wellness5

בנגקוק - חלק 2

יום חמישי, 28.11.02

המעבר מהודו לתאילנד הזכיר לנו שהגיע הזמן לטפל בסידורים לוגיסטיים להמשך הדרך, ובעיקר לדאוג קודם כל להסדרת אשרת כניסה לאינדונזיה, שהיא יעדנו הבא.
בתור התחלה, היה עלינו לסרוק את צילומי הדרכון שלנו, ולשלוח אותם באימייל לבאלי.
בהודו ניסינו למעלה מחודש ימים לעשות זאת, ללא הצלחה. במחיר של סורק אחד, אפשר בטח לקנות ריקשה שתכניס יותר כסף...
הבנו שצריך לחכות עד שנגיע לבנגקוק, לרחוב הקאו-סאן, שהוא המקום המתאים ביותר לפעולות מן הסוג הזה. הקאו-סאן הוא מרכז המטיילים של תאילנד, בעיקר מן הסוג התרמילאי. לכבודם הוקמה כאן תשתית תיירותית שמספקת כל שירות שתייר עשוי להיזקק לו. רחוב שלם של גסט האוסים, משרדי נסיעות, חלפני כספים, אינטרנט משוכלל בשפע, עם כל התוספות - סריקה, הדפסה, צריבה, מכבסות, חנויות ספרים יד שניה, מסעדות, דוכני אוכל ברחוב המותאמים לטעם המערבי, מכוני מסאג'ים מכל סוג וגודל, בארים ובתי קפה המקרינים נון-סטופ סרטים חדישים, ובקיצור - עולם ומלואו ברחוב אחד.
נדמה לי שדווקא אחינו בני ישראל הם אלה שנתנו למקום הזה, לפני כמה שנים, את הדחיפה והפיתוח. עברית היתה כאן מטבע עובר לסוחר, אבל היום, אין לישראלים בקאו-סאן שום יתרון מספרי או נוכחותי. הם טובעים בתוך שאר הלאומים המציפים את הרחוב והאזור.
נכון שיש כמה 'מוסדות' ישראלים מובהקים המפארים את הרחוב, כמו כמה מסעדות-חומוסיות, דוכן פלאפל, בית חב"ד, משרד נסיעות, שלטים בעברית, מיטב הספרות העברית מיד שניה, וגם איזו תשלובת תיירותית שנקראת 'הקשר הישראלי' אליה מתנקזים כולם - אבל אנחנו כבר בהחלט רק טיפה בים התיירים כאן.
אין ברחוב הזה יותר מדי יופי או חן, אבל הוא מה זה פונקציונלי.. אפשר להעביר בו כמה שבועות בהנאה רבה, מבלי להזדקק לאף חלק אחר של העיר ומבלי לצאת מגבולותיו. יש כאלה שמעבירים כאן אפילו חודשים... המגורים זולים, האוכל זול, זמין, טעים ובשפע. יש את כל הגירויים והבילויים - מי צריך יותר מזה?
הרחוב הומה אדם בכל שעות היום והלילה. הנה דוגמה לקטע רחוב:

th2-1

ועוד תמונה, בלילה:

th2-2

קליעת צמות בראש היא כמעט אופנת חובה ברחוב הזה, וכל כמה מטרים, על הכביש, יש 'מספרה' מאולתרת, ותיירות מפקירות את ראשן לשתיים, ארבע או שש ידיים זריזות - תלוי באורך השיער - שקולעות את מחלפות שיערן לצמות דקיקות.
זה לא סיפור פשוט, זה לוקח זמן... בבחורה הישראלית המצולמת בתמונה הבאה, פגשנו כשהיא היתה כבר בשעה השלישית של הישיבה שלה, ככה באמצע הרחוב, והסוף עדיין לא נראה באופק...
ביד היא מחזיקה את הצלוחית עם החרוזים הנשזרים בקליעה..
גם אני מתכוונת לעשות את כל הראש צמות, ברגע שאמצא שעתיים-שלוש פנויות..

th2-3

~~~~~~

באימייל שקיבלתי מדני, הבחור הישראלי שחי בבאלי ומטפל לנו בענייני הויזה, הוא ביקש שאתקשר אליו לפלאפון כשאגיע לבנגקוק. שעה ארוכה ישבתי באיזה משרד בקאו-סאן ממנו אפשר לעשות טלפונים לחו"ל וחייגתי שוב ושוב לאינדונזיה, למספר שהוא נתן לי, ללא הצלחה. תאילנדי שעמד לידי והציץ על המספר שחייגתי, אמר לי שהמספר נראה לו כמו מספר סלולארי תאילנדי.
מיד השמטתי את קידומת אינדונזיה, וראה איזה פלא - תוך שניות דני ענה לפלאפון.
מה אתה עושה עם מספר תאילדי באינדונזיה?? שאלתי אותו
איזה אינדונזיה בראש שלך!! איפה את עכשיו?
אני בקאו-סאן, עניתי
איפה בדיוק? הוא שאל
נתתי לו סימני זיהוי למיקום המדוייק.
אה, ליד הסימטה של בית חב"ד? חכי שם, אני מגיע תוך עשר דקות!!

איזה עולם קטן.... המרחקים מתגמדים, הכל נהיה כל כך פשוט וקל בעולם המודרני הזה...
תוך עשר דקות הוא הופיע בדיוק במקום שאמרתי שאני נמצאת..
אין לו מה לעשות בבאלי, הוא אמר. הכל משותק שם מאז הפיגוע. תיירים לא באים, עסקים עומדים שוממים. אז במקום לשבת ולספוק כפיים ולדאוג מה יהיה - הוא החליט לבוא קצת לבנגקוק ולבלות את זמנו בקאו-סאן. כשצילצלתי, הוא היה בחדרו במלון, במרחק שלוש דקות הליכה משם.

טוב, אז התחלנו לגלגל את ענייני הויזה, ועכשיו אנחנו מחכים לקבלת האישור.
נמשוך זמן בתאילנד עד שדני יודיע לנו שאפשר לגשת לשגרירות לקבל את החותמות בדרכון.

~~~~~~

אני מתה על צ'יינה-טאונים, בכל מקום בעולם... בעיקר אני אוהבת להסתובב בשווקי האוכל.
לא בשביל לאכול, בחיי...
רק בשביל לראות את המגוון, את שפע הדברים הלא מוכרים לי, להריח את הריחות, שחלקם - אני חייבת לומר בהעוויית פנים - מוזרים עד מגעילים למדי...

הצ'יינה-טאון של בנגקוק היא ענקית , והשווקים ודוכני המזון השונים, משאירים אותך פעור פה.
90% ממיני המאכל שם - לא מוכרים לנו ולא עולים על שולחננו. אני כבר לא מדברת על עשרות סוגי הירק, עשבי התיבול והירקות משוני המראה, שאין לי צל של מושג מה הם או איך קוראים להם...
גם לא על כל מיני דגים ופירות ים שאין להם שם, או בשרים שלא לגמרי ברור איזו חיה הקריבה את חייה תחת סכינו של השוחט.. כל אלה הם חומרי גלם..

אני מדברת על כל מיני קומבינות שהם מכינים מחומרי הגלם האלה - מיני מאפה, טיגוניות תפוחות מאבקות של דגים או חזיר מיובש וטחון, ממתקים צבעוניים עשויים במרקם ג'לטיני כזה וחתוכים לקוביות כמו סוכריות.. אבא שלי התפעל מהצבעוניות שלהם וביקש לקנות קצת 'סוכריות', להביא מתנות לארץ... הסברתי לו שמי שיקבל ממנו כזאת מתנה, מיד ינתק אתו את היחסים, אז שיחשוב פעמיים אם הוא באמת רוצה לקנות את העבמ"ים האלה..

טעימה, על קצה הלשון, הוכיחה לי שכל הדברים המשונים האלה בשווקים הסיניים - לא נועדו לחיכו של האדם המערבי הנורמלי... כל דבר שטעמתי, ירקתי מיד. מיני כבושים ומחמצים, קיטניות מונבטות, טופו וסויה באלף צורות ומרקמים.. משהו נורא מה שהאנשים האלה אוכלים!!

בתוך השוק עצמו לא רק שאי אפשר היה לצלם מרוב דוחק, אלא גם אי אפשר היה לעמוד לשניה אחת על המקום... כל הזמן צריך להיות בתנועה בתוך נהר של אנשים שזורמים קדימה..
בשולי השוק, הצלחנו לצלם כמה דוכנים:

th2-4

מה שמוצג בתוך האקווריום הזה, בתמונה הבאה, הם סנפירי כריש.

th2-5

מרק סנפירי כריש הוא אחת המנות הפופולריות והלא זולות כאן בבנגקוק, ומייחסים לו תכונות בערך כמו של ויאגרה... לפני כמה שנים אני ובתי גיליה נתקענו בבנגקוק בתוך סופת גשמים עזה, ושום מונית או טוק טוק לא היו פנויים לקחת אותנו. שני בחורים צעירים במונית, שאחר כך הסתבר לנו שהם מלוב, הסכימו לקחת אותנו טרמפ.
אם ללא גשם בנגקוק היא פקק תנועה אחד גדול, דמיינו לעצמכם מה קורה כשהרחובות הופכים לנהרות שוצפי מונסון.. כמעט שעתיים בילינו אתם בתוך המונית, מחכים שהתנועה תזוז.. כמובן שמטבע הדברים נקשרה שיחה, ואנחנו ניסינו להסתיר את זהותנו הישראלית.
לך תדע מה קדאפי אמר להם לעשות לכל ישראלי שייקרה על דרכם...
מאיפה אתן? הם שואלים.
מיוון, אני עונה מיד.
מאיטליה, עונה גיליה סימולטנית, יחד אתי..
הם כבר יודעים שאנחנו אמא ובת, אז הסתירה הזאת נשמעת ממש מגוחכת, למרות שהאיטלקית השוטפת שגיליה הפגיזה ( תודות לחבר איטלקי שהיה לה, פאטריסיו..) נשמעה די משכנעת..
כמה דקות אחר כך התוודינו שאנחנו מישראל, ולהפתעתנו הידיעה התקבלה די בחמימות..

לקראת סוף הנסיעה, וכדי להוקיר להם תודה על שאספו אותנו מן הגשם, הזמנו אותם לאכול אתנו במסעדה. השניים האלה, שדיברו ביניהם ערבית שאת חלקה הבנתי, ממש קיטרו על האוכל בתאילנד, והסתובבו מורעבים.. מתים לאיזה אוכל צפון אפריקאי בריא..
אחרי שהם אמרו שהם אוהבים דגים, גיליה הציעה לקחת אותנו למסעדת דגים ופירות ים שהיא מכירה. הנהג קיבל הנחיות מדוייקות לנסיעה אל המסעדה, והביא אותנו למשהו עם שם דומה, אבל ממש לא אותה מסעדה שרצינו. אלא שאחרי שלוש שעות בדרכים, כבר לא היה כוח וחשק להמשיך להתרוצץ, ונכנסנו למסעדה שהוא הביא אותנו אליה..
למה אני נזכרת עכשיו בסיפור הזה?
בגלל מרק סנפירי הכריש..
אנחנו בכלל לא ידענו מה זה, ונראה לי שגם החבר'ה הלובים לא... אבל המלצר המליץ (בטח, איך לא, זו היתה המנה הכי יקרה בתפריט ).
המרק היה מזעזע. כל אחד נתן לגימה אחת, וכמעט התעלף... המנה הושארה על השולחן, ובמקומה הוזמן איזה ספאגטי בנאלי.

המלצר שלנו ממש הזדעזע שאנחנו משאירים את המרק, וניסה להפציר בנו ובשני הבחורים בכל זאת לאכול את זה, לשווא. הוא נד בראשו, בטח לועג לבורות ולחוסר ההבנה שלנו, והכניס את המנה חזרה למטבח, שם בטח חגגו עליה אנשי הצוות. אני לא מאמינה שמישהו היה מעז לשפוך את המנה המיוחדת הזאת..

כשקיבלנו את החשבון, הגיע תורנו להתעלף... זה היה כמו איזה שבוע שלם של שהייה בבנגקוק. גיליה שלפה בנונשלנטיות מעושה את כרטיס האשראי שלה ושילמה, ויחד יצאנו החוצה וניסינו להפרד משני הלובים. זהו, פרענו את חובנו אליהם, ועכשיו כל אחד הולך לדרכו.. אלא שהם לא בדיוק חשבו ככה וניסו למשוך עוד זמן ביחד, ולהזמין אותנו לאכול שוב יותר מאוחר וכו'. עשינו כמה תרגילי התחמקות, ובסופו של דבר הצלחנו לנפנף אותם מעלינו, והיינו סוף סוף בטוק טוק בדרך למלון.. רק אז נחת עלינו לגמרי ההלם של המחיר היקר, וגיליה בדקה את החשבון ומצאה שם טעות של איזה 20 דולר בערך. בשביל סכום כזה חוזרים בהחלט חזרה למסעדה, שאחרי בירורים עם המטבח לגבי המנות שהזמנו, הודו בטעות והחזירו לנו כסף מזומן ביד..

אחר כך סיפרנו את הסיפור הזה בתור קוריוז לכמה אנשים יודעי דבר, ורק אז למדנו על תכונותיו המופלאות של המרק ועל הסיבה למחירו היקר... סליחה שסטיתי מסיפור צ'יינה טאון..

הנה עוד קצת תמונות מדוכני המזון, של דברים קצת יותר קונבנציונלים מסנפירי כריש.. הברווזים הצלויים ממש מזילים ריר מן הפה, עם מעטפת הקרמל החומה הזאת..

th2-6

ותראו את גודל הדגים האלה... כשהם שלמים - הם יותר ארוכים מבן אדם ממוצע....
לחברי אגודת 'צער בעלי חיים' ולבעלי לב חלש, לא מומלץ להסתכל בתמונה הבאה..

th2-7

~~~~~~

אחד הדברים הכי מאכזבים, למי שכבר היה בתאילנד מספר פעמים, זה לראות את ההתמסחרות ואבדן האותנטיות מביקור לביקור.
כשהייתי כאן בפעם הראשונה, אי שם באמצע שנות השבעים, השוק הצף בדמנאן סאדואק השאיר עלי רושם בל יימחה.
הכל היה אותנטי, לא הצגה לתיירים. סירות עמוסות כל טוב שטו בתעלות, אנשים - תושבי המקום - שרצו לקנות, נופפו ביד לסירה והיא התקרבה אליהם. פירות נשקלו, נארזו, כסף או סחורות עברו מיד ליד. נשות הכפר עשו שוק, אבל במקום ללכת אליו, השוק בא אליהן..
פה ושם סירות של תיירים שטו בין החנויות הצפות הללו, ואחר כך, כשהסירה קצת התרחקה מן התעלה המרכזית, אפשר היה לראות את בתי התושבים על שתי הגדות, ולצפות בחיי היום יום שלהם: אני זוכרת כמה הזדעדעתי בפעם הראשונה שראיתי נשים חופפות את שיערן במי התעלה הלא כל כך נקיים, בלשון המעטה, או רוחצות את הכלב שלהן, או את כלי האוכל ואת הטוסיק של התינוקות.. זקנים שישבו בפתחי הבתים הבנויים על כלונסאות במים, נופפו בידיהם לשלום לתיירים שמצלמותיהם תיקתקו ללא הרף..

כל זה היה ואיננו... מה שקורה שם היום, זו פשוט הצגה ממוסחרת לתיירים. פעורי עיניים עם מצלמות מתקתקות.

th2-8

כל בתי המגורים נעלמו. אין יותר לראות חיים אותנטיים של התושבים לאורך התעלות.
בכל אופן לא באיזור המתוייר הזה אליו מתנקזים כל התיירים.
התושבים כנראה הרחיקו פנימה, אל תוך התעלות הצדדיות, ולשם אין בעלי הסירות מוכנים לשוט.
הם לא מוכנים להתרחק מהחנויות.
במה שהיו פעם בתים - היום יש חנויות למזכרות. אחת אחרי השניה, צמוד-צמוד. הסחורות אותן סחורות - המזכרות הסטנדרטיות שמביאים מתאילנד - כריות ותמונות של פילים, גילופי עץ, מניפות, קצת תיקים וכובעים ועוד כל מיני שמונצעס.

הסירה עליה אתה עולה כדי לתור את התעלות, מזגזגת ימינה ושמאלה מחנות לחנות, כאשר המוכרים בחנויות קוראים לעברך קריאות רמות. כל פרנסתם תלויה בלכידת תשומת הלב שלך, כי הרי אין להם שום קליינטים אחרים מלבד אלו השטים בסירות.
בעל הסירה מקבל עמלה מכל קניה שתייר, שהוא הביא, עושה בחנות צפה זו או אחרת..
לא משנה כמה תגיד לו 'נו שופינג', המשוטים שלו תמיד ידחפו קרוב יותר ויותר לגדה זו או לשנייה.
אף פעם לא באמצע בתעלה הדי צרה כשלעצמה. תמיד במרחק הושטת יד למוכרים הדוחפים לעברך ידיים מלאות סחורה. המחזה ממש אבסורדי.

ותוצאה נוספת של הפיתוח המואץ הזה, היא - שכל מי שעשה קצת כסף בעסקי המזכרות, קנה לעצמו סירה, ועכשיו הוא מסיע בה תיירים. העומס על התעלה הצרה שם לצחוק וללעג את הפקקים של בנגקוק... פשוט פקק רטוב אחד גדול... אתה משלם 250 באט לסיבוב סטנדרטי של חצי שעה, מתוכה כעשרים דקות עוברות עליך בנסיון להיחלץ מסבך הסירות המתנגשות קלות אחת בשניה.. ועוד עשר דקות בנסיונות להדוף את הסחורות המושטות לעברך משני הצדדים לקול קריאות המוכרים מכל עבר..
הדבר הכי מעניין שיש היום לראות בשוק הצף, זה את התיירים כל האחרים החולפים בסירות הסמוכות, מביטים אלה באלה, ותוהים אם גם לך משעמם כמו להם..
חצי שעה ישב יעקב עם המצלמה ביד, ולא מצא מה לצלם..
הנה בכל זאת תמונה או שתיים, כדי לקבל מושג על מה שהולך שם..

th2-9

th2-10

אני מציעה לכל מי שמתכנן נסיעה לבנגקוק, פשוט לוותר על הביקור בשוק הצף. זה ממש מיותר ולא שווה את הטירחה של נסיעת כמה עשרות קילומטרים, שעה וחצי בכל כיוון..
גם בתוך בנגקוק אפשר לעשות שייט תעלות ולראות בהן מין 'שוק צף'... אפשר להסתפק בזה..

ובשביל לאכול את הנודל-סופ שהגברת הזאת מוכרת שם מתוך הסירה, ושהילד הזה שלי שבתמונה, שכנראה יש לו חסך-ילדות במרק עוף מכובס והוא מוכן לאכול ממנו עשר פעמים ביום, לא צריך להרחיק לנסוע עד שם.. יש את זה בכל קרן רחוב בבנגקוק

th2-11..

~~~~~~

בדרך חזרה מן השוק הצף, מקובל בדרך כלל - כדי למלא את היום בתוכן - לעצור במקום אחד למופע של קרוקודילים, ובמקום אחר למופע של פילים.
כמו כל התיירים, גם אנחנו עשינו זאת.

מופע התנינים הוא הצגה די מגוחכת, בה שניים-שלושה אקרובטים תאילנדים משחקים בלהכניס יד ורגל וראש לפיו הפעור של תנין ענק. יש לי הרושם שהתנינים מסוממים או מהופנטים או השד יודע מה. לרגעים נדמה לך שהם בכלל מתים, ושיש כאן מופע נקרופילי. אבל מפעם לפעם, כשמתיזים מים על גבם, הם מתנועעים, ואפילו זוחלים פנימה אל תוך בריכת המים - כך שהם בהחלט לא מתים.. בכל אופן, חיים או מתים, אני בטוחה שאף אחד לא היה רוצה להתקרב אל הלוע הפעור הזה, המשמש גם כקופת-טיפים שהקהל זורק לעבר הבחורים האמיצים, בעידודם הפעיל...
אפשר לראות את השטרות מגולגלים בתוך הלוע..

th2-12

אחר כך, לפי הרוטינה התיירותית המצוייה, נוסעים כמה דקות אל מקום שנקרא 'גן השושנים' ושם יש מופע פולקלור תאילנדי, עם ריקודים מסורתיים בתלבושות צבעוניות, לצלילי מוסיקה קצת מעצבנת.

גולת הכותרת של המקום היא מופע של פילים, וקשה לי לתאר במילים עד כמה המחזה הזה קורע את הלב. החיה הענקית הזאת, המאולפת באמצעים ממש משפילים, רוקדת כמו בובה על חוט ועושה כל מיני שטויות, לנוכח הדקירות החדות מן המוט שבידיו של המאמן. זהו מכשיר דמוי פטיש, אלא שבמקום הצד השטוח של הפטיש - יש שם דוקרן מתכת מחודד.
כמה שיש לפיל הזה 'עור של פיל' , אני בטוחה שזה כואב לו!!

th2-13

הפילים רוקדים, משתחווים, מתרוממים על שתיים, נעמדים על הראש, משחקים כדורגל וכדורסל, מנפנפים רגל לשלום, ומתיזים מים עם החדק... בין לבין, אוכלים הפילים טונות של אוכל, שהתיירים הנפעמים מאכילים אותם. כל השטח מלא בדוכנים לממכר בננות וקני סוכר ומיני ירק - מאכל לפילים, ורק זה לבד מהווה מקור רווח שלא יסולא בפז למפעילי המקום. כל תייר רוצה להצטלם על יד פיל שאוכל מידו המושטת, וככה כלכלת הפילים, שאחרת היתה נופלת על כתפי המפעילים, נקנית עכשיו בכסף מלא על ידי התיירים..

ליד הדוכנים יש שלטים המבקשים לא להאכיל את הפילים בננה אחת בכל פעם, אלא בבת אחת את כל האשכול... או את כל חבילת קני הסוכר ביחד..

לא מנעו מאבא שלי את התענוג הזה.... והנה הוא צוחק ומאושר כמו ילד קטן..

th2-14

זהו, שוב נגמר לי הזמן...
סיפורי צ'יאנג מאי יצטרכו לחכות לפרק הבא, ועד אז ---- להשתמע..

לפרק הקודם                                    לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת