גולדן רוק, מיאנמר
גולדן רוק, צ'אקטיו, מינמאר
(Golden Rock, Kyaiktiyo, Myanmar )
הגענו לגולדן רוק (הסלע המוזהב) עם החשיכה, אחרי כמה שעות נסיעה בדרך לא דרך מבאגו.
בעצם מה אני מקשקשת, לא הגענו לגולדן רוק עצמו... זו חווייה מיוחדת שמחכה לנו למחרת.
הגענו רק לתחתית ההר, לכפר צ'אקטו (Kyaikto) המשמש כנקודת מוצא לטיפוס המייגע לפסגת ההר, שם ישנה פגודה מוזהבת בנויה על סלע ענק, שתלוי על בלימה מעל תהום. האמונה הרווחת כאן היא, שהסלע עומד על כנו באיזון מושלם ולא מתגלגל למטה במדרון, אך ורק בגלל שערה אחת משערות ראשו של בודהה, שקבורה בתוך הסטופה בנקודה מדוייקת ששומרת על האיזון.
המקום הזה הוא אחד מן המקומות הקדושים ביותר לבודהיסטים במינמאר, והוא משמש מוקד עליה לרגל למאות אלפי מאמינים הנוהרים הנה בהמוניהם.
אל נא יקל הדבר בעיניכם, זה לא סתם עוד מקום שמפנים בשבילו איזה חצי יום, כדי לבוא, להתפלל וללכת... להגיע הנה זו אופרציה מסובכת לא רק לתיירים כמונו, שבילו הרבה מאד שעות בדרכים קשות ברכב הצמוד שלהם.. בשביל המקומיים, המגיעים בתחבורה ציבורית, ומחליפים את אמצעי התעבורה כמה וכמה פעמים לאורך הדרך - לפי תנאי הכביש (אוטובוסים, משאיות, טנדרים, עגלות, זוג רגליים..) זה בערך סיפור של יומיים-שלושה להגיע, ואותו סיפור בכדי לחזור אל ביתם.
לכן, כשהם כבר מגיעים הנה, הם נשארים קצת... להתארח..
הם באים וחצי בית על כתפיהם: צרורות, וחבילות, ומיכלי מים ותרמוסים, ואוכל... כל מה שיאפשר להם להתמקם בנוחיות באחד מהאולמות הציבוריים, השמורים לעולי רגל למעלה במתחם המקדש, או סתם כך ברחבה המרוצפת מתחת לכיפת השמיים..
בשבילנו, התיירים, זה קוריוז, זו הרפתקאה.
בשבילם זה משאת נפש, חלום חיים, והגשמתו..
הגולדן רוק איננו אתר תיירות. על אף שראינו כאן קומץ תיירים, בעיקר יפנים, מספרם בטל בשישים, והם טובעים בתוך ים של עולי רגל הגודשים את כל האיזור. עונת הצליינות כאן היא בין נובמבר למרץ, כאשר מזג האויר הכי מתאים למאמץ הפיזי הנדרש - קצת קריר, ואין גשמים.. אז הסתבר לנו שבאנו בעיצומה של העונה, ואכן הרגשנו את זה מסביב.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, זהו אתר העליה לרגל הכי המוני ושוקק חיים שנתקלתי בו בימי חיי. המקום היחיד שראיתי, שאולי יכול להתחרות בו במספר המאמינים, הוא אולי אחד מאתרי הפוג'ות על הגאנגס בהודו. אולי הארידוואר..
אומרים שהדבר הכי נפלא כאן, זה להיות על ההר, מול הסלע המוזהב, בשעת זריחה, או בשעת שקיעה, כדי לראות אותו נשטף בצבעי השמש.
בשבילנו זו היתה אופציה לא מעשית.
כדי להגיע אל ראש ההר, צריך לנסוע באיזו משאית פתוחה, כ - 30-45 דקות תלוי בכמות האנשים שהיא סוחבת עליה ובגיל המנוע שלה. המשאית מביאה אותך בערך לחצי ההר, זו התחנה הסופית שלה. (אחר כך הסתבר לנו שלא, אבל עוד אגיע לזה..)
משם, צריך להתחיל את הטיפוס ברגל, בעליה קשה מאד של ..... ההממ..... בספר כתוב 45 דקות, אבל זה כנראה מכוון לספורטאים בחופשה או למטפסי הרים מקצועיים..
המקומיים אומרים שזה לוקח שעה, שעה ורבע, בהליכה נורמלית.
נו, נגיד...
לנו זה לקח שלוש שעות!
אבל אני כבר אומרת מראש שאנחנו לא דוגמה טובה... עשינו בדרך בערך 10-12 עצירות למנוחה, מתוכן כמה בתוך בתי התה הקטנים המקשטים את כל הדרך למעלה.
נראה לי שאפשר להתפשר על בערך שעה וחצי של עליה, לבן אדם מן הישוב..
אז באיזה שעה צריך לקום ולהתחיל לצעוד בשביל הזריחה??
אל תתאמצו לעשות חשבון. המשאיות מתחילות לעבוד רק בשבע בבוקר.
בשביל לראות זריחה, אם כך, צריך לישון על ההר לילה קודם.
יש שם שניים-שלושה בתי מלון, יקרים להחריד. הם בדרך כלל עומדים בשיממונם, די ריקים רוב הזמן. כי המקומיים כמובן לא לנים בהם, והתיירים עושים גיחה של אמצע יום וממהרים לרדת.
ביקרנו בשניים מבתי המלון האלו.
באחד כדי לעשות פיפי, כי זה היה בערך המקום היחיד שאפשר היה לעשות זאת שלא בחיק הטבע. זה היה מלון ממשלתי, מוזנח ומלוכלך, מנוהל ברשלנות של חוסר אכפתיות, ועולה 35$ ללילה.
אבל הנוף ממנו פשוט מדהים!
אחר כך ביקרנו במלון השני, כי הרעב גבר עלינו וחיפשנו משהו סביר לאכול.
אפשר היה להניח שלמלון שגובה 45$ ללילה, תהיה מסעדה נורמלית, לא?
אז כן, היתה לו. אכלנו שם ארוחה די טעימה ויקרה, במרפסת אחורית מקסימה, מול נוף מלא הוד, כשאנחנו האנשים היחידים במקום!
אף בן אדם מלבדנו לא נכנס לשם, ואני חושבת שהטבח במסעדה לא הדליק את הגז שלו בטח כבר כמה ימים.. הצוות היה מנומנם ומשועמם, ולא הבין מאיפה פתאום נפלנו עליהם..
אז לישון על ההר בשביל הזריחה - לא בא בחשבון.
ומה עם השקיעה??
זהו, שגם בשבילה צריך לישון שם.
השקיעה היא בערך בשש בערב, בשש ורבע כבר חושך אימים! לרדת את ההר בחושך - שומו שמיים...
אבל גם אם נגיד שאתה אמיץ, וגיבור חיל, ולא מפחד מכלום ומתחיל בכל זאת לצעוד...
כשאתה מגיע לתחנה של המשאיות - לא בטוח שתמצא משאית מחכה לך... נהגי המשאיות הללו, שגם עליהם אספר בהמשך, הם רודפי בצע נוראים. לא מזיזים את האוטו אם אין עליו 200% תפוסה לפחות! כלומר, צריך שיהיו בערך עוד איזה שמונים עד מאה אנשים משוגעים כמוך שירצו לרדת בהר אחרי החשיכה, אחרת אין סיכוי שמשאית תזוז למטה..
מה שקורה בפועל הוא, שהחל משעה 4 או 5 אחה"צ, כשתנועת היורדים מתדלדלת, יש רק משאית אחת או שתיים שעושה את הדרך למטה, וצריך להמתין לה עד שאתה מתייבש לגמרי כדי שהיא תתמלא.. הנהג לא יזוז אם יש לו צל של סיכוי לקבל עוד נוסע. וכשהוא כבר זז, זה כמעט בטוח שאין עוד אנשים שמתכוונים לרדת היום. מי שעלה ולא ירד עד עכשיו - סימן שבא בשביל להשאר.
אז גם השקיעה ירדה מעל הפרק.
נשאר לנו רק אמצע היום, ומזל שכך...
אבל רגע, אנחנו עדיין בלילה, בהגעה, אחרי הנסיעה מבאגו...
אאונג-מין, האורים והתומים שלנו, הציע שלא נישאר ללון בכפר צ'אקטו, כי בתי המלון שם לא מי יודע מה טובים לתיירים...
במקום זה, הוא הציע לקחת אותנו למקום שנקרא מחנה קינפון, (Kinpun Camp) כעשרה ק"מ משם במעלה ההר. מובן שלא עירערנו על המלצתו. הבחור הזה יודע מה טוב בשבילנו!
מחנה קינפון, כשמו כן הוא....
זה לא כפר, לא עיירה. זה מחנה...
זוהי נקודת המוצא של המשאיות העולות להר, ומסביבה התגבשו שירותים שונים לתיירים ולעולי הרגל. כמה בתי מלון של בונגלוס, כמה מסעדות. כמה דוכני אוכל מאולתרים מוארים בעששיות. וכן, גם כמה דוכני מזכרות..
במגרש חניה ענק חונות עשרות משאיות, ולידן, תחת כיפת השמיים - מאות עולי רגל שהגיעו מאוחר מכדי לעלות היום אל ההר, והם מבלים כאן את הלילה עד שתתחיל תנועת המשאיות למחרת.
בדקנו בספר וראינו כי אכן קינפון מופיעה בו, ואפילו מצאנו שם את המלון עליו המליץ אאונג-מין.
נסענו לשם, קיבלנו בונגלו סביר בהחלט, ומתעלפים מרעב שאלנו איפה אפשר לאכול.
הסתבר שלמלון שלנו יש גם מסעדה, הכי גדולה והכי פופולרית בסביבה, במרחק 50-60 מטר מהחדר שלנו, באמצע היער, בחושך...
פנסים בידינו, יצאנו לדרך מרגישים מאד הרפתקנים!
לישון ככה במחנה, לגשש דרכים בחושך, לאכול אוכל זוועתי טבול בשמן, לצעוד חזרה לחדר ולהוריד מעלינו את אבק היום במקלחת קרה ( בררר.... הבטיחו מים חמים, אבל לא היו..) ואחר כך לצנוח מותשים לשינה טרופה. בתור בונוס-פיצוי על החשיכה מסביב, הבונגלו דווקא היה מואר בשפע של אורות, שסופקו על ידי גנרטור רועש שטירטר כל הלילה..
~~~~~
את יום המחרת התחלנו מוקדם מאד בבוקר, לפני שבע, כדי שנוכל להבטיח לעצמנו מקום ישיבה בקבינה של הנהג, באחת המשאיות הראשונות העולות למעלה.
ככה נראית המשאית בשלבים הראשונים של תהליך העמסת האנשים...
מאד היה חשוב לנו לשבת ליד הנהג, אפילו שזה עלה פי כמה וכמה יותר.
ממש לא יכולנו לדמיין את עצמנו יושבים ככה מאחור, עם כל החבר'ה:
מחיר הישיבה מאחור הוא 350 צ'אט לאדם.
הנהג אתו ניהל אאונג-מין משא ומתן בשבילנו, רצה שנשלם לו 4200 צ'אט עבור הזכות לשבת לידו.
לא יודעת איך הוא הגיע לתחשיב הזה, אבל אני שונאת שסוחטים אותי. התחלנו להתווכח, והרגשתי כמו תגרנית בשוק. כולה כולה מדובר בארבעה דולר!
אבל הרגיז אותי, מאיפה הוא הביא את המחיר המופלץ הזה?
אהה..... אז הוא הסביר לי...
בדרך כלל הוא דוחף לפחות 8-9 אנשים לקבינה. אם הוא לוקח אותנו - הוא מפסיד הרבה כסף..
הצצתי לתוך הקבינה וראיתי שיש מלבד שני המקומות שליד הנהג, גם מושב אחורי ובו לפחות עוד שלושה מקומות. אז אם אנחנו יושבים בשניים מקדימה, מה אכפת לנו שמאחור ישבו עוד שלושה?
אפשרות כזאת לא עלתה בדעתו בכלל. ההגיון שלו אמר לו שאנחנו רוצים את כל הקבינה לעצמנו...
והוא באמת ובתמים האמין כך, הנהג.
זה לא שהוא ניסה לתחמן. המוח שלו חושב פשוט כל כך..
כשהוא תפס שלא אכפת לנו שישבו עוד אנשים מאחור, כי הרי ממילא זה לא מעלה ולא מוריד ממרחב הישיבה שלנו, אורו עיניו והמחיר צנח פלאים. תכף ומיד התקפלה לתוך המושב האחורי משפחה שלמה של הורים וילדים, 5 נפשות, והם גם זזו ופינו עוד קצת מקום לאאונג-מין, שהצטופף אתם והפך להיות הנוסע השמיני בקבינה, מלבד הנהג...
הנסיעה למעלה נמשכה כארבעים דקות, וכללה שתי עצירות בצד הדרך, כדי להמתין לרכב שבא ממול. בחלקים מסויימים הכביש המתפתל הוא כל כך צר, שאין בו מקום לשני רכבים.
שעה שלמה שברתי את הראש איך הם יודעים מתי יבוא רכב ממול וכמה זמן להמתין לו.
אין להם טלפונים, אין ווקי טוקי, אין שום אמצעי בקרה. אין לוח זמנים או שעות קבועות.
מתמלא - נוסע..
אז איך הם יודעים??
אין לי תשובה. אבל העובדה היא, שאחרי כל עצירה והמתנה, באמת בא רכב ממול, ורק אחרי שהוא חלף, המשכנו שוב בדרך.
המשאיות גנחו ועישנו בעלייה, ופיח שחור של דלק זול מילא את חלל האוויר בריח מחניק.
אבל סוף סוף הגענו לתחנה, שנראית ככה, בבוקר מוקדם, לפני שמתחילה המולת היום:
מכאן והלאה מטפסים ברגל..
בעצם, לא כולם.
כשנשמנו ונשפנו בכבדות בדרך למעלה, נשמע מפעם לפעם מאחורינו טרטור מנוע, וזזנו הצידה כדי לפנות דרך למשאית עמוסה במקומיים. מה זה? הרי אמרו שבקטע הזה אסורה תנועת כלי רכב!
כמובן שזה הקפיץ אותנו, כי למה שלא ניסע עד הסוף - אם קיימת אפשרות כזאת?
התשובה הסתברה לנו רק מאוחר יותר, בנקודת הביקורת בה משלמים את דמי הכניסה. 6$ לאדם.
לא התאפקתי, ושאלתי את האחראי לפשר הפריבילגיה של נסיעה עד לפסגה.
הוא הסביר שפעם, התהפכה משאית ובתוכה תיירים אמריקאים. לא כאן בכביש העליון, אלא למטה, במקום בו גם אנחנו נסענו. כולם יצאו ללא פגע, אבל כדרכם של אמריקאים - כולם הגישו תביעות פיצויים. הדבר גרם לבלגן גדול, ונשקלה אפילו אפשרות למנוע כניסה של תיירים לאיזור הזה ולהכריז עליו כעל איזור סגור, כדי לא לקחת סיכונים עתידיים.
אבל בסופו של דבר, הסתפקו בהגבלת הנסיעה של תיירים רק עד המפלס האמצעי, לפני שהכביש הופך להיות באמת מפותל ומסוכן לנסיעה.
והמקומיים האלה שכן עולים ברכב, זה לא סתם פרוטקציונרים, אלא אנשים זקנים, חולים, מוגבלים, וכאלה שהשיגו אישורים מיוחדים מן הרשויות.
כל השאר עולים ברגל, כמונו..
אז אין ברירה, עולים ברגל...
הנוף מסביב עוצר נשימה. פשוט מהמם. הרים עם יערות סבוכים ממלאים את כל האופק.
האויר בשעת הבוקר המוקדמת צונן לחלוטין, ומשבי רוח קלילים מלטפים את הפנים.
כשמתרחקים קצת מחניית המשאיות, מתחלף ריח הדלק השרוף בריח של פריחה וצמחיה רעננה.
כביש העליה להר רחב וסלול, לא באספלט, אלא בבלוקים של בטון מחורצים, למניעת החלקה.
צידי הדרך מטופחים ויפים, צמחיה שתולה מקשטת אותם כמעט לכל הגובה, עד לפסגה.
מה רע? יום מקסים, החיים יפים, ואנחנו מתחילים לטפס, אופטימיים ומשחרים כבר לחזות בסלע!
ככה למשל נראה קטע אופייני של הדרך למעלה:
שימו לב לנוף היפה, ולפיתולי הכביש..
אז אמרנו שהתחלנו לטפס בששון ובחדווה??
מסתבר שרק אנחנו היינו כאלה אופטימים..
כל הסובבים אותנו, הביטו בנו בספק מהול בחמלה, והיו בטוחים שלא נצליח להעפיל לסוף הדרך...
בעיקר חשבו כך נושאי האפיריון...
או שבעצם אפיריון זו לא המילה המתאימה.
יעקב קרא לזה דווקא אלונקה, אבל אני סירבתי לקבל את המילה בגלל ההשתמעות השלילית שלה...
אז בואו נקרא לזה 'מינשא' - יש מילה כזאת בעברית?
ככה נראה המינשא הזה:
שני מוטות במבוק גדולים, וביניהם תלוי מין כסא נוח כזה, כמו שפעם היינו יושבים עליו במרפסת...
יש גם מין חישוק בד גדול המולבש על המוטות, ומשמש משענת לרגליים - שלא תתנדנדנה באוויר.
בדרך כלל, שני אנשים מרימים את המינשא, כל אחד מחזיק שני קצוות של המוט בשני ידיו.
אחד מקדימה ואחד מאחורה. במקרים כבדים, כמו שלנו למשל... מתגייסים ארבעה בחורים למשימה. כל אחד מחזיק בשתי ידיו קצה אחד של מוט..
בחיים לא הייתי נותנת שישאו אותי ככה!
לא בגלל הפחד, למרות שגם זו בהחלט סיבה שצריך לקחת בחשבון.
אלא בגלל העקרון.
כמו שלא עלינו עד היום על שום ריקשה שאדם מושך אותה בגופו, או מדווש את גלגליה ברגליו - ככה גם אין סיכוי שניתן שאדם אחר ישא אותנו על כפיו. הבטן מתכווצת לנו רק לעצם המחשבה..
לך תסביר את זה לאנשים האלה, שזו פרנסתם, והם לא מבינים מדוע אנחנו מקפחים אותה..
הם נדבקו אלינו, ולא הרפו.
לא אחד, לא שניים, שלושה מינשאים כאלה רדפו אחרינו, אורבים לשבירה הצפויה שלנו..
הראשונים, הלכו כמה צעדים לפנינו.
הנועזים יותר, צעדו ממש במקביל אלינו. אנחנו עוצרים, הם עוצרים. אנחנו מרימים רגל כדי להמשיך לצעוד, הם כבר עשו את הצעד שבריר של שניה לפנינו..
והעדינים, אלה שלא רצו להציק, צעדו כמה צעדים מאחורינו, נועצים בנו עיניים חודרות ומחכים לסימן השבירה הכי קל שיתגלה בצעידתנו..
ביחד, זו היתה שמירה אישית לוחצת...
אם רק כל אלה היו הולכים לידינו בשקט, נו, ניחא.
גם ככה קשה לנו מאד, אז צריך גם לראות אותם כל הזמן מול העיניים ולשמוע אותם מנדנדים?
והבטחון שלהם שאנחנו בטוח נישבר, השאלה היא רק באיזה שלב, ממש עושה דמורליזציה.
הם לא סגרו את הפה לרגע, ולא נראה היה שהם מבינים את המילה 'לא', בשום שפה!!
הם כל הזמן זימזמו מסביבנו:
קארי, קארי, (CARRY), צ'יפ פרייס, קארי, 8000 צ'אט, 7000 צ'אט, 6000, 4000.... ככה הם ירדו עד 2000 צ'אט. כלומר, 2$ לאדם וכל היסורים שלנו באים לקיצם!!
אבל לא! אנחנו עדיין מלאי עזוז!!
נושמים את האוויר הצח. מתבשמים מן הנוף המרהיב. צופים בתהלוכות של עולי הרגל הממהרים בצעד קל ובנפנופי שלום וחיוכים.. כולם היו כל כך חברותיים... כמה מהם בקשו להצטלם אתנו למזכרת..
הנה קצת תיעוד מהדרך.... בתמונות הבאות.. לפי הסדר, הפוך מכיוון השעון:
בהתחלה, אני עוד בסדר... עומדת זקוף..
אח"כ, כבר לא כל כך. נשענת על עמוד ומוחה את הזיעה...
בהמשך, אני מה זה מרוגזת ועייפה, מוציאה את כל העצבים שלי על הבחורים עם המינשא.. לכו ממני כבר, תעזבו אותי במנוחה! כמה פעמים אפשר להגיד לכם 'לא רוצה'!!
ואחר כך - אני שבוזה לגמרי. לא מבינה איך הגעתי הנה ומה אני עושה כאן בכלל... רוצה הביתה!!
אבל נקודת השבירה האמיתית היתה עוד איזה קילומטר אחד או שניים למעלה.
כאן כבר ממש לא ידעתי איך לעשות את הצעד הבא....
אל תסתכלו עלי!! תסתכלו על הדרך!! בשביל זה שמתי כאן את כל התמונות האלו.............
~~~~~
בסוף עליתי כמו בובהל'ה..
לא עושים את הדרך הזאת בשביל להתקפל באמצע...
אז לקח לנו שלוש שעות, אז מה.
בצידי הדרך יש הרבה בתי תה - TEA SHOPS כאלה. על כל בקבוק מים משלמים כאילו היה בקבוק קוניאק משובח, ותה סיני שבהרבה מקומות מוגש לשולחן חופשי ללא תשלום, עולה כאן כמו ספל ארל-גריי במלון לונדוני מפואר.. אבל מילא, המנוחה, והאוויר, והנוף - היו שווים את המחיר.
יעקב היה קל רגליים כאיילה שלוחה. מי יודע מה הוא אכל לארוחת בוקר!! הוא התרוצץ הנה והנה, צילם מכל מיני זוויות, עצר אנשים בדרך כדי לצלם אותם, ולא גילה שום סימני שבירה...
הנה מקצת מן המראות שצילם, אנשים ומשאות עולים/יורדים בהר
סלי הקש העגולים האלה, משמשים הן להעמסת משאות (כבר אמרתי שהעולים לרגל סוחבים אתם חצי בית ), והן לנשיאת אנשים. אשה זקנה בתמונה אחת למשל, וילדים קטנים בזו שלידה...
ודבר חשוב שלא הזכרתי, ושעד עכשיו אני מצרה על כך שלא הצטיידנו בו - הוא מטה ההליכה שרואים בידיהן של שתי הנשים הלבושות אדום בתמונה למעלה..
זהו מקל במבוק, בערך באורך של מטר, והחכמים נעזרים בו בטיפוס למעלה ובירידה למטה..
הוא נותן תמיכה לכל כובד המשקל, משמש לתנופה, ובירידה - הוא ממש מין ברקסים כאלה..
ליד חניית המשאיות יש הרבה דוכנים המוכרים אותו בפרוטות, וגם לאורך הדרך ילדים מנסים למכור לך אחד.. אנחנו סירבנו, כי זה נראה לנו ממש דבילי לצעוד עם מקל ביד.
מאוחר יותר, בדרכנו למטה, אכלנו את עצמנו על כך שלא קנינו אותו, ולו היה נגלה לעינינו לפתע איזה מטה קסמים אחד כזה, במקום בו נזקקנו לו כל כך, היינו משלמים עליו גם 100$. כן. כן....
אנחנו נגיע סוף סוף לסלע המוזהב? כן, הנה, כבר....!
לפני כן אנחנו מגיעים לסוף הדרך הסלולה, ונכנסים לתוך מין סימטה מקורה. מדרגות רחבות מטפסות עוד ועוד בהר, אבל הן קלות לעליה. משני צידי הדרך מין דוכנים/חנויות, ובהתחלה לא ברור לנו מה בדיוק מוכרים בהם. הכל קצת חשוך ולא ממש נעים. יש איזו אווירה מיסטית וריחות משונים. מפעם לפעם יש ספסלים, או מיטות כאלו מבמבוק, ואנחנו מנצלים כמה מהם למנוחה.
באחת הפעמים, עצרנו לנוח בדיוק ממול חנות אחת, והצלחנו לבחון בעיון את המוצגים...
מסתבר שכל הדוכנים האלה הם מין 'בתי מרקחת שדה', כשהשדה כאן הוא ממש תרתי משמע...
כל תנובת השדה כאן. צמחים ועשבים, ואבנים, וגרגרים, ומאובנים, ונשל של נחשים, וחיות קטנות מפוחלצות, וחרקים וזוחלים, שרויים באיזה נוזל או מיובשים.. ראינו ראש של עז מצומק, רק הראש מוצג לראווה. ועוד ראש של חיה לא ברורה, כבוש בשמן חום צמיגי... וזוג רגליים, רק כפות רגליים. אני אמרתי של דוב! ויעקב אומר של כבש.. עם הציפורניים, או הטפרים, או איך שקוראים לזה...
אמאל'ה!! לא הייתי רוצה להיות חולה במקום כזה!!
מפעם לפעם ראינו כמה עולי רגל, בעיקר זקנים, נעצרים ל'התייעצות' אצל המומחים.. ראינו אותם קונים כל מיני משחות ומרקחות ובקבוקונים, ואחד או שניים אפילו קיבלו טיפול במקום: עיסוי לרגל דואבת, או לגב, עם יד משומנת באיזו עיסה שחורה..
רק אחרי שגמרנו את שורת בתי המרקחת האלה, התחלנו לראות את האור בקצה המנהרה... המתחם הבנוי של המקדש נראה כבר באופק..
אני לא אמתח אתכם יותר, ואגש ישר לעניין. כמעט.
האם זהו הסלע שלכבודו קרענו את התחת בטיפוס ממושך??
ל-אאאא..... ההוא אמור להיות כולו זהב!
אז אולי זה זה?
גם כן ל-אאא...
אלה רק עושים הכנה לדבר האמיתי, כשאתה ממשיך לצעוד עוד ועוד הלאה.
הדרך פשוט לא נגמרת...
ועכשיו אתה כבר עושה אותה ברגליים יחפות, למרחקים עצומים, כי המקום קדוש.
אם אין לך כפות רגליים של פיל, אל דאגה, בסוף הטיול במינמאר כבר יהיו לך...
אבל הכל שווה את זה
הסלע ע-נ-ק! והוא באמת תלוי על בלימה...
אומרים שאם דוחפים קיסם עץ לרווח שבין הסלע לבין הקרקע עליה הוא יושב, אפשר לראות אותו מתנדנד קלות, עד שהוא מתאזן שוב ומתייצב על כנו. לא העזנו לנסות אפילו..
ככה נראה הסלע מקרוב, עם האנשים (גברים בלבד) המתקרבים אליו כדי להדביק עלי זהב:
בני מינמאר מאד אוהבים להיות 'שותפים' במאסת הזהב של המקומות הקדושים שלהם.
זה לא זול, אבל זה נחשב למצווה גדולה מאד, והם עושים את זה בהמוניהם.
יש דלפקים מיוחדים שמוכרים קוביות נייר צבעוניות, שמצידן האחד משוחה שכבה דקיקה של זהב המתקלפת בקלות, ונדבקת - נדבך על נדבך - לזהב שכבר מצפה את הסטופה, או הסלע, או הפסל..
במקומות אליהם מגיעים האנשים - שכבת הזהב עבה מאד, לפעמים עד כדי 10 או 15 ס"מ עובי. במקומות הגבוהים יותר, השכבה כמובן דקיקה. אפשר לראות את זה מצויין בתמונה הבאה:
המתחם הוא עצום, ומלבד הסלע עצמו, יש שם כל מיני סטופות ופגודות ופסלים, ובכל מקום מתנהל פולחן פעיל. מנחות, קטורת, נרות, מתפללים היושבים בתנוחות מדיטציה שונות.
יש כמה איזורים אליהם הכניסה לנשים אסורה, ושלט קטן - גם באנגלית - מודיע על כך.
בשוליים של המתחם המרוצף שיש, מתמקמות משפחות עולי הרגל, על נשיהם וטפם.
עשרות ילדים הפכו את משטחי השיש החלקלק למגרש של משחקים מאולתרים: בקבוקי מים מינרלים נמעכים ומשוטחים, מולבשים על הרגליים היחפות בתור מגלשיים, ומישהו 'מסיע' אותם בריצה מסביב. ממש 'סקי שיש'..
והמנחות שהם מביאים!!! ממש לא ברור לי הדבר הזה. מילא לסחוב למעלה אבטיחים ודלעות ענק וקישואים באורך חצי מטר! אבל לגלף אותם? מי עושה להם את זה שם??
אני מאמינה שבטח יושב שם איזה מומחה לגילוף שעושה את זה בהזמנה, תמורת כסף..
הנה דוגמה של קטע קטן מתצוגת המנחות:
~~~~~
מאחר והעליה לקחה לנו המון זמן,
ומאחר והביקור במתחם גם הוא נמשך הרבה, כי יעקב נכנס לאקסטזה של צילומים,
ומאחר וארוחת הצהריים התנהלה בעצלתיים, כדי לאפשר לנו מנוחה הגונה, ואפילו מתחנו אותה עוד קצת על ידי משחק קלפים קצר מול הנוף המדהים ( רק בשביל לאגור כוח לירידה),
היינו ממש בין האחרונים לרדת מן ההר..
התחלנו לצעוד ברגל קלילה. הירידה הרבה יותר פשוטה ונעימה מן העליה
מדדנו זמן, כדי להתגאות אח"כ שבירידות, אנחנו עומדים בקצב של הספר...
לקח לנו כמה דקות של הליכה זחוחה כדי לגלות שבטעות, במקום לרדת בדרך המלך, נכנסנו לדרך עפר העוברת בתוך הכפר.
יעקב היה בדעה שצריך לחזור על עקבותינו.
אני, העקשנית כמו פרד, ששונאת עליות, הצהרתי שאין שום כוח בעולם שיגרום לי עכשיו לטפס!
אני הכנסתי הילוך של ירידה, וזה הכיוון בו אני זורמת! אין יותר עליות היום!
יעקב, זהיר, ושקול, ואחראי, ורציני, ועוד כל מיני סופרלטיבים - ניסה להניא אותי מלהמשיך לרדת.
זה רק איזה חמישים או מאה מטר של עליה! הוא ניסה לשכנע..
ואני הצהרתי חגיגית, כאילו לפחות הייתי כאן עשר פעמים קודמות בחיי, שהשביל הזה ח-י-י-ב להתחבר בסופו של דבר עם הדרך הראשית. הגיון של ברזל, לא?
המשכנו לרדת, כשאנחנו מופתעים ממיעוט האנשים היורדים. איפה כולם?
אה, הם בטח כבר ירדו מזמן, אמרתי. זה אנחנו שהתעכבנו יתר על המידה!
רוב הדרך שעשינו נראתה ככה פחות או יותר:
'מטפסי ההרים' האלה שרואים בראש התמונה, באו מולנו, עולים בהר. שאלנו אותם אם זו הדרך למטה, והם כולם נענו בראשיהם לחיוב, בלי להבין מילה ממה ששאלנו. אנחנו ראינו בזאת אישור שאנחנו בדרך הנכונה, והמשכנו לרדת.
עברנו בין בתי הכפר.
נשים התחילו להדליק מדורות בפתחי הצריפים שלהם כדי לבשל את ארוחת הערב.. וגברים ישבו על דרגשי במבוק והעלו טבעות עשן מסיגרים מקומיים מסריחים.
כולם נופפו אלינו בידם לשלום. מספר פעמים עצרנו ליד האנשים, ושאלנו בשפת הידיים אם מכאן יש דרך למטה.. תמיד נענינו אותו הדבר, בנענוע ראש לחיוב, ובהפניית היד כחץ לכיוון למטה.
יופי, ממשיכים לרדת.
מספר ילדים קטנים רצו אחרינו בקריאות 'מאני, מאני'... היי, אם הם יודעים לבקש כאן כסף, סימן שתיירים זה לא דבר זר להם! בטח עוברים כאן המון תיירים, פשוט כרגע במקרה אין אף אחד...
כשעלינו בבוקר, נתקלנו במספר מוקדים לאורך הדרך, וגם בתחנת החנייה של המשאיות, בהם פעלו רמקולים גדולים שהשמיעו מוזיקה וכל מיני דרשות דתיות.
עכשיו, בירידה, בתחילת הדרך עוד שמענו את השירים והתפילות. אבל לאט לאט התחילו הקולות להתעמעם, עד שבסופו של דבר לא שמענו אותם יותר.
אנחנו מתרחקים, הזהיר אותי יעקב. לא שומעים את הרמקולים...
כי אנחנו עושים קיצור דרך!! עניתי בבטחון. בטח מעבר לעיקול נשמע אותם שוב...
אני, כשאני נוהגת בטפשות, אוהבת לעשות את זה עד הסוף, מה שנקרא ALL THE WAY...
אחרי למעלה מחצי שעה של ירידה לא קלה, כשכל שרירי הגוף מאומצים כדי לשמש כברקסים, נקרה לפנינו איש אחד, מקומי, שכמו כל האחרים - לא הבין מילה אנגלית. אבל הוא היה מצויין בפנטומימה. הוא עשה משתי ידיו צורה של הגה וסובב אותן ימינה ושמאלה, ואנחנו ענינו בשמחה כן, כן, כן, לחניה של המשאיות!! הוא הסביר לנו, בידיים, שהדרך למטה, אם נמשיך לצעוד בה, אכן תוציא אותנו בסופו של דבר למחנה קינפון, אבל זה בערך 20 קילומטרים. זה 'לוקח' בדרך גם את הקטע שעשינו עם המשאית בבוקר..
כמובן שלא עלה על דעתנו לצעוד ככה עוד 20 ק"מ! וחוץ מזה, אאונג-מין מחכה לנו בחנייה של המשאיות! הרי הוא יהפוך עולם כשיראה שלא ירדנו מההר. לא יעלה בכלל בדעתו שצעדנו ברגל עד למלון..
אז מה עושים??
האיש הזה, נראה בערך באמצע שנות השלושים שלו, הוביל אותנו כמה מטרים למטה, והצביע על שביל צר הסוטה מן הדרך ימינה אל תוך הג'ונגל... בידיו הוא עשה תנועה של לחתוך דרך היער, ולהגיע ככה להגה המסתובב שבין הידיים שלו..
ככה נראית ראשיתה של הדרך:
יעקב הכריז שהוא לא נכנס לתוך הסבך!
ואני הכרזתי שאני לא מטפסת בחזרה למעלה!
יכולנו לשבת ולהתדיין שם עד הבוקר, אבל האיש שיכנע אותנו - אל תשאלו אותי איך זה אפשר בלי מילה אחת בשפה משותפת - שזה לא כל כך נורא ושהוא מוכן להוביל אותנו.
יעקב נכנע, ואני בטיפשותי ובעקשנותי הובלתי אותנו להרפתקאה בת שעה וחצי בסבך הג'ונגל, הרפתקאה שלא נשכח אותה כל עוד אנחנו חיים..
האמת שהזכרון כל כך טראומטי, שממש קשה לי אפילו לכתוב על זה.
היה איזשהו תוואי של שביל שנדרך בכפות רגליהם של בני הכפר המשתמשים בו לירידה ועליה מההר. בדרך גם פגשנו תנועה די ערה של עולים ויורדים.
אבל אנחנו זה לא הם!
עד שאנחנו מוצאים את הנקודה הנכונה איפה להניח את הרגל בצעד הבא, הם כבר יוצאים מטווח ראיה.
הדרך - לפעמים טיפסה מעלה על סלעים ועליות תלולות, ולפעמים החליקה למטה במדרון מסוכן. סבך העצים היה צפוף ביותר - אפשר לראות בתמונות הקודמות את ההרים המיוערים, ולדמיין אותנו חוצים הר כזה! צעדנו על סלעים וגזעי עצים, פינינו בידיים את הענפים כדי שלא ישרטו את פנינו. חלקים מהדרך יכולנו לעשות רק בהחלקה על הישבן. בהרבה מקרים לא היה בכלל במה להיאחז, וכששלחתי את ידי לתפוס באיזה ענף תומך, והוא התפורר לי ביד - הבנתי בפעם הראשונה בחיי את פשר המושג 'משענת קנה רצוץ'...
כן, זה הקטע בו הייתי משלמת 100$ למוט במבוק קשיח שיעזור לי בפילוס הדרך בסבך היער.
האיש שעזר לנו היה פשוט מתנה משמיים. לא רק שתמך והחזיק ואפשר היה להישען עליו, הוא גם הצביע בכל פעם איפה להניח את הרגל, ואיפה להמנע כי חלקלק או רופף שם.. כשנפרדנו ממנו, יעקב נתן לו דולרים ירוקים בכמות שיכולה לאפשר לו לצאת לחופשה ולא לעבוד עד סוף החודש....
לא היה גבול לאושרנו כשרגלינו דרכו שוב על קרקע הבטון של הכביש.
יעקב לא התעצל, ושלף מצלמה כדי להנציח את הרגע. אבל אני לא יכולה להביא הנה את התמונה, כדי לא להפחיד את משפחתי וחבריי.. כולי שרוטה וחבולה, פניי נפוחות ואדומות מן המאמץ, הזעה נוטפת מאפי וסנטרי... לא זוכרת שאי פעם בחיי הייתי במצב כזה, והתמונה תישאר חקוקה בזכרוני לדראון עולם..
כמה ימים אחרי זה עוד שמרתי על פרופיל נמוך... נשבעתי לא להתעקש, לא להתווכח, לא לחפש קיצורי דרך או הרפתקאות.. (עד הפעם הבאה...)
~~~~~
השביל הזה הוציא אותנו מהיער בנקודה נמוכה יותר מחניית המשאיות, ונאלצנו לטפס לשם בכביש. אאונג-מין, שישב מודאג, ועיניו נעוצות בכביש היורד מן ההר, כדי לראות אותנו מיד כשנגיע, נדהם לראות אותנו צצים לו מאחור..
התביישנו לספר לו מה בדיוק קרה, והעמדנו פני הרפתקנים שבחרו בדרך הזאת בשביל החוויה!!
ישבנו לשתות משהו באחד מבתי הקפה, והוא הלך לארגן לנו מקומות ישיבה באחת מן המשאיות האחרונות היורדות מן ההר. הפעם המשא ומתן היה קל והמחיר היה סביר. אלא שנהג המשאית לא מיהר לשום מקום... הוא חיכה, עם משאית לגמרי מלאה בנוסעים, כדי לראות אולי בכל זאת יהיה עוד מישהו נוסף..... החמדנות הזאת החזיקה אותנו בהמתנה למעלה משעה, וכשהוא כבר יצא לדרך - התפללנו על חיינו!!
פעם אחת כבר ניצלנו היום מן היער, עכשיו צריך רק שנצא בשלום מן הנהג המטורף הזה!
המשאית היתה חדשה-דנדשה, בצבע כחול צועק. היא היתה מקושטת ומעוטרת בכל מיני אביזרים שעארסים מצויים מפנקים בהם את המכוניות שלהם.. הנהג עצמו היה ממש טיפוס של עבריין, שחצן, ומן הסוג שאוהב לקחת סיכונים בשביל האדרנלין. לפני סיבובים, איפה שבדרך כלל נהוג להאט, הוא האיץ כדי לעשות חאראקה כזאת, עם משאית עמוסה בשמונים איש בערך!! המטורף הזה דהר במהירות של למעלה מ - 100 קמ"ש, בכביש צר ומפותל בין ההרים, כשמימינו תהום עמוקה, ללא כל מעקה, ונשמתנו פשוט פרחה!! אנחנו ישבנו בקבינה, והיינו פחות או יותר מוגנים על יד התא הסגור. אבל אאונג-מין, שנאלץ לעמוד מאחור כי הנהג מכר את כל המקומות בקבינה במחיר מלא, ירד בסוף הנסיעה חיוור ועומד להקיא, וסיפר שאנשים ממש נפלו ונחבלו במהלך הנסיעה. אין פלא, הדרך למטה לקחה לנהג הזה רק 20 דקות!
צריך להוריד את הנהג המטורף הזה מן הכביש!! אמרתי לאאונג-מין כשצעדנו לעבר המלון.
אי אפשר, הוא ענה. כל העסק הזה של הסעת עולי הרגל, הוא העסק הכי רווחי שיכול להיות. וכטבעם של עסקים עם רווחים גדולים, הם מושכים אליהם מאפיות וכנופיות, והכל מאורגן על ידי יד חזקה של עשירים בעלי שליטה והשפעה. הנהג הספציפי הזה הוא אחד מהם, ויש לו שמונה משאיות שעובדות על הקו הזה של מחנה קינפון-גולדן רוק!
אז אם אתם מגיעים לשם במקרה, או שלא במקרה.. נסו להימנע מלנסוע במשאית טויוטה חדישה ומצועצעת בצבע כחול!
זהו, עד כאן סיפור הגולדן רוק שלנו...
היה קשה, אבל זו חוויה שלא הייתי רוצה להחמיץ, גם לו ידעתי מראש מה שמחכה לי...