wellness5

שוב בנגקוק


יום רביעי,25.12.02

כן, אנחנו עדיין בבנגקוק....
וכמו שהדברים נראים, אז כנראה לעוד הרבה זמן.....

הויזה של יעקב לאינדונזיה עדיין לא הגיעה.
ביקרנו אתמול בשגרירות האינדונזית, לראות אם ניתן לזרז משהו.
מה אגיד לכם, לא בדיוק הרגשה נעימה להחזיק דרכונים ישראלים בתוך המתחם המוסלמי הזה... ישבתי שם באולם ההמתנה די מצומררת.

היי, לפני שתשלחו אלינו אימיילים מודאגים ששואלים מה בכלל איבדנו שם ולמה אנחנו נוסעים למדינה מוסלמית, ועוד עויינת, אני אמהר להרגיע שאנחנו נוסעים רק לאי באלי, ובאלי היא ממש לא אינדונזיה המוסלמית. זה אי מיוחד במינו, עם תושבים באלינזיים, פולינזים במקור, עם דת לגמרי אחרת, שפה אחרת, ותרבות אחרת - מדהימה. זו מין מובלעת שקטה ויפיפייה, ואנחנו טסים לשם ישירות, בלי לעבור בחלקים המוסלמיים של אינדונזיה. אז אין מה לדאוג.
וחוץ מזה, באלי כבר קיבלה את מנת הטרור שלה לפני כמה חודשים...

הבעיה היא רק שהויזה לא נראית באופק.... דני, הבחור שקיבל טונה כסף כדי לסדר לנו אותה, נעלם אי שם בהודו, לא שמענו ממנו למעלה משבועיים, הוא לא עונה לאימיילים, בפלאפון יש רק מענה קולי וההודעות לא זוכות להתייחסות, בבית בבאלי אין תשובה, בקיצור - הברזה מהסרטים.
מאחר ולאינדונזיה אין קשרים עם ישראל, לפחות לא מעל לפני השטח - כי מתחתיו יש ויש - אז אי אפשר סתם כך לבוא לקונסוליה ולהגיש בקשה לויזה. צריך שיהיה לך מכתב הזמנה של מישהו מקומי שמזמין אותך וערב לך, ובגלל זה נזקקנו בכלל לשירותיו היקרים של הבחור הזה. את אישור הויזה שלי הוא הספיק לשלוח אלי עוד לפני שנעלם, והבטיח שזו של יעקב תהיה מוכנה 'עוד השבוע'..
בהתחלה התעצבנו, אחר כך דאגנו, אחר כך רתחנו ואחרי שנרגענו החלטנו שהכל מן השמיים - כנראה רוצים לתת לנו הזדמנות לבקר בעוד מדינה. אז נסענו לקמבודיה, בטוחים שכשנחזור - כל מה שצריך יהיה זה להדפיס את האישור שבטח כבר התקבל באימייל, ולרוץ לקונסוליה לקבל חותמת. אבל כשראינו שעדיין אין כלום ממנו, כמעט התפוצצנו מכעס, שעזר לנו כמו כוסות רוח למת.

החלטנו, בלית ברירה, לתת לזה עוד כמה ימים, והימים נוקפים - וסימן חיים עדיין אין...
אחנו לא יודעים מה לחשוב על זה, ומשתדלים לא לחשוב עליו רק דברים רעים, כי אולי קרה לו משהו נורא שמונע אותו מליצור קשר ומלעמוד בהתחייבויות שלו. בינתיים הוא נהנה אצלנו מן הספק, עד שנשמע מה קרה..

אנחנו נכנסים כאן לאיזו שגרת-עצלתיים בנגקוקית, שורפים כאן זמן, וכסף.... לא ממש סובלים..
ואומרים כל הזמן - כל עכבה לטובה....
ויש לנו כמה וכמה דוגמאות לכך שבאמת כל עכבה לטובה.
הנה, למשל, לפני כמה ימים תפס את יעקב, שוב, כאב שיניים נורא.
כמה שהיינו ילדים טובים והלכנו לביקורת אצל רופא השיניים בארץ לפני שנסענו, זה לא עשה רושם על השיניים בפה של יעקב, שיש להן רצון עצמאי משלהן... אחת תקפה אותו בברוטליות כשהיינו בהודו, סיפרתי אז על רופאת השיניים שודדת-הדרכים שטיפלה בו בגואה..
והשניה החליטה למרר לו את החיים כאן בבנגקוק.
מזל שזה כאן, ולא באיזה חור נידח בפאסיפיק...

מיד ביררנו איפה יש מרפאת שיניים הכי טובה, וכל התשובות הובילו אל בית החולים האמריקאי ברחוב סוקומוויט. שמנו פעמינו לשם, ונדהמנו ממה שמצאנו:
קומפלקס כזה יוקרתי ומפואר של שירותי רפואה מכל הסוגים, אפילו בארץ אין לנו... הכל נראה כמו מלון חמישה כוכבים, ענק, עם הרבה זכוכית ושייש ודלתות מסתובבות ושטיחים מקיר לקיר. אולמות המתנה עם כורסאות עור, ופינות אינטרנט בכל קומה. מקדונלדים וסטארבאקס ועוד כמה מותגים אמריקאים מובהקים, הופכים את המקום למין אמריקה קטנה..
הכל ממחושב, הכל זורם חלק. כולם מדברים אנגלית. והטיפול - המילה האחרונה שיש בכל תחום!

אז אתמול עקרו ליעקב את השן הסוררת, טענו שאין טעם לעשות עליה טיפול שורש.
הרופא אמר ליעקב שהוא יהיה חייב לעקור גם את זו שלידה, כי בהיעדר תמיכה היא תיפול מהר מאד, אבל יעקב סירב לוותר על שתי שיניים... מה, הוא יחזור להיות כמו תלמידי כתה א' שהעכבר גנב להם בלילה את השיניים??
מהר מאד הוא נוכח בטעותו, כי השן באמת מתנדנדת... ובטוח שאם לא יטפל בה עכשיו, אז זה יתפוס אותו עם כאבים ואולי סיבוכים דווקא ברגע הלא מתאים, כשנהיה במקום שאין בו ציוויליזציה..

אתמול בלילה התקבלה החלטה, לעקור גם את השן השניה, ולנצל את השהות הארוכה, שממילא נכפית עלינו כאן בבנגקוק, כדי להרכיב כתרים במקום השיניים החסרות.

אז הנה, זו העכבה שיצאה לטובה...
נשאר כאן עד שיסתיים טיפול השיניים, ובינתיים אין ספק שהויזה תגיע...
וחוץ מזה, בין טיפול לטיפול, אנחנו שוקלים גיחה קצרה למדינה נוספת, אולי בורמה.
עוד מעט נעשה את הבירורים הדרושים ונראה אם זה רעיון ישים...

אז זהו, זה היה עידכון קצר מן ה'חזית'...
מקווה שיהיה לי בקרוב מה לספר ולהראות..
ואם לא תהיה בורמה - אז יש עוד המון שלא סיפרתי על בנגקוק, כך שבכל מקרה יש למה לצפות...
להשתמע!

יום שלישי, 21.1.03

הייייייי, הלו הלו לכולם!!

אז הנה אנחנו שוב כאן בבנגקוק.....

מה זה התגעגענו!!!
נסענו למשך כשלושה שבועות למיאנר (בורמה) וחזרנו עמוסים בחוויות.

מינמאר מנותקת לגמרי מן העולם החיצון... אינטרנט לא קיים בה. ואם קיים, בדרך זו או אחרת, הוא לא נגיש לאנשים פשוטים מן הישוב, או לתיירים..
יש שם איזה מין דבר מצחיק שנקרא 'שירות אימייל', ואני אספר עליו באחד הפרקים, אבל למעט שיחת טלפון אחת יקרה להחריד אל בני המשפחה, ולמעט ערוץ TV5 הצרפתי בכבלים, (למה דווקא זה? אין לי צל של מושג..) שמרבית הזמן ריצד על המסך בצורה שאי אפשר היה לקלוט מילה - באמת היינו מנותקים לחלוטין.

אבל איזו ארץ מדהימה היא המינמאר הזאת !! איזו חוויה נפלאה עברה עלינו..... עוד מעט תוכלו לחלוק אותה אתנו.. לפחות בקריאה, ובצפיה בתמונות..

 

אנחנו עייפים, אבל מאושרים...
אנחנו מקווים להכנס עכשיו לאיזו שגרה בנגקוקית נעימה, בהמתנה לסיום טיפול השיניים של יעקב.
חוץ מזה, התבשרנו שהויזה לאינדונזיה אושרה, ובימים הקרובים ניגש לקונסוליה לממש אותה.

ובינתיים?
הרבה מנוחה שאנחנו זקוקים לה, כי המסע במינמאר היה די מפרך בנסיון להספיק הרבה..
כתיבה, קריאה, והמתנה לבתי גיליה שמצטרפת אלינו בעוד שלושה ימים... איזה כיף!!!!!

אז זהו, קצת רגיעה לא תזיק לנו עכשיו...
אם יהיה לי מה לספר על השהות שלנו בבנגקוק - אספר כאן. אבל נראה לי שבימים הבאים אתרכז דווקא בלהביא הנה את כל חוויות מינמאר, אז אל תשכחו לבדוק את העידכונים!!
(כן, כן, יובל... רשימת תפוצה וכו', אני זוכרת... רק תן לנוח קצת..:-)

ולכל שולחי האימיילים ולמגיבים, אני מקווה להתייחס בימים הקרובים לכל!


יום חמישי, 30.1.03

אז שלום שלום לבנגקוק, ובכלל לתאילנד!!

מחר בבוקר אנחנו סוף סוף טסים לאינדונזיה.....
ועם כל ההתרגשות שבנסיעה ליעד חדש, בכל זאת יש איזו נימה של עצב בגלל הפרידה מבנגקוק..
העיר הנפלאה הזאת היתה לנו כבית במשך למעלה מחודשיים, והתרגלנו כל כך לשיגרה היומיומית..

את הימים האחרונים כאן בילינו עם בתי, גיליה, שהגיעה הנה כמדי שנה 'לחופשת החורף' הארוכה שלה. מדי שנה היא בורחת מהקור הירושלמי ובאה לחרוף את החורף שלנו בתאילנד. עם השנים היא הפכה להיות כאן בת בית בתאילנד.

th7-1

..

ואלמלא הבאתי אותה אני עצמי לאוויר העולם, בבית חולים 'שערי צדק' בירושלים, הייתי יכולה להשבע שהילדה הזאת היא בנגקוקית מבטן ומלידה..
דוברת תאית שוטפת, שהפילה אותנו מהכסא והעלתה חיוכי הערצה על פניהם של בני שיחה התאילנדיים, היא הובילה אותנו כאן בכל הסימטאות והמבוכים, והמסעדות והחנויות, ודוכני האוכל ובתי הקפה, שאנחנו אפילו לא ידענו על קיומם..
זה רק עושה את הפרידה קשה יותר, גם מהעיר וגם ממנה...

אבל, טבעם של הדברים הטובים להיגמר, ואנחנו מקווים שזה על מנת לפנות מקום לדברים חדשים, אולי טובים יותר... אני מתרגשת מאד להגיע כבר לבאלי, אשר בפעם הקודמת שהייתי שם נשבעתי שהיא המקום הכי מקסים עלי אדמות...
ישבנו אתמול עם גיליה עד השעות הקטנות של הלילה, וקיבלנו ממנה הנחיות מדוייקות ותזכורות על באלי - איפה לישון ואיך לנסוע, ואיפה למסור כביסה, ואיזה מנות להזמין באיזו מסעדה...
אם היא לא נולדה בבנגקוק, אז היא בטח נולדה בכפר לגיאן, בדרום באלי...
כן, כן, אני מעריצה את הבת שלי. אז מה... אסור :-) ??

יקח לנו כמה ימים להתמקם בבאלי, אבל העידכון לא יאחר להגיע, אני מבטיחה..
ובינתיים, אני מזכירה למי שרוצה לקרוא על מסענו במינמאר - יש כבר 9 פרקים שעלו לדף, והיד עוד נטויה, יש עוד שלושה בדרך... אפילו אם אין לכם בתכנית לנסוע מחר בבוקר למינמאר, כדאי לקרוא ולראות את התמונות המדהימות...

אז להשתמע מבאלי!

לפרק הקודם                                לכל פרקי היומן של תאילנד