ינואר 2003

הבוקר אנחנו עוזבים את יאנגון, בדרכנו מזרחה אל העיר באגו, אשר בתקופות שונות לאורך ההסטוריה שימשה כבירת הממלכה.
לא הרבה תיירים מגיעים לבאגו, והיא נמצאת קצת מחוץ לנתיב התיירותי הסטנדרטי. אבל אנחנו, שלא לחוצים בזמן, ויש לנו נהג ורכב צמוד, החלטנו להפיק מכך את מלוא התועלת ולהרחיב את המסלול שלנו ככל שניתן..

אאונג-מין צייד את האוטו בתריסר בקבוקי מים מינרליים וקצת סוכריות תמרהינדי חמצמצות, ושאל אותנו במין דאגה אמהית כזאת, אם יש משהו נוסף שאנחנו חושבים שנזדקק לו לפני שעוזבים את העיר הגדולה. הבנו מזה שבכך אנחנו עוזבים את ה'ציוויליזציה', ומיהרנו להגיד כן, כן, כן! קח אותנו לאיזה סופרמרקט, שנוכל להצטייד בקצת חטיפים ונישנושים וצידה לדרך, שחס וחלילה לא ישעמם לנו בפה!

זה הציב בפני הנהג החביב שלנו אתגר של ממש, כי לא בדיוק מכירים כאן את המושג 'סופרמרקט'..
אבל הסברנו לו מה בדיוק אנחנו רוצים, והוא הסיע אותנו לאחד מפרברי העיר היוקרתיים בצפון העיר, קרוב לאגם. זוהי סביבת המגורים של נבחרי העם ומכובדי העיר, ואם יש סיכוי שנמצא ביאנגון את מה שאנחנו מחפשים - זהו המקום שהכי מתקבל על הדעת כמתאים.

אז בינתיים הרווחנו טיול בסביבת המגורים המהודרת הזאת, ומה להגיד -- יש כאן כמה וילות... הלוואי עלינו... אאונג-מין הצביע לעבר אחד הבתים מרחוק, ואמר בגאווה: זה הבית של אאונג-סאן סו קי! אאונג-סאן סו קי היא מנהיגת המפלגה הדמוקרטית של מינמאר, והיא בתו של בוגיוק אאונג-סאן שהיה אחד משליטיה הנערצים של מינמאר ונחשב בעיניהם לאבי האומה. הוא פעל רבות לשחרור מעול הבריטים ולהשגת עצמאות, אבל נרצח על ידי יריבים פוליטים ב-1947.
הרבה שנים קשות עברו מאז על העם הבורמזי, בעיקר בימי שלטונו של מנהיג עריץ בשם נה-ווין. בשנת 1988 הגיעו לעם מים עד נפש, אחרי שנים של התדרדרות ומצוקות כלכליות, חברתיות, פוליטיות, ופרצה התקוממות כללית שהרעידה את המדינה. בסופה של אותה שנה, תפסה כת צבאית את השלטון, והבטיחה לערוך בחירות כלליות, דמוקרטיות. אאונג-סאן סו קי, ממשיכת דרכו של אביה, נבחרה לעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית שהתגבשה אז, ובבחירות שנערכו ב - 1990 ( הראשונות מזה שלושים שנה ) זכתה מפלגתה ברוב מוחץ.
אלא שלכת הצבאית לא היתה שום כוונה לוותר על השלטון, ובמקום להעבירו לידי הדמוקרטים, כמתבקש מתוצאות הבחירות, הם בחרו לזרוק את ההנהגה הנבחרת לכלא.
למעלה ממאה אנשי מפתח של המפלגה הדמוקרטית נכלאו, הוגלו מחוץ למדינה, או הוצאו להורג.

אאונג-סאן סו קינג הוחזקה במעצר בית במשך שש שנים, עד 1995, במהלכן זכתה לפרסים רבים על היותה לוחמת חופש, כולל פרס נובל לשלום. לאחר שיחרורה, הוטלו עליה הגבלות ואיסורים רבים, ועברו עליה כמה שנים לכאורה חופשיות. אבל בפועל, הצרו את צעדיה ולא נתנו לה לזוז. בשנת 2000 שוב נשללה חירותה, לאחר נסיון כושל שעשתה לצאת מיאנגון אל עבר מאנדליי, עיר בצפון הארץ. היא שוב הושמה במעצר בית, ממנו שוחררה רק לפני מספר חודשים.

הבית עליו הצביע אאונג-מין הוא בדיוק הבית בו הוחזקה אאונג-סאן סו קי במעצר בית במשך כל השנים האלו, ולפיכך מובן שלא מתייחסים אליו כאל סתם בית, אלא כאל סמל לאומי של חירות.

ככל שהבנו, עקב לחצים בינלאומיים חזקים, שוחררה קצת רצועת החנק מעל צווארם של אאונג-סאן סו קי וחבריה הדמוקרטים, ויש להם כעת טיפ-טיפת חופש פעולה. באחד הימים, תוך נסיעה ברחובות העיר, ראינו צריף עץ קטן בתוך חורשת עצים, ושלט בד אדום גדול תלוי בכניסה.
זה המשרד של אאונג-סאן סו קי, ומרכז המפלגה הדמוקרטית! נאמר לנו. וזה אמר הכל...
צריף עץ קטן, באיזה חור נידח, בלב היער. אז נכון, זה לא בהיחבא אלא באישור, אבל זה לא בדיוק מה שמגיע למי שנבחר על ידי מרבית העם שחפץ בשינוי השלטון..

אבל זהו, עד כאן פוליטיקה... אנחנו בדרכנו לסופרמרקט שאולי גם אאונג-סאן סו קי - כשמאפשרים לה לצאת מן הבית - עורכת בו את קניותיה...

הסופרמרקט התגלה כחנות מכולת מורחבת, שמוכרת קצת מכל דבר. 90% מהמוצרים - מקומיים. יתרת עשרת האחוזים שהם יבוא מארצות שונות, נמכרים במחירים שערורייתיים.
וזהו כלל כאן במינמאר - מה שמיובא מחו"ל, יקר רצח!! אבל יש הרבה תחליפים וחיקויים מקומיים, ואם רק תנמיך קצת את מפלס אנינות הטעם שלך, תוכל להסתדר אתם... ככה למשל, יעקב שלא יכול בלי קוקה קולה (בין 800 ל-1000 צ'אט לפחית) הרגיל את עצמו לשתות 'סטאר קולה' מתוצרת מקומית, 150 צ'אט, וכ-מ-ע-ט אותו הטעם..

אז עמדנו מול מדפי הקאדבורי והלינדט, והמארס והבאונטי, היה שם מבחר מצומצם למדי, והחלטנו לא לקנות. גם בגלל המחיר, אבל גם בגלל שמי יודע כמה זמן זה עומד על המדף... במחירים האלה מי בכלל מעז לקנות את זה וככה זה בטח מעלה עובש בהמתנה ארוכה לקונה פוטנציאלי...

התחלנו לחפש תחליפים מקומיים, ויצאנו משם עם סל קניות עמוס. השתדלנו לקרוא את מעט האנגלית שהיתה כתובה על חלק מהאריזות, כדי לדעת מה אנחנו קונים: כמה חבילות ביסקויטים מכמה סוגים, סוכריות, שוקולדים, בוטנים, מיני פירות מיובשים - מנגו ופאפאיה, ועוד כמה קישקושים, שחלילה לא נרעב....

נשמע מזיל ריר, אה?
מהר מאד הסתבר ששום דבר ממה שקנינו לא היה אכיל.
פתחנו דבר אחרי דבר כדי לטעום ולבדוק, וירקנו הכל בגועל.
הביסקויטים עשויים עם איזו אבקת חלב בעלת טעם לוואי ושמנים צמחיים נוראים. העוגיות, שנראו ממולאות בריבה, היו ממולאות דווקא בממרח שעועית או סויה. השוקולד היה במרקם של צימקאו, למי שעוד זוכר מה זה, ובטעם של עונש. הבוטנים היו מעורבים עם שיני שום ואבקת צ'ילי - אבק שריפה... המנגו והפאפאיה לא היו משומרים בסוכר כמו שחשבתי, אלא כבושים באיזה תחמיץ..
בקיצור, אכלנו אותה!! תרתי משמע...

הדבר הכי טעים היו סוכריות מנגו, די יקרות, תוצרת תאילנד. כל סוכריה מילאה לך את הפה בטעם של מנגו אמיתי משגע, והספקנו לאכול לא מעט סוכריות בטרם גילינו על האריזה את רשימת המרכיבים... הם לפחות היו הוגנים מספיק כדי לפרט את שמות התמציות וצבעי המאכל התתרזינים למיניהם, שבארץ כבר מזמן הוצאו אל מחוץ לחוק. ירקנו החוצה את הסוכריה התורנית מהפה, ויותר לא נגענו בהן...

אז מי שהרוויח בגדול היו הילדים לאורך הדרך לבאגו, וגם בהמשך - כי הכמות היתה אדירה.
בכל מקום שהגענו, וילדים צבאו על חלונות המכונית ונופפו לשלום או ביקשו 'מאני, מאני' או 'סטילו' (עט) - נתנו להם במקום זה ממתקים ועוגיות.
איזו 'מצווה' גדולה עשינו, וכמה שמחה ואושר הבאנו להם.
צריך פשוט לראות את זה בעיניים כדי להאמין!!

אגב, לפני שיצאנו מבנגקוק, נכנסנו לאיזו חנות שמונצעס, וקנינו המון מתנות קטנות.
שמענו שבמינמאר מאד אוהבים להשתמש במילה 'פרזנט', לא רק בכדי לבקש שתתן להם, אלא גם כדי לתת לך. ואכן, בהמשך הדרך נתקלנו בזה המון. מוכרות פרחים הגישו לנו פרח, או מחרוזת פרחים והצהירו שזה 'פרזנט'. מוכרי פירות נתנו לנו לטעום חתיכה מכל דברי והצהירו שזו מתנה. במסעדה לפעמים הגישו לנו כמה בננות, או פלחי קלמנטינה, בתור קינוח שלא הזמנו, והודיעו שעל זה לא צריך לשלם כי זה פרזנט...

נחמד, הפרזנט הזה... יש בו כל כך הרבה חן ונאיביות, ואתה מרגיש שזה ניתן - ברוב המקרים - עם כל הלב.. אבל על כל מתנה שאתה מקבל, רצוי שגם תתן משהו משלך... ובהרבה מקרים רצינו לתת סתם כך, לא בתמורה למשהו, ובלי לקבל כלום חוץ מעיניים מוארות בשמחה וחיוך...
אז הצטיידנו בהמון מתנות קטנות שעלו לנו בתאילנד ממש פרוטות:
הרבה עטים, עפרונות, ארנקים קטנים, גומיות יפות לשיער וכו'...

באחת הפעמים ששלפתי חבילה של 24 עפרונות צבעוניים וחילקתי אותם לילדי בית ספר אחד, נאלצתי לברוח כל עוד נפשי בי כדי שלא ירמסו אותי. גם כשהייתי כבר בתוך המכונית ונשארו לי רק עפרונות בודדים, צבאו המוני ילדים על החלונות ונלחמו בחורמה כדי לזכות בעפרון...
ככה זה נתפס במצלמה של יעקב

:

אז אם מישהו מתכנן לבקר במינמאר, שייקח את זה לתשומת לבו ויצטייד בכמה פיצ'פקעס...
אגב, גם דברים משומשים יכולים ללכת נהדר כאן, בעיקר מחוץ לערים הגדולות, באיזורים הכפריים והנידחים. בחורות מתות לקבל איזה שמץ של מוצר קוסמטי - שפתונים משומשים, בקבוקון בושם שנשארה בו רק טיפה בתחתית, לאק משומש..
אתם לא יכולים לתאר לכם כמה אושר דברים כאלה גורמים להם..

~~~~~
אז היינו בדרך לבאגו....
בערך כחצי שעה נסיעה מחוץ ליאנגון, הדרך חולפת על פניו של בית קברות גדול. זהו בית קברות לחללי מלחמת העולם השנייה שנהרגו במינמאר והובאו בה לקבורה. למעלה מ - 27,000 קברים יש כאן, ויעקב החליט שחייבים להיות ביניהם גם יהודים!
הוא ירד מן האוטו והתחיל להסתובב בין שורות המצבות וערוגות הפרחים המטופחות, וכמובן שמצא! לפחות אחד, יתכן שיש עוד, אבל הוא הסתפק בתצלום הזה:

אז טוראי נ.פינסקי, מי היה מאמין, ביקרנו בקברך... יהי זכרך ברוך.

הכביש לבאגו טוב ברובו. 80 הקילומטרים בין יאנגון לבאגו לוקחים לנו קצת יותר משעה וחצי.
כן, זה נחשב כביש טוב..
בהמשך הדרך לא היינו כל כך בני מזל..

במבואות באגו, ממש בכניסה לעיר, ביקרנו בפגודה יפה שמאחוריה סיפור נחמד.
4 פסלי בודהה יושב, 30 מטר גובה כל אחד, בנויים גב אל גב.
האגדה מספרת שארבע אחיות משבט מון היו קשורות איכשהו לתהליך הבניה של ארבעת דמויות הבודהה, והן הושבעו שאף פעם לא תינשאנה.
אם אחת מהן תתחתן, מיד יפול הבודהה שלה ויתנפץ לרסיסים.

כמעט חמש מאות שנה החזיקו הבודהות מעמד, ושרדו את כל פגעי הטבע, המלחמות, ורעידות האדמה. אבל בשנת 1930, ברעידת אדמה חזקה במיוחד, נפל פסל בודהה והתרסק. רק אחד. שאר השלושה יצאו ללא פגע. התושבים מאמינים שהסיבה היא לא רעידת האדמה, אלא נישואיה של אחת האחיות שהפרה את השבועה.
בהתחלה לא הבנתי למה לקח לה 500 שנה כדי לעשות את זה, וביטלתי את הסיפור בצחוק.
אבל, אסור לשכוח שהבודהיסטים מאמינים בגילגולים, ואותה אחות כנראה התגלגלה שוב ושוב לחיים על פני האדמה, ובשנת 1930 דווקא בא לה להתחתן, מה לעשות....

מאז הוקם הפסל מחדש, והיום אפשר לראות את כל הארבעה שלמים ומרשימים.

~~~~~

גם בבאגו יש פסל בודהה שוכב ענק, 55 מטר אורכו. אבל המקום היה די מאובק ומוזנח, ויעקב כבר צילם המון בודהות שוכבים.. זה לא הכי קל בעולם למצוא את הזוויות המתאימות כדי לתפוס את כל האורך וכו'. לפעמים הוא נשכב על הרצפה בשביל זה, או מטפס על כל מיני פיגומים...
והמקום הזה לא בדיוק עורר את החשק לזה..
עשינו אחורה-פנה, והמשכנו הלאה.

ביקרנו בסטופה הגדולה של באגו. ככה היא נראית כשמשקיפים עליה מרחוק:
( זו לא תמונה מקסימה? )

ולאחריה בעוד מקדש או שניים.

האמת שהמקומות האלה הם ממש חזיון מרהיב.
איזו יופי, איזה עושר, כמה זהב ועבודת אומנות - של בנאים וציירים ופסלים וצורפים ושאר בעלי מלאכה. כל פעם עומדים מחדש נדהמים אל מול הגודל והפאר.
אבל בסופו של דבר - רוב הסטופות והפגודות המוזהבות האלו די דומות אחת לשניה.
ראית אחת - אפשר להגיד שראית את כולן..
אני יודעת שזה דבר נורא להגיד, וקרוב לוודאי שלא הייתי אומרת אותו אלמלא פשוט רוויתי סטופות...
חכו עוד פרק אחד או שניים, וגם אתם בטח תצעקו 'דיייייייי'.......

כשנמצאים באתר עצמו, אז יש מכלול של חוויות שתורמות להנאה, ולכן, על אף הרוויה, נהנינו מאד כל פעם מחדש. אבל כשבאים לספר על זה, ולהראות תמונות - זה עלול לייגע כי הכל מאד דומה...
אני חושבת שמכאן ולהבא אני לא אספר בכלל על סטופות 'רגילות', ואשתדל להביא רק את הדברים המיוחדים של כל מקום ומקום.

אז הנה למשל תמונה של ה'צ'ינטה' - דמות של חצי אריה/חצי דרקון שבדרך כלל מוצב כשומר בפתח של המקדשים השונים. יש לדמות הזאת כל מיני ואריאציות, ולרוב היא מופיעה בזוגות, אחד מימין ואחד משמאל

.

~~~~~

בביקור באחד המקדשים, אני החלטתי להתפנק ולהשאר באוטו. מה-זה התעייפתי...
כל היום להתרוצץ, פנימה, החוצה, לחלוץ סנדלים, לנעול סנדלים, די. על המקדש הזה אני מוותרת.

יעקב, נאמן למשימת הסיקור, טיפס את מאה המדרגות (בערך) ונכנס למקדש, ואילו אני ישבתי באוטו וקראתי מה הלונלי פלאנט כותב על המקדש הזה.. הסתבר שאין בו שום דבר מיוחד ראוי לציון.
מזל שחסכתי לי את המדרגות..

אאונג-מין דירדר קצת את האוטו אל מתחת לעצים, לצל, והיה עסוק בניגוב החלונות והמראות, כשלפתע ניצתה בו התלהבות והוא קרא אלי לצאת מהר מהר מהאוטו ולעלות למקדש.
עיקמתי קצת את הפרצוף, לא בא לי...
את חייבת, את חייבת, הוא האיץ בי. זה ריקוד הרוחות!!
איזה ריקוד, מה ריקוד, ניסיתי להתחמק.
מהר, מהר, אין זמן, זה תכף ייגמר, את חייבת לראות. איזה בני מזל אתם שהגענו הנה בדיוק עכשיו! Very lucky, very lucky, very lucky......
ראיתי שהוא ממש נרגש והבנתי שזה באמת צריך להיות משהו מיוחד. פניתי לעבר המדרגות.
לא, לא, אין זמן למדרגות!! תחלצי את הסנדלים באוטו ותלכי מכאן! זו דרך קיצור!

הבן אדם ממש דחק בי לעלות מהר.
ואני אסירת תודה לו על כך, כי בזכותו לא החמצתי חוויה של פעם אחת בחיים.

לקחתי את דרך הקיצור שהוא הראה לי, שביל עפר די תלול, וקיוויתי שאף אחד לא שומע את קריאות ה'איי' וה'אוי' שלי בכל פעם שהרגליים היחפות דרכו על האבנים והחצץ והקוצים.
מלמעלה נשמעה מוזיקה סוערת, מדבקת כזאת.
כמעט מחוסרת נשימה ועם רגליים דואבות הלכתי בעקבות הצלילים.

כמה עשרות אנשים נקבצו באולם גדול, מסביב לשתי רקדניות שתיזזו בתנועות משונות לצלילי המוזיקה החיה, שנוגנה על ידי תזמורת עם כלים משונים שבחיים לא ראיתי כמוהם.
יעקב התרוצץ בין האנשים ודפק תמונות בקצב..

אלו הן שתי הרקדניות:

מה זה בכלל כל סיפור ריקוד הרוחות הזה... ?
בהתחלה רק צפינו, בלי להבין כלום, כי לא היה את מי לשאול..
כולם היו מקומיים, וזה היה טקס אותנטי לחלוטין, בלי שום הצגה לתיירים.
בשלב מסויים הגיע תייר יפני אחד ומורה הדרך שלו, והוא ואנחנו היינו הזרים היחידים.

במינמאר יש אמונה חזקה מאד ברוחות, שאינן דווקא בעלות השתמעות שלילית. הרוח נקראת כאן 'נאט' (NAT), ויש כאן פולחן שלם מסביבה. יש חגים מיוחדים לנאטים האלה, ופסטיבלים, ומוזיקה מיוחדת, וריקודים מיוחדים. חלק מהטקסים הם להביא מנחות לרוחות כדי לרצות אותן, וחלק מן הטקסים הם משהו כמו 'סיאנס' - תהליך של קריאה לרוח מסויימת כדי לשאול אותה שאלות ולהתייעץ אתה.

ההסברים שקיבלנו הם מאד חלקיים, אבל מראה העיניים היה פשוט מהמם.
הרקדנית הראשונה, זו עם הכובע המשונה לראשה, היא מין מדיום כזה. היא מתווכת בין הקהל לרוח. שואלים אותה שאלות, מדביקים לה כמה שטרות של כסף, נותנים לה פרחים ופירות ודגים, והיא מנסה לתקשר עם הרוח..

שימו לב לכובע שלה, כאן כשהיא באמצע טראנס של ריקוד ושירה:

רואים את הדגים על הראש?
ואת ידיה האוחזות בחוזקה בידיו של מישהו שביקש ממנה לתווך בינו לבין איזו רוח?
או כאן למשל, כשמישהי נוספת מהקהל הזמינה דרכה איזו רוח... הדגים מוחזקים בידיה, מכוסים בשטרות כסף, ושטרות נוספים מתעופפים באוויר..

והרקדנית השניה, שהסתבר שבכלל היתה רקדן ממין זכר -- הוא שיחק את תפקיד הרוח...
הצגת תיאטרון שלמה נתן שם הבחור הזה, וחבל שלא יכולנו להבין אף מילה מדבריו.
אבל הוא עשה שימוש בהמון מימיקה, ולפי האינטונציה והתנועות יכולנו לדעת מתי הרוח כועס ומשתולל, ומה בדיוק מרצה אותו אחר כך.

כל מי שרצה ממנו משהו - הדביק עליו שטרות של כסף, כמו שמצמידים אצלנו לרקדנית בטן..

הבחור הזה, בתפקידו של הרוח, עישן סיגריות שהגישו לו, שתה משקאות חריפים - לפעמים חייך שזה טעים לו, ולפעמים השפריץ את זה בנתזים של גועל נפש על כל הקהל. הגישו לו מיני מאכל, את חלקם הוא אהב ואכל בהנאה, ואחרים הוא נגס וירק על הרצפה. לפעמים, גם בלי לדעת אף מילה בשפה שלהם, הבנו שהוא מנבל את הפה ומקלל את האנשים שהתכווצו בפחד על מקומם, ולפעמים שרתה על פניו הבעת שביעות רצון מלאת חיוכים..
הכל נעשה תוך כדי ריקוד, ועם מלל בלתי פוסק.... ממש כאילו דיבורים מתוך טראנס, ללא שליטה..
עמדנו פשוט ממוסמרים למקום, לא מבינים לתוך מה נפלנו.
עד עכשיו החוויה לא לגמרי ברורה לנו.
אנחנו רק יודעים שזכינו להשתתף במשהו שמעט מאד אנשים זרים זוכים לחזות בו...

זה לא נמשך הרבה זמן.
כנראה שלרוחות יש שעת רצון משלהן, ואסור לעייף אותן מדי.
בבת אחת הכל נגמר..

כשירדנו למטה, נזפתי קלות באאונג-מין על שלא עלה אתנו כדי לתרגם ולהסביר... הוא התחלחל, והודה בחצי פה שיש לו קצת בעיה עם הנאטים האלה.... הוא מפחד מהם...
איך ששמעתי את המוזיקה מלמעלה, כבר נכנסתי ללחץ... הוא הודה. אבל לא רציתי שתפסידו...

נוכחנו בזה גם בהזדמנות נוספת כעבור כמה ימים, כשביקרנו באיזה מקדש נוסף של רוחות. הוא חנה במרחק הגון מן המקום, וכשלא היה ברור לנו לאן בדיוק צריך ללכת, הוא ממש סרב לבוא להראות לנו ורק נתן שוב ושוב הסברים איך להגיע...
ממש מפחד הבחור..

~~~~~

אחרי באגו המשכנו לנסוע מזרחה, כשיעדנו הבא הוא הגולדן רוק, מה שנקרא 'הפגודה התלויה'.
הוזהרנו מראש שהדרך לשם היא קשה - כביש משובש מלא מהמורות, תחבורה כבדה של משאיות משא ונוסעים. הכנו את עצמנו לגרוע ביותר, כי כבוגרי כבישי הודו וקמבודיה, אנחנו כבר יודעים למה לצפות כשמראש מודים שהכביש הוא גרוע...
אבל הסתבר שזה דווקא לא היה נורא כל כך. עשרות פועלים עובדים על הכביש, מטליאים טלאים וסוגרים בורות ומהמורות, ובחלקים מסויימים מכשירים בכלל תוואי חדש שייסלל בקרוב.

בכלל, דבר אחד שאפשר להגיד על הכבישים במינמאר הוא, שמי שלא ימהר וייסע לשם בקרוב, לא יצליח להבין על מה אני בכלל מדברת כשאני אומרת 'כביש גרוע'..
רוב כבישי המדינה בהם נסענו נמצאים כרגע בתנופה של תיקונים וסלילה מחדש. אני מאמינה שמי שיגיע למינמאר בשנה הבאה למשל, ייסע שם על כבישים נוחים להפליא. הוסבר לנו שחלקים גדולים מכבישי הארץ נמסרו לחברה פרטית שהתחייבה לסלול אותם, תמורת הזכות לגבות אחר כך דמי אגרה מכל המשתמשים. כשזה נוגע לחברות פרטיות, הדברים בדרך כלל מתבצעים יפה..
במקרים האלה יש בדרך כלל מיכון מודרני יחסית, ונראה שהעבודות מתנהלות במקצועיות.

במקרים בהם סלילת הכביש היא עדיין באחריות הממשלה, צורת העבודה היא פרימיטיבית להחריד.. לכל אורך הדרך יש ערימות אבנים וחצץ, וחביות של זפת לוהטת שמתבשלת על מדורות של צמיגים מעשנים..רוב העובדים בכבישים הן בכלל נשים.. בחורות צעירות, אבל גם נשים בגיל העמידה. מי שרואה אותן סוחבות על ראשן סלי גומי עמוסי אבנים, רוצה לצעוק להן 'סבתא, לכי לשבת לסרוג בפתח הבית שלך!'
לא יודעת מה יותר גרוע לראות, את הנשים המבוגרות עובדות בסלילת כבישים, או את הילדים.
בכל מקרה, יש גם את אלה וגם את אלה..

לאורך הדרך, אחרי באגו, ראינו מספר מחצבות . הרים שלמים פורקו שם לערימות גבוהות של אבנים קטנות. כאן, במחצבות האלו, מעסיקה הממשלה אסירים. כוח עבודה חינמי.
זה מזכיר לי קצת את בני ישראל במצרים...

התנהלנו באיטיות על דרך החתחתים. אז נכון, מצד אחד זה עירבל לנו את הבטן, אבל מצד שני נתן לנו הזדמנות להנות מן הנוף הפסטורלי שנגלה לעינינו. לרגעים חשבנו שאנחנו פשוט צופים בתמונות נוף מצויירות!

החקלאות כאן פרימיטיבית בצורה פשוט מקסימה!
איכרים חורשים במחרשות עץ, אלומות חציר בשדות , עדרי בקר חוזרים מן המרעה, דיש בעזרת שוורים.. פשוט ימי התנ"ך קרמו עור וגידים לנגד עינינו.. באחד הפרקים הבאים אקדיש לחקלאות הזאת את הכבוד המגיע לה, אבל את הפרק הזה הייתי רוצה לחתום בכמה תמונות יפהיפיות של שותלי אורז..

ככה מתחיל שדה של אורז:
זרעים נטמנים בקרקעית,
אחר כך ממתינים שלושה חודשים עד שהם מנביטים ציץ ירוק, כמו ה'איים' הירוקים העגולים האלה

:

אחר כך קוטפים את השתילים האלה, אחד אחד. תולשים אותם בחוזקה, עם השורש.
כל שיח עגול מורכב מהרבה שתילים נפרדים

..

ואחר כך מגיע תור השתילה..
מתחילים לבנות את שדה האורז בשתילה צפופה ושיטתית, מטר אחרי מטר.. כאשר קנה הבמבוק הארוך עוזר להם לתקוע את השתילים עמוק בקרקעית..

ועכשיו מתפללים שהשדה יעלה יפה, והיבול יהיה מוצלח...

ואיך אפשר בלי שקיעה??
הנה, ככה נראה שדה אורז שרק עתה מתחיל ללבלב...

זהו, נגמרה הדרך הקשה מבאגו, והגענו בשעה טובה לגולדן רוק...
מה עבר עלינו כאן ---- בפרק הבא...
הכונו להרפתקאה די מסמרת שיער......

לפרק הקודם                          לפרק הבא