wellness5

נפרדים מהודו...

יום שבת, 16.11.02

היום, ה-90 במספר, הוא היום האחרון לשהותינו בהודו...

עוד רק לפני כמה ימים ברכנו על כך שהנה, או-טו-טו אנחנו עוזבים את המדינה הזאת, אחרי ששרדנו אותה כמו גדולים, בלי שום תחלואים ובלי שום פגע רציני...
כמה שילשולים כל שני וחמישי, בעיקר אצל יעקב,
הצטננות אחת לא רצינית לכל אחד מאתנו,
ומלאן עקיצות של יתושים בטונות, בעיקר אצלי..
אחרי כל החששות והדאגות שלנו, ממלריה וחולירע ומה לא.. זה ממש לצאת בחסד.... לא??

אז הנה, בכדי שנוכל לסמן לנו V גם על סעיף המחלות, חטפנו - גם אני וגם יעקב - את ההתקררות של המאה... האם-אמא של כל ההתקררויות בעולם...
אצל יעקב זה התפתח לברונכיט קשה, והוא מצפצף כמו קטר שסוחב אחריו מאה קרונות.
ואילו אני, עם קצת עזרה מן הרפואה ההודית המסורתית, איור-וודה, הצלחתי לגמור עם זה תוך שלושה ימים. בתקווה שאכן גמרתי ושלא רק נדמה לי שגמרתי, כי עדיין מדגדג לי משהו בגרון ומגרה אותי להשתעל שוב ושוב ...

נתחיל מזה שכולם כאן בוארקאלה חולים... בעיקר התיירים, אבל גם התושבים עצמם.
לקריאות העורבים ולציוץ הציפורים, הממלאים את חלל האוויר בג'ונגל הטרופי הזה, מתווסף כאן קול שלישי ברקע, הקול של השיעולים והכיחכוחים בגרון..
גן עדן או לא גן עדן, מזג האוויר כאן גובה מחיר:
חם, ולח, ורוח חמה מנשבת כל הזמן מן הים.
אבל מי שיותר מכל אחראי לתחלואים, כמו שאומרים כאן יודעי דבר, זה הגשם.
בעיקר הגשם שלא בעיתו, כי עונת המונסונים כאן כבר הסתיימה. הגשם הנוכחי הוא סתם איזה 'בונוס' קטן, פיצוי על מיעוט הגשם בעונה הרטובה האחרונה, שלא היתה כל כך רטובה..
גשם בזמן הזה תמיד מביא מחלות, אומרים לנו המקומיים, ונדים בראשם:
קליימט, נו גוד, ריין טו מאץ' סיק.. הם אומרים, ומלעיטים את עצמם בכל מיני אבקות ושמנים.

המשהו הזה שהגשם מביא אתו, מדבק ומתפשט כמו אש בשדה קוצים. בשבוע האחרון כולם נופלים חלל, אחד אחרי השני. אצלנו במלון למשל כולם חולים, מפקיד הקבלה ועד לאחרון האורחים.
זה ממש במימדים של מגיפה, שגם עלינו לא פסחה.

מאחר ומצבו של יעקב בהחלט עורר דאגה, הלכנו לבית חולים.
בית החולים 'מנגאלה' שבמרכז הכפר וארקאלה, נראה כמו סניף קטן של קופת חולים שכונתית.
צוות של בחורות חייכניות, דוברות וכותבות אנגלית מצויינת, פתחו לנו תיק ונתנו לנו כרטיס פלסטיק קטן עליו רשום השם ואיזה מספר סידורי.
בכל פעם שתבואו הנה, תביאו את הכרטיס הזה אתכם... אומרת לנו הפקידה
דארלינג, אני אומרת בלב, אין סיכוי שתהיה עוד פעם כי אנחנו לא נהיה כאן.. אבל אני בכל זאת לוקחת את 'כרטיס החבר', שיהיה, למזכרת.. אנחנו מתיישבים על ספסל המתנה ליד דלת חדרו של הרופא, ד"ר חניף, יחד עם עוד כעשרים אנשים, ותוך חמש דקות מגיע תורנו.
אולי יש פרוטקציה לתיירים..
הרופא מאשר את האבחנה של הברונכיט שיעקב החצי דוקטור כבר איבחן לבדו, ואף התחיל לקחת על דעת עצמו אנטיביוטיקה שהביא מן הארץ. הוא ברך אותו על ההחלטה הנכונה והורה לו להמשיך עם האנטיביוטיקה, והוסיף לו עוד שני כדורים לסילוק ליחה ואיזה סירופ בטעם פטל, ממש כמו בארץ.
לסיום, ביקש הרופא מיעקב להתלוות לאחות למעבדה כדי שיקחו לו דם לבדיקת רמת הסוכר.
מה? מי? מה פתאום? איך הסוכר קשור לכאן?
ככה זה כאן. הוראות של משרד הבריאות ההודי. כל חולה מעל גיל ארבעים שמגיע לבית החולים, חייב לעבור את הבדיקה הזאת. יעקב קצת מתנגד, מפחד איזו מחט יכניסו לו... וטוען שעשה בדיקות לפני כמה חודשים, והרופא מחייך בנועם ואומר, אין דבר, תעשה עוד בדיקה אחת, לא מזיק...
הבדיקה הזאת משנה את דעתו של יעקב על הרפואה ההודית, והוא משבח אותה בכל פה. הכל סטרילי, נקי, הדקירה מקצועית לעילא ולעילא, והתוצאה מיידית - הכל יופי טופי. מותר לו לשתות מילקשייקים ולאכול גלידות כאוות נפשו - אם רק ימצא איפה להשיג אותם..

הפקידה של הרופא מלווה אותנו לקופה, ושם עושים לנו חשבון.
מה נגיד ומה נאמר, משתלם להיות חולה בהודו...
ביקור פרטי אצל רופא, בדיקת סוכר + תרופות בכמות ל-6 ימים, הכל יחד עלה כעשרים ש"ח.

אני, לעומת זאת, שילמתי הרבה יותר. אבל לפחות לא הכנסתי לגוף שום דבר מהרעלים של האנטיביוטיקה והתרופות האחרות.
השכן שלנו במלון, בחור ברזילאי בשם פרנסיסקו, שיכנע אותי לנסות טיפול של איור-וודה, שיטת רפואה הודית עתיקה שמבוססת על כל מיני מסאג'ים ושמנים ואבקות למריחה, לבליעה, לעיסוי..
פרנסיסקו הזה הוא מה-זה טיפוס, לא להאמין. הוא נולד בברזיל לאבא איטלקי ואמא ספרדיה, וכשהיה בן 17 יצא לנדוד בעולם. מאז הוא בדרכים, כבר עשרים וחמש שנים. מין ילד שלא לגמרי התבגר, ומחפש עדיין את עצמו.. מספר שנים חי בצרפת, ועוד כמה בגרמניה, שם גם התחתן ונולדה לו בת שעכשיו גדלה אצלה גרושתו. כל מקום בעולם שתנקוב בשמו - הוא היה בו, כולל כמה פעמים בישראל. יש לו חברים בכל מקום, והוא דובר 6-7 שפות על בוריין, ללא שמץ של מבטא.
את הודו הוא מכיר לפני ולפנים, וזה הביקור העשירי שלו בה. הפעם הוא בא הנה במיוחד כדי לעשות קורס של איור-וודה, והוא מפציר בי מאד ללכת לנסות טיפול אצל המורה שלו, שילה.

הקליניקה של שילה, שהיא חלק מן הבית שלה, נמצאת ממש ממול המלון שלנו, וזה מקל עלי לקבל את ההחלטה לתת לזה נסיון. האף שלי סתום, יש לי כאב ראש, יש לי חום וצמרמורות, וכל הגוף כואב לי - כאילו כיבסו אותי במכונת כביסה.
אם לא יועיל - בטח לא יזיק, אני אומרת לעצמי וניגשת לשם.
פרנסיסקו מתלווה אלי, לשמש לי מליץ יושר, ולבקש משילה לתת לי טיפול מיוחד.
קצת קשה לתקשר אתה כי האנגלית שלה מוגבלת ביותר, אבל היא חייכנית וחמימה, ונוגעת הרבה - מלטפת, ומחזיקה ביד, תוך כדי דיבור, וזה עושה הרגשה נעימה, אישית כזאת.
היא אומרת שמה שאני צריכה זה מסאג' ראש, מסאג' גוף כללי, ואמבט אדים, ונוקבת במחיר של כמה מאות רופי. היא יקרה להחריד, אבל מעוררת אמון ולא אכפת לי מהכסף. אני צריכה עזרה, ומהר.

שילה מציעה שאני אלך לשירותים לפני המסאג', ואני לא כל כך בטוחה שיש לי. אבל היא משכנעת אותי לנסות, כמו שמשדלים ילד קטן. אני מוכנה לנסות, והיא מצמידה אלי את בתה, נערה כבת 16, שלוקחת אותי ביד כמו שלוקחים סבתא או דודה מבוגרת, ומובילה אותי אל איזה צריפון באמצע הג'ונגל שמהווה את גינת הבית שלהם..
המקום חשוך ואני כמעט מועדת. קצת אור מגיע מן הבית, והנערה אומרת לי להשאיר את הדלת פתוחה, שלא יהיה לי חשוך. היא נעמדת מאחורי הדלת החצי פתוחה, ומחכה לי כדי להוביל אותי שוב ביד חזרה לחדר הטיפולים.
לך תעשה פיפי ככה, כשמישהו מחכה לך מעבר לדלת הפתוחה..
איך שאני יוצאת, היא שוב אוחזת בידי, ואני יודעת שכוונתה טובה, לעזור לי בחושך, ואני לא מנסה להשתחרר, למרות שזה ממש לא נעים לי שיובילו אותי ביד.
היא מרגישה שהיד שלי בוערת, ושמה את ידה בדאגה על המצח שלי. כן, יש חום, והיא מדווחת לאמא שלה. האמא קוראת לאבא, שגם הוא בעסקי המסאג'ים, ויחד כולם מקיימים התייעצות מה לעשות אתי.
בסוף נחרץ הדין - אסור לעשות מסאג' ראש במצב כזה. יעשו לי רק מסאג' גוף ואמבט אדים, ויתנו לי תרופות טבעיות, ומחר - אם ירד החום, אני יכולה לבוא להשלמת הטיפול עם מסאג' הראש.
הצמרמורות הורגות אותי וקר לי נורא, ואני אומרת להם - תעשו אתי מה שאתם רוצים!

חדר הטיפולים הוא בקתת קש בקצה החצר. הבקתה די חשוכה, מנורה אחת קטנה מאירה מאחת הפינות. יש מיטת טיפולים צרה, מרופדת בסקאי שחור מבריק, ומלבדה יש בחדר רק עוד שני כסאות. על אחד מהם מבקשים ממני להניח את כל הבגדים שלי, אחרי שאתפשט לגמרי, ועל השני להתיישב. לוקחים ממני שעון ומשקפיים, שבלעדיהם אני מרגישה יותר ערומה מערומה.
הקיר של בקתת הקש לא גבוה, ובין סיומו לבין הגג המשופע יש מרווח של כמטר וחצי פתוח לגמרי אל הנוף. האמא והבת צוחקות כשהן רואות את המבט החושש שלי, ומרגיעות אותי שחוץ מהעורבים אף אחד לא יכול לראות לי כלום...
אני מתיישבת על הכסא, המרופד במגבת, והן שופכות עלי מין שמן כהה, בצבע של קוקה קולה. אני עדיין בשלב שאכפת לי מה עושים אתי, אז אני שואלת מה זה בדיוק ושילה מסבירה שזה שמן קוקוס מעורבב עם כל מיני אבקות צמחים טובות לגוף.
כל אחת מהן מתלבשת על יד אחרת שלי, והן מתחילות ללוש את בשרי עם השמן הריחני.
האחיזה שלהן חזקה, וכואבת.
כל הגוף ממילא כואב לי מהמחלה, אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בזה. כל רגע הן שואלות אותי: Pain, Maddam, pain??
ואני עונה כן, כן, כן, מאד...
אבל התשובה הזאת כנראה רק מסמנת להן שהן בדרך הנכונה, כי הן מתלהבות יותר וממשיכות במשנה מרץ.

איפה כל המסאג'ים שאנשים מספרים שהם מתענגים עליהם??
למה רק לי יש כזה מזל נאחס עם מסאג'?
לפני כמה שנים, בתאילנד, איזה זקן גרום וצנום אחד, בעל כוח של חמישה בריונים, עשה לי מסאג' ופירק לי את העצמות, שלושה ימים לא יכולתי להזיז את הגפיים בלי לצרוח מכאב.. איכשהו שכחתי שאחרי אותה פעם נשבעתי שלא אעשה יותר מסאג'ים בחיים. והנה אני כאן, יושבת תחת ידי הברזל של שתי הנשים האלו, שמדברות אתי מאד בעדינות ובנועם, אבל קורעות לי את הצורה בשיטתיות..

בזמן שהן טיפלו בחלק העליון של גופי, היתושים טיפלו בחלק התחתון.
הרגשתי שאני נעקצת בלי סוף ורגל אחת נשלחה כדי לגרד את חברתה - הידיים הרי היו תפוסות אצל שתי הנשים. אחרי כמה דקות הצלחתי למלמל משהו על מוסקיטוס, והן הבינו את הרמז. כמה קריאות רמות אל אחד מילדי הבית, ותוך שתי דקות הוכנסה לחדר, מתחת לדלת שכמובן לא הגיעה עד הקרקע, צלוחית עם גחלים לוחשות ועליהן קטורת שמפיחה עשן רב ומגרשת את היתושים..
עד שהקטורת פעלה את פעולתה, חטפתי כעשרים עקיצות, שיום למחרת התנפחו וקיבלו תפרחת אדומה, כמו עלי כותרת מסביב לעקיצה.. מאחר וההחלטה על המסאג' היתה ספונטנית, לא הספקתי להמרח במשחה נגד יתושים, שגם היא לא תמיד עוזרת..

אחרי רבע שעה של טיפול אינטנסיבי בזרועות המורמות שלי, הן ביקשו ממני לשכב. כל אחת נעמדה מצד אחד של המיטה, ויחד הן התחילו ללוש את גופי כאילו היה כדור בצק של צ'פאטי... נשכתי את השפה בכאב, ודמעות של רחמים עצמיים התחילו לרדת לי מקצות העיניים. ניסיתי לנחם את עצמי שצד אחד, הצד של הבת, לא כל כך כואב כי האחיזה שלה קצת יותר רפה משל אמה. היא צריכה עוד להתאמן, הילדה..
אחרי שהצ'פאטי היה מוכן, הן התפנו לעשות כביסה. אתם מדמיינים איך משפשפים כביסה בין שני אגרופי הידיים, כשמנסים לנקות איזה כתם עקשן? ככה הן עשו לבשרי הדואב... אלא שכאן הם עשו כביסה בשיטה ההודית, שבה חובטים את הבגד כנגד הסלעים.. ככה הרגשתי, כאילו חובטים אותי ומוציאים את נשמתי בעינויים..
לאט לאט איבדתי קשר עם המציאות הכואבת. היתכן שנרדמתי תוך כדי כאב?
כשפקחתי את העיניים, שילה ישבה על הכסא מולי, מיוזעת ומותשת, והבת שלה התעסקה עם העברת מים מדלי לדלי.

עכשיו את הולכת לעשות אמבטיה, אמרה לי שילה.
מים חמים? שאלתי בשיניים נוקשות מקור. (בחוץ לא קר, זה רק בגלל החום שהיה לי )
כן, בטח מים חמים, בטח מים חמים.. היא עונה.
בראש דמיינתי לי איך אני מובלת אליה הביתה, נכנסת למקלחת שלה, פותחת את הטוש ויוצאים ממנו מים חמים, וכל הגוף שלי נותן רעידה של עונג רק למחשבה.
הבת, שאוהבת לאחוז בידי, מביאה לי לונגי דקיק וכורכת אותו סביב גופי העירום והמשומן. היא מובילה אותי החוצה, ולוקחת אותי לטיול ביער... אי שם, בקצה החצר, נמצא צריפון נוסף, המשמש כחדר אמבטיה של המשפחה.
הוא פתוח, תחת כפת השמיים, וארבעה קירות קש בגובה הכתפיים שלי סוגרים עליו מסביב.
הבת נכנסת יחד אתי לקיטון הצר, ומתעסקת עם שני דליי מים, אחד קר ואחד חם. בכלי קטן היא מערבבת קצת מים חמים וקצת קרים, בודקת את הטמפרטורה, מוהלת שוב, בודקת, וכשזה מוצא חן בעיניה, היא שופכת עלי את המים החמימים. וואו, כמה שזה נעים. לרגע זה מפסיק לי את הרעד והצמרמורת..

רצפת המקלחת היא הקרקע הבוצית של היער, שעליה הניחו שתיים שלוש אבנים גדולות. אני לא מעיזה לעמוד שם יחפה, ונכנסת למקלחת עם הנעליים שלי. אוי, איזו טעות. הרי בלחות הנוראה שכאן, ייקח להן כמעט שבוע להתייבש!
כל כביסה, הכי דקיקה, מתייבשת רק תוך יומיים שלושה.. אבל אין מה לעשות, הנעליים כבר רטובות, ומשומנות.. כי הרי כל גופי מרוח בשמן, והמים מחליקים עליו. איך יורידו מעלי את השמן הזה!!
הילדה לוקחת קערית קטנה ובה אבקה צהובה. היא מוסיפה לה קצת מים ויוצרת ממנה מין עיסה דביקה. היא לוקחת קצת ביד, ומתחילה לשפשף בזה את גופי, ואומרת לי לעשות כמוה. שתינו משפשפות במרץ כל פיסת עור משומנת, שמיד נצבעת בצבע צהוב. אני מנסה להבין מה יש באבקה הזאת, והיא רק יודעת להגיד לי איז גוד, איז גוד...
לא יודעת מה בדיוק היה שם, אבל ללא ספק אחד המרכיבים העיקריים היה כורכום, אני פשוט מכירה את הריח שמיליון פעם הוספתי לצלי עוף ושאר מאכלים. ככה בדיוק הרגשתי, כמו עוף שמושחים אותו בתבלינים לפני הבישול. וככה גם הרחתי..
אחר כך הילדונת הזאת רחצה אותי עם מים חמימים מתוך הדליים, מכף רגל ועד ראש. ממש כמו שרוחצים תינוק: 'תרים עכשיו יד ונשטוף מתחת לבית השחי, ועכשיו מאחורי האוזן, יופי... ילד טוב... הנה אנחנו כבר גומרים...'

כשגמרנו, לא נשארה עלי אף טיפת שמן, והעור היה רך וחלק ונעים להפליא.
כדי להתנגב, שוב קיבלתי את אותו לונגי משומן, שהיה דקיק כל כך שתוך שניה נספג כולו במים. וככה יצאתי משם, עטופה בבד הדקיק הרטוב הזה, חוצה את החצר של משפחה זרה, כשאני ערומה לגמרי והבד הדקיק נדבק לי לגוף, וקר לי קר לי קר לי.... אני בטוחה שהנה הדלקת ריאות בדרך אלי..

בחדר הטיפולים יש ריח חריף של משהו עם מנטול.
שילה מודיעה לי שעכשיו עושים את אמבט האדים.
אני מתביישת להודות, שהסיבה האמיתית בגללה הסכמתי בכלל לכל הטיפול הזה, היתה בגלל אמבט האדים. התאים לי מאד משהו חם, מהביל, כמו סאונה כזאת. אחרי כמעט חודש של רחצה במים קרים בלבד, הגוף שלי שיווע למים חמים, לאדים. ועוד בעיקר עכשיו, עם הצמרמורות שהחום עשה לי - הכי התאים לי בעולם אמבטיה חמה..
אלא שלהם יש פרשנות אחרת לאמבט אדים, וכל קשר בינו לבין מה שהיה לי בראש הוא מקרי לחלוטין.
הושיבו אותי על כסא אחד, ועל הכסא שממול הציבו סיר עם נוזל רותח. לתוכו שילה הכניסה עירבוביה של עלים ומשחות שהריחו כמו משהו שאף אחד לא שמח להריח. אחר כך הסיר כוסה עם מכסה מתכת לוהטת, שחומם על גחלים. ראשי נדחף אל עבר הסיר, ומגבת גדולה נזרקה מעלי וסגרה את הראש באוהל כמעט אטום. שילה עמדה מולי, יד אחת דוחפת את ראשי למטה, ויד אחת אוחזת במלקחיים במכסה, פותחת אותו מעל הסיר, ומקרבת אותו אל אפי. הייתי פשוט מבועתת. איך היא רואה מבעד למגבת הסוגרת עלי, עד כמה היא יכולה לקרב את זה אל האף שלי בלי לתת לי כוויה?? והריח!!! שומו שמים. המשחה הסינית טייגר באלם, היא נופת צופים על ידו... הראש שלי כולו בער מחום, הנחיריים נפתחו, הגרון התחיל לכחכח, וברקע אני שומעת את שילה מעודדת אותי עוד קצת רק עוד קצת, עוד טיפה.. כמו שאומרים לאשה יולדת, שהנה הנה, הראש כבר יוצא, רק עוד טיפה....

אחרי כחמש דקות, שנדמו כנצח, היא סוף סוף שיחררה לי את הראש. היא ובתה ניגבו לי את הפנים מהזיעה והאדים, וכבר באותו רגע התחלתי להרגיש טוב יותר..
כשהתלבשתי והלכתי בעקבותיהן אל תוך הבית, יצא לקראתי הבעל עם כוס ובה נוזל חום, כמו קפה שחור. הוא הגיש לי ואמר לי לשתות, זה מדיסין מאד טוב. אין לי מושג מה זה היה, אבל שתיתי, בגמיעה אחת. טעם לא מוגדר, כמו תה ישן, או משהו כזה.. הם גם נתנו לי איזו צנצנת קטנה ובה אבקה-תרופה, מצמחים טחונים ותבלינים, שאני יכולה לזהות בהם כורכום והל וציפורן וזנגוויל, ואמרו לקחת מזה חצי כפית כמה פעמים ביום. וואו, כמה שזה חריף, אבל זה פותח את האף והנשימה על המקום!!

שילה ובעלה אמרו שכדי שהטיפול יצליח, צריך לחזור עליו שלוש פעמים, והזמינו אותי לבוא שוב למחרת - פעמיים, בבוקר ובערב. אבל אני לא מזוכיסטית, לא יכולה לעמוד בזה שוב.
למחרת ניגשתי אליהם, הודיתי להם על הטיפול והודעתי שאני בריאה, אבל מצטערת - לא יכולה לבוא לטיפול נוסף כי יעקב חולה מאד ואני צריכה לטפל בו עכשיו... הם חייכו בהבנה, כאילו ידעו והיו בטוחים שלא אסכים לחזור על זה שוב, ואיחלו לשנינו רפואה שלמה.

אין לי ספק שהטיפול הזה עזר לי מאד. קמתי בבוקר בלי חום, עם אף קצת נוזל אבל כל הדרכים פתוחות.. וקצת שיעול ודיגדוג בגרון. אבל לעומת יעקב - יצאתי מזה ממש בזול.

זהו, עד כאן הודו.
רציתי להביא הנה איזה פרק מסכם על הודו, אבל לא יצא, בגלל כל העיסוקים האלה בלרפא את עצמנו. אולי ביום מן הימים יתחשק לי לכתוב אותו, ואז הוא יכנס כפרק אחרון בדף של הודו, אבל אני אודיע כאן על העדכון אם וכאשר..
הפרק הבא של המסע, ייכתב כבר בתאילנד.
בעוד מספר שעות אנחנו טסים מדרום הודו, מטריוונדרום, לבומביי, ומשם - כעבור המתנה של כשבע שעות בשדה התעופה, נמשיך בטיסת לילה לבנגקוק.

אנחנו אומרים כאן שלום להודו, שהיתה עבורנו חוויה לא קלה, אבל מסעירה.
בשום אופן לא היינו מוכנים לוותר עליה, על אף כל הקשיים והקיטורים.
זו התנסות של פעם בחיים, ואנחנו שמחים שעברנו אותה.
דווקא עכשיו, לקראת העזיבה, אני שקועה מזה מספר ימים בקריאת המיתולוגיה ההודית. סיימתי כבר את הרמאייאנה, אפוס כביר שמתאר את מעלליו של האל ראמא, ועכשיו אני באמצע המהאבארתא. המיתולוגיה מרתקת וסוחפת, נפלאה בתיאוריה את החיים דאז, על שלל האלים והאלות, וסיפורי האהבה והמלחמות. קשה להניח את הספר מן היד. ואני מוכרחה להגיד שהודו שבכתובים, מלפני כמה אלפי שנים, מוצאת חן בעיניי הרבה יותר מהודו של היום.. ובכלל, אני חושבת שזה יכול להיות משפט סיכום מצויין לתפיסתי את הארץ הזאת: כל הדברים שבתיאוריה, בפילוסופיה, בספרות, בדת, בשירה - כל אלה עושים את הודו לאומה אולי הכי מרתקת בעולם.
אבל הפרקטיקה, אוי הפרקטיקה, והמציאות בשטח..... זה אפילו לא דומה!!
אבל זה מה שיש, זוהי הודו האמתית, ולא הודו של הספרים. ואני מאמינה שחווינו אותה לאורך, לרוחב ולעומק כמו שצריך, ובראיה לאחור - נהנינו מכל רגע, והכל היה שווה!!

להשתמע מבנגקוק..........

לפרק הקודם                                 לרשימת כל פרקי המסע בהודו

 

 

תגובות 

 
+1 # ריתקת אותי למשך 12 שעותעונג 2011-09-13 00:31
לא יכולתי להפסיק לקרוא, התרגשתי, צחקתי, כמעט בכיתי ובעיקר נסחפתי בדימיוני יחד אתכם
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת