wellness5

אגם אינלה, מיאנמר


ינואר2003

היום יום העצמאות של מינמאר...
חשבנו שיחגגו אותו לפחות כמו אצלנו.. יום שבתון, ואירועים ממלכתיים, וריקודים ברחובות..

שום כלום. הילדים אמנם בחופשה מבית הספר - אבל בכל השאר, עולם כמנהגו נוהג. השדות והבקר לא מבינים עצמאות, צריך לחרוש ולעדור ולקטוף, ולקחת את הפרות למרעה, ולהחזיר אותן...
אז אלמלא האיזכור הקצר שאאונג-מין נתן ליום הזה, אי אפשר היה לנחש שזה יום חגיגי..

בעצם, אולי כן... בגלל תחרויות הספורט..
לאורך הדרך נתקלנו בכמה אירועים כאלה.
פעם אחת - תחרות ריצה, לנשים בלבד. לא תלמידות בית ספר, לא נערות, אלא נשים נשים, במיטב שנותיהן.. הכביש פשוט נחסם לתנועה. עצרנו בצד הדרך, וצפינו בתחרות יחד עם כולם... ככה למשל נראה המסלול, כשכל הכפר עומד דרוך לראות אמא של מי תנצח... ותהרגו אותי אם אני מבינה איך הן רצו יחפות על כביש האספלט הזה.. השתילו להן בכפות הרגליים סוליות מעור או מה?

5-1

אחר כך נתקלנו בתחרות חתירה, גם כן לנשים בלבד, על אחת התעלות לצד הדרך, בואכה לאינלה.

5-2

ולגברים..... משחק כדורגל בין שתי קבוצות יריבות מן העיירה פינדיה..

5-3

מינמאר מבוגרת מאתנו בשנה אחת, היא קיבלה עצמאות ב-1947.
תראו איפה אנחנו ואיפה הם...

~~~~~

אגם אינלה הוא פנינת חמד בערך במרכז המדינה. אבל מאחר ואיזורי הצפון סגורים בפני מטיילים זרים, נהוג להתייחס לנסיעה לאינלה כאל נסיעה ל'צפון'..
בגודל ובצורה, אגם אינלה מאד דומה לים כנרת שלנו. אני מקווה שזכרוני משיעורי הגיאוגרפיה אינו מטעה אותי.. יש לו 22 ק"מ באורך, ו-11 ק"מ ברוחב.. אבל שלא כמו הכנרת, הוא מוקף ברשת של תעלות צפופות, שמעניקות לו נפח נוסף. כל האיזור מוקף מים, ולא תמיד אתה מצליח להבין אם מה שאתה רואה זה האגם, או איזו תעלת משנה שלו..

זו למשל אחת התעלות:

5-4

העיר המרכזית של האגם, הממוקמת בחלקו הצפוני, נקראית יאונשווה (NYAUNGSHWE) ואנו שמים פעמינו אליה.
היא לא יושבת על המים, לא על האגם ולא על תעלה, אלא נמצאת במרחק של כמה דקות נסיעה, אבל זה מה שתקציבנו מאפשר לנו.. מעט המלונות שנמצאים ממש על המים, הם יקרים ממש ללא הצדקה, וגם מבודדים ומרוחקים מכל ה'אקשן'....

אקשן? על מה אני מקשקשת.... יאונשווה היא מקום עייף ומנומנם, ודי חסר חן. רחוב ראשי ארוך, עם קומץ חנויות פרימיטיביות, כמה בתי מלון וגסטהאוסים, וקצת מסעדות.
אה, וגם מוזיאון מפואר של תרבות השאן, (SHAN).

בצהרי היום הכל לוהט (עזבנו כבר את הקרירות הגבוהה של קאלאו..), ואילו בערב ובלילה הכל חשוך ושומם, וקשה לך אפילו למצוא את המלון שלך ללא עזרה של פנס..

רצינו להיות במלון הכי יפה בעיירה, אבל הוא היה מלא, ונאלצנו להתפשר על משהו אחר.
זרקנו את המטען בחדר, ויצאנו לאכול עם אאונג-מין. הוא סיפר לנו עוד בדרך על נפלאות הפסטה האיטלקית האמיתית שאפשר לאכול כאן, ופינו נמלא ריר... כי האמת, אם יש דבר אחד מאד לא נעים שאנחנו צריכים להגיד על מינמאר, זה יהיה להשמיץ את האוכל שלה!!

אחרי תאילנד..... ובכלל, גם לא אחרי תאילנד.... האוכל במינמאר ש-מ-ן פחד, חדגוני, ולא ממש טעים.. השמן נוטף מכל מה שמגישים לך.. החל מהחביתה או ביצת העין שאתה מקבל בארוחת הבוקר בתוך שלולית של שמן מטוגן, דרך החטיפים למיניהם, וכלה בארוחות של ממש שסובבות תמיד סביב אורז וכמה דוגמיות מיקרוסקופיות של חלבונים מן החי, לפי בחירתך.. חזיר היא האופציה הכי נפוצה, אבל אנחנו מתנזרים ממנו. פירות הים לא בכל מקום טריים, בקר צמיגי לא ערב לחיכנו, וככה נשארנו רק עם הדבר הזה שעושה קוקוריקו ואני לא יכולה לנקוב בשמו כי הוא כבר יצא לי מהאף.. ובכל מקרה, כשאתה מזמין איזו מנה שכוללת בתוכה את העוף הזה, מה שאתה מקבל זה רק כמה פירורים ממנו, וכל השאר זה ירקות, או איטריות, או אורז...

בתום שלושת השבועות שאכלנו שם אורז יום יום, ובדרך כלל גם פעמיים ביום, נשבענו שעכשיו אנחנו עושים 'צום אורז' עד להודעה חדשה.. יתכן שארחיב את הדיבור על האוכל המקומי בהמשך, אבל כרגע כל חיישני הטעם בפינו מכווננים לשמן זית ואורגאנו..

לא התאכזבנו מן המסעדה האיטלקית! פסטה תוצרת עצמית, קרוסטיני מרוח כהלכה בשום.. יאמי! ולא משנה שמכסיקו היא לא שכנה של איטליה, במסעדה הזאת מגישים את הגוואקאמולי הכי טעים שטעמנו מזה הרבה זמן!! סלט אבוקדו נהדר, שמגיע עם שתי פרוסות טוסט פריכות. זה לבד מהווה כבר ארוחה, ואכן בימים הבאים אימצנו את זה כמאכל הקבוע שלנו..

בעל המסעדה, חביב ביותר, נעמד על יד שולחננו ונתן לנו הרצאה שלמה על איך לפני שנתיים בא לכאן שף מבולוניה שבאיטליה, ולימד אותם את כל סודות הכנת הפסטה.. הוא דיקלם לנו באיזו חיטה הם משתמשים ואיך ומה ולמה.. נראה שהוא שינן בעל פה איזה טקסט שמישהו כתב לו, עם כמה מילים שהוא אפילו לא מבין את משמעותם..
ולמה אני מספרת פרטים כאלה טריוויאלים??
כי ביום המחרת, החלטנו לגוון קצת וללכת למסעדה אחרת. נכנסנו למסעדה קרובה למלון, ואיכשהו התפריט נראה לנו קצת מוכר... אותן מנות, אותם מחירים שכבר ראינו לפני כן... עוד לא הספקנו לתהות לפשר העניין, הופיע ליד שולחננו בעל המסעדה, והתחיל להרצות לנו על שף מיוחד, שבא מבולוניה שבאיטליה, ולימד אותם להכין את הפסטה, ובאיזו חיטה להשתמש ומה ואיך...
דז'ה-וו? לא, זה סתם אח של ההוא מאתמול..

הם כמה אחים במשפחה, ואם כבר מגיע שף במיוחד מבולוניה, עדיף שילמד כמה אחים בבת אחת ולא רק מסעדן בודד אחד... ככה הם הקימו להם שם רשת של מסעדות איטלקיות, אחת לכל אח, והם גוזרים את כל הקופונים מהתיירות העניפה שמגיעה לאינלה.
הם הכי פופולארים, והאוכל שלהם באמת טעים ולא יקר, ואם אתם מגיעים לשם ובא לכם להתענג, אז שני שמות של המסעדות שלהם שאני זוכרת כרגע הם 'סטאר פלאואר' ו - 'גולדן קייט'..

אז היתה לנו הפוגה מהאורז, והתנפחנו מפסטה, אבוקדו, ופאנקייקים נפלאים שהם מכינים...
גם מלוחים, וגם מתוקים..
במלוחים - יש להם פאנקייק של גבינה וביצה. אין לי צל של מושג מי רקח מתכון קטלני כזה, אבל זה טעים בטירוף.. ובעל הבית טרח שוב ושוב להגיד שהשף מבולוניה, והגבינה היא יבוא מאוסטרליה, והשוקולד שמקשט את הפאנקייקים המתוקים מגיע ישירות מניו זילנד..
מאד קוסמופוליטי המקום הזה...

~~~~~

בזמן שאנחנו סעדנו את לבנו, אאונג-מין שלא ממש הסתדר עם הפסטה - ראינו שזה ממש זר ולא טעים לו - נתן קפיצה לביתו של בעל הסירה שאתו הוא רוצה לשלוח אותנו לשייט על האגם.
הוא חזר ובפיו הבשורה שלא כדאי לנו לעשות את השייט למחרת, אלא להמתין עוד יום אחד, פשוט בגלל יום השוק..

מסביב לאגם אינלה, יש את ה'מוסד' של FIFTH DAY MARKET... השוק של היום החמישי..
זה שוק נודד, שמגיע לכל מקום אחת לחמישה ימים. לפי המסלול שתכננו במקור, לא היה יוצא לנו לראות אותו, כי או שהיינו מגיעים למקום מסויים יום אחרי שהוא כבר היה שם, או במקום אחר - יום לפני שהוא מגיע לשם..
רצינו מאד לראות את ה'שוק רמלה-לוד' שלהם, אז קיבלנו בשמחה את השינוי הקל בתכנית, ובכלל, היינו זקוקים גם לקצת מנוחה והתאים לנו מאד לעשות למחרת יום קל: סיור עם האוטו בכמה כפרים מסביב לאגם בבוקר, ואחר כך אחר צהריים חופשי.

ממש ביציאה מיאונשווה, עומד מנזר עץ יפהיפה, שחניכיו לובשי הגלימות האדומות מציצים מחלונותיו המעוגלים, הם סימן ההיכר שלו. אף תייר לא עובר כאן מבלי לצלם את המבנה היפה, ואת החניכים הצעירים המביטים בסקרנות בעולם החיצון

5-5:

יעקב צילם תמונות מקסימות שלהם, אבל אני אביא אותן בפרק בו אספר על 'מוסד' הנזירות של המדינה הזאת, שמהווה חלק כל כך דומיננטי במרקם החברתי שלה..

מכאן נסענו לביקור בכפר קאונדאינג (KAUNGDAING) בחוף הצפון מערבי של האגם.
זהו אחד מן המקומות הבודדים אליהם ניתן להגיע בכביש, ברכב. הכבישים מסביב לאגם לא סלולים, או בעצם אינם קיימים, ואמצעי הנגישות לכל מקום הם רק על המים.

במבואות הכפר יש שתי אטרקציות - האחת, מעיינות חמים הנובעים מן האדמה, שלא ממש עניינו אותנו. אבל שמענו על כמה תיירים שדווקא שמחו לנצל את שירותיו של ה'ספא' הקטן שנבנה שם מסביב למעיינות.

והמקום השני - בית מלון ממשלתי מרהיב ביופיו, שעומד כמעט בשממון מוחלט.

5-6

המלון הזה יקר, הוא מרוחק, ומי שיתגורר בו יהיה מנותק מכל הסביבה ומוגבל לתחום המלון - אין לאן ללכת ואין לאן לבוא שם... אבל יש צוות גדול שמפעיל את המקום על אף שהוא ריק, והכל - לפחות חיצונית - מתוחזק להפליא. איזו פנינה זו היתה יכולה להיות!
המלון יושב בתוך גן גדול ומקסים, עם צמחיה צבעונית וריחנית, ועם עצי פרי - פאפאיות ארוכות תלויות בראש העץ, ואשכולות בננות ירוקים מחכים להבשלה..
מלבד בנין מרכזי גדול, יש לו שלוחות של בונגלוס היורדים אל המים, כאלה למשל:

5-7

הכפר קאונדאינג הוא כפר של תעשיינים.
טוב, נו, לא תעשיינים עם בתי חרושת וכו', אבל בהחלט תעשיה זעירה, ביתית, של מוצרי סויה.
כל בית, הוא מפעל, והתוצרת משווקת לכל האיזור..
החנינו את האוטו ליד הבית של ראש הכפר, היחיד שעל גגו מתנוססת צלחת לוויין ענקית.. לשאר התושבים אין זמן לטלוויזיה, הם עסוקים במיון והשריה וטחינה וטיגון של פולי הסויה בכל מיני צורות..

התושבים מאד ידידותיים, מחייכים ומזמינים אותנו לטעום מתוצרתם.. עד מהרה נשרך בעקבותינו שובל של ילדים שקיבלו ממני סוכריות ועטים, ורצו להזעיק את כל החבר'ה, שיבואו גם הם לקבל..

כאן למשל, הגברת הזאת רוקחת מעל הגחלים איזו מין עיסת סויה מתקתקה, שאחר כך משמשת כמילוי לעוגות וחטיפים.. כאן לא שמעו על שוקולד, או ריבת חלב, או קרמים למינהם. סויה היא כאן הממתק האולטימטיבי

5-8..

ואילו הגברת הזאת קולה סתם כך פולי סויה על האש, ויש להם טעם פיצוחי להפליא, כמו שקונים אצלנו בארץ - רק הרבה יותר חם וטרי וטעים.. קנינו ממנה קצת, אחרי שהיא רצה לפשפש בבית ולחפש שקית ניילון... היא חזרה עם איזו שקית מסמורטטת, שמי יודע מה היה בה לפני כן, וזה לא ממש עשה חשק לאכול ממנה... היא גם לקחה ממני מחיר ששמור במיוחד לתיירים מטומטמים שמוכנים לקנות קצת סויה במחיר של זהב, ארוזה באריזה מאולתרת שלא בדיוק ראויה להכיל דבר מאכל.. אאונג-מין ניסה לרמוז לי שהמחיר שהיא מבקשת הוא שערורייתי בשביל קצת פולי סויה, אבל אני הייתי נחושה בדעתי לתרום לכלכלת האיזור.. וחוץ מזה, כבר לא היה נעים לי לאכזב אותה, אחרי שרצה וטרחה וחיפשה שקית..

5-9

אבל את החטיף הכי טעים אכלנו דווקא אצל הבחורה הזאת... מה זה אכלנו אותה, עד הסוף....
זה היה ביסלי, לא של אוסם אלא של מינמאר...
היא הדגימה לנו את כל התהליך - איך תערובת של חומוס, סויה ושעועית טחונים, בלוויית קצת מלח ותבלינים, הופכים לעיסה שאותה היא מגרדת מעל פומפיית ענק שמונחת על שמן רותח. אח"כ, בכף מחוררת היא קצת מערבבת את הנחשים הדקיקים שצנחו מן הפומפיה אל השמן, וכשהם קצת מצהיבים - היא מוציאה אותם החוצה אל מסננת גדולה לניקוז עודפי השמן..

5-10

וואלה, זה היה טעים... אבל בעל תוצאות הרות אסון..
זה תופס לך את הבטן ומעוות אותה באיזה מין קשר כזה, שלא מתרופף עוד שעות ארוכות אחר כך, גם אחרי שאתה נופח את כל הגזים - ויחד אתם כמעט את נשמתך - החוצה..

ואת הדבר האחרון הזה שהתייבש בשמש - קרקרים דקיקים של ממרח שעועית וסויה - לא העזתי לטעום או לקנות, בגלל האסוציאציה שהוא עורר בי, מימי הודו.
שמה מייבשים ככה בשמש עוגות מדבר אחר, שרק המחשבה עליהן עושה לי רפלקס של הקאה..

5-11

מה קרה לאנשים האלה? הם לא שמעו על פולי קקאו, וחמאה??????

~~~~~

הדבר היפה ביותר שיש לראות באגם אינלה, אחרי הנוף המרהיב (האגם ממוקם בצורה נפלאה בין בין שתי שורות הרים ), זה את חיי התושבים. בתוכו, במים, ועל גדותיו, ועל תעלותיו..

האגם נמצא בתחום של מדינת שאן - SHAN STATE.
כל מינמאר מחולקת למדינות-משנה ולמחוזות. יש 7 מחוזות, בדרך כלל אלו השייכים לערים הגדולות, ובהם מרוכזים ילידיה המקוריים של המדינה, מהקבוצה האתנית הנקראית באמאר, או באמא ליתר דיוק - לא מבטאים את הריש בסוף. (מכאן אגב צמח השם בורמה ).
אבל חוץ מהקבוצה האתנית הזאת, שהיא הגדולה במדינה, יש כאן עוד מספר שבטים, שהאיזורים בהם הם גרים נחשבים לנחלתם ונקראים על שמם. כך יש את בני השאן, קצ'ין, צ'ין, מון, קאיה, קאיין ואני לא זוכרת עוד. יש 7 או 8 מדינות כאלו, ובכל פעם שעברנו מאיזור לאיזור, אאונג-מין הכריז 'עכשיו אנחנו במון-סטייט', או 'עכשיו חצינו את הגבול לשאן סטייט'.
אני מניחה שיש לכל זה משמעות חשובה, אבל לי היא לא כל כך ברורה.

אז אינלה נמצאת בשאן-סטייט, וראינו בה הרבה אנשים, אבל אף אחד כמעט הוא לא שאן...
על האיזור הזה השתלט שבט שנקרא אינתה (INTHA). הם אלה שמאכלסים את האגם ואת כל הכפרים שמסביבו.
בני האינתה האלה מאד חרוצים, אנשי עמל, וגם יזמים... הם המציאו כמה שיטות בתחום של דיג, חתירה באגם, גידולים חקלאיים.. והם למעשה האטרקציה של האגם.

בשעת בוקר מוקדמת, אאונג-מין הוביל אותנו אל מזח הסירות שעל אחת התעלות, ושם הפקיד אותנו בידיו של בעל סירה צעיר ונחמד בשם ווין. על הסירה הזאת אנחנו הולכים לבלות את 8-9 השעות הבאות.... ווין מבין אנגלית בסיסית ביותר, אבל הוא יודע את העבודה שלו מצויין. הוא מנווט את הסירה בדיוק לזוויות הנכונות לצילום.. בכל פעם שאנחנו עוברים ליד אובייקט מעניין, הוא מאט, או אפילו מדומם מנוע עד שיעקב מסמן לו שהמשימה הושלמה בהצלחה...
יצאנו לדרך, ובילינו אתו יום נפלא על האגם ובכפרים שמסביבו!!

5-12

הדבר הראשון שהוא הראה לנו, זה את הדייגים, הדגים בעזרת רשת במבוק מיוחדת:

5-13

לא הצלחתי להבין איך בדיוק מתבצעת פעולת הדייג.. אבל אני סומכת עליהם שהם כבר חשבו על איזו שיטה. ראינו אותם משקיעים את קונוס הרשת הזה במים כשהפתח למטה. אז נגיד שדגים נכנסים לשם - איך אחר כך הם הופכים את זה בלי שכל הדגים יברחו? לבני האינתה פתרונים...

5-14

אחר כך, ראינו את חותרי הסירות שפיתחו שיטת חתירה באמצעות הרגל, במקום, או כתוספת ליד..
צריך לראות איך הרגל החזקה הזאת עולה ויורדת ודוחפת את הסירה קדימה.. לא יאמן!

5-15

בקרקעית האגם צומחת ירוקת עניפה.. שיחים מסועפים של צמחי מים לפעמים מבצבצים אפילו מעל לגובה המים.. בני האינתה מצאו לזה שימוש. הם תולשים את הירוקת, מעמיסים אותה על סירות, ומובילים אותה אל הגדה. שמה היא משמשת כדשן לשדות שלהם, וגם כמאכל לבהמות. חבל על כל טיפה כאן, לא נותנים לשום דבר להיות לא מנוצל...

5-16

אפילו שלא חסר להם שטח קרקע מסביב לאגם, בני האינתה החליטו לנצל גם את האגם עצמו לגידולים חקלאיים.. מאחר ורבים מהם גרים בבתי עץ על כלונסאות בתוך האגם, הרי שאם הם רוצים חלקת אדמה צמודה לבית, החלקה הזאת צריכה להיות בתוך המים...

ובכן, כאן פותחה שיטה של בניית ערוגות בתוך המים, תוך שהם מקבעים אותן לקרקעית האגם בעזרת מוטות במבוק וקשירה מיוחדת.. וככה, אנשים מגדלים להם בפתח הבית עגבניות, ושעועית, ועוד כמה גידולים שלא בדיוק הבנתי מה הם... לא רק לתצרוכת ביתית, אלא גם כעסק רווחי.... לעגבניות של אגם אינלה יצא שם מצויין בכל האיזור

5-17!!

ואגב, הכי יפה בכל העסק הזה - שכל עבודת ההשקייה נחסכה מהם!!

ככה נראות הערוגות מקרוב, עם מוטות הבמבוק ומצעי האדמה..
ושלא יהיה נדמה לכם שמדובר באיזה כמה ערוגות זניחות! האיזור של הגידולים החקלאיים האלה, שבני המקום קוראים להם כאן 'הגנים הצפים', משתרע על שטח נרחב..
שטנו בתוכו לאורך ולרוחב ובין הערוגות, כמעט שעה שלמה..

5-18

במשך היום, ווין עצר את הסירה בכמה וכמה כפרים. ירדנו ממנה וטיילנו בתוך הכפר. לפעמים היה שם מקדש, או מנזר, או אוסף של סטופות עתיקות ומתפוררות שאף אחד לא מטפל בהן..

5-19

ביקרנו גם ביום השוק המפורסם, ודי התאכזבנו. הלוואי שלא היינו נחשפים אליו, כי הוא מסמל את כל הרעות החולות שתיירות עניפה מביאה למקום עני: תגרנות, דביקות נוראה של המוכרים, מזכרות ושטויות שלאף אחד אין צורך בהם, ושום דבר אותנטי שנותן באמת של אווירה של שוק.
ברור שזה משהו מלאכותי שנועד לתיירים..
אם מתרחקים קצת ממתחם השוק הזה, מגיעים לאיזור בו מתנהל מסחר אמיתי בין קונים ומוכרים של תוצרת חקלאית ומוצרי צריכה לבית. אבל זה הרי לא ממש מעניין את התיירים... אנחנו הצצנו, צילמנו, קנינו קצת פירות, הצלחנו במבט חטוף גם לראות קצת מסחר מעל גבי סירות במים, סטייל השוק הצף.. אבל מיהרנו לחזור אל הסירה שלנו ולהמשיך לטייל באגם, זה עניין אותנו הרבה יותר..

כמה פעמים באותו יום תהיתי, ביני לביני, האם הייתי יכולה לחיות ככה כמוהם, בתוך המים...
כפרים שלמים על כלונסאות.
אי אפשר לצאת מן הבית לשום מקום, אלא אם כן יש לכם קאנו פרטית שחונה מתחת לבית..
אי אפשר ללכת למכולת, או לתת קפיצה לשכנה ממול כדי לפטפט קצת..
כל אשה כלואה בתוך הממלכה שלה.. 20 מ"ר של קש.. הגברים יוצאים לעבודות באגם או מחוצה לו. הילדים הולכים לבית הספר. והנשים... בעבודות הבית..

אבל הכפרים ציוריים, והבתים מקסימים למראה... כמו כאן למשל:

5-20

או כאן:

5-21

או ככה, כשהשמש מתחילה לצבוע בזהב את כל העולם...

5-22

המים האלה שעל יד הבית, משמשים לכל דבר שמצריך מים..
לשם מוציאים את כלי האוכל וסבון, ומדיחים אותם...
כאן עושים את הכביסה.
וכאן גם מתרחצים...

5-23

מה זה בכלל חשוב, שבמרחק כמה מטרים ממך, משכשך להנאתו במים העכורים גם ג'מוס ענק?

5-24

חתמנו את יום השייט באגם בביקור במנזר יפה, על הגדה..
האטרקציה שלו, שיש לי הרושם שפותחה אך ורק כדי למשוך לשם תיירים, (תרומות.. ? ) היא שהנזירים לימדו שם את החתולים שלהם לקפוץ דרך חישוק...
יש שם איזה עשרים חתולים שמסתובבים באולם הכניסה הגדול של המנזר. התיירים מוזמנים לשבת על מחצלות על הרצפה, להתכבד בתה סיני מתוך תרמוס מוכן, ולנשנש קצת פולי סויה קלויים..
כשמתקבצים מספר תיירים, קם אחד הנזירים, אוסף אליו את החתולים, ומתחיל להזניק אותם, אחד אחד, דרך חישוק שהוא מחזיק ביד... הנה, כאן רואים את אחד החתולים עדיין באוויר, שניה אחרי שעבר את החישוק..

5-25

איזה עולם ומלואו, כל כך שונה מזה שאנו מכירים, נגלה לנו כאן באגם אינלה..
נהנינו כאן מאד, ואנו חושבים שהוא אתר חובה לכל מי שמתכנן ביקור במינמאר.

אלא שאחרי שעושים את כל מה שתייר 'צריך' לעשות באיזור, ורואים את כל מה שיש לראות, זזים פשוט הלאה.. משום מה זה לא מקום שמזמין אותך להתקע בו יותר זמן... לא יודעת למה, אולי זו סתם תחושה סובייקטיבית שלי..

כאן, ביאונשווה, פגשנו בישראלים הראשונים שלנו במינמאר... אמא ובת שהתאכסנו במלון שלנו, ופגשנו אותן באחת מארוחות הבוקר.. הן כבר שהו באינלה שלושה לילות, והיה להן עוד יום חופשי אחד לשרוף... הן לא ממש ידעו במה למלא אותו, ותהו - ממש כמונו - איך התגלגלו ובאו עד כאן, ומה הן עושות שם בכלל...
גם אנחנו שאלנו את עצמנו לא פעם את השאלה הזאת. מינמאר כל כך רחוקה מהכל, לא דומה לשום דבר שאתה מכיר!
ואולי זה מה שעושה את החוויה לעצומה כל כך!

לפרק הקודם                                לפרק הבא