wellness5

צ'יאנג מאי

יום ראשון, 1.12.02.

טיסה קצרה של שעה אחת הביאה אותנו מבנגקוק לצ'יאנג מאי. הזמנו מראש את מלון פלאזה המפואר, ונפלנו לתוך עולם של תענוגים ופינוקים... קיבלנו סוויטה של שני חדרים צמודים, עם שיא הפאר והנוחיות. המיטה הזוגית היתה בגודל של מגרש כדורגל, וכל הזמן צחקנו שצריך ווקי-טוקי כדי לתקשר מקצה אחד שלה לשני..

ככה נראה חלק מהלובי של המלון, שבערבים יש בו מוזיקה חיה - אפשר לראות את התזמורת מימין.

th3-1

פקידות הקבלה, יפהיפיות אחת אחת, מחליפות תלבושת כל יום - בגד אחד יותר יפה מן השני.
כמה חן ועדינות יש בבובות המיניאטוריות האלו..

th3-2

החדר שלנו הוא בקומה האחת עשרה, ויש לו חלון פנורמי על כל הקיר. זה הנוף הנשקף ממנו:

th3-3

קשה להגיד על צ'יאנג מאי שהיא עיר יפה, או שיש בה איזה שהם מראות יוצא דופן.
היא סתם עוד עיר.
קצת בניינים רבי קומות, קצת חנויות, כמה מרכזי קניות מפוארים.
אבל יש לה את החן והקסם של הלילה.
העיר מתחילה להתעורר לחיים לקראת שש בערב.
אז נפתחים דוכני שוק הלילה המפורסם, והמוני התיירים יוצאים לרחובות.

בעשרות חנויות ודוכנים, משני צידי הרחוב, וגם בסימטאות הצדדיות היוצאות ימינה ושמאלה מן הרחוב הראשי, מוכרים סחורות נהדרות - המיטב של המיטב של תוצרת תאילנד. ולא רק תאילנד.. לא חסר שם המון הג'אנק המציף את כל שווקי העולם באשר הם, אבל כאן, בנוסף לדברים הרגילים, יש הרבה עבודות יד של בני השבטים מן הצפון. עבודות אריגה וריקמה, עבודות עץ מגולפות, ציורים נאיביים ושלל עבודות אמנות. כל זה בצד פריטים שימושיים, כגון כיסויי מיטה מרהיבים, מפות שולחן, ציפיות לכריות, תמונות ושטיחי קיר, ובעצם מה לא... יותר קל יהיה לתאר מה אין שם, מאשר מה יש..

גם אנחנו תרמנו את חלקנו לכלכלת תושבי האזור - בכל ערב חזרנו למלון עמוסים בשקיות ניילון, שאין לי מושג איך תכנסנה למזוודות ואיזו השפעה תהיה להן על המשקל בטיסות..

המוכרים חלקלקים, אבל ממש נחמדים!!
הכל נעשה בנעימים ובבדיחות הדעת, וגם המשא ומתן הנוקשה ביותר מלווה בחיוכים.
ויש להם כשרון לשפות, זה פשוט מדהים!!
תארו לכם תאילנדי מקשקש בספרדית וגרמנית ואיטלקית וצרפתית ושוודית והולנדית...
ועברית... אוי, איזו עברית....
כמובן שאחי ואחותי, את זה כולם יודעים
וגם בזיל הזול, רק היום, סבבה, בלגאן, תן להרוויח אחי, וכאלה דברים.

מוכרת ממזרה אחת, שניסתה לשכנע את יעקב לקנות איזה תכשיט בשבילי, שאלה אותו :
אשה שלך? חבילה שלך?
כשאנחנו מתמוגגים מצחוק למשמע החבילה ( התאים לא יכולים להגות ריש, וחברה נהיית חבילה בדיוק כמו ש'פרייד רייס' - fried rice - נהיה 'פלייד לייס'..) היא המשיכה ללהג:
חבילה נחמדה יש לך, תקנה משהו בשביל חבילה..
כל הערב לא הפסיקו לצחוק על 'איזו חבילה אני' ולעשות עלי כל מיני בדיחות שקשורות עם חבילות..

אבל הקניות הן רק חלק מן האטרקציה. אנשים יוצאים אל שוק הלילה גם אם אין בכוונתם לקנות דבר, כי זה לא רק הקניות. זה מין הפנינג ענק, עם דוכני מזון ופירות, עם מסעדות ובתי קפה.

נשות שבטי ההרים, בתלבושות מסורתיות סובבות בין אלפי האנשים ומציעות למכירה חגורות צדפים ותיקים באריגת יד, ולא מוכנות בשום אופן לוותר על תשלום הגון עבור כל תמונה שמצלמים אותן..

th3-4

במספר מקומות לאורך הרחוב הוקמו מרכזי אכילה, שהם אוסף של מטבחים קטנים, שכל אחד מכין סוג אוכל אחר, הבנויים מסביב לאיזור ישיבה ענק עם שולחנות וכסאות פלסטיק.
על במה, הממוקמת ממול לשולחנות, מתקיימת הופעת פולקלור במשך כל הערב, חינם.
עשרות רקדנים עולים ויורדים מן הבמה, בתלבושות מסורתיות, ומפליאים בריקודיהם, ומנעימים למאות הסועדים את ארוחתם.

th3-5th3-6th3-7

במרכזים אחרים לאורך השוק, מתקיימות הופעות אחרות - תאי-בוקסינג למשל.
מרגישים שנעשה כאן מאמץ אמיתי להנעים את שהותו של התייר.
רשויות העיר הזאת כנראה הבינו שאין לעיר שלהם יותר מדי מה להציע באופן טבעי, מלבד המיקום שלה כנקודת מוצא לטיולים בצפון, ועם קצת חזון ומעוף החליטו להפוך את העיר הזאת מסתם מקום שמבלים בו לילה או שניים בשל אילוץ גיאוגרפי, למקום שפשוט נעים לשהות בו כמה ימים, עם מגוון של אטרקציות ועיסוקים שלא יאפשרו לתייר להשתעמם אף לא לרגע...

מלבד הופעות החינם במרכזי האכילה, בנו למשל במספר מקומות לאורך הרחוב הראשי, מרכזים 'כאילו' לטיפוס הרים... נבנה קיר ענק, בגובה של בית של שלוש קומות בערך, עם זיזים קטנים הבולטים החוצה מן המשטח. ממול הוצבו מספר שורות של ספסלים עבור קהל התיירים, הבא לצפות בתיירים אחרים, שהחליטו לקחת את האתגר ולנסות את כוחם בטיפוס על הקיר..
אם מוחמד לא הולך אל ההר, ההר בא אל מוחמד..
אבל תראו את התיחכום: גם גובים כסף מכל מי שרוצה לטפס על הקיר, ומרוויחים יפה, וגם מספקים בידור והנאה לשאר התיירים המשמשים קהל.. דוכנים של בירה ושאר מיני משקה, הממוקמים בסמיכות, גוזרים גם הם את הקופון שלהם משפע האנשים המתרכזים במקום ועוקבים בדריכות ובמתח אחר המתרחש על הקיר..

th3-8

יש מספר מסלולים המסומנים בחיצים, לפי דרגת הקושי. והקהל יושב עוצר את נשימתו במתח ככל שהמטפס עולה מעלה מעלה.. כולם מלווים אותו במבט ובקריאות עידוד, או באנחות שבר ואכזבה כאשר רגלו מחליקה במקרה, והוא צונח מטה כמה מטרים אותם טיפס לפני כן בעמל רב..
אחלה דרך להעביר עוד ערב...

דוכני השוק מתחילים להתקפל לקראת אחת עשרה בלילה..
מי שלא הספיק לקנות הכל - יבוא גם מחר, כי באמת קשה להספיק בערב אחד יותר מרבע רחוב..
מי שעוד רעב או צמא, יכול לעשות אתנחתא בכל אחת מרשתות האוכל העולמיות המיוצגות כאן - מק'דונלד, ברגר קינג, פיצה האט, סטארבאקס ועוד, או להמשיך לשוק האוכל הלילי, סום-פט, בשביל אוכל יותר אותנטי...
או שפשוט - וזו האופציה העדיפה - שילך חזרה למלון, לישון... כי מחר מחכה לו יום מלא וגדוש...

לא רק את הלילות, אלא גם את הימים, דאגו למלא בפעילויות..
אנחנו, כמו תיירים-טובים-ירושלים, עשינו את ה-כ-ל...

את הטיולים שלנו בצפון עשינו ברכב עם נהג צמוד ששכרנו, ומדריך טיולים חמוד להפליא, שהביא אתו גם סטג'רית מתוקה שלומדת להיות מדריכת טיולים. בהדרכתם בילינו ממש נהדר, הספקנו לראות ולעשות את כל מה שצריך, ובתור בונוס - הם לקחו אותנו לאכול במסעדות מקומיות ולעשות קניות בשווקים עממיים שרגל תייר בכלל לא דורכת בהם..
איזו חוויה זו היתה!!

יצאנו, למשל, למסע של רכיבה על פילים בג'ונגל..

th3-9

וואלה, איזו רכיבה זו היתה... קצת מענגת, והרבה מצמררת...
יעקב טוען שאני כל הזמן ציחקקתי צחוק עצבני שנועד להסוות פחד.. ואילו אני טוענת שמי שהיה היסטרי זה דווקא הוא - כל הצבע ירד לו מהפנים, והוא מילמל:
חייבים את זה?
מה אני עושה פה?
למה הבאת אותי לכאן בכלל..
זה בכלל לא מצחיק מה שקורה כאן!!

המסלול שהמאהוט (הבוס של הפיל) בחר בו, היה באמת קשה. ירידות תלולות, בהן הפנים ממש היו מקבילות לאדמה, וכל הכוח בידיים הופעל כדי לאחוז חזק במושב ולא לפול קדימה.. ואחר כך עליות, עוד יותר תלולות, עד כדי כך שממש הגענו למצב של כמעט שכיבה על הגב..

הגשם שירד ללא הפוגה, תרם את חלקו לסיטואציה בכך שהפך את השביל הבוצי לשלולית אחת גדולה, שטביעות הרגליים של הפילים הקודמים חרצו בה בורות בורות.. ואחר כך פתאום צץ לו גם איזה נחל קטן שצריך היה לחצות... תאמינו לי שאני שמחה מאד להיות בת המאה העשרים עם רכב יפני על ארבעה גלגלים, ולא להזדקק לשירותיו של פיל כאמצעי תחבורה..

שעה שלמה נמשכה הרכיבה הזאת, ורק לקראת הסוף הפשיר קצת המתח.. צחוק גדול צחקנו כשראינו מקרוב את הפיל עליו רכבו אבא שלי ועמית - פו רמבו קוראים לו, בן 26, ככה אומרת התוית המוטבעת על המושב שלהם - ואת השטרונגול הענק שהתנדנד לו בין הרגליים.. זרנוק של מכבי אש הוא פישפש על ידו... ואין, אין תמונה. בגלל הגשם השוטף יעקב לא העז להוציא את המצלמות מתחת לשכמיות הפלסטיק שהמאהוט חילק לנו..

אחרי הפילים, הגיע תורם של הנחשים...
ביקרנו בחווה לגידול ואילוף נחשים, ואחרי סיור קצר בין הכלובים, בהם ראינו נחשים וזוחלים אחרים מכל מין, סוג, צבע וארס, התיישבנו לצפות במופע. שוב, כמו עם הקרוקודילים מן הפרק שעבר, שניים-שלושה תאילנדים זריזים 'סיכנו' את עצמם להנאת הקהל המריע.

הם הרגיזו את הנחשים, ואלה קפצו עלים בלחישת לשון ארוכה.
הם כרכו אותם סביב גופם, התחבקו והתנשקו עם הנחשים בפה,
come give me a kiss, you are so sessy... לחש לתוך המיקרופון מנחה המופע שהתקשה בהגיית ה - ק של ה'סקסי'.. וכולם התגלגלו מצחוק...

th3-10

יעקב נודב למשימה של התחבקות עם נחש ענק:

th3-11

וכדי שלא תחשבו שבזה גמרנו עם ההצגות לתיירים - המשכנו משם לחווה של גידול ואילוף קופים.
בדיעבד, אני לא מבינה איך נתתי ידי לדבר המגעיל הזה.
זה בכלל לא מצחיק אותי לראות קוף רוכב על אופניים, או צולל בבריכה כדי למשות מן המים שעון שנזרק לעומק. מי יודע בכמה סבל ועינויים זה היה כרוך עד שלמד לעשות את זה..
והתמורה הדלה שהוא מקבל.... בשביל זה כדאי להתאמץ?? בשביל בקבוקון של יוגורט ממותק במיכל קטנטן כמו של 'אקטימל'.. או בשביל חצי בננה?
פשוט מסכנות החיות האלו.

כדי להפגין את מורת רוחנו, לא צילמנו את כל הטריקים המטופשים. רק שתי תמונות אביא מחוות הקופים: הראשונה, סתם כדי להזין את עיניי ועיניכם בבן החתיך שלי שמשחק עם הקוף:

th3-12

והשניה, שקצת ריגשה אותי וקצת הגעילה אותי - כשהחזקתי את הקופיף הקטנצ'יק הזה, בן שלושה שבועות, והאכלתי אותו מבקבוק החלב שלו...
אמאל'ה, כמה שהוא דומה לתינוק אמיתי... ואיזה אצבעות דקות ועדינות יש לו! ואיזה מבט!!

th3-13

צ'יאנג ראי ומשולש הזהב

אחת הסיבות החשובות להגיע לצפון תאילנד, זה בכדי לסייר באיזור הידוע כמשולש הזהב, ובעיר צ'יאנג ראי. ובכן, חבל על הזמן, כי אין מה לראות - לא כאן ולא כאן..
אם יוצאים ליום טיול כזה מצ'יאנג מאי, אליה גם חוזרים בלילה לישון - זה יום ארוך ומפרך, למעלה מ-600 ק"מ נהיגה. במקרה כזה, בכלל לא עוצרים בצ'יאנג ראי, פשוט מדלגים עליה, ולא מפסידים כלום.. נוסעים ישר למשולש הזהב.
נו, ומה זה בדיוק משולש הזה?
היום - זה מה שיש:

th3-14

שער מגולף, ועליו כתוב באותיות מוזהבות 'משולש הזהב'.. ה'מפה' מראה מימין את לאוס, משמאל את בורמה (מיינמאר ) מלמטה תאילנד, ולמעלה - אם כי קצת יותר רחוק כי אין לה ממש גבול משותף עם המשולש הזה - סין.

בעבר, היה האיזור של מפגש הגבולות בין תאילנד, בורמה ולאוס, ידוע בתעשיית האופיום ששיגשגה כאן. שדות פרג אינסופיים, ומפעלים פרימיטיביים לייצור וזיקוק הסם ונגזרותיו.
המשולש הוא מובן, מעצם המיקום הגיאוגרפי של האיזור, בין שלושת המדינות.
הזהב, זה בגלל שבעבר - מטילי זהב היו המטבע העוברת לסוחר כאן.
היום אין משולש ואין זהב, ואין פרג ואין אופיום. בכל אופן, לא כתופעה המונית..
בביקורים קודמים כאן הסתובבתי בכפרים ובין שבטי ההרים, ושם בהחלט ראיתי את זקני וזקנות הכפר יושבים ומעשנים מקטרות אופיום כמעשה של יום יום. אבל הכל נעשה בצינעה.
בתאילנד יש עונש מוות על סחר בסמים, וגם על צריכה אישית מטילים עונשים כבדים.
תעשיית הסמים ברובה חוסלה, ומעט ממנה ירד למחתרת.
יתכן שאם עוברים את הגבול לבורמה או ללאוס, שם השלטון מחמיר פחות - אולי עוד אפשר לראות שרידים לעבר המפואר/מפוקפק של משולש הזהב.

היום, פשוט עוצרים כאן כדי לעשות שייט על נהר המקונג, או לעשות קניות זולות בעיירת הגבול השוקקת חיים, מאי סאי (mae sai).. וזה גם מה שאנחנו עשינו.

אם לוקחים את השייט - עולים לסירה בתאילנד, נוסעים לאורך החוף של בורמה, חוצים את קו המים של לאוס, ואם משלמים 20 באט לגולגולת (שניים וחצי ש"ח בערך ) אפשר גם לעלות על אדמת לאוס, בלי דרכון ובלי ויזה. הסירה מוכנה לחכות עד שנגמור קצת קניות של שמונצעס שכתוב עליהם 'לאוס' במקום 'תאילנד'..

חוויית השיט היתה דווקא נחמדה, ודי מרגשת - בעיקר ליעקב, חובב ההיסטוריה ותולדות מלחמות בעולם, שקרא ושמע כל כך הרבה על נהר המקונג, בעיקר על החלק ממנו הזורם בויאטנאם.
בשעת השיט ירד עלינו מבול אימים, והתכסינו בחגורות הצלה ובשכמיות פלסטיק שבעל הסירה חילק לנו. סירת המנוע פילחה את הנהר כשהיא מתיזה רסיסי מים לכל עבר, ובעיקר לעברנו, וישבנו בה קפואים ורטובים אך מרוצים..

th3-15

אנחנו עשינו ביקור 'חפיפי' בצפון, רק לצאת ידי חובה ולראות את הדברים השגרתיים. אבל הצפון שווה הרבה יותר מזה. אפשר לעשות כאן טרקים מדהימים, להכנס פנימה למעבה היערות וההרים, לשוט בנחלים ויובלים של הנהרות הגדולים, לבקר אצל שבטי הרים אותנטיים ולא מתחזים שעושים הצגה לתיירים תמורת כסף.. ובעיקר להגיע לאיזור הנפלא של מאה הונג סון ( Mae Hong Son )

כשמגיעים למאה הונג סון, אפשר בין היתר לבקר אצל שבט ארוכות הצוואר. אבל לנו זה היה רחוק נורא, ולא הסתדר עם לוח הזמנים. התפשרנו על ביקור אצל 'סניף' יותר קרוב של ארוכות הצוואר..

איזה יזם ממולח, שהבין את הפוטנציאל התיירותי הגלום בנשים האלו, והצר על כך שחלק גדול מן התיירים לצפון לא מגיעים לבקר את השבט בביתו המרוחק, אסף כמה משפחות, העלה אותן על משאית, והעביר אותן דירה למקום נגיש יותר - על אם הדרך חזרה ממשולש הזהב לצ'יאנג מאי.

כדי לשוות לביקור שם מידה מסויימת של אותנטיות, הוא מיקם את ה'כפר' החדש בעמק, שצריך לרדת אליו בשבילי עפר צרים ודי תלולים, מרחק כחצי שעה הליכה ברגל.. זה חלק מהחוויה עאלק...
תוסיפו לזה גשם שוטף, בוץ חלקלק, ושעת בין ערביים - כדי לדמיין איזו חוויה היתה לנו..
בירידה אל העמק, מציידים אותנו במוטות במבוק ארוכים, כדי לנעוץ אותם באדמה הבוצית ולהיעזר בהם למניעת החלקה.

הנה, ככה נראיתי שם, כמה משה רבנו שהוביל את בני ישראל במדבר והמטה בידו...

th3-16

די מזעזע המראה של הנשים ארוכות הצוואר..
שלאף אחת לא יידמה שהן נולדות עם צוואר יותר ארוך משלי או משלה..
פשוט לוקחים להם את הכתפיים וחלק מבית החזה והופכים אותו בכוח לצוואר..
הן כל כך מסכנות ומתוחות, שאפילו לצחוק קשה להן. איזה עינוי!!

שמעתי כבר כמה וכמה גירסאות הסבר לתופעת החישוקים הזאת.. מה שסיפר לנו הפעם המדריך זה, שפעם, לפני הרבה הרבה שנים, היתה עדת זאבים ביער שנהגה לנשוך את נשות השבט בצוואר, והן היו מתות על המקום. ראש השבט, שראה כיצד אוכלוסיית הנקבות שלו הולכת ומתדלדלת, הורה להגן על צוואריהן בחישוקי זהב, שהזאבים לא יוכלו לנשוך אותן בצוואר..
יש האומרים שלא את כל הנשים היו הזאבים נושכים בצוואר, אלא רק את אלו שנולדו בימי רביעי שהיה בהם ירח מלא.. לכן, כל בת שנולדה ביום רביעי כזה, קיבלה מיד עם לידתה 5 חישוקים מוזהבים, אליהן התווסף חישוק נוסף כל חמש שנים - כדי להדביק את קצב הגדילה. ראו הנשים האחרות כי הזהב יפה על צווארן של ילידות ימי רביעי, וחמדו אף הן את ה'תכשיט'. לאט לאט החלה להתפשט אופנה כזאת, ועד מהרה, כל בנות השבט באשר הן, ללא יוצא מן הכלל, עונדות את החישוקים..
הנה מקבץ תמונות של כמה מהן, ותגידו לי אם אתם לא רואים את הסבל בעיניים שלהן:

th3-18th3-17

th3-20th3-19

th3-22th3-21

אה, ושלרגע לא יהיה נדמה לכם שתפסנו אותן עסוקות באיזו מלאכה של משק בית, או בסתם ישיבה בטלה בפתח ביתן.. לא ולא.. כולן צריכות לעבוד לפרנסתן... היזם הזה בנה להן מין סוכות במבוק, בהן מוצגים לראווה כמה פריטים של עבודות יד, ותפקידן של הבנות לשדל את התיירים ולשכנע אותם לקנות מזכרות...
זה רק חלק קטן של ההכנסה שלו... את הנתח האמיתי הוא מקבל מחברות התיירות המביאות אליו תיירים ומשלמות לו לפי גולגולת..
התעניינו קצת על גורלן של הבנות האלו, שנלקחו מכפרן, הופרדו ממשפחתן, ונאלצות לעמוד בתענוג המפוקפק הזה של להצטלם עם כל תייר.. אמרו לנו שהן דווקא מרוצות מהסידור. הן מקבלות 'משכורת' כל חודש, ומפעם לפעם נוסעות לחופשה בכפר...

מה לעשות, כל אחד והחיים שלו...

זהו, עד כאן הפעם.
עשינו עוד המון דברים בצפון, כי היינו עסוקים נון סטופ, יום ולילה. אבל התעייפתי..
סיפרתי את העיקר.

בפעם הבאה - סיפורי חוף מקו-סמואי............... להשתמע!

לפרק הקודם                               לפרק הבא

    
 
חיפוש באתר או ברשת