wellness5

קו פי פי


יום שבת, 7.12.02

אני יודעת שבסוף לא יאמינו לי... כמו להוא שכל הזמן צעק 'זאב, זאב'...
כי לכמה מקומות כבר אפשר לקרוא שוב ושוב גן עדן??

אבל הפעם, באמת, אני נשבעת שקו פי-פי היא גן עדן אמיתי!! ויש המון תמונות כדי להוכיח!!
יעקב השתולל כאן עם המצלמות, מנצל את העובדה שאין פילם ולא צריך לדאוג לעלויות של פיתוח.
'נמחק את מה שלא צריך', הוא אמר. אבל איפה!! אין לב למחוק אף תמונה.
אחת יותר יפה מהשניה, וההארד דיסק שלנו עוד מעט ויתפקע..

~~~~~
אחרי שנפרדנו מאבא שלי ומעמית, שחזרו ארצה, לא יכולנו עוד להשאר בקו סאמוי.
היתה מין ריקנות כזאת אחרי עזיבתם, והיינו חייבים לנסות למלא את החלל שנוצר, על ידי נסיעה למקום חדש והרפתקאות חדשות.
וככה, בבוקר המחרת שלאחר הפרידה, יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מצ'אוונג ביץ', בדרכנו לחוף המערבי של תאילנד, כשאנחנו עושים שימוש באמצעי תעבורה מגוונים: ביום אחד נסענו בטנדר שירות, באוטובוס, באוניית מעבורת ענקית, שוב באוטובוס, אח"כ במיניבוס, לאחריו שוב עלינו על ספינה, ובסופו של דבר נחתנו על החוף של קו פי-פי.

ההלם הראשון היה הגשם הכבד שקידם את פנינו.
מה זה צריך להיות?
אמרו שבחוף המערבי נגמרו כבר המונסונים... יתכן שסחבנו אותם אחרינו מקו סמואי?

ההלם השני - המון האדם שקיבל את פנינו...
כ-ו-ל-ם סוכני תיירות באי הזה!!
שרשרת אדם צפופה התחילה במדרגות היורדות מן הספינה, ונמשכה לאורך כל המזח, עד לחוף.
כל אחד החזיק בידו ערימת קטלוגים צבעוניים של בתי מלון, ומפות גדולות של האי מצופות בלמינציה, עליהן הוא הצביע והראה את המיקום המדוייק של כל אחד מבתי המלון אותם יש לו להציע.

לזכותם ייאמר, שהכל נעשה בצורה מאד מסודרת ומתורבתת, בלי התנפלות המונית, ובו במקום החלטנו שבמקום להתנגד לשיטה ולסרב לה, ננסה דווקא להיעזר בה.
תכניתנו המקורית היתה להגיע, להתמקם עם התיקים באיזה בית קפה, ואז אחד מאתנו יילך לחפש מלון מתאים בסביבה. אבל לנוכח המוני התיירים שנשפכו מן הספינה אל החוף, ולנוכח הגשם השוטף - הבנו שזו תכנית לא ריאלית, כי מהר מאד או שנמצא את עצמנו ללא חדר בכלל, או שכל החדרים הסבירים כבר ייחטפו ואנחנו נצטרך לשלם תקציב של שבוע שלם עבור לילה אחד..

התחלנו לנהל משא ומתן עם בחורה נחמדה עוד לפני שרגלינו דרכו על החוף, וקיבלנו שוק מן המחירים בהם היא נקבה.
קו פי-פי יקרה אש!!
בעיקר בדצמבר, שיא העונה.
קראנו על זה אמנם בלונלי פלאנט, אבל מסתבר שהפעם התנ"ך הזה קצת פישל ולא היה מעודכן. המחירים הרבה הרבה יותר יקרים ממה שרשום בו.

בסופו של דבר הצלחנו למצוא משהו, יקר בהרבה ממה שתיכננו, וגבוה יותר מכל מה ששילמנו עד כה בתאילנד, כולל מלונות הפאר ששהינו בהם, אבל לא נראה שהיתה לנו ברירה אחרת.

הבחורה הובילה אותנו למשרד שלה, מין חנות כל-בו על החוף, דומה לעשרות חנויות אחרות מימינה ומשמאלה, שמשמשות בבת אחת כסוכנות נסיעות, משרד להחלפת כסף, מרכז תקשורת של טלפונים ואינטרנט, קיוסק למכירת משקאות קרים, ובטח עוד כמה עיסוקים שלא התעמקנו בהם.
משהו בבחינת 'כל אחד עושה הכל', ופרנסה יש כאן בשפע, לכולם.

כשהבוס שלה התעקש לדעת כמה ימים אנחנו מתכוונים להשאר, ודרש תשלום מראש עבור כל השהייה, עוד אפילו לפני שנראה בעין את המלון - כמעט פוצצנו את כל העיסקה, והוא היה אדיש לחלוטין, בכלל לא הזיז לו.. עשרות תיירים אחרים עמדו בתור אחרינו.. מה אכפת לו ממי הוא מרוויח את הכסף, מאתנו, מהם.. בכלל לא חשוב, העסקים מצויינים כאן בקו פי-פי, וכולם שבעים עד הגג..

הבחורה החביבה, שכנראה עובדת על אחוזים, ראתה איך העמלה שלה בורחת לה מבין הידיים, ותיווכה בינינו לבין הבוס הקשוח, שיניח לנו לשלם במלון.
למזלנו הטוב, הוא התרצה, והם ביקשו שנמתין בצד, כי המלון שולח את אחד העובדים שלו לעזור לנו עם המטען.

כעבור מספר דקות, הגיע מישהו עם מין עגלה-מריצה כזאת, עליה העמיס את התיקים, הגיש לנו מטריה ששם המלון מוטבע עליה, איזו מחשבה יפה על טובתם של הלקוחות.. ואמר שיש לנו בערך 5 דקות הליכה עד למלון.
זה המקום לציין שבקו פי-פי אין תחבורה ממונעת. שום כלי רכב יבשתי, מלבד שתי רגליים, ומעט אופניים.. כדי להתנייע לחלקים אחרים של האי, צריך לקחת סירה ולעשות זאת דרך הים.

הבחור הכניס אותנו דרך כל מיני סימטאות צדדיות של שוק, כדי לקצר את הדרך, ואנחנו רצנו אחריו מתנשמים ורטובים, מבוססים בשלוליות, ומנסים לעכל את המקום הזה שנפלנו אליו...

הבחירה של המלון היתה מצויינת. הוא ממוקם במרכז הרחוב הראשי, החדרים חדישים לגמרי, נקיים ללא רבב, והמזגן סופר מודרני וניתן לכיוונון.
במסעדת המלון, שגם הוא מתפקד כבית עסק ששולח ידו בכל תחום שאפשר להרויח בו גרוש מן התייר, מוצבות כמה עמדות אינטרנט, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לשתות את המשקה הראשון של הבוקר מול המסך - ממש כמו בבית? או לבדוק דואר לפני שהולכים לישון?? מאד נוח, ויקר פחד! אני חושבת ששילמנו שם על אינטרנט יותר ממה ששילמנו על הארוחות עצמן..

~~~~~

איך אפשר להסביר את המקום הזה, את קו פי-פי??
זה פשוט משהו מיוחד במינו..
גם כמקום, גם כתופעה.

למעשה זה לא אי אחד, כי אם קבוצת איים, כפי שאפשר לראות במפה בתמונה הבאה. אנחנו נמצאים על האי פי-פי דון, והמלון שלנו ממוקם משמאל לאיקס האדום שסימנתי, על רצועת היבשה הצרה המחברת בין שני חלקי האי

th5-1.

המיקום הזה פשוט מדהים!
תוך דקה אחת של הליכה, אנחנו מוצאים את עצמנו במפרץ הצפוני, על חוף מקסים שנקרא
'לו דאלאם'. ככה הוא נראה

th5-2:

אבל אם אנחנו מחליטים לצעוד מהמלון דווקא בכיוון ההפוך, אז תוך שלוש דקות הליכה, אנחנו נמצאים במפרץ הדרומי, על חוף אחר - מקסים לא פחות - שנקרא 'טון סאי'.
כאן נמצא גם הנמל הקטן אליו מגיעות אוניות המעבורת המביאות את טונות התיירים לקו פי-פי, וכאן גם המעגן של הסירות 'ארוכות הזנב' המשמשות כטקסי ימי ושבלעדיהן אי אפשר לזוז כאן

th5-3..

שימו לב לצבע המדהים של המים, אני עוד אחזור לנושא הזה שוב ושוב כי הוא פשוט שיגע אותי...

th5-4

קו פי-פי, כמו גם כל האיים האחרים בסביבה, הוא התפרצות של סלעים אדירי מימדים מתוך הים. כמעט לאורך כל קו החוף, יורדים המצוקים ממש עד המים. כמו כאן למשל

th5-5:

או כאן:

th5-6

במקומות בהם אין מצוקים תלולים, ויש רצועת חוף לבנה, התפתחו מרכזי תיירות - ויש כאלה בערך כעשרה מסביב לאי. אנחנו נמצאים על השניים המרכזיים, לו דאלאם וטון סאי, אבל מי שמחפש קצת יותר שקט ופחות המוניות - עולה מיד עם ההגעה לאי על סירת long tail, שלוקחת אותו לחופים היותר מרוחקים.

אבל מעבר לסצינת החוף והנוף, שהיא משגעת בפני עצמה, הבפנוכו התוסס של מרכז האי, הוא זה שעושה אותו לכל כך מיוחד.

רצועת היבשה הצרה שהראיתי במפה למעלה, מיתחם של בערך חצי קמ"ר, היא התגשמות החלום של כל תייר, היושב בבית ומפנטז על חופשה טרופית.

צפוף צפוף, ממש קיר צמוד לקיר, בנויות עשרות של חנויות מכל מין ומכל סוג, בתי קפה, מסעדות של כל לאום שיש לו נציגות מכובדת שם (החל ממסעדות איטלקיות וכלה באחת סקנדינבית. לא, אין עדיין ישראלית... ) בארים ופאבים ממש כמו בסוהו בלונדון עם בירה מחבית שנשפכת כמים, אולמות הקרנה לסרטים החדישים ביותר, חנויות להשכרת ציוד צלילה, דוכני פרי חתוך ומוכן, שייקים מטריפים, שיפודים על האש, חנויות אינטרנט, בתי מלון קטנים וגסט האוסים ציוריים, מכוני מסאג' מכל הסוגים, חנויות ספרים ובעצם, מה לא.
הכל כזה בקטן - לא חנויות ענק ואורות נוצצים, כמו שהיה בקו סמואי. משהו כמו שורת בוטיקים קטנים וחמודים, אינטימיים, בנויים בתוך תפאורה של יער טרופי גדול ומוצל, ודקלים מסוככים מלמעלה ויוצרים איזו אפלולית וקרירות גם בצהרי יום.
והאווירה פשוט מטרפת - לא מעט בשל המוני האנשים הממלאים את הרחוב ואת החנויות השונות.
אפשר להגיד שתנועת התיירים הזאת ממלאת את המקום בתוכן ונותנת לו חיים.
כמה אנגלים יש שם!!! ובליל השפות הסקנדינביות, לצד הגרמנית והאיטלקית, מתנגן מכל עבר.
ומה, כולם צעירים כאן!!!
שנות העשרים כאלה.
חבורות חבורות, וזוגות זוגות, להקות של בנות מצחקקות, ועדרים עדרים של גברברים חתיכים ושזופים. המתח המיני ממלא את האוויר, ושוק הבשר ממש לוהט.
המסיבות - סולידיות למדי ומתודלקות אך ורק בבירות - סמים ממש מחוץ לתחום כאן - נמשכות עד אור הבוקר, ולפעמים כשאנחנו מתחילים כבר להתעורר, באיזה חמש או שש בבוקר, אנחנו שומעים חבורת בריטים שתויים שרה ברחוב שירי מלחים באנגלית עתיקה...
הם בדרכם לישון, ואנחנו בדרכנו לקום.. זה מה שנקרא פער הדורות..

כמויות הבירה שזורמות כאן ממש לא ניתנות לתיאור.
לפני מספר ימים חל כאן יום הולדתו של המלך התאילנדי, שנתיניו פשוט מעריצים את הקרקע עליה הוא דורך. בהרבה מקומות היו חגיגיות ענק, בבנגקוק נערכו משתאות המוניים ברחובות כשאוכל ומשקה מחולקים חינם לכל החוגגים. אנחנו לא ראינו את כל זה, כי בקו פי-פי החגיגות התבטאו רק בדבר אחד: איסור על מכירת משקאות אלכוהוליים באותו ערב. זה הכל. בכל הבארים והפאבים וחנויות המינימרקט הרבות, הופיעו שלטים שעד חצות הלילה לא יימכרו שום משקה אלכוהולי. אבל התיירים האירופאים לא יתנו שיום הולדת של איזה מלך יקלקל להם את החגיגות. החל משעות הבוקר של אותו יום, אפשר היה לראות אותם צועדים בסך מן המינימרקטים אל חדריהם במלון, כשהם נושאים עשרות ארגזים של פחיות בירה, בתריסרים ובשישיות, וגם שקיות עם קרח לקירור.
שיהיה איך להעביר את היום...
כל היום השתיה היתה די מוצנעת, ובחצות - נפרץ הסכר, וברזי הבירה מהחבית חזרו שוב לעבוד...

הנה מקבץ תמונות בשביל לתת קצת מאווירת היום של המקום

th5-9th5-8

th5-7th5-10:

כן, רואים נכון שהרחובות די ריקים במשך היום. כולם - או ישנים, או מבלים על שפת הים.
אבל בלילה!!! הכל מפוצץ. במסעדות ובפאבים - אי אפשר לזרוק סיכה.
האוכל, פשוט מעולה. יקר, במונחים תאילנדים, לא ישראלים. אבל המנות גדושות ומציעות כל טוב, בעיקר פירות ים טריים בגודל ובמבחר שלא ראיתי כמוהם במקום אחר.

כבר משעות אחר הצהריים, מכינה כל מסעדה את תצוגת השלל הימי שלה, על שולחנות קטנים או סירות קטנות המוצבות בפתח. על רסיסי קרח מונחים דגים גדולים, סרטנים, חסילוני ענק, צדפות, דיונונים, כמה דברים לא מזוהים שאין לי שמץ מושג איך קוראים להם או איך אוכלים אותם, וגם כמה דגים קטנים פושטיים להשלמת התמונה, בשביל מי שרוצה לאכול קונבנציונלית..

אחד הפטנטים שלהם כאן, זה לעשות קומבינות של אוכל. למה שתצטרך להסתפק רק בסוג אחד של אוכל? כלומר, אם תזמין מנה שלמה של חסילוני ג'מבו, אז איך תטעם את הצדפות? אז הם פשוט מכינים כמה סוגים של 'מיקס', מסדרים יפה על צלחת גדולה, וככה מונחות על מצע הקרח ארוחות מוכנות: נתח של כריש, שני חסילונים, סרטן גדול אחד, דיונון אחד, כמה צדפות וכו' - ובמרכז הצלחת מתנוסס דגלון קטן ועליו כתוב מחיר הקומבינה. בכל צלחת השילוב הוא אחר, כדי להתאים לכל טעם - יותר צדפות, פחות חסילונים, או ההפך. אתה רק צריך להצביע על הצלחת המוצאת חן בעיניך, והיא מיד עושה את דרכה אל הגריל.

מחיר של צלחת כזאת בארץ למשל, היה עובר את המאה ש"ח בקלות, ובטח עבור מנה הרבה יותר מצומצמת. כאן המחירים נעים בין 350 ל - 500 באט. (הבאט והשקל הם בערך עשר לאחד, השקל הוא טיפה יותר, אבל לצרכי חישוב בגדול זה משהו כמו 35 עד 50 ש"ח ).
אז לכל מי ששואל למה אני אומרת שזה יקר, הרי אצלנו אפילו ארוחה בסטקייה בתחנת דלק עולה יותר, התשובה היא שבמסעדות שמגישות אוכל תאילנדי מבושל, מנה של 'נודל סופ' למשל עולה 35 באט, שזה עשירית המחיר. ומקבלים שם מנה שיכולה להפיל פיל: קערה ענקית של מרק מהביל, עם שפע של איטריות רחבות, המון ירקות ועשבים, ומלמעלה - מה שבחרת: נתחי עוף, חזיר, דגים או שרימפס או דיונון. ארוחה שלמה בתוך הצלחת. אם מוסיפים לזה מנה של אורז לבן - 10 באט - או אורז מטוגן, 20-30 באט, אתה פשוט מתפוצץ ולא יכול להכניס עוד כלום..

והאוכל טעים ------ לעילא ולעילא!!!
לא יודעת איך הם עושים את זה שייצא להם כל כך טעים.. אצלנו שמים מלח, פלפל, פפריקה, כורכום, אולי קצת אבקת מרק או אבקת שום.. כאן הם לא שמעו על זה. לצלחת המרק שתיארתי למעלה, שבדרך כלל נערכת ומתגבשת מול עיניך, הם מוסיפים לפחות 6-7 מיני תוספות שנותנות את התיבלון. פירורי שום, רטבים שונים מבקבוקים לא מזוהים, כוסברה קצוצה, ועוד. והכל מתחבר ביחד לטעם פשוט אלוהי!! יחד עם המרק מביאים לשולחן ערכת רטבים, לפחות 4-5 סוגים, רובם חריפים כמו מי אש. המקסימום שאני מוסיפה לפעמים זה רוטב סויה, אם חסרה לי מליחות, כי מלח זה לא דבר שהם מכירים או משתמשים בו. בהרבה מסעדות זה ממש סיפור להשיג מלחייה.

הנה למשל יעקב, מתענג בצהרי היום על בירה וצ'יקן נודל סופ...
תראו איזו שליטה הוא פיתח בצ'ופ סטיקס.. הוא ממש נעלב כשלא מגישים לו אותם

th5-11..

אבל איך הגעתי לכאן, הרי הייתי בדגים!
רציתי לספר שבפעם הראשונה בחיים שלי נתקלתי בכרישים פנים אל פנים, על מצע הקרח של כמה מסעדות בקו פי-פי..
אמאל'ה, איזה מין דגים אלה!!
היו כמה וכמה, אצל חלק מן המסעדות. כנראה הדייגים נפלו על להקה שלמה של כרישים באותו יום..
אלה שראינו לא היו גדולים מדי, משהו בערך בגודל של מטר ומשהו, כנראה בייבי-כריש.. הפה שלו הונח פעור לרווחה על מצע הקרח, וכל מי שרצה לדחוף אצבע ולמשש את השיניים החדות שלו הוזמן לעשות זאת. איזו אטרקציה זו היתה. דווקא באותו ערב יעקב השתחרר מעול המצלמות שהושארו בחדר, ולא יכולנו לצלם אותם.
למחרת בערב, חמוש בפלאשים והכל, יעקב יצא לחרוש את המסעדות כדי להביא תמונה של כריש - לשווא. על מצע הקרח היו מונחות רק השאריות של כרישי האתמול, שנתחים נתחים נבצעו מהם, והזינו את קהל החוגגים.. כמעט ולא נשאר מה לצלם...
והם הרי לא יביאו כריש חדש עד שיגמרו את הקודם.. אז נראה, אנחנו אורבים לזה.

מצד אחד, מתתי לטעום את בשר הכריש, זה נראה כזה עסיסי ויפה, אבל מצד שני נזכרתי שאני לא אוהבת דגים... ויעקב ממש שונא אותם. אז לאות סולידריות אתו, אני נמנעת מלבחור מסעדות מובהקות של מאכלי ים, אותם אני כן אוהבת, ואנחנו בדרך כלל הולכים למסעדות בהן יהיה גם לו משהו לאכול..

למשל, מסעדות הקו-קו-ריקו...
כאן לא מקפחים גם את אלה שלא אוהבים את מאכלי הים... מכינים תצוגות גם בשבילם..
אלא שהפעם, התצוגה היא של עופות שלמים, משוחים בכל מיני שמנים ותבלינים, משופדים שורות שורות, ומסתובבים על גריל פחמים ענק, ומפיצים לחלל האוויר ריח משכר שעושה לך חשק לטרוף! מתוך טייפ קטן, מושמעת קלטת ועליה קריאות תרנגולים שונות, במרווחים קצובים, שלא ממש מעצבנים אלא רק מעלים מין חיוך.

וגם כאן, בעופיות האלו, מכינים קומבינות. על צלחת גדולה מסדרים כמה חלקי עוף, ואת התוספות הנלוות: זה יכול להיות תפוח אדמה אפוי, סלט ירקות, ואגרול. זה יכול להיות אורז, טוסט עם שום וקלח תירס ענק, תמיד לצד חצי עוף שחתוך לנתחים בצורה מאד שונה מהחיתוך שלנו בארץ. כל צלחת עולה 90 באט, והטעם? פשוט חגיגה לחיך.
עוד פעם אני אומרת, לא יודעת מה הם עושים שהכל יוצא להם כל כך טעים!!

הארכתי קצת בקטע של האוכל, פשוט מפני שהוא תופס חלק גדול מאד של הזמן, ומהווה גם מין צורת בילוי והעברת ערב..
בכל מקרה, לא כדאי להתאבס יותר מדי, כי כשיוצאים מהמסעדה, ועוברים ברחוב - פיתויי אוכל נוספים קורצים לך מכל עבר.. אי אפשר לעמוד בפני השייקים המדהימים שלהם, או התאי-לוטי בשילובים לפי בחירתך, ואני ויעקב עדיין דנים בשאלה מאיזה שייק והלאה זה מתחיל להיחשב כשחיתות ולא סתם כהרוויית הצימאון..

~~~~~

כשהאנשים לא עסוקים כאן בשינה, אכילה, או מסיבות - הם אוהבים לשחק כדור-עף.

בכל מקום על החוף נבנו רשתות, ובמינימרקטים הכדור הזה הוא פריט מבוקש

th5-12:

ואם נשאר למישהו זמן ביממה, או כסף בכיס - אז גם הרחיפה הזאת היא עיסוק מהנה כאן

th5-13:

באחד הימים לקחנו לנו שייט מסביב לאיי פי-פי.
איזו חוויה אדירה זו היתה.
שכרנו סירה ונהג, ויצאנו לתור את אחד המקומות המדהימים בים אנדמאן, ככה נקרא הים בו נמצאת קבוצת האיים הזאת.
האיים סלעיים, ויש בהם כל מיני תופעות קרסטיות שלמדנו עליהן בשיעורי גיאוגרפיה.. המראה פשוט מרהיב.. גושי ענק מזדקרים להם פתאום מן המים, מכוסים בצמחיה עבותה, ומקשטים את המים הצלולים כמו מחרוזת פנינים ענקית

th5-14

th5-15

th5-16

:

צבע המים נע בקשת רחבה של גוונים מתכלת, לטורקיז, לכחול, לירוק... פשוט מהמם.
וכשמתקרבים לאיים - ככה זה נראה, שימו לב לטורקיז המטריף הזה

th5-17....

הסירות הללו מורידות למים צוללנים, לא בהכרח כולם מקצוענים עם חליפות ובלוני חמצן.
רבים מהם פשוט מצטיידים רק בזוג סנפירים, משקפת ושנורקל, ויוצאים לתור את האלמוגים מתחת למים. לא ניסינו, אז אני לא יודעת לספר על זה..

מעבר לכל עיקול - מחכה הפתעה אחרת. פעם זה צורות סלעים יפות, כאילו מגולפות בעבודת יד

 

th5-18..

ופעם זה כל מיני מערות

th5-19:

גולת הכותרת של השייט הזה היתה הביקור 'באי פיפי ליי', המקום בו הוסרט הסרט 'החוף' עם שובר הלבבות ליאונרדו די קפריו. ככה נראה האי מרחוק:

th5-20

וזה צבע המים המקיפים אותו:

th5-21

המקום הכי הכי יפה, באי עצמו, הוא החוף עם החול הלבן הדק, מי הטורקיז הצלולים, והצמחיה הטרופית העבותה. המפרץ נקרא 'מאיה ביי', וזה המקום בו צולמו כל סצינות החוף של הסרט.

פשוט עוצר נשימה החוף הזה, והרחצה בו היתה אחת מהתענוגות הכי גדולים שחווינו בטיול הזה, ובלי ספק אחד מן השיאים שלו. לא רצינו לצאת מהמים, ואלמלא הסירה ששכרנו לזמן קצוב, קרוב לוודאי שהיינו מתעכבים שם עוד ועוד.
זהו חוף מאיה ביי

th5-22:

ואת התמונה הבאה אני מביאה לא בשביל שתראו איזו מין שחיינית אולימפית אני, אלא בשביל שתקלטו את המים הצלולים המדהימים האלה...

מישהו שם לב במקרה לצמות שקלעו לי בכל הראש??? :-)

th5-23

כשחזרנו מהשייט, הלכנו לראות הקרנה של הסרט 'החוף' באחד מבתי הקפה הרבים המקרינים סרטים. הסרט הזה הוא להיט כאן, והאמת שזה די כיף לראות סרט ממש במקום ההתרחשות שלו. כל הזמן תקענו מרפקים אחד לשני - 'זוכר את זה?' או 'הנה, הנה, זה בדיוק המקום שצילמנו!!' וכו'..

הסרט דבילי, ואם הדי קפריו הזה יודע לשחק אז אני יודעת לנגן על נבל.
אבל הנופים מדהימים, ולמי שנמצא בתאילנד, בעיצומה של החוויה התאילנדית שלו - זה ממש מוכר וקרוב ונותן מין תחושה של שייכות או הזדהות..
אז אני לא אומרת לכם לרוץ ולקחת את הסרט בוידאומט הקרוב, אבל אם בכל זאת ייצא לכם לראות אותו, אז תזכרו שהיינו כאן, ושחינו באותם המים, ודרכנו על אותו החול שהיפיוף ההוליבודי הזה השאיר את עקבותיו בהם..

ועכשיו, אחרי קריאת הפרק הזה, מאמינים לי קצת שזה באמת גן עדן כאן?

בפרק הבא - מי יודע איפה נהיה.
בטח באיזה גן עדן אחר... כי מכאן אנחנו מגורשים בשל חוסר תקציב... האי הזה פשוט יקר לנו מדי, ולמעשה די מיצינו אותו. ראינו ועשינו כל מה שיש לראות ולעשות כאן, ואת הבטן-גב - עד שתגיע הויזה לאינדונזיה - אנחנו יכולים לעשות במקום אחר, זול יותר.. אז להשתמע משם.........

לפרק הקודם                                           לפרק הבא