wellness5

קו סמואי

יום רביעי, 4.12.02

מה אגיד ומה אומר עוד על תאילנד שלא נאמר עליה כבר מזמן??
ממש אין מילים לתאר את התענוגות שהארץ הזאת מרעיפה על מבקריה.
האי שאנחנו נמצאים בו עכשיו, בדרום מזרח המדינה, לא רחוק ממלזיה, הוא פשוט גן עדן קטן..

כן, כן, אני זוכרת שכבר הכתרתי כמה מקומות לפני כן בתואר גן עדן.
מה לעשות שאלוהי העולם הזה החליט לפתוח כמה וכמה סניפים של גן עדן, בכמה מקומות??

לפני שיקומו המקטרגים ויענו כנגדי שקו סאמוי כיום היא מקום תיירותי, ממוסחר, רועש והמוני - אני מזדרזת להודות בזה בעצמי. זה אכן כך, ודי עצוב לראות את מה שקרה כאן.
בפעם הראשונה שהגעתי הנה, לפני די הרבה שנים, הכל היה בתולי כזה, אמיתי, חווייתי בצורה מדהימה. החוף היה נקי ויפה, האיכסון היה בעיקר בבונגלוס עם גגות מכפות דקלים, ברחוב הלא סלול היו דוכני אוכל תאילנדי מקורי, לא זיוף מותאם לטעם של תיירים, ומעט רוכלים הציגו סחורות במחירים מצחיקים.
מאז, ההתדרדרות היתה הדרגתית, אבל עקבית, בכיוון של התמערבות ומיסחור המקום. בכל ביקור נוסף, גיליתי שעוד סממנים אותנטים נמחקו מן השטח ובמקומם צמחו עוד מלון ועוד חנויות ענק ועוד רשתות בינלאומיות שתקעו כאן יתד.. מספיק שאומר שיש כאן מק'דונלד - זה כבר אומר הכל על המקום. כי מק'דונלד לא פותח סניפים במקומות קטנים וזניחים..
קו סאמוי פשוט הפכה להיות מעצמה תיירותית..

בביקור האחרון שלי כאן, לפני כשלוש שנים, ממש ביכיתי את גורלו של המקום שהכרתי אחרת..
וחשבתי שזהו, לא אבוא לכאן יותר כדי שאחסוך מעצמי את כאב הלב.. בסופו של דבר, בכל זאת באנו שוב, בעיקר בשביל לעשות עם עמית 'טיול נוסטלגיה' - היינו כאן ביחד כשהוא היה בן 16..

אם לפני 3 שנים צרם לי מה שעשו מן המקום הזה - הפעם זה ממש כאב.
כי מסתבר שהתנופה של הפיתוח המואץ לא נעצרה... היא דוהרת קדימה.. ולא רואים את הסוף..
הכל מתכסה במשטחי בטון, וכולם עובדים את אלוהי הכסף..

13 טיסות ביום יש בין בנגקוק לקו סאמוי.. כולן מלאות.
התיירים נשפכים הנה בכמויות ענק. כל הרחובות נסללו, יש אפילו שניים או שלושה רמזורים על הכביש הראשי לנאתון, בירת האי. מי היה מאמין...
חוף צ'אוונג בו אנו נמצאים, נמשך עכשיו בערך לאורך 3 קילומטרים רצופים של חנויות ומסעדות.
מה שפעם היינו גומרים בטיול איטי של חצי שעה הלוך ושוב, היום הוא צעדה ארוכה ומפרכת של כמה שעות.. כמות התחבורה, כמעט כמו בעיר.
הסחורה בחנויות - אותם פריטים שחוזרים על עצמם - ביגוד חוף, קצת מזכרות, והרבה הרבה הרבה דיסקים צרובים, ב-10 ש"ח בערך לכל דיסק שתרצה, ממיטב המוסיקה העולמית.
אה, וגם סרטי DVD - כל החדישים ביותר. בין 15 ל - 20 ש"ח, תלוי בכושר המיקוח שלך ובכמות..

עשרות חנויות ששלט 'חייט' מקשט את פתחן, מציעות כאן דילים של תפירת חליפות במחירים מצחיקים, תוך 24 שעות.. למשל - תמורת 149$, מקבלים שתי חליפות לגבר + 4 חולצות + 2 מכנסיים נוספים + חלוק קימונו + 2 עניבות..
גרדרובה שלמה..

רוב בתי הקפה והמסעדות, מקרינים סרטי וידאו על מסך ענק פלוס עוד שניים-שלושה מכשירי טלויזיה הפזורים ברחבי הקפה. הכל בפול-ווליום, בעיקר סרטי המלחמה למיניהם.. וכשאתה עובר ברחוב לידם, הקקופוניה חוגגת..

כל חנות שניה היא משרד נסיעות, וכל חנות שלישית היא מרכז אינטרנט -- וכל העמדות תפוסות, כמעט כל הזמן!! יש תייר אחד באי הזה שלא רוצה לבדוק את ההוטמייל שלו?? אין.

שלוש מסעדות ישראליות נפתחו כבר בקו סמואי.... ואני מדמיינת עכשיו את דודתי ידידה קוראת את זה, וממש אוכלת את הלב.. היא רצתה, לפני כמה שנים, לפתוח כאן מסעדה ישראלית, ואני שכנעתי אותה שלא כדאי, שאין לזה סיכוי להצליח, כי אנשים באים לכאן דווקא בשביל אוכל תאי מקומי.
והנה, היום יש כאן שלוש מסעדות ושלושתן משגשגות על חשבון החומוס והטחינה והשניצל..
טעות שלי..

אז נחזור לגן עדן.
אם כל כך רועש וממוסחר והמוני כאן, אז למה אני קוראת לזה גן עדן??
כי באחוריים של הרחוב הראשי, מעבר לשורת החנויות והבלגן, נמצאים המלונות והחוף המקסים.. ואם יודעים לאן ללכת - אז המקום פשוט מקסים!!

בסיס הבית שלנו כאן הוא מלון O.P אליו אנחנו תמיד מגיעים בבואנו לאי. הוא מורכב מכמה שורות של בונגלוס, כמעט ממש על המים, באחת מפיסות החוף הכי יפות שיש.
הבונגלוס יושבים בתוך גן טרופי מטופח להדהים - כל היום עובדים שם גננים ועודרים וגוזמים ואוספים כל עלה מיותר..
אני מקווה שהתמונה הבאה נותנת קצת מושג על מה אני מדברת:

th4-1

המסעדה של המלון נמצאת ממש על החוף, מתחת לעצים העבותים האלה, שמספקים צל וקרירות במשך כל שעות היום, אפילו בשמש הכי חזקה:

th4-2

ה - O.P בנוי על חוף של לגונה רדודה, הסגורה עם מין שובר גלים טבעי של איים קטנים. אפשר ממש ללכת אליהם ברגל, מרחק של כ- 400-500 מטר בתוך המים הצלולים, בלי אף גל... פשוט כמו בריכת שחיה עם מי קריסטל....
אפשר לבלות שעות בתוך המים, בלי להרגיש בכלל איך הזמן עובר, ובלי לרצות לצאת מהם..

ככה נראה שובר הגלים הטבעי הזה, הסוגר על הלגונה הכחולה... איפה ברוק שילדס כשצריך אותה כדי להשלים את התמונה....

th4-3

ככה נראה החוף בבוקר מוקדם, לפני שבלייני הלילה התעוררו משנתם ובאו לתפוס עליו קצת צבע..

th4-4

וככה זה נראה כשעושים על החוף טיול לעת שקיעה..

th4-5
א- פרופו שקיעה, כמה ימים לא הבנתי למה השמש לא
שוקעת על הים הזה..
בשבילי תמיד שמש צריכה לשקוע על הים, לא?? לפחות על הים התיכון שאני מכירה מהבית..
אבל מה לעשות שכאן, הים הזה נמצא דווקא במזרח, והשקיעות הן בכלל מעבר להרים..

אבל לפחות השמיים נצבעים קצת באדום, והאוירה על החוף קסומה..

כשנמאס לנו להשתזף, לקרוא, לשחות, לנמנם, לאכול, או סתם לפטפט - אנחנו מתיישבים כאן בצל העצים ומשחקים בקלפים, עד שמגיעה הבריזה שמבריזה לנו את המשחק ומפזרת את כל הקלפים לכל עבר על החוף...

th4-6

והנה עוד שתי תמונות חוף, כי אני פשוט לא מצליחה לשבוע מן היופי הזה..

th4-8

th4-7

ויש עוד משהו שאני לא מצליחה לשבוע ממנו, ואלו הם הפירות הטרופיים המטרפים את החיך..
בדרך כלל, אנחנו מוותרים כאן על ארוחת הבוקר - יודעים שתכף נשלים את החסר על החוף, בעזרתם של הרוכלים החמודים המתרוצצים עליו, ומרכולתם על כתפיהם..

רוכלות החוף בקו סאמוי היא מאורגנת ומסודרת.
כל מוכר צריך לקבל רשיון, על פי תחום העיסוק שלו, ובמקום להחזיק סתם איזו תעודה בכיס - ציידו אותם בסינרים צבעוניים, עם מספר גדול בחזית ובגב - כמו שחקני כדורגל.. מוכרי הפירות לבושים בסינר ירוק, מוכרי המזכרות באדום, ציירי הקעקועים והדפסי החינה בצהוב וכך הלאה. כל היום הם מתהלכים הלוך ושוב על החוף, קוראים קריאות עליזות ומתנגנות שמותחות הברות מסויימות לאורך של קילומטר ( מאדאאאאאאם.... פיינאפל פור יווווווווווווו.... ) והם נחמדים בצורה יוצאת דופן ממש. תמיד מחייכים ומנסים לקשור שיחה ולהתיידד, ולמי שמוצא חן בעיניהם, או שהוא 'קליינט קבוע' - הם נותנים בונוסים חינם, שתי בננות במתנה, או שקית עם פלחי אגוז קוקוס.. הם אומרים אלף תודות על כל קניה שעושים אצלם, ואחת הברכות השגורות בפיהן היא "גוד לאק טו יו, מיסטר, גוד לאאאאק"..
גם אנחנו אימצנו לנו את הברכה הזאת, ולמי שלא קנינו אצלו - כי כמה כבר אפשר לאכול... - תמיד אמרנו את הגוד לאק הזה, והוא התרחק בחיוך ובתודה, בלי להציק לנו יותר מדי...
באמת שרוכלי החוף האלה בקו סמואי הם זן מיוחד, אפילו בתוך העם הזה שכולו נחמד....

העבודה שלהם בכלל לא קלה! להתרוצץ בחום הזה על החול הבוער, כשהרגליים שוקעות בו וכבד לצעוד.. ולשאת על הכתפיים את מוט הבמבוק העבה, שמשני צידיו תלויים ארגזים בהם שמורה הסחורה שלהם.. אלו שמוכרים פירות, מחזיקים צידנית מלאה קרח, כדי שהפירות יהיו קרים. אלה שמוכרים שיפודים על האש, מחזיקים מנגל קטן בוער, וצ'יק צ'ק על המקום מכינים לך את השיפודים כבקשתך.. או את התירס הקלוי, המשוח בחמאה, מ-ע-ד-ן!!

אנחנו אוהבים להתחיל את הבוקר עם אננס שלם, שנקלף ונחתך ונפרס לעינינו במומחיות מדהימה. 40 באט - כארבעה ומשהו ש"ח, לאננס ענק בגודל של כמעט אבטיח.. בחוץ, שלא על החוף, זה עולה רק 20 באט.. תזכרו את זה בפעם הבאה שתשלמו אצלנו בסופר 30 ש"ח על אננס מצומק בגודל אשכולית... או על קופסה של שימורי אננס בסירופ, שזה דבר אפילו לא דומה לעסיס ולמתיקות של הפרי החי..

אחר כך ממשיכים עם בננות, ופאפאיה, ומנגו, וגוייאבה ענקית ומבושמת... וכמובן אבטיח!
אבל בשבילי, מלך מלכי המלכים של הפירות הוא המנגו הירוק.
סיפרתי עליו כבר? לא זוכרת, אז בכל מקרה אספר שוב:
זהו מנגו קטן יחסית, וצבעו מבחוץ ירוק לגמרי. בערך בגודל ובצבע של אבוקדו. אחרי שמקלפים, מקבלים משהו בערך במרקם של תפוח עץ גראנד. הם פורסים אותו בשיטה נהדרת של תנופות סכין, לפלחים דקיקים. הכל נכנס לשקית ניילון ומוגש לך עם קיסם עץ לאכילה. מי שרוצה, מקבל גם שקיק קטן ובו סוכר מעורבב עם אבקת צ'ילי, זה עושה פלאים לפלחי המנגו הקרנצ'יים. אבל אני בדרך כלל מעדיפה את זה נקי..

ככל שרוכלי המזון על החוף הם נחמדים, ככה שאר הרוכלים קצת נודניקים. זה מצעד בלתי פוסק של מוכרי סחורות שונות - כיסויי מיטה והדפסי פילים תאילנדים על כל מיני אריגים, למפות, לוילונות, לשמלות.. מוכרי תכשיטים, שעונים ומשקפי שמש.. מוכרי מדבקות של קעקועים, המסתובבים עם קטלוג שלם של דוגמאות ורק רוצים שתפקיר איזו חלקת גוף לציורים שלהם..
כמה פעמים אפשר להסביר להם שקעקוע של דרקון או נימפת ים, חצי אשה חצי דג, ייראו מה זה מגוחך על אשה בגילי... הם ממש לא מבינים למה..

הרוכלים האלה לא ממש מציקים, בטח לא כמו אחיהם בהודו שהוציאו לנו את הנשמה בדביקות שלהם. אבל זה משהו שקצת מטריד את השלווה על החוף, בעיקר אם אתה לא מעוניין לקנות.
אם אתה כן מעוניין, אז זה דווקא משתלם ומועיל, כי אפשר להשיג אצלם מחירים יותר זולים מן החנויות שעל הכביש, וזה גם חוסך את כיתות הרגליים.. הסחורה באה עד אליך על החוף.. והמשא ומתן והעמידה על המקח הם בכלל אומנות בפני עצמה.
ברגע שגילית התעניינות ושאלת כמה זה עולה - חרצת את דינך. הם כבר לא יעזבו אותך. מיד נשלף מחשבון קטן, עליו הם מקישים את הספרות של המחיר אותו הם מבקשים, בדרך כלל גבוה במאות אחוזים מן המחיר האמיתי. אתה כמובן משמיע ציחקוק קצר של לגלוג על המחיר, ומניד ראשך לשלילה. ואז הם מגישים לך את המחשבון ומפצירים בך להקיש את המחיר אותו אתה מוכן לשלם.. ואז מתחיל איזה מין 'דו קרב' חינני כזה, בו המחשבון עובר מיד ליד והספרות בו הולכות וצונחות מטה מטה, עד למחיר שמשביע את רצון שני הצדדים. בין לבין, אפשר לשמוע את הקריאות המתנגנות של נו, מאדאאאאאאאם, איי לוססססססססס מאננננני, יענו אני ממש ממש מפסיד ( לי זה עולה יותר.. ויקר לי שבע מאות שקל..)
ואחר כך מגיעות ההפצרות של גי מי מו, מאדאאאאאם, גי מי מו (give me more...) ובא לך ממש לאכול אותם כשהם אומרים את זה במנגינה המיוחדת של דיבורם החינני..

לפעמים המקח וממכר לא מסתיים ב'ישיבה' אחת, ואז הם מבקשים ממך לזכור את המספר המוטבע על הסינר שלהם, ומבטיחים לחזור שוב, לראות אם שינית את דעתך..
אבל בסך הכל, כל ההתנהלות הזאת היא נחמדה ומוסיפה נופך מיוחד לשיגרת החוף..

את ארוחת הצהריים - אם יש בכלל מקום אחרי כל הפירות - אוכלים על אחת ממסעדות החוף, ואנחנו שומרים בדרך כלל אמונים למסעדה של המלון שלנו. זוהי מסעדה חצי סינית חצי תאילנדית, כמו הבעלים, ואנחנו מתענגים שם על קערה ענקית של 'נודל סופ' טעים ועשיר ביותר, או על נתחי עוף או פירות ים מוקפצים בשום ובגרגירי פלפל שחור - ללקק את האצבעות..
מאחר והגברים שלנו גם שותים בירה עם הארוחה, אז מה שמתבקש מיד אחריה זו מנוחת צהריים..
אנחנו בורחים אל קרירות המזגן בבונגלו, ומרביצים סיאסטה הגונה... תענוג!!
מתחילים להאמין לי שזה גן עדן??

בערב, אנחנו יוצאים לרחוב הראשי, ומתחילים למדוד אותו מקצה לקצה.
זה קטע קצת מעצבן, כי זה חוזר על עצמו מדי ערב. אבל אין כאן ממש משהו אחר לעשות.
כל פעם אנחנו מחפשים מסעדה אחרת לאכול בה את ארוחת הערב, או לשבת ולשתות קפה ולצפות אולי באיזה סרט, או לראות קטעים של 'קנדיד קאמרה' מכל העולם.. לפעמים אנחנו גם עושים קצת קניות, ככה מין השלמת מטלות לפני הנסיעה של עמית ואבא שלי חזרה ארצה. ולפעמים אני עוזבת את הגברים להסתובב לבד, ובורחת קצת לקרוא ולכתוב דואר באינטרנט, ולבדוק אם מישהו כתב איזו תגובה לפרק הקודם שהעליתי כאן.. :-)

ככה נראה הרחוב הראשי של צ'אוונג ביץ' בלילה:

th4-9

וכל האופנועים השכורים יוצאים ממחבואי היום שלהם לבילויי הלילה..

th4-10

כל מסעדה מציגה בפתח את שלל דגת הים שיכולה להיות תוך דקות בצלחת שלך:

th4-11

th4-12

האוכל טעים טעים, וממש לא יקר. בנוסף למסעדות הדגים ומאכלי הים, יש כאן שפע של מסעדות 'איטלקיות', והרבה מסעדות שמתמחות במיני מאפה מערביים - כדי לקלוע לטעם הקהל: פיצות, קרואסונים, שבלולי קינמון, בראוניז, ופאי לימון, ועוגות קרם. הכל בטעם תאילנדי מיוחד, ולא תמיד הכל טרי - כי בטח אין לזה מי יודע מה דרישה.. אם כבר רוצים לאכול משהו מתוק, צריך להזמין פנקייק בננות או אננס, עשויים בגירסה מקומית, הרבה יותר טעימה מכל מיני הבצק הזרים להם..

מי שלא רוצה להכנס למסעדה לארוחה מחייבת, יכול לאכול בדוכני הרחוב. נשארו עוד כמה מעטים כאלה בקו סמואי.. שיפוד של נתחי עוף עולה 10 באט, בערך שקל אחד..
אוכלים 5-6 שיפודים, קצת 'סטיקי רייס' שזה עיסת אורז דביקה אבל טעימה וממלאת, ומרטיבים את הכל בסלט פאפאיה ירוקה מהמם - 'סום טאם', והנה יש ארוחה מלאה ברחוב בפחות מעשרה שקלים.

th4-13

ואחר כך אפשר לקנח את הכל עם איזה שייק פירות סמיך וקר, שעושה לך חשק לא לעזוב את הארץ הזאת לעולם... ודי, אני נשבעת לא לכתוב יותר אף מילה על אוכל!!

th4-14

על קניות מותר לכתוב??
תראו את הפרחים האלה, המגולפים ב... לא, לא שעווה. אלא בסבון ריחני!

נחמד לשים בארון הבגדים

th4-15.

ותעשיית הזיופים חוגגת - הנה לדוגמה השעונים.
כל מין, סוג, גודל, מודל, פירמה.. רק תגיד איזה ברייטלינג בא לך לענוד היום:

th4-16

ואם התעייפת מהצעדה האינסופית ברחוב הארוך הזה, ואתה עוד צריך לחזור ברגל את כל הדרך חזרה למלון - כדאי לעצור באחת מעשרות חנויות המסאג' הפזורות לאורך הרחוב, ולקבל איזה טיפול רגליים מענג..
טוב, התאילנדים הרי מומחים במסאג'ים מכל סוג, זה ידוע. אבל מסאג הרגליים שלהם הוא מאד פופולארי ועממי - כולם עושים את זה! וקריאות התענוג ואנחות האושר הנשמעות בסביבה לא משאירות מקום לספק שזה אכן מהנה מאד..

th4-17

אני רוצה לחתום את הפרק על קו סאמוי דווקא במשהו לא כל כך מהנה..
פשוט, כאן באי הזה, באה לידי ביטוי, בהקצנה, אחת התופעות הכי דוחות שקיימת בתאילנד:
הגברים המערביים שלוקחים להם בובה תאילנדית להשתעשע בה בימי חופשתם.

אנחנו קראנו לזה פשוט בקיצור 'התופעה', וכל הזמן הסבנו אחד את תשומת לבו של השני:
הנה, מאחור, עוד פעם התופעה..
או - תסתכלי בשולחן מימין, יושבת שם התופעה..

אבל, בעוד שבכל חלק אחר של תאילנד בו היינו, נתקלנו בתופעה רק שלוש, ארבע, חמש פעמים ביום - בקו סאמוי, לו רצינו להמשיך ולהסב את תשומת לבם של האחרים, היינו צריכים ללכת ולהגיד נון סטופ כל היום 'התופעה מאחור, התופעה מימין, התופעה שמה, התופעה מקדימה' וכך הלאה ..

התופעה הזאת מורכבת מכמה רבדים, ואני ממש לא מתיימרת לתת כאן ניתוח סוציולוגי שלה.
אני רק רוצה לציין מה ראו עינינו, ועד כמה המראה מגוחך ודוחה.
הרובד הראשון - הוא הפשטני ביותר: תיירות מין לשמה.
שמועה כנראה עברה לה בפאבים האנגליים או בבתי המרזח של מינכן, שחופשה בתאילנד כוללת, בעיסקת חבילה, גם איזו 'בייב' שתשמש לך בת לוויה לאורך כל השהייה שלך כאן.
מאות גברים, בעיקר אנגלים וגרמנים, מגיעים הנה בחבורות, כשלכל אחד מהם מוזמן במלון חדר זוגי למרות שהוא מגיע לבד. בערב הראשון אחרי הנחיתה, יוצאים אל הבאר הקרוב, ושם קוטפים איזה פרח חינני מבין ההיצע הרחב של נערות-ילדות, לבושות בבגדים פרובוקטיביים ומפורכסות בצורה בובתית במיוחד. אחרי שסוגרים את הפרטים הטכנים של כמה ואיך ומי ומה, הגברת לוקחת את התרמיל הקטן שלה ועוברת להיות החצי השני של החדר הזוגי.
מאותו רגע והלאה, היא צמודה לגבר שלה, עד שהוא עולה על המטוס חזרה הביתה..

לפעמים הם בכלל לא יכולים לתקשר, בגלל מגבלות שפה. היא מסתפקת בתנועות ראש או ידיים.
אחרי כמה שעות ביחד, הם כבר חברים הכי טובים בעולם, הולכים מחובקים או סתם שלובי ידיים, מתנשקים בפומבי כאילו הם אהבת ילדות אחת של השני. אחרי כמה בירות, מתחיל בדרך כלל הגבר לאבד שליטה על ידיו הארוכות, והוא מתחיל לדחוף אותן מתחת לחצאיתה או לתוך מחשופה של התאילנדית המסכנה, המתפתלת על הכסא במסעדה או על החוף, ומסתכלת לצדדים לראות אם מישהו רואה מה הוא עושה לה. לפעמים היא מצליחה לשכנע אותו להפסיק בלחישות של 'לא עכשיו' שמגיעות עד אוזנינו, ולפעמים היא פשוט אומרת לו, כמו ששמעתי באוזניי -
room better, room better -
ואז הם פורשים להם לחדר לקול מצהלות החברים שלו המלווים אותו בקריאות יישר כוח, באדי.. כמובן שגם החברים לא יושבים לבד, על זרועו של כל אחד מהם תלויה בובה כזאת..
כל פיסח וחיגר וקרח וכרסתן מוצא לו כאן חתיכה, פצצה, שרק בחלומות הרטובים שלו יכול היה לקוות שתהיה לו..

לכאורה, מה לא בסדר בזה? אחלה סידור. הוא קונה בכסף מלא שירותים, ומגיע לו לממש איפה שירצה ומתי שירצה. ומה יש אם הוא עושה על זה כמה בדיחות וצחוקים עם החבר'ה, בשפה ובמילים שהנערות לא מצליחות להבין..
והיא - היא מכרה את גופה ואת זמנה תמורת כסף טוב, ומצופה ממנה לעשות מה שרוצים שתעשה, גם אם זה קצת מביך אותה בפרהסיה. אז מה, מי מכיר אותה כאן. בדרך כלל הן לא עושות את זה בעירן, אלא עוברות למקום אחר בו לא ימיטו קלון על משפחתן, התלויה בכספים שהן שולחות אליה..
נראה כאילו זו סיטואציה שבה כולם מרוויחים.
התייר, שמקבל את כל התגשמות מאווייו, במקום אקזוטי ומטריף, עם אוכל טוב וחופים נפלאים, ובירות צוננות, ומוזיקה טובה, ושפחת מין קטנה וקוקטית שבחיים לא היה יכול לדמיין לעצמו דבר יותר טוב או יפה מזה. והכל כל כך בזול....
והבחורה עצמה? קודם כל - הכסף, הפרנסה.. שיהיה מה לשלוח הביתה. ואחר כך - מה רע בשבוע או עשרה ימים של שהיה בבית מלון טוב, עם ארוחות מסודרות ובילויים? אח... החיים הטובים.... אז נכון שהוא גדול נורא, לא כמו הגברים התאילנדים העדינים, ולפעמים הוא גס והידיים החמדניות שלו מביכות אותה בפומבי, אבל לא תמיד הם כאלה. אולי בשבוע הבא יהיה אחד מתחשב יותר, שבוע עסאל שבוע באסל.. והצ'ופר הכי טוב - שלמשך אותו שבוע, או העשרה ימים הבאים - היא פטורה מן העונש הזה של לעמוד בפתח הבר, להתגנדר ולהתייפייף, ולצעוק בגרון ניחר 'הלללללו, מיסטטטטטטטטטטטטטה' לכל מיסטר שעובר בסביבה..

האמת היא שהמחזה הזה, המתרחש בפתחי הבארים, הוא ממש מביש... אפילו לקראת אבא שלי, בן 75, הריעו שם בקריאות גיל, כעשרים בחורות צעירות משחרות לטרף, בכל פעם שעברנו ליד הבאר שסמוך למלון.

החלק העצוב מגיע כשצריך להפרד.
לו - בגלל שבחיים שלו הוא לא יקבל משום אשה את מה שקיבל אצל 'התאילנדית שלו', ולא רק סקס - אלא גם דאגה וחיבה וליטוף ופינוק - היא עושה את העבודה שלה עם כל הלב..
ולה - בגלל שהיום בלילה, היא חוזרת שוב לפתח הבאר, ולכו תדעו מי יעלה בגורלה הפעם, איזה מניאק סדיסט, או סתם סוטה, או שיכור... או אולי בכלל לא - כי לא כולן תמיד עסוקות כל הזמן... ואם לא יהיה אף אחד חדש, אז ביי ביי למזרון הרך של מלון הפאר, הלילה שוב צריך לישון על הרצפה מאחורי דלפק הבאר, יחד עם כל הבנות האחרות שלא הצליחו לצוד מישהו... פויה, איזה חיים קשים ומגעילים... ומחר בבוקר, היא תצטרך, בכספה שלה, לקנות לה משהו לאכול בשקית ניילון מהדוכן הקרוב, אין חגיגה של מזנון חופשי לארוחת בוקר במלון..

לפעמים יש גם שברון לב, שלו או שלה..
היה כל כך טוב, שלא רוצים לעזוב..
לפעמים, אם שפר עליה גורלה, הבחורה מקבלת כרטיס טיסה ועוברת לגור באירופה, לצידו של הגבר שלה.. לפעמים, הוא מחליט לעשות שינוי בחייו, ועוזב הכל מאחור, ובא לגור בתאילנד, לצד אהובתו המקומית.. לפעמים מתחתנים. לפעמים יש ילדים - ראינו לא מעט זוגות מעורבים עם ילדים מלוכסני עיניים..
אבל לפעמים, הבחורה, מה לעשות, מאוהבת נואשות ונתלית בתקוות שהפיחו בה .. והבחור שהבטיח לבוא שוב מתי שהוא, שומר אתה על קשר של אימיילים, עד החופשה הבאה.
אבל לפעמים הוא רק מבטיח ואין לו שום כוונה לקיים.. הוא שוכח אותה ברגע שהמטוס נוחת בבית ...
באחד הלילות, ישבו לידי באיזו חנות אינטרנט שתי בחורות וניסחו אימייל מתבכיין, באנגלית רצוצה ומתלבטת, למישהו בלונדון:
you said, you promised, i wait, you no come
וכאלה מין דברים..

באיים ובמקומות הנופש המובהקים, זה בעיקר אנגלים וגרמנים, לרוב צעירים, באמצע שנות השלושים בערך, קרוב לודאי נשואים שכנראה הצליחו לקבל 'פאס' מהאשה החוקית ולחמוק לחופשת חלומותיהם לבד.

אבל בערים הגדולות, התופעה קצת שונה. שם אפשר לראות גברים מבוגרים יותר, הרבה אמריקאים, בשנות החמישים-שישים לחייהם. או אנשים שמנים מאד, כמו הרי האדם האמריקאים שבקושי הולכים. או מכוערים מאד, או עם איזשהו עיוות. וכן, כ-ו-ל-ם מצליחים למצוא להם כאן מישהי שתתעלם מגילם או מצבם, ותיאחז בתקווה לצאת מתאילנד, לחיים אחרים, טובים יותר..

אלה בדרך כלל מתנהגים יותר בנימוס מחמומי המוח החצי שיכורים של האיים. הם ג'נטלמנים, מזיזים לה את הכסא בחדר האוכל ומכרכרים מסביבה, ופעם אחת כמעט והקאתי את כל ארוחת הבוקר שלי כשראיתי זוג כזה, אמריקאי בן שישים ומעלה, ותאילנדית בת עשרים בערך, יושבים לשולחן לידי ומאכילים אחד את השני בכפית, דייסה וקורנפלקס...

סליחה שהארכתי קצת בתיאור ה'תופעה', אבל אותי, פשוט, זה מגעיל!!

זהו להיום, עד כאן קו סמואי.
בפעם הבאה נספר על קראבי, או על קו פי פי, עוד לא החלטנו איפה להתביית לכמה ימים..
אז אדיוס חברים..

לפרק הקודם                                 לפרק הבא

 


 
חיפוש באתר או ברשת