wellness5

מאנדליי, מיאנמר


ינואר 2003

אחרי אגם אינלה, נסענו למאנדליי.
אאונג-מין החליט לצ'פר אותנו באיזה בונוס של נוף יפה, ובשלב מסויים ירד מן הכביש הראשי אל דרך הררית מדהימה ביופייה. זה האריך לנו את זמן הנסיעה לא במעט, אבל היה שווה כל רגע!
לא יכולנו להתיק את המבט מן הנוף, שהתחלף לנגד עינינו שוב ושוב כמו בסרט...

זה התחיל בכביש צר מתפתל בין ההרים.

6-1

ואחר כך, מצאנו את עצמנו נוסעים בתוך יער של פסגות.. לא אחת, לא שתיים, אלא מלוא העין..

6-2

ואחר כך, משהו או מישהו לקח כאן את ההרים האלה ופשוט קימט אותם...

6-3

ממש הצטערנו לצאת חזרה אל הכביש הראשי..
לא רק בגלל שהדרך היפה נגמרה, אלא בעיקר גם בגלל שהתחילה דרך נוראה...

מאנדליי היא העיר השניה בגודלה במינמאר, אחרי יאנגון.
הכביש עליו נסענו הוא דרך המלך המקשרת בין שתי הערים החשובות במדינה.
צפוי היה להניח שהכביש החשוב הזה יהיה תקין ונוח לנסיעה, לא??
זה היה סיוט...

רוב האספלט שבור, והבורות הגיעו לפעמים לעומק שלא ברור איך יכול היה להיווצר...
צריך היה לזגזג בזהירות בין מהמורה למהמורה, מה שהפך את מהירות הנסיעה למשהו כמו
30 קמ"ש.. ומאחר ולא היינו היחידים על הכביש, בלשון המעטה, האוויר היה ספוג בריח של דלק שרוף, והרגשתי שזו ממש סכנה לנשום שם...

משני צידי הכביש היו שוליים רחבים מאד, לא סלולים, אלא מכוסים בעפר לבן. הרבה חוכמולגים בחרו לנסוע דווקא על השוליים, מה שגרם לענני אבק לבן להיתמר באוויר, לנחות על העצים והצמחים שבצד הדרך, ולצבוע אותם בשכבת אבק לבנבנה שנתנה להם ממש מראה חולני.. תערובת אדי הדלק השרוף וחלקיקי האבק, עשו מן האוויר שנשמנו איזו תרכובת קטלנית, שגרמה לנו להשתעל ולהשתנק שוב ושוב..

אבל אני יכולה להרגיע את מי שמתכוון להגיע למינמאר לביקור: עד שתגיעו, כבר יהיה כביש חדש..
כמעט לאורך כל הדרך, ראינו מצד ימין תוואי של כביש חדש ההולך ונבנה. רחב מאד, כמה מסלולים, ונראה בשלבים ממש מתקדמים...
כנראה שלא ייקח הרבה זמן עד שהעבודה תושלם, כי לחברה שסוללת אותו לא חסר כסף... היא שייכת לאחד מברוני הסמים החזקים ביותר במינמאר, מלך האופיום ששולט על חלקים נרחבים של משולש הזהב, המפורסם בצמחיית הפרג האדומה שלו.. יש לו צבא פרטי שהקים, ולא פעם הוא דואג להראות את נחת זרועו למי שמפריע לו, כולל הממשלה...
אז כדי לשמור אתו על יחסים טובים, זורקים לו מדי פעם כל מיני הטבות, שיחזיקו אותו מבסוט, כמו למשל שנותנים לו לזכות במכרזים של עבודות בניה גדולות, או פיתוח כבישים..
כולם יוצאים ככה נשכרים, (מי חוץ ממנו במדינה יכול בכלל להשקיע בפיתוח? ) ויש שקט תעשייתי...

כשהתפוגגו קצת אדי העשן והאבק, והכביש השתפר רק מעט, הצלחתי לראות בצידי הדרך דוכנים ועליהם פרי, או ירק, לא מוכר. בצבע צהוב, כמו קישוא שמן. כנראה שזה איזור הגידול שלו, כי לא נתקלנו בזה בשום מקום אחר, ואילו כאן היו עשרות דוכנים, אחד אחרי השני לאורך קילומטרים..
ניצלנו את העובדה שקטע הכביש הזה היה יפה, ומשני צידיו צמחו עצי ענק שהצלו עליו ועשו אותו כמעט מקורה - דבר שחייבים כמובן לצלם.. אז עצרנו, ובהזדמנות גם טעמנו מן הצהוב הצהוב הזה.

שאלנו את אאונג-מין מה זה, והוא ענה שזה מלפפון. כשהבעתי פליאה, הוא טרח לבדוק את עצמו, והציץ שוב במילון כיס קטן שיש לו, וחזר ואמר שזה מלפפון , ללא כל ספק... כך כתוב.
הנה, רואים את 'המלפפון' הצהוב הזה, על הדוכן שמצד ימין בתמונה..

6-4

איזה מלפפון ואיזה נעליים...
כולה מלון.
אבל איזה מלון!!! כזה שכדאי לעין יהב למהר ולהשיג כמה זרעים ולנסות לגדל....
הוא היה מתוק מתוק, כמו דבש, והמרקם שלו לא היה רך ונימוח כמו של מלון בשל בארץ, אלא קשה ופריך, משמיע קריק-קראק בלעיסה, כמו.... כמו אגס קשה, או תפוח עץ גרנד... טעים ביותר!

אז החכמנו, וגם הרווינו את גרונינו הניחרים, והמשכנו בדרך - שלא השתפרה - עד למאנדליי.
הכניסה לעיר היתה ממש טראומטית.
הכל חשוך. אין פנסי רחוב, אין בתים או חנויות מוארות לצידי הכביש. כולם יושבים בחושך.. והכביש עצמו, עמוס לעייפה במאות רוכבי אופניים, כמובן ללא אורות. הדבר היחיד שהאיר קצת את הדרך, היו פנסי מעט המכוניות שנסעו עליו.
בילינו שעה ארוכה בפקקים (מי היה מאמין שאופניים יכולים לעשות פקק? ) עד שהגענו למלון.

אאונג-מין, שכבר הספיק להבחין בחוסר האהבה שלנו לאוכל מינמארי, המליץ שנלך לאכול במסעדה אירופאית... קפצנו על המציאה, ויצאנו יחד למסעדה שנקראת 'BBB - אוכל אירופאי'...
נו, נראה... מה יגישו לנו כאן? שניצל וינאי?

אני אכלתי המבורגר, שתמיד חשבתי שהוא אמריקאי, ולא אירופאי.. היה לא רע, אבל מיניאטורי, והלחמניה היתה מתוקה, שזו צרה ידועה בכל המקומות כאן. הם שמים הרבה מדי סוכר בלחם! גם בבקרים יוצא לנו לאכול חביתה מלוחה על לחם מתוק..

יעקב גילה בתפריט לשמחתו הרבה, מנה 'אירופאית' מובהקת שנקראת 'שיש-קבאב', ומיד הזמין אותה. עד שהמנות תגענה, עשינו משחק ניחושים על איך יהיה הקבאב הזה - קציצת בשר טחון מאורכת, מלאה פטרוזיליה ובצל וקצת שומן כבש נוטף ממנה וכו'? נאלצנו להפסיק את המשחק באמצע, כי הפה התמלא ריר והחושים התערפלו, אי אפשר היה להמשיך..
אבל אז הגיעה המנה, וכבר לא היה צריך לנחש..
מה ששכב בצלחת זה 4 קוביות בשר חרוך, צלוי כנראה באמת על אש פתוחה כי היו לו שוליים שחורים שרופים.. וכמה ירקות קלויים, עגבניה, בצל וכו'...
שילמנו על הארוחה מחירים לגמרי אירופאיים, והחלטנו שבמינמאר, עדיף כבר לאכול אוכל מקומי..
~~~~~

למחרת בבוקר התחלנו את הסיור באתריה החשובים של מאנדליי, ויש לה המון!! לרגע היינו בטוחים שנצטרך להאריך את השהות כאן, כדי להספיק הכל. אבל אאונג מין הרגיע אותנו ובנה לנו תוכנית מושלמת שעשתה ניצול מקסימלי לזמן שלנו.

מאנדליי היתה בירת הממלכה המינמארית, עד להגעתם של הבריטים, שהעבירו את מרכז הכובד לראנגון, יאנגון של היום, והפכו אותה לבירה. לפיכך מלאה מאנדליי בשרידי עבר מפוארים - ארמונות ומקדשים ומנזרים, שנותנים רק מושג חלקי על הפאר וההדר של בירת הממלכה דאז.

ביקרנו למשל במנזר שוונאנדו - מנזר מדהים שכולו מגולף בעץ, מבפנים ומבחוץ.
פיתוחי העץ עדינים ומלאים בפסלים, המגולפים בפרטי פרטים, עד אחרון התווים..
לא תמיד זה היה מנזר, בעבר המקום היה חלק מארמון המלוכה, ואחד המלכים האחרונים השתמש בו כמקום להתבודדות ומדיטציה. היום ממשיכים לעשות זאת כמה עשרות נזירים המתגוררים שם:

6-5

רואים את פיתוחי העץ איפה שהנזיר יושב? ככה מגולף המנזר כולו, פנים וחוץ!!
בעבר, הכל היה צבוע זהב, וזה גם פירוש השם - שוונאנדו משמעו 'הארמון המוזהב'.

מעל ראשו של הנזיר (למעלה) ניתן לראות קצת שרידי זהב, ומאחוריו - ניתן לראות קצת מן הזהב הפנימי, אבל בסך הכל, רוב הזהב התקלף כבר מכל הקירות החיצוניים, ורק בפנים אפשר עוד למצוא חלקים שעדיין מוזהבים, כמו בתמונה מימין:

6-76-6

ביקרנו גם ב 'קוטודאו פאיה', מקום שהוכתר בתואר 'הספר הגדול בעולם'... ולמה?
כי בתוך מתחם המקדש הזה מצויים לא פחות מאשר 729 סטופות, מסויידות לבן, ובתוך כל אחת מהן דף כתוב, כמו דף של ספר.. הטקסט הוא מן הכתבים הבודהיסטים העתיקים הנקראים 'טריפיטאקה', וכל דף בספר הזה הוא לוח אבן גדול, כמטר וחצי גובהו, ועליו כתוב בצפיפות..

הנה, דף האבן הוא מימין, והביתן המיוחד בו הוא שמור (כאמור, יש 729 כאלה! ) משמאל:

6-9 6-8

עשו חישובים ומצאו שאם מישהו ירצה לקרוא את כל ה'ספר' הזה, ויחליט להקדיש לכך 8 שעות רצופות בכל יום - אז הוא 'יגמור את הספר' כעבור 450 ימים... וכשהוציאו לאור ספר אמיתי, שיכלול בתוכו את כל הטקסט הענק הזה, מנתה המהדורה המודפסת לא פחות מאשר 38 כרכים...
לא הייתי רוצה למשל לקבל את הספר הזה לקריאת חובה בשיעורי בית, או להכין עליו 'בוק ריפורט'...

המשכנו משם ל'סאנדאמני פאיה' - יער של סטופות לבנות בריכוז מדהים.. אתה מתעייף לראות!

6-10

יעקב אמר שהוא לא היה מתנגד להיות קבלן סיוד במקום הזה... יש לך כאן עבודה מובטחת לכל החיים ... עד שאתה גומר לסייד בלבן צד אחד, הצד השני כבר זקוק לצביעה מחודשת, וחוזר חלילה.. ואכן, צמד הסיידים שעבד שם, נראה מאד מחוייך ושמח בחלקו..

היינו גם ב'אוטומאשי פאיה' ואחר כך ב'מאהאמוני פאיה' ואחר כך בעוד שניים שלושה אתרים ברמת חשיבות זו או אחרת, אבל נאמנה להבטחתי מלפני כמה פרקים - אני מביאה הנה רק את הדברים המעניינים ביותר. אחרת באמת אין לזה סוף, כי במדינה הזאת יש מקדשים וארמונות וסטופות בלי שום גבול או פרופורציות...

קוריוז אחד מן ה'מאהאמוני פאיה':
לצערי בלי תמונה, כיוון שהמקום היה עמוס במאות מתפללים שהיו בעיצומו של טקס דתי, וממש לא יכולנו להתקרב כדי לצלם את הבודהה הכי נקי בעולם..
מה פתאום הכי נקי?
ובכן, במקדש הזה, יש פסל בודהה יושב גדול, 4 מטר גובה, עתיק מאד וקדוש מאד.
במקור הוא יצוק מברונזה, אבל לאורך השנים המוני המאמינים הדביקו עליו כל כך הרבה עלי זהב, שהיום הוא מצופה בשכבה עבה מאד של זהב..
מה שמתרחש כאן בבקרים הוא ביזארי לחלוטין..
מדי בוקר, בשעה 4, מגיעה חבורת נזירים, ועורכת לבודהה הזה טקס רחצה. רוחצים לו בהרבה מים את הפנים, שיתעורר כבר.... ואפילו מצחצחים לו את השיניים! מכינים אותו לקראת היום החדש..

ואם הוא כבר כל כך 'אנושי' הבודהה הזה, אז למה שלא יהיה לו גם קר? בחורף, כשהטמפרטורות יורדות למינימום של 17-18 מעלות שנחשבות כאן לשיא הקור, עוטים על פסל הבודהה גלימות גדולות, כמו של הנזירים, שחלילה לא יצטנן...

המקום הזה נחשב לקדוש מאד, וככזה הוא מושך אליו מספרים אסטרונומיים של מתפללים. בימי חג ופסטיבל, החצר כולה מלאה מאמינים, ואין סיכוי שכולם יצליחו להתקרב ולראות את פסל הבודהה. אז מה שעשו כדי להביא אותו בכל זאת להמונים, זה התקינו במספר נקודות בחצר מסכי וידאו, ועליהם מוקרנת דמותו של הבודהה. בעיני המאמינים זה היינו הך, וניתן לראות אותם כורעים ממול המסך, משתחווים לדמות הנשקפת ממנו ומבצעים את כל הפולחן הדתי ממש כאילו הם מול הפסל עצמו...

מכאן אנחנו קופצים לאחד המקומות היפים ביותר, מהם אפשר להשקיף על כל העיר..
המקום נקרא 'מאנדליי היל'..
ממרומי הגבעה הנישאה, אליה מטפסים קודם כל, עם האוטו, בכביש תלול ומתפתל, ואחר כך עולים עוד ברגל שלוש קומות ענק על מדרגות חשמליות, כל מאנדליי פרושה לרגלינו:

6-126-11

6-146-13

המקום ממנו משקיפים על הנוף, הוא מרפסת ע-נ-ק-י-ת, מרוצפת שיש מבריק, ובמרכזה נמצא המבנה המהמם הבא, שלא ממש ברור לי מה הוא בדיוק.
ארמון? מקדש?
יש לי כבר בראש כזאתי סמטוחה מכל המבנים שראינו היום, שאני כבר עייפה מכדי לחקור בעניין...
ובינינו, מה זה כבר באמת משנה מה הוא.... העיקר שהוא מקסים למראה:

6-15

הקירות עשויים בעבודת מוזאיקה צפופה של חלקי שיש וצדף, ואם המרגלית, והמראה מגיע לשיאו כאשר השמש נוטה לשקוע ושוטפת את הכל בזהב, המשתקף מן המוזאיקות ומשרה על המקום זוהר קסום..

מדי אחר צהריים מתמלאת המרפסת הזאת בהמוני תיירים הבאים לחכות לשקיעה.. כל כך הרבה קליקים של מצלמות נשמעים שם! קליק אחד כזה למשל, תפס אותי עם צבעי מלחמה על פניי:

6-16

הבטחתי לספר על ה'מייק-אפ' הזה...

קודם כל, בשביל שתראו שלא סתם השתגעתי, אלא פשוט השתלבתי במרחב, אז הנה, מקבץ של פרצופים מקומיים מרוחים ב'טאנאקה'..

 

6-196-186-17

6-226-216-20

6-256-246-23

6-286-276-26

ועכשיו, מה זה...
הטאנאקה הוא סוג של עץ, מאד נפוץ במינמאר, ומייחסים לו אלף ואחת תכונות מפה ועד להודעה חדשה.. גזרי העץ האלה נמכרים בכל מקום, ככה:

6-29

מטפטפים קצת מים על הקליפה, ומתחילים לשפשף עם אבן קשה. הקליפה מתפוררת, ומקבלת מרקם אבקתי שיחד עם המים יוצרים מין משחה צהבהבה. את המשחה הזאת מורחים על הפנים.

אף אשה לא יוצאת בבוקר מן הבית בלי הטאנאקה שלה. אם היא יוצאת ופניה נקיות, זה כמו שהיא יוצאת עירומה.. פשוט לא מקובל!

הטאנאקה משמשת קודם כל כאמצעי הגנה מפני קרני השמש.. לא כדי לסנן את הקרניים האולטרה סגוליות, UHV וכאלה דברים, אלא פשוט כדי לא להשתזף..
הנשים כאן רוצות לשמור על עור פנים חיוור, לבנבן, וכנראה בכלל לא מודעות לכך שמלכתחילה עורן שחום כבר! טוב, בואו נגיד שהן מנסות לשמור עליו, שלא שישחים יותר...

גם ילדים למשל, לא יכולים לצאת מהבית בלי טאנאקה על הפנים והצוואר. האמהות רודפות אחריהם, כמו שאצלנו רודפים אחרי הילד שיתקלח או יצחצח שיניים... אאונג-מין סיפר לי שזה היה הדבר הכי שנוא עליו בילדותו, אבל אמא שלו לא ויתרה, וכך ממשיכות לעשות האמהות גם כיום.. כשמגיע הילד לגיל 13-14 בערך, הוא נפטר מה'תיק' הזה... מעכשיו הוא כבר גבר, ולא צריך להתעסק עם שטויות של ילדים או נשים...
הבנות, נשארות תקועות עם זה לכל החיים..
אבל לא נראה שהן מרגישות תקועות, או מקטרות. נהפוך הוא, כל אחת אוהבת מאד את הטאנאקה שלה, כל אחת מפתחת שיטות איך לשאת את זה אתה בתיק כל הזמן, ואיך למרוח וכו'..

מלבד הגנה מן השמש, אומרים שהטנאקה גורמת לעור הפנים להיות חלק, רך ונעים למגע. אומרים שזה נותן לעור לחות והזנה. ואומרים, מה שדי נכון, שזה משמש כבושם טבעי. יש לעץ הזה ריח קליל ונעים, וכשמשתמשים בטאנאקה באופן קבוע, משהו מן הריח נספג בעור. זה מריח בכלל לא רע..

הנשים כאן מחדשות את הטאנאקה שלהן לפחות שלוש פעמים ביום.
או שהן מוסיפות שכבה על שכבה, או שהן שרוחצות פנים ומתחילות מחדש. זה מרענן, וזה גם נותן מראה 'מטופח'..
אם תסתכלו בתמונות, יש שם כמה נשים שהטאנאקה שלהן נראית על הפנים.... אלו כל מיני מוכרות בשוק, או נשים עובדות בשדה, שאין להן זמן לטפח את עצמן... הן מורחות כלאחר יד בבוקר, ועסוקות מכדי לחדש את זה במשך היום...

אבל בלילה, בלילה..... יש הרבה נשים שמורחות בלילה את כל גופן בטאנאקה...
זה מבשם אותן, ועושה להן עור רך וחלק בכל הגוף... שיהיה להן לבריאות..
מה בעלה עושה כשהוא רוצה לנשק אותה - אין לי מושג.. ואיך נראים כלי המיטה שלהם אחרי לילה של שינה עם טאנאקה, גם כן אין לי מושג...

אני רק יודעת שבמשך הימים שאני הלכתי עם זה, החולצה שלי תמיד נראתה מאובקת קצת בגרגרי אבקה צהבהבת..
כל הזמן עשיתי תנועות של ניעור..

נו, אז למה עשיתי את זה.... ?
קודם כל, רציתי להרגיש כמו אשה מינמארית... לנסות להכנס לראש שלה...
שנית, קיויתי שאולי זה יעשה אותי צעירה ויפה, עם עור משי חלק ונעים...
ושלישית - זו היתה אטרקציה שעוררה מהומה ושיג ושיח מסביבי כל הזמן.... כולם חייכו על זה, לכולם היה משהו נחמד להגיד.. נשים ובחורות ניגשו אלי בכל מקום, ואמרו לי 'גוד, גוד, טאנאקה ורי גוד!'
או עזרו לי לתקן ולמרוח יותר יפה, או נתנו לי טיפים מקצועיים...
ממש נהניתי מזה, והרגשתי שזה קצת מקרב אותי להבנה של העם הזה..

כמובן שלא עמדתי ושיפשתי גזעי עץ עם אבנים!
למפונקות, יש כאן גירסה של READY MADE... זה כבר מעורבב עם המים ומיובש למין בלוק כזה כמו של פודרה.. כשרוצים לשים, מרטיבים קצת את היד - המהדרות עושות את זה עם מברשת דקה - ומורחים.. זה מתייבש תוך דקה או שתיים..

תוצאות האקספרימנט?
אחרי כמעט שבועיים של מריחה יומיומית (רק בבוקר, וגם זה לקח לי איזה רבע שעה יקרה של התעסקות...), אני מצטערת להגיד שאין לי בשורה גדולה לאחיותיי הנשים..
זה לא חולל אצלי שום ניסים ונפלאות..
העור אותו עור... אולי בעצם הוא קיבל גוון טיפה לבנבן יותר, כי חלקיקי האבקה המיקרוסקופיים האלה נכנסו לתוך נקבוביות העור ממש, ולא יצאו משם גם אחרי רחצה עם סבון פנים מיוחד.
אבל זה בסדר, התאים לי, כי חמישה חודשים של טיול באיזורים מוכי שמש יוקדת, הפכו אותי לחצי כושית. אז מה אכפת לי שהטאנאקה תבהיר לי אותם באיזה רבע טון...

חוץ מזה, לא חשתי בשום שינוי, אבל מה זה חשוב, זה היה נהדר בשביל הקוריוז...
יומיים לפני סוף הטיול במינמאר, נתתי את קופסת הטאנאקה שקניתי לאיזו נערה באחד הכפרים... 'פרזנט', אמרתי לה... והיא יצאה מגידרה מהתלהבות...

~~~~~
אני לא יכולה לחתום את הפרק על מאנדליי, מבלי לתת לה את הכבוד המגיע לה כמעצמת פיסול...
כל פסלי הבודהות למינהן, כמו גם שאר הדמויות הדתיות והמיתולוגיות, מפוסלים ומיוצרים באיזשהו מקום, לא? אז כן, כאן זה המקום.. נסענו לבקר ברובע חרשי-האבן, ואחר אצל סדנאות חרשי המתכת.. רחובות שלמים של בתי מלאכה צפופים, בהם אמנים ועוזריהם לוקחים חתיכות אבן עצומות מימדים, ועושים מהם בודהה, שוכב או עומד או יושב... או יוצקים מתכות לתבניות שבסוף תוצבנה במקדש זה או אחר..

כל הפסלים במדינה, מתחילים כאן..

6-30

וגם הזמנות רבות מחו"ל מתקבלות כאן, בעיקר מסין..
אתה עובר ברחובות האלו, ומכל עבר נשמעת הלמות הפטישים או רחש המפסלות והאיזמלים של הסיתות... מאד מרשים.

6-31

עד כאן על מאנדליי.
אנחנו נשארים בעיר עוד כמה ימים, אבל רק כדי להגיח ממנה לטיול בערים הסמוכות, עליהן אספר בהמשך... להשתמע!

לפרק הקודם                             לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת