקדש המיתולוגי העומד על הפסגה של הר מרו (MERU), ההר שלפי האמונה הבודהיסטית נמצא ממש בטבורו של היקום.
המבנה מוקף בשבעה מעגלים גליים, המסמלים את שבעת רכסי ההרים המקיפים את הר מרו.
המראה ממש משגע, בעיקר כשמשקיפים עליו מלמטה, או מרחוק.
כי כשעולים ממפלס למפלס, ועוברים בין הגדרות הגליים האלה, הבנויים סתם כך מסביב למבנה, ללא כל מטרה פונקציונלית - זה מעט סתמי כזה... .
רק כמכלול זה יוצא מן הכלל.

אל המקדש עצמו צריך לטפס המון מדרגות.
שוב, לא ספרתי, אבל זה כמה וכמה עשרות, לבטח יותר ממאה.
כשהגענו למעלה, מזיעים ועייפים - היה יום חם מאד - נעמדנו לפני פסל בודהה יפה, שכל מי שמגיע אליו מדליק לו נר.

7-10

אנחנו רק חיפשנו מקום לנוח..
היינו מה-זה שבוזים מעייפות.. תפסנו לנו איזו חתיכת מדרגה, בחוץ, מעבר לקיר הסוגר על הבודהה, נשענו על הקיר ונהנינו מהצל וממשבי הרוח הקלילים שהגיעו מפעם לפעם.. המקום היה ריק ושקט, ולא התחשק לנו לרדת.

עוד אנחנו יושבים ככה בשקט ונהנים מהמנוחה, הגיע לאוזנינו קול של צעדים עולים במדרגות, וקולות התנשמות והתנשפות.. פתאום שמענו מישהו מדבר באנגלית עם הבודהה ואומר לו, ככה בין נשימה מקוטעת אחת לשניה, בטון מאד רציני ומלא תרעומת:
אוי בודהה בודהה, כמה נהדר אתה בודהה, וכמה אני אוהב תמיד לבוא לראות אותך... אבל למה, תגיד לי למה, למה תמיד אתה חייב לשבת כל כך גבוה!!
פרצנו בצחוק כזה, כי הוא נשמע כל כך רציני! יעקב קם מן המחבוא ונכנס פנימה לראות מי הדובר, ולהגיד לו שאנחנו שותפים מלאים לטרונייתו!! זה היה תייר גרמני לבנבן כזה, שפניו ממש להטו מחום השמש, ומטפחת בד דבוקה לצווארו לספוג את אגלי הזעה הנוטפים ממנו... הוא היה מלווה במורה דרך מקומי, שחייך קצת במבוכה למשמע דברי הכפירה..

אז באמת, התייר הגרמני הזה הוציא לנו את המילים מהפה.. המאמץ הפיזי שבודהה 'דורש' ממאמיניו הוא ממש לא אנושי... תמיד לטפס, להעפיל בהר, לעלות מדרגות... תמיד כל כך גבוה...
ואנחנו תמיד חשבנו והאמנו שקשה להיות יהודי.... צא וראה את הבודהיסטים....

כמה דברים מעניינים נוספים שאהבנו במינגון הם אלה:

7-11

7-12

7-13

 

התמונה האחרונה מראה יפה שתי צ'ינטות שלמות, חצי אריה חצי דרקון, ששומר על המקדשים...

מאד אהבנו את הביקור במינגון. למעט הדביקות המעיקה של הרוכלים, זה מקום כל כך מעניין...
שרוי לו במין נימנום נינוח ומפוהק כזה, בצל העבר המפואר..
נראה שהזמן שם עצר מלכת, וגם התושבים של היום חיים את האתמול.
המקום 'חי' בין השעות 10 ל - 13, שאז באים התיירים. מיד כשעוזבות הסירות, נכנס הכפר הקטן לתרדמת, עד למחרת בבוקר... כל העגלונים מתקבצים ובאים למקום מוצל, מתחת לעצים ומכינים את עצמם לתפוס שינה על הקרקע. אין מה לעשות עד שתגיע הספינה הראשונה מחר..

התמונה הזאת לא נראית כמו איזה ציור פסטורלי?

7-14

אחר כך, בשייט חזרה למאנדליי, גילינו תנועה ערה של כלי שייט החוזרים הביתה למינגון.
זהו, סיימו כנראה יום עבודה...
מכרו בשוק את תנובת השדה שליד הבית.. מחר יום חדש....

הנה למשל שניים שעושים דרכם בנהר....

7-15

עד כאן מינגון.. להשתמע בפעם הבאה...

לפרק הקודם                                             לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת