wellness5

קמבודיה, אנגקור ואט


יום שבת, 21.12.02

סליחה שנעלמנו לכמה ימים!!

ככל שנאהב את בנגקוק, הישיבה חסרת המעש - בציפיה לויזה לאינדונזיה - קצת שיגעה אותנו.
נכון שיש עוד המון דברים לראות ולעשות, אבל איכשהו, בראש, אנחנו כבר בקטע הבא של המסע, וקצת חסרי סבלנות - רוצים להתחיל אותו כבר.

אבל, או שמישהו לא רוצה אותנו באינדונזיה, כי עדיין אין ויזה בשביל יעקב ---
או שדני, הבחור שמסדר את הויזה, פשוט מבריז לנו.. הוא נעלם...

אז כדי להקל קצת את הציפיה, ולעמעם את תחושת 'הקוצים בתחת' שקיבלנו, החלטנו לנסוע לכמה ימים לביקור במקדשי אנגקור בקמבודיה.
יאללה, נרוויח על הדרך עוד ארץ - לא מתוכננת - במסלול שלנו...
ואיזה רווח זה היה!! פשוט חוויה נהדרת, גם אם קשה מאד...

למה קשה?
בכל מקום כתוב, וגם כולם מספרים, שבקמבודיה כנראה לא שמעו עדיין על הצורך בסלילת כבישים.. כמעט ואין שם דבר כזה, למעט סמוך לערים הגדולות ובתוכן.
אבל אנחנו צחקנו לכל מי שהזהיר אותנו שהדרך קשה, והסברנו שאנחנו 'בוגרי הודו' - שום כביש לא יכול להפתיע אותנו, כי כבר נסענו בנורא מכל. או לפחות ככה חשבנו.....
הסתבר שאסיה טומנת לנו בחובה עוד הרבה הפתעות, וכל 'שיא' נכבש על ידי שיא גדול יותר..

~~~~~

אשרת השהיה שלנו לתאילנד, בת חודש ימים, הסתיימה.
לפי החישוב שלנו, לא היינו אמורים לשהות כאן למעלה מחודש - היתה מוזמנת לנו כבר טיסה לבאלי בדיוק לאחר 30 ימי שהייה כאן.
מאחר והויזה לאינדונזיה בוששה להגיע, נדרשנו להחליט מה עושים, ועמדו בפנינו כמה ברירות:
~ לכבד את תנאי האשרה ולעזוב, לצאת מתאילנד, לאנשהו..
~ לגשת למשרדי ההגירה, ולהגיש בקשה להארכת השהות.
~ להשאר באופן לא חוקי כמה ימים אקסטרה.
~ לצאת למדינה סמוכה, ואז לחזור לתאילנד ולקבל בגבול אשרה חדשה לחודש נוסף.

האופציה הראשונה ירדה מעל הפרק. לאן נצא? היעד הבא בכרטיס שלנו הוא באלי, וכל שינוי בכרטיס עולה כסף. ובכלל, מה פתאום שנחרבש לנו את כל המסלול, או שנוותר על אינדונזיה?

האפשרות השניה היתה כרוכה בהתעסקות בביורוקרטיה התאילנדית: הגשת בקשה, מילוי טפסים, תשלום 500 באט לאדם, ובזבוז של כמעט יום שלם. והם מאריכים רק עד למקסימום של 10 ימים.
אנשים שעשו את זה, אמרו לנו שזו חוויה מפוקפקת.

האופציה השלישית של להיות עברייני חוק, הכי קסמה לנו.
מסתבר שתאילנד דווקא די אוהבת עבריינים כאלה, כי הם מהווים בשבילה מקור הכנסה לא מבוטל. כשעוזבים את הארץ - גובים מכל 'מאחר' קנס של 200 באט עבור כל יום שהיה מעבר לאשרה. חשבנו שיומיים שלושה של קנס הם לא כל כך נוראים בשבילנו, והחלטנו להשאר.
אבל יומיים-שלושה עברו, ועדיין מדני אין סימן חיים. ההוצאה הכספית הופכת כבר להיות מעיקה: גם תשלום יקר למלון על כל יום נוסף, גם הוצאות מחייה, ובעיקר כשאין הרבה מה לעשות אז יושבים הרבה בבתי קפה ומסעדות וקונים הרבה שטויות, ביחד זה מצטבר לביזבוז גדול..
ובנוסף, לשלם אחר כך גם את הקנס על כל יום איחור ..

זה הוביל אותנו למסקנה שהאפשרות הרביעית היא המתאימה ביותר עבורנו, וככה התחלנו להסתובב במשרדי הנסיעות של הקאו סאן, כדי לחפש איזה דיל טוב למדינה שכנה.

כל הדרכים הובילו לקמבודיה..
המחיר סביר, מקבלים אשרה בגבול בלי שום בעיה, והפיתוי לראות את מקדשי אנגקור, שלפי כמה גירסאות נמנים על איקס פלאי תבל.. נשמע ממש תפור במיוחד למצבנו..
קנינו!

מתוך פינוק ורצון לא לטרוח עם סידורים לוגיסטיים, הזמנו עיסקת חבילה שהכל כלול בה, וזו שטות גדולה מאין כמוה. אם מישהו ירצה פעם לעשות גיחה מבנגקוק לקמבודיה, (בהנחה שמישהו בכלל ירצה, אחרי שיקרא את תיאורי הדרך שלנו... ) אז כדאי לו לעשות הכל לבד. להזמין כל דבר בנפרד - הסעה, ויזה, מלון וכו' - זה יהיה בערך שמינית מהמחיר שאנחנו שילמנו לדיל כולו.

ערב לפני הנסיעה, עשינו צ'ק אאוט ממלון ניו וורלד לודג' שליד הקאו סאן, שהיה לנו מצויין, אבל יקר מדי, והעברנו את החפצים שלנו למלון סמוך, בשליש מחיר. אם אנחנו הולכים להתקע כאן עוד מספר לא ידוע של ימים, לפחות שנעשה את זה בתקציב יותר מצומצם.
ארזנו לנו שני תיקי יד לנסיעה לקמבודיה, איפסנו את כל השאר בחדר המזוודות של המלון, ולמחרת בבוקר מוקדם שמנו את פעמינו אל משרד הנסיעות ממנו הזמנו את הטיול, לחכות שם להסעה.

~~~~~

איזה מראה שונה יש לרחובות בבוקר....
הקאו סאן כמעט נטוש. הכל סגור. ערימות זבל שהעיריה עוד לא הספיקה לפנות גודשות את שני צידי הכביש, עדות למה שהתרחש כאן עד לפני כמה שעות.. תוך שעה שעתיים, הכל יהיה נקי כמו חדש..
פה ושם פתוח איזה בית קפה בודד, כנראה כדי לענות על דרישה של משכימי קום רעבים הממהרים ליעדם הבא. תנועת התרמילאים, העמוסים בכל הציוד שלהם על הגב, ערה מאד בשעה כזאת - כולם נמצאים בתזוזה, לתפוס את האוטובוס לצפון, או לאיים, או לויאטנאם או לשדה התעופה לטיסה להודו.. הרחוב הזה הוא צומת העצבים של תנועת המטיילים.
אנחנו משתלבים כאן יפה במרחב, למרות שאנחנו מעלים את ממוצע הגיל בכמה עשרות שנים..

משרד הנסיעות שלנו היה עדיין סגור, והתיישבנו לחכות להסעה בלובי של הגסט האוס הסמוך אליו.
כמה דקות אחרי כן התייצב מישהו וקרא 'קמבודיה, קמבודיה', ואנחנו מיהרנו ללכת בעקבותיו. הפקידה, שבינתיים פתחה את משרד הנסיעות, היתה עסוקה עם תיירת יפנית היסטרית שצרחה עליה שהיא עשתה לה הזמנה לטיסה ליום הלא נכון, ונראתה כל כך מבולבלת ומסכנה שבקושי הגיבה לשאלתנו האם זו ההסעה שלנו או לא. עזבנו אותה בשקט וצעדנו אחרי הבחור, למיניואן שחנה בחוץ על הכביש. האמת, עד עכשיו לא ברור לנו אם זו אכן היתה ההסעה שלנו או לא, כי בהמשך הדרך התגלגלנו מיד ליד ואף אחד לא ידע בדיוק מה לעשות אתנו.
נראה כאילו עלינו לרכב שלא היינו צריכים לעלות עליו, אבל מה זה חשוב - כולם עשו את אותו נתיב.

הדרך בת ארבע השעות מזרחה, אל הגבול בין תאילנד לקמבודיה, עברה בקלות ובנינוחות יחסית. המינואן אסף רק עוד שני תיירים בריטים צעירים, וארבעתנו התרווחנו על עשרת המקומות שלו. צלחנו בקושי את פקקי הבוקר של בנגקוק המתעוררת, אבל ברגע שהיינו מחוץ לעיר, הנסיעה זרמה חלק. כבישים טובים, רחבים, נקיים. נוף יפה משני צידי הדרך.
אחרי התענוגות והפינוקים שתאילנד הרעיפה עלינו, הרגשנו שוב הרפתקנים ושוחרי חוויות, ממש כמו בימי הודו העליזים. נהנינו לחזור למסע שתאילנד היוותה בו רק אינטרלוד מענג, למילוי מצברים..

~~~~~

מהר מאד נדרשנו לכל המצברים שלנו...
המעבר מתאילנד לקמבודיה הוא כמו מעבר חד מאור לחושך, משמיים לארץ, מיום ללילה...
עמדנו בתור לביקורת הדרכונים של תאילנד, שילמנו 800 באט קנס וחיכינו שעה ארוכה עד שגמרו להחתים את כל הטפסים ושמו לנו מין חותמת 'נו נו נו' כזאת בדרכון. שאלנו את הפקידה אם העובדה שאיחרנו לצאת תשפיע בצורה כל שהיא על כניסתנו הבאה לתאילנד, והיא אמרה שבכלל לא, החותמת בדרכון היא רק 'לצרכים פנימיים' שלהם..
לא יודעת איזה צרכים פנימיים יכולים להיות להם בתוך הדרכון הישראלי שחוזר אתנו הביתה..

בגלל העיכוב עם התשלום, איבדנו את הבחור שקיבל את פנינו ברדתנו מהמינואן, ואת הקבוצה הקטנה שהתקבצה סביבו מן המיניואנים האחרים.
מעבר הגבול היה מבולגן, ונדרשנו להרבה תושיה כדי לדעת לאן ללכת ומה לעשות.

בבת אחת חזרו אלינו כל מראות הודו:
לכלוך, רעש, המוני אנשים, קבצנים מבקשי נדבות, ילדים חצי ערומים וזבי חוטם שמושכים בשולי בגדך ומבקשים מטבע או עט. הלכלוך וההזנחה שלטו בכל, והיוו כזה ניגוד לתאילנד הנקיה והמסודרת

ca1-1:

כלי התחבורה השולט בצד הזה של הגבול, הוא מסוג שטרם נתקלנו בשכמותו. בן אדם דוחף את המריצה הזאת עם ידיו וחזהו. נסו לדמיין את המריצה הזאת מלאה בהר של מזוודות, או בחמישה עשר בני אדם. זה מחזה סטנדרטי, רק לא הצלחנו לצלם אותו כי היינו טרודים בלחפש את הקבוצה והמדריך שנעלמו לנו, ולא בדיוק היה לנו ראש לצלם..

ca1-2

שימו לב, מלבד למריצה, לכיסוי הראש הקמבודי המסורתי שכולם כאן - גברים ונשים, עוטים על ראשיהם, צווארם, ולפעמים גם פניהם.

ca1-3

זהו מין בד צבעוני, משובץ במשבצות קטנות, שנקרא 'קראמה', הוא כמו מין כאפיה כזאת, וניתן ללבוש אותו בהרבה ואריאציות, על פי החלק עליו אתה רוצה להגן - מהשמש, מהרוח, מהאבק, מהגשם, מזיהום האוויר. שום קמבודי שמכבד את עצמו לא יוצא מן הבית בלי הקראמה שלו..

הצלחנו לאתר את הקבוצה באיזה ביתן נידח, לפני שחוצים ממש את הגבול לקמבודיה. כולם היו עסוקים במילוי טפסי ביקורת הגבולות. מסתבר שפעם אחת את צריך לעמוד בתור, לקבל טופס, ללכת הצידה ולמלא אותו, ואז לחזור פעם שניה, לעמוד מחדש בתור, ולהגיש את הטופס לחתימת הפקיד. למה אי אפשר היה להציב איזה דלפק עם הטפסים, ואז כל אחד היה ממלא בזמן ההמתנה בתור?

בדיעבד, מזל שזה לא היה כך, כי אם לא נוצר העיכוב הזה של העמידה בתור הכפול, בטח היתה הקבוצה חוצה את הגבול ואף אחד לא היה בכלל מרגיש בהעדרנו כי לא היינו רשומים בשום מקום ואף אחד לא ידע על קיומנו או על סוג הטיול אליו נרשמנו.. פשוט הגענו עם ההסעה הלא נכונה..

~~~~~

המראה הראשון המקדם את פניך אחרי חציית הגבול לצד הקמבודי, הוא שורה ארוכה של קבצנים, חולים ומצורעים היושבים על השביל הצר ומגישים לעברך קערה או חצי בקבוק פלסטיק, לתוכו אתה אמור לזרוק את הנדבה שתחליט לתת להם.
המראה היה מצמרר, כי שוב הונפו לעברנו גדמי ידיים ורגליים וגפיים מעוותות, ועיניים מוגלתיות, ושוב עלו וצפו המראות המוכרים של מצורעי הודו. אז מסתבר שגם לקמבודיה יש את המצורעים שלה...

נחלצנו משם במהירות, אחוזי גועל, מצביעים על ערימות של זבל וטינופת לצידי הדרך ואומרים אחד לשני: 'זאת לא תאילנד, את זה לא תראי בתאילנד...' כאילו תאילנד היא הסמל לעולם מתוקן..

המדריך הוביל את הקבוצה אל עבר מיניבוס די מצ'וקמק, וביקש לעלות עליו ולתפוס מקומות.
למזלנו, אולי מתוך כבוד לגילנו, החבר'ה הצעירים נתנו לנו לעלות ראשונים, וככה תפסנו שני מושבים מקדימה. זה הסתבר כדבר חשוב מאד בהמשך הדרך..
המיניבוס היה עמוס, עד המושב האחרון, באנשים ובמטען, ואי אפשר היה לזרוק בו סיכה.

כעבור כעשר דקות נסיעה, הוא נעצר מול מסעדת דרכים, ובחור קמבודי שהופקד להיות 'מלווה' האוטובוס, הכריז שכאן נוכל לאכול ארוחת צהריים. כולם התיישבו לשולחנות ועיינו בתפריטים, ואנחנו הרגשנו ממש לא שייכים. הרי שילמנו על דיל שכולל הכל, גם את כל הארוחות!

מצאנו מישהו שהסתובב עם תג של סוכן תיירות, והראינו לו את השובר שברשותנו. מיד התחילה המולה קטנה מסביבנו. ללא ספק היינו במקום הלא נכון, אבל לא הצלחנו לקבל על כך אישור חד משמעי. כל מה שהצלחנו להבין זה 'מומנט, מומנט'..

אחרי כמה וכמה מומנטים כאלה, בא אלינו הבחור עם התג, וביקש מאתנו להכנס פנימה, אל תוך אולם המסעדה - להבדיל מכל העמך שישבו לשולחנות בחצר הפתוחה.
מיד הביאו מאוורר גדול והציבו ליד השולחן שלנו, ומלצרים ואנשי צוות התחילו לכרכר מסביבנו.
טוב, לא כל יום מזדמן להם לפגוש פראיירים שמשלמים את מה שאנחנו שילמנו עבור סיור V.I.P...
כל האחרים פשוט קנו סתם כרטיס נסיעה באוטובוס...

מזל שארוחת הצהריים היתה קלה ביותר, אחרת לא יודעת איך היינו מצליחים להתמודד אתה עם מה שהגיע אחר כך. חמש דקות אחרי שעזבנו את המסעדה, ירד המיניבוס מן הכביש, לדרך עפר סלעית, וככה קיפצץ עליה במשך שבע השעות הבאות!!

המרחק בין הגבול, לעיר הקמבודית סיאם ריאפ (Siem Reap) הוא רק 150 ק"מ, אבל לוקח שבע שעות לעשות אותם, כי רוב הדרך נראית ככה:

ca1-4

או ככה:

ca1-5

לפעמים, כשמתקרבים לציוויליזציה, למרכז של כפר או עיירה, הכביש משודרג למשהו כזה:

ca1-6

צריך לתאר מה קורה ליושבי המיניבוס בדרכים הללו, או שכל אחד יכול להשלים את התמונה בדימיונו? הכי מסכנים אלה שישבו מאחור. הם ספגו את רוב החבטות הקשות. לא פעם נשמעו צווחות חדות של כאב, כשמישהו חבט את הראש בתקרה, או שהטלטלה לרוחב זרקה אותו אל החלון ופיצלחה לו את הלחי. בחלקים מסויימים של הדרך, הורדתי מעלי את המשקפיים כי ראיתי איך או-טו-טו הן נמרחות לי על הפנים בזאפטה אדירה ופוצעות אותי. וחוץ מזה, עדיף היה לא לראות מה מחכה לי מקדימה...

יעקב חילק את התנועה על הכביש הזה ל'צפרדעים' - קפיצות מעלה-מטה, ול'נחשים', כלומר פיתולים זיגזגיים לרוחב, שמנענעים אותך ימינה-שמאלה-ימינה ואז בחבטה אדירה שוב שמאלה. בשלב מסויים הוא הכניס לתמונה גם 'קרפדות' כי הוא טען שהקפיצות הן כבר גבוהות מדי בשביל סתם צפרדעים... אלה היו המקרים בהם אנשים אשכרה נפלו מן הכסא שלהם בשורות האחרונות של המיניבוס.

למרבית הפלא, כולם קיבלו את הכביש 'בהבנה'. מפעם לפעם נשמעו צחוקים רמים מהחבר'ה החבוטים במושבים האחוריים.
רק שלא יתקבל הרושם כאילו מקדימה לא סבלנו, זה פשוט היה קצת פחות חמור..
לא היה אחד, כולל אנחנו, שלא הכין את עצמו לחוייה קשה, ושלא קרא בספר כי 'תנאי הדרך גרועים מאד, אבל המראות והנוף מפצים על הכל..'

ואכן, הנופים היו יפים מאד, והיה בהם באמת פיצוי מה על חיבוט העצמות ותלאות הדרך.
שדות אורז צהובים נמתחים למלוא העין משני צידי הכביש:

ca1-7

חלק מן השדות עדיין מוצפים במי המונסונים שירדו כאן עד לא מזמן:

ca1-8

לפעמים, לצידי הדרך, אפשר לראות מגורי עוני:

ca1-9

אבל המראה היותר טיפוסי הוא של בתי קש על כלונסאות:

ca1-10

קמבודיה היא ארץ פרימיטיבית, ועניה להחריד.
די להציץ בתמונה הבאה של 'תחנת דלק', בכדי להבין על איזה סוג של פרימיטיביות אני מדברת

ca1-11:

לי לא ממש ברור אם תמיד היתה כזאת, או שמלחמת האזרחים העקובה מדם שהתנהלה כאן עד לפני מספר שנים, הביאה אותה למצבה הנוכחי. יעקב נאם לי כל הדרך על השליט העריץ, פול פוט, ועל מעלליו הנוראים ורצח העם השיטתי שהוא ביצע כאן, וגילה בקיאות בפרטים לפחות כאילו הוא תלמיד בית ספר קמבודי שנבחן במקצוע ההיסטוריה.

~~~~~

הבחור שהוצמד אלינו כמלווה למיניבוס, עשה זאת ב'התנדבות'. באמצע הדרך הסתבר לנו כי הוא הבעלים של גסט-האוס בסיאם ריאפ, אליה המיניבוס נוסע, ומשימתו היא לשכנע במשך הנסיעה כמה שיותר מהנוסעים לבוא להתאכסן אצלו. הוא עבר מאחד לאחד וניסה להתיידד, שאל מאיזה ארץ באתם ומה שמכם, וסיפר על עצמו, נתן כל מיני טיפים לגבי הסיורים במקדשים, ושפע אינפורמציה לגבי שערי חליפין, מיני מאכלים ועוד כל מיני פרטים שמאד מעניינים תיירים שנוסעים למקום חדש.
עד מהרה, כולם כבר היו סאחבקים שלו והחליפו אתו בדיחות וצחוקים, וכמעט בטוח שכולם החליטו להתאכסן בגסט-האוס שלו.
רק אנחנו היינו שני עופות מאד מוזרים בנוף המיניבוס הזה.
כששאלנו אותו אם הוא יודע לאיזה מלון לוקחים אותנו, הוא השיב שאין לו מושג.
בואו קודם למלון שלי, ואם לא ימצא חן בעינכם, תלכו למקום אחר, הוא אמר.
אבל אנחנו כבר שילמנו מראש על מלון והכל! נזעקנו
טוב, אז אני לא יודע מה יהיה אתכם... היתה תשובתו.
פישפשנו מיד בניירות והראינו לו את השובר של הטיול שלנו, ושאלנו אותו אם הוא מכיר את החברה הזאת, והאם יש סיכוי שמישהו מטעמם מחכה לנו בנקודת ההגעה של המיניבוס.
המיניבוס מגיע לגסט-האוס שלי, ושמה לא מחכה אף אחד משום חברה..
זהו, ככה הוא הרס לנו את אותו חלק של הדרך שהכביש עדיין לא הצליח להרוס... את שארית הזמן בילינו בדאגה על מה יהיה ואיך סידרו אותנו..

בתשע ומשהו בלילה, ארבע עשרה שעות אחרי שיצאנו מבנגקוק, הגענו סוף סוף לסיאם ריאפ, וכמו שהבחור אמר - המיניבוס נסע ישר לגסט-האוס שלו. כולם ירדו שם, כל המטען נפרק החוצה, ורק אנחנו נקטנו בשיטה של 'לא זזים מכאן עד שיקחו אותנו למלון שלנו'..
הבנו ש'בעל הסמכות' היחיד שנשאר לנו בסביבה, הוא נהג המיניבוס, ונאחזנו בתקווה שאם מישהו יודע משהו, אז זה רק הוא. כמובן שאי אפשר היה לתקשר אתו כי הוא לא הבין מילה אחת באנגלית, אבל אחרי קצת דיבורים עם הידיים, הוא אמר 'אוקיי אוקיי' וסימן לנו לשבת, והתחיל לנסוע.
כעבור כמה דקות נעצר בפתחו של בית מלון קטן, ונכנס לחפש מישהו מהחברה ששמה רשום על השובר שלנו.

בחור ובחורה, עובדי חברת 'אנגקור טורס' היו מאד מופתעים לראות אותנו. שוב ושוב חזרה לנו ההרגשה שאנחנו נמצאים במקום שבכלל לא היינו אמורים להיות בו. עד מהרה הם התעשתו, והובילו אותנו אל דלפק הקבלה.
יעקב ניגש לבדוק את החדר ולוודא שיש בו מיזוג אוויר, וחזר עם פנים חמוצות.
דפקו אותנו, אני אומר לך, סידרו אותנו כהוגן! קופסת גפרורים החדר הזה! ולא נראה בכלל מלון 3 כוכבים כמו שהזמנו ושילמנו!
ובלי להתבלבל הרבה הוא ניגש לפקיד הקבלה וירה לו שאלה ישירה:
סלח לי, כמה כוכבים המלון הזה??
הפקיד קצת גימגם, וענה שזה בכלל גסט-האוס. אולי, הוא חושב, שיש לו שני כוכבים.
תכף ומיד עשינו סקנדל קטן, ודרשנו מנציגי החברה לקחת אותנו למלון שלושה כוכבים, כמו ששילמנו. הם ניסו להרגיע אותנו, כי באמת היינו עצבנים מאד, וביקשו מאתנו לשבת ולהמתין בלובי של הגסט-האוס, המשמש גם כמסעדה, בשעה שהם הולכים לטלפן לבנגקוק ולהבהיר את כל המצב עם ההזמנה שלנו.
ישבנו במסעדה, רעבים ועייפים, ומתלבטים אם להזמין משהו לאכול או לא. מצד אחד, לא אכלנו מארוחת הצהריים הפשוטה של לפני הרבה הרבה שעות, אבל מצד שני הרי החבילה שלנו כוללת ארוחות, ואולי תכף כל הטעות תתבהר וייקחו אותנו לסעודת פאר.
ומצד שלישי, מי שמתיישב לאכול בנחת, סימן שהוא לא לגמרי עצבני כפי שאנחנו רצינו להציג להם חזות נרגזת, אז בקיצור, התאפקנו וישבנו במסעדה בלי אוכל, בפנים זעופות.

הבירורים לקחו להם שעה ארוכה. אבל בסופו של דבר הם חזרו, והודיעו שהם מתנצלים על אי ההבנה, ושעכשיו הכל בסדר, ובבקשה בואו אתנו, אנחנו לוקחים אתכם למלון שלכם.
שמחים שתלאותינו הגיעו אל קיצן, יצאנו בעקבותיהם החוצה, מחפשים בעינינו את ההסעה.

חוץ מכמה טוסטוסים, לא נראתה שום מכונית באופק, ולקח לנו כמה דקות להבין שאמצעי התחבורה שהם מתכננים עבורנו הוא באמת קטנוע...
שוב התחוללה מהומה קטנה, כשיעקב מסרב בכל תוקף לעלות על הדבר הזה, ואילו אני נעה בין רצון להתפוצץ מצחוק לבין שיקשוק קל של פחד, כי מה לי ולטוסטוסים...
ועוד עם תיקי היד שלנו, ותיק המצלמות... ושני בקבוקי מים מינרליים..
הקמבודים לא הצליחו להבין מה אנחנו עושים עניין מכלי התחבורה הסטנדרטי הזה שלהם, וניסו לשכנע אותנו שכאן כולם נוסעים כך.
אני שתקתי, והייתי מוכנה לוותר, אבל יעקב לא הסכים בשום אופן, ודרש שיביאו טקסי.
אין טקסי, אין, בשעה כזאת. תראה, הכבישים ריקים - אתה רואה טקסי? ענו לו.
באמת, בעשר בלילה, סיאם ריאפ רדומה לגמרי, כמעט ולא היתה נפש חיה על הכביש.
תביאו טוק-טוק!
אין, כולם ישנים!!
נלך ברגל!!
אי אפשר, המלון רחוק!!
לא אכפת לי, תמצאו פתרון. אני לא עולה על קטנוע, עם כל המחיר הגבוה ששילמנו.
שוב שלפנו את הניירת שלנו, והראינו להם כמה שילמנו על טיול ה - V.I.P הזה. הבחורה התחלחלה - הסתכלה על המחיר ששילמנו עבור כל אחד, ושאלה בתדהמה: זה עבור שני אנשים, כן??
לא! ענינו לה. זה עבור בן אדם אחד!! תכפילי בשניים!! ותוסיפי עוד 4% תוספת, כי שילמנו בכרטיס אשראי!!
סוף סוף היא הבינה כמה הסוכן התאילנדי המניאק מרוויח על השירותים שהוא קונה ממנה...

כשהיה ברור לנו שאין שום אמצעי תחבורה חלופי, דיברתי על לבו של יעקב שיפסיק להתעקש ויהיה קצת ספורטיזי... הוא המשיך להביע מחאות, אבל התרצה.
שתדעי לך שאני נגד זה, אני עולה על הדבר הזה רק בגלל שאת מבקשת, אבל אני לא אחראי אם יקרה משהו! מה כבר יכול לקרות, מיליוני אנשים נוסעים כל יום על טוסטוס ולא קורה להם כלום...

עלינו, כל אחד מאחורי הנהג שלו, כשהתיקים שלנו תלויים לנו מן הצד. אני, שלא ידעתי אם זה בסדר לאחוז במותניו של הבחור שנוהג אותי, חיפשתי איפה להחזיק, ובעיוות קל של הגוף הצלחתי להעביר ידיים אחורה ולהחזיק חזק בקצה המושב מאחור.
לפני שיצאנו לדרך, יעקב הזהיר את הנהג שלי שייסע לאט לאט, והלה לקח את זה ממש ברצינות וזחל על הכביש במהירות של הליכה, מה שרק האריך בשבילי את הסיוט, ופתח פער גדול בינינו לבין הטוסטוס של יעקב שנעלם באופק, והוסיף לי דאגה...
אבל כעבור חמש דקות נסיעה, החליק הטוסטוס לפתחו של מלון מפואר, ויעקב ואני השתחררנו מהמתח של הנסיעה בפרץ של צחוקים, ובהרגשה שהנה, סוף טוב הכל טוב...

אבל אנחנו רעבים.... מה עם הארוחה?
נציגי החברה שוב נדהמו.
ארוחה? עכשיו? מה, לא קיבלתם ארוחת ערב בדרך לכאן? המיניבוס תמיד עוצר במסעדה, בערך בשבע בערב, ויש לנו שם סידור אתם שהם נותנים ארוחה לנוסעים שלנו!
הוא לא עצר, ולא קיבלנו, ולא אכלנו, ואנחנו רעבים!!
שוב הם עושים ביניהם התייעצות ארוכה. מסעדת המלון כבר סגורה, השעה עשר וחצי בלילה.. אולי במרכז העיר יש משהו פתוח.
טוב, בואו, ניקח אתכם העירה, נקווה שנמצא מסעדה פתוחה בשעה הזאת, הם אומרים לנו.
ברגל? אנחנו שואלים
לא, על הטוסטוס! הם עונים.

כמובן שויתרנו על הארוחה, והלכנו לישון רעבים.
אבל זה באמת היה קץ התלאות שלנו. כי למחרת בבוקר, ועד סוף הטיול, הכל דפק כמו שעון, והם באמת יותר מהשתדלו לרצות אותנו ולפצות על ההתחלה העגומה.
למרות שהזמנו סיור משותף, באוטובוס, הם שלחו לנו טויוטה קורולה ממוזגת, עם נהג צמוד ומדריך פרטי מצויין, שליוו אותנו לאורך כל הטיול, בקצב שלנו, עצרו איפה שביקשנו, ובכלל עשו לנו את קמבודיה לחוויה מיוחדת במינה.

~~~~~

סיאם ריאפ היא עיר קטנה שנמצאת בתנופת פיתוח אדירה.
היא משמשת נקודת המוצא לטיולים במקדשי אנגקור הפזורים בסביבה, והיא מושכת אליה עשרות אלפי תיירים. יש בה בתי מלון רבים, מכל סוג ולכל תקציב, ביניהם כמה מפוארים במיוחד.

הקמבודים אוהבים למנות את מקדשי אנגקור ברשימת פלאי העולם. מאחר ואני לא ממש יודעת בעל פה מה הם או מי הם שבעת המופלאים, אז יתכן שהם צודקים. אחרים משווים את חשיבותם של המקדשים האלה לחשיבותן של הפירמידות במצרים, ויש אף האומרים שכמות האבן שהשתמשו בה לבניית מקדשי אנגקור, גדולה מכמות האבן של הפירמידות.
המקדשים באמת מדהימים.
חלקם השתמרו טוב יותר וחלקם פחות. אחד או שניים היו בכלל חבויים במעבה הג'ונגל, והתגלו רק לפני כמה עשרות שנים. ברובם מתנהלות עבודות שימור ושיחזור גרנדיוזיות, על ידי משלחות מגרמניה, צרפת ויפן, בתקציבי ענק של עשרות מיליוני דולרים.
חלק מן המקדשים נראים ככה, שכובים על הקרקע:

ca1-12

מומחים יפנים פירקו אותם, כמו שמפרקים חלקי פאזל, כל הנתונים הוכנסו לתוכנת מחשב מתוחכמת שסרקה וסיפררה כל אבן, ועכשיו מרכיבים את הפאזל מחדש, עם חיזוקים ושיטות מיוחדות שיאריכו עמידותם.
בסיום העבודה, האבנים האלו יצטרפו לכלל מקדש, כמו זה שבתמונה הבאה, שעבר טיפול דומה

ca1-13:

המקדשים ענקיים!
ויש עשרות, פזורים ברדיוס של כחמישים ק"מ מסיאם ריאפ.
אנחנו ביקרנו רק בחשובים שבהם: אנגקור תום, אנגקור וואט, באיון, בא-פון, תא-פרום ועוד כמה.
הסיורים במקדשים לא קלים. מדובר במתחמי ענק, כל מקדש משתרע לאורך ורוחב כמה קילומטרים. לפעמים, בין הכניסה המזרחית ליציאה המערבית יש שלושה ק"מ! ובתוך המתחם - עשרות מבנים. הכל בנוי במפלסים שונים, וכל הזמן צריך לטפס מדרגות ולרדת במדרגות ולעלות שוב וחוזר חלילה.
הדבר הזה מצריך כושר... ואם להוסיף לזה את השמש היוקדת ללא רחמים, ואת הלחות הנוראה, זה באמת מאמץ אדיר לגוף. בסוף היום נופלים מהרגליים עם הלשון בחוץ, ובשלב מסויים אני כבר כמעט והתמוטטתי לגמרי וביקשתי מהמדריך לקצר. הוא ממש נעלב, ולא ויתר. הסביר לי שתכף מגיע החלק הכי חשוב, שאנשים מגיעים מכל קצוות העולם לראות, והנה את כבר כאן כל כך קרוב, ולא רוצה לעשות עוד קצת מאמץ?! ננזפתי קשות, והמשכתי בשקט, אבל הוא בהחלט לקח את זה לתשומת לבו והתחיל קצת לצנזר. אחרי הכל, מי אמר שצריך לראות כל אבן ואבן? 80% לא מספיק?

קשה לי להגיד איזה מקדש הרשים אותנו יותר מכל. לכל אחד היה את הייחוד שלו.
באיון למשל, זה מקדש הפרצופים. למעלה ממאתיים, 226 אם אינני טועה, פרצופים של אלים ומלכים מגולפים על מגדליו השונים של המקדש, חלקם השתמרו טוב יותר וחלקם פחות.
הנה כך נראה חלק מן המקדש מרחוק, הפרצופים מפוסלים על כל ארבעת הצדדים של כל מגדל

ca1-14:

וככה נראה פרצוף שכזה מקרוב יותר:

ca1-15

אחר כך יש את המקדש שהג'ונגל השתלט עליו - עצים ענקיים, עם שורשים אימתניים צומחים מעל ומתוך גגות המבנים ויוצרים מראה מדהים של טבע המשתלט על הדומם ומשאיר אותך פעור פה לחלוטין. ככה נראים למשל שורשי העץ שהשתלטו על מקדש

ca1-16:

זה מה שרואים מבחוץ, מחוץ למבנה. אבל השורשים האדירים גם חדרו פנימה, לחלל המקדשים, וזרעו שם הרס והפכו את פנים המקדש לגל אבנים, מתוכם משתרגים שורשי-משנה.. פשוט מדהים.

ca1-18ca1-17

חוץ משורשים מפלצתיים, יש לעצים האלה גם גובה בלי עין הרע..... אתה מרים ראש לשמיים ומקבל נקע בצוואר ובקושי מצליח לראות את הצמרת

ca1-19...

המקדשים מרשימים מאד בתור מכלול, מבחינת הגודל, ההרמוניה, ההוד שהם משרים על כל העומד בצילם. אבל בתוך כל מקדש, יש גם שפע של פרטים מדהימים: פיסול מרהיב, גילופים עדינים, עושר של סצינות ומראות שפשוט לוקחים אותך, בממשיות שלהם, חזרה אי שם למאה השתים עשרה, לתקופה בה הם נבנו ושימשו אבן מושכת לאלפי מאמינים.
אביא רק דוגמה אחת או שתיים, כי אחרת הדף הזה לא יעלה לאוויר מרוב כובד

ca1-20..

ca1-21

אנגקור וואט הוא גולת הכותרת של האיזור, ולמעשה הוא שפרסם את קמבודיה ומקדשיה בעולם כולו. התחושה של לעמוד שם מולו, היתה דומה לתחושה שהיתה לנו כשעמדנו מול הטאג' מאהאל באגרה. זה פשוט מהלך עליך קסם, ואתה משפשף את העיניים כדי לראות שבאמת אנשים בנו דבר כזה במציאות, וזה לא רק תעתוע דמיון או חלום

ca1-22:

אנגקור וואט הוא מתחם ענק, ולוקח שעות על גבי שעות לסייר בו. כל הקירות הפנימיים מגולפים בסיפורי המיתולוגיה של הראמאייאנה והמאהאבראתה, ובשבילי זו היתה ממש חוויה מיוחדת. לא מזמן סיימתי לקרוא את הכרך עב הכרס של המיתולוגיה הזאת שקניתי לי בהודו, והנה כל הסיפורים הפנטסטיים קרמו צורה והופיעו לנגד עיני בפיסול מרהיב: כאן ראמה מציל את סיטה מידי ראוואנה, וכאן גארודה מראה לראמה ולאחיו לאקסמאנה את הדרך להיחלץ מן הג'ונגל ועוד ועוד.
איזה עושר של פרטים מפוסלים, לאורך קילומטרים!!

זוהי למשל האפסארה, (APSARA - the celectial dancer ) הרקדנית השמיימית. באנגקור וואט היא מופיעה בפיסולים ובגילופים בלא פחות מ - 1635 ואריאציות שונות, מעשה אומנות כליל יופי של שלמות ותנועה באבן

ca1-23..

הלכו הקמבודים ו'תירגמו' את האפסארה לצורה מודרנית, ובאחד הערבים הלכנו לצפות במופע ריקודים של אפסארות, שלא ממש היו שמיימיות כמו המקור, אבל בכל זאת היה נחמד..

ca1-24

ניסינו לסכם לעצמנו את חווית קמבודיה, והגענו למסקנה שהיה מאד מאד שווה, למרות הדרך הנוראה, ומזל שהחלטנו לקחת את הסטיה הקצרה הזאת מן המסלול המתוכנן.
ראינו ארץ עניה, אבל עם עוני ממש אמיתי. דלות משוועת.
פגשנו עם קשה, לא הכי קל לתקשר אתו, וסליחה על ההכללה - אבל האנשים נראים קצת אלימים. לא כמו התאילנדים הנחמדים והמחוייכים. לקמבודים יש תווי פנים קשים, ולא יפים. ושוב סליחה על ההכללה, זה ממש לא 'מדעי' מה שאני אומרת, אלא סתם מביא את התרשמותינו. לנשים שלהם חסר את החן והעידון של התאילנדיות, הן הרבה יותר נוקשות.
סדר ונקיון הוא לא הצד החזק שלהם, אם בכלל יש להם איזהשהו צד חזק.
האוכל שלהם די דומה לתאילנדי, אבל בלי עושר הטעמים והתבלינים. הם לא אוהבים חריף, מה שמאד התאים לנו, אבל בסך הכל האוכל די תפל.
הם מצטיינים באפיית באגטים!! מורשת לשלטון הצרפתי בן 90 השנים ששרר שם. המבוגרים, עדיין יכולים לקשקש כמה מילים בצרפתית, אבל מי צריך צרפתית כשיש באגט פריזאי כזה...

ויקר בקמבודיה!! יקר מאד!!
הם כנראה יודעים שהמטבע שלהם, ריאל, לא שווה כלום. אז כל המחירים נקובים או בדולרים אמריקאים, או בבאטים תאילנדים. כאילו להגיד - אנחנו יודעים שמי שמגיע הנה בא לשהיה קצרה ביותר, ולא שווה לו בכלל להתעסק עם החלפת כסף. אז הנה, נעשה לכם חיים קלים, תשלמו במה שיש לכם. ורצוי בדולרים, וכמה שיותר...
אין שום דבר שעולה פחות מדולר, כי מה, הם יתחילו להתעסק עם סנטים?
וככה בקבוק מים, שבתאילנד עולה 5 באט, כאן עולה דולר אחד, או בתרגום שלהם לבאטים, לפי שער שלא מופיע בשום בנק בעולם - 50 באט.
פי עשר.
וכל השאר - בהתאם.. יקר יקר , ונועד לסחוט את לשד עצמותיו של התייר..
מישהו שדיברנו אתו על זה, הודה שזה יקר מאד, והם מודעים לעובדה שבתאילנד למשל אפשר לקבל הכל יותר טוב והרבה יותר זול, אבל להם אין אנגקור וואט... וחוץ מזה, הוא הוסיף ואמר:
אנחנו עניים נורא. ואתם תיירים מלאי כסף, מעצם העובדה שיש לכם מספיק כדי לטייל מחוץ לארצכם. אז מה יש אם תעזרו לנו לשקם את כלכלת ארצנו, ותשלמו כמה שיותר?
וואלה, הגיון צרוף..
אבל הם יצטרכו עוד הרבה הרבה הרבה תיירים, שישלמו הרבה הרבה הרבה דולרים, כדי להצליח להעלות את המדינה ההרוסה שלהם על דרך המלך מחדש.
יעקב לא התאפק ושאל מה עלה בגורלו של העריץ, פול פוט, שהחריב את הארץ הזאת. חשבנו לשמוע שאולי הוא נרקב בבית כלא, או הוצא להורג אחרי המהפכה שסילקה אותו מהשלטון. אז לא. הוא פשוט מת בשיבה טובה בביתו בפנום-פן ב-1998, והיה כלא היה.
ובבנין קמבודיה ננוחם.

אוי, ושניה לפני שאני מסיימת, אני מוכרחה לספר לכן, אחיותיי הבנות, שהגברים הקמבודים מתחרים בכולנו בטיפוח ציפורני הידיים!! בלי אקריל ובלי בנייה ובלי הדבקה, כל גבר קמבודי מתהדר בשתיים-שלוש ציפורניים ארוכות בכל יד. כל אחד מחליט כמה, אף פעם לא כל היד, אבל לא פחות מאחת בכל יד. ציפורן ארוכה, טבעית, נקיה ומטופחת, משוייפת יפה יפה לשפיץ מעוגל.
לנהג שלנו היו שלוש ציפורניים ארוכות בכל יד, וכשהוא הניח את ידיו על ההגה - זה היה מראה שדרש תמונה!
התחננתי ליעקב שיצלם, אבל הוא טען שזה יביך את הבחור ואולי אפילו יפגע בו, וככה תצטרכו להיעזר רק בדימיונכם כדי לראות את היד המטופחת של הגברים הקמבודים...

אז יאללה, אני רצה לאינטרנט לבדוק אולי סוף סוף הגיעה הויזה לאינדונזיה??
להשתמע!

 

 

 

תגובות 

 
0 # למה מעט תמונותחזי 2011-10-16 08:20
ציפי ליותר תמונות כמו תיאלנד .אך מעט תמונות ורק פרק אחד אין המשך?
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת