wellness5

קוצ'ין

יום ראשון, 10.11.02

הבטחתי קיטורים על הנסיעה ברכבת לקוצ'ין??
תתפלאו...
אין!!

או שהתרגלנו,
או שסתם התמזל מזלנו..
אבל הנסיעה עברה חלק.
הרכבת הראשונה היתה מהוספט לגונטקאל, כדי לתפוס שם רכבת אחרת שנוסעת דרומה.
תחנת הרכבת בהוספט היתה שוממה - כל האנשים ישבו בבתיהם וחגגו את חג הדיוואלי.
עלינו לרכבת ריקה, שהגיעה בול בזמן, ושלוש שעות הנסיעה עברו עלינו בנעימים. אפילו ישנו קצת על דרגשי השינה, אחרי שדאגנו לכוון שעון מעורר שיעיר אותנו קצת לפני גונטקאל. לא רצינו למצוא את עצמנו אי שם בהיידראבאד, המקום אליו ממשיכה הרכבת.

בתחנה בגונטקאל, היה עלינו לבלות 4 שעות בהמתנה לרכבת הבאה. השעה היתה אחת בלילה, ופקידי הרכבת אמרו לנו שיש באחד הרציפים 'חדרי מנוחה', בהם יכולים נוסעי המחלקות הגבוהות לבלות עד למועד הגעת הרכבת שלהם. בראש הצטייר לנו מין 'קינג דייויד לאונג' כזה - כמו בשדה התעופה, ומיד הלכנו לשם, מלווים בסבלים שנושאים את מטעננו.
כבר סיפרתי כאן איזה מין מצרך יקר ערך הם הסבלים בתחנות הרכבת? אני מציעה לכל מי שנוסע ברכבות בהודו, להשתמש בשירותיהם, ולא לחסוך רופי או שניים אפילו אם המטען לא כבד ונסחב בקלות על הגב.. פשוט, הסבלים כל כך מתמצאים ברציפים השונים, ובמיקום המדוייק שהקרון שלך יימצא בו כשהרכבת תעצור. לפעמים יש שלושים קרונות ברכבת, ולרוץ לחפש מן הראשון עד האחרון ולנסות לפענח את מספר הקרון הרשום בגיר על הדופן - זו משימה לא נעימה, בעיקר תחת לחץ כשאתה יודע שהרכבת מיד ממשיכה בדרכה. הסבלים ממש בעלי מקצוע בענין הזה, ובדרך כלל קולעים למיקום המדוייק. הם גם הראשונים לדעת אם יש איחור ברכבת, וכמה זמן ולמה וכו'.. הם שווים כל פרוטה שיבקשו, למרות שתמיד כדאי לנסות להוריד אותם לחצי. בדרך כלל גם חצי זה הרבה, ומנוסעים הודים שנזקקים לשירותיהם - הם גובים עשירית מן החצי של התיירים..

'חדרי המנוחה' - תשכחו מהקינג דייויד - הם שני אולמות גדולים, אחד לנשים ואחד לגברים, שבמרכזם שולחן גדול, ומסביב, שעונים אל הקיר, מפוזרים כסאות פלסטיק.
בין השולחן לכסאות, אנשים פורסים את בדיהם הצבעוניים ונשכבים לישון על הרצפה, כל אחד מכורבל לכדור סמרטוטי מכוסה מזרת ועד נחיר. איך הם נושמים - לא ברור לי.

וההפרדה הזאת, לגברים-נשים... מה זה צריך להיות?
אני צעדתי ישירות אחרי יעקב לחדר ההמתנה של הגברים, ומלבדי היתה שם רק עוד אשה זקנה אחת שישבה ליד בעלה הקשיש הנוחר. בחדר היו כחמישים גברים, וכל מי מביניהם שהיה ער - נעץ בי עיניים עד שזה ממש כאב.

יש בחדרי ההמתנה האלה גם מקלחות ושירותים, ולא מעט אנשים מנצלים את המים הזורמים כדי להשתפצר. גבר אחד, שזה עתה יצא מן המקלחת כשרק סמרטוט בד דקיק למתניו, התעלם לגמרי מנוכחותי ותפס פינה בה השלים את פעולת הרחצה שלו.
הוא התנגב ביסודיות, הוציא בגדים נקיים מן התיק, התלבש בכל מיני תנועות לולייניות שאני לא אראה לו, מרח את השיער באיזה חומר שמנוני ואחר כך עיסה את ידיו ורגליו גם כן באיזה שמן, ולסיום הזליף על עצמו איזה בושם הודי מזעזע.
משום מה, לא יכולתי להתיק את מבטי ממנו. סה"כ רציתי לראות איך הוא לובש את החצאית הזאת שהגברים ההודים כורכים סביב החלק התחתון של גופם, מין חצאית שיש לה שני מצבים - קצר וארוך. מתתי לראות מה מחזיק אותה והאם הם לובשים משהו מלמטה או לא.

נגיעה קטנה במרפק מצידו של יעקב אילצה אותי להתנתק לרגע מן הגבר המתלבש.
תפסיקי ללטוש עיניים! אמר לי יעקב
מה, מי, למה, מה קרה? נתפסתי בקלקלתי..
כולם צוחקים עלייך... הוא ענה.
ואכן, כל הגברים באולם הסתלבטו על חשבוני, וחיוך היה מרוח להם מאוזן עד אוזן.
זה מאד שיעשע אותם איך שאני מלווה במבטי את הגבר המתלבש... וכמו שאני נעצתי עיניים בו, ככה נעצו הם עיניים בי, וגיחכו כשראו במה נעוץ מבטי...
קצת נבוכה, קמתי והלכתי לחדר ההמתנה של הנשים, רק כדי להשתמש בשירותים שם, ולחזור מיד למקומי. מ'כפת לי, שיחשבו שהנשים המערביות הן מציצניות ומתות לראות לגברים ההודים...

גם הרכבת השניה הגיעה בזמן, לא פותחת לי פתח להתלונן.
השעה חמש בבוקר, הסבלים שלנו התייצבו כדי להשלים את מלאכתם ולהעלות אותנו לקרון שלנו.
אלא שדלת הקרון נעולה מבפנים, הכל חשוך.
הם נוקשים בכבדות באגרופיהם על הדלת, אף אחד לא פותח. אחד מהם רץ לקרון הבא, כמעט שובר את דלת הברזל, אבל גם שם אף אחד לא פותח.
אנחנו מתחילים להילחץ, הרכבת עוצרת בתחנה הזאת רק לחמש דקות, מה יהיה אם לא נצליח לעלות עליה?
הסבלים צועקים וקוראים קריאות רמות בתקווה שמישהו מן הצד השני ישמע אותם.
דקה לפני שהרכבת זזה, בחור מנומנם שמשפשף את עיניו, הלום שינה, מואיל בטובו לפתוח לנו את הדלת, והסבלים נותנים לו מקלחת קרה בהודית מדוברת...
מה לעשות, נרדם על משמרתו הבחור... לא מספיק שבדיוואלי הוא צריך לעבוד, במקום להיות בבית עם בני משפחתו או להמר עם חבריו, גם לישון לא נותנים לו?? נראה לי שהוא שונא אותנו כבר מאותו רגע, ואכן, בסוף הנסיעה יסתבר לנו שהוא התנקם בנו בדרכו שלו: ביקשנו אותו להעיר אותנו חצי שעה לפני שהרכבת מגיעה ליעד שלנו, כדי שנוכל להתכונן לירידה... לא דובים ולא יער, הבחור חובב השינה היה שקוע בתרדמה עמוקה, ואלמלא כיוונו שעון וסמכנו רק על עצמנו, היינו ממשיכים הלאה הרבה קילומטרים מעבר למחוז חפצנו..

אנחנו עולים לקרון ששקוע כולו בשנת ישרים. הכל חשוך. אנחנו מגששים באפילה ומתארגנים איכשהו לשינה, מסיטים את הוילון הנותן לנו קצת פרטיות, ושוקעים גם כן בתרדמה.

התלונה היחידה שיש לי על הרכבת הזאת, היא זמן הנסיעה שלה. 19 שעות רצופות, במהלכן כמעט ויצאנו מדעתנו. כמה פעמים אפשר לישון, להתעורר, לשתות מים, לשחק קלפים, לאכול ביסקויטים, לחזור לישון, להתעורר, לקרוא, להירדם שוב, לחפש משהו לאכול ולהסתפק שוב בלית ברירה רק בביסקויטים, ושוב לישון ולקום וחוזר חלילה.... הקרון שלנו ממוקם אי שם בסוף הרכבת. כשהיא עוצרת בתחנות - אנחנו כל כך רחוקים ממרכז התחנה, שזה כמעט קילומטר אחד לרוץ הלוך וחזור אם רוצים להצטייד באיזה מזון מן הקיוסקים והדוכנים. מאחר ואף פעם אי אפשר לדעת מה משך העצירה, אנחנו לא לוקחים את הסיכון של להשאר על הרציף כשהרכבת מתרחקת, ומסתפקים רק במה שיש לנו, ולקראת סוף הנסיעה זה כבר במה 'שאין לנו'...
יש ברכבת מעט רוכלים העוברים בין הקרונות ומוכרים מים, צ'אי, או כל מיני מאכלים הודים ארוזים בקופסאות אלומיניום. באלה אנחנו לא נוגעים, היה לנו כבר מספיק שילשול מזן רכבת..
כל כמה שעות, מתמלא חלל הקרון בריחות מסאלה וקארי - ההודים אוכלים. איש אחד עובר לפני זמני הארוחות, ולוקח הזמנות, ואחר כך מביא מגשיות עם האוכל. אלינו הוא אפילו לא פונה - או שהוא מכיר את איכות האוכל שלו ומבין שאותנו אסור לו ל'הרעיל', או שהוא לוקח כמובן מאליו שנסרב, אז בשביל מה להציע...
בקיצור, 19 השעות האלו לא נגמרות!!
וכשהן כן נגמרות - השעה היא שתיים בלילה... איזו שעה ברברית להגיע בה לעיר חדשה...

ארנאקולאם היא הפרבר הייבשתי של העיר קוצ'ין, היושבת על כמה איים בים. עיר מקסימה!
היעד שלנו הוא אי בשם פורט-קוצ'ין, אבל לך תמצא מעבורת בלילה. שתי הברירות העומדות בפנינו הן או להמתין בתחנת הרכבת עד למעבורת הראשונה, משהו כמו חמש-שש שעות, או ללכת למלון בארנאקולאם, שזו האופציה בה בחרנו בסופו של דבר.
אבל הצרה היא, שגם בארנאקולאם אי אפשר למצוא מלון פתוח בשתיים בלילה..

מחוץ למיזוג האוויר של הרכבות, בהן בילינו את היממה האחרונה, העולם בוער והלחות חוגגת. בשתיים בלילה אנחנו נוטפים זיעה קרה, ומשתדלים לא לצאת מטווח משבי הרוח של מאווררי התקרה הענקיים. תחנת הרכבת מאד מסודרת ויפה - ספסלי עץ לרוב, תאורה רבה, מאווררים, שלטי הכוונה, דלפק מודיעין לתיירים - הכל נקי להפליא. שוטר מעיר ליעקב לכבות את הסיגריה, ומודיע לו חגיגית שבכל העיר הזאת, אסור לעשן בציבור. לא במקומות פתוחים, לא במקומות סגורים, לא ברחוב, לא במסעדות. רק בבית שלך אתה יכול לעשן... או בחדר במלון.

כן, אבל מאיפה מביאים חדר במלון... הפקיד במשרד המודיעין אמר שכל המלונות סגורים בלילה. אולי אולי אם נעמוד מעבר לדלת של מלון זה או אחר, ונדפוק חזק על הדלת, אולי מישהו ישמע ויפתח לנו. אנחנו מחליטים לא לקחת את הסיכוי של האולי הזה, ומכינים את עצמנו לישיבה ארוכה בתחנה.

בחמש בבוקר באה לי הברקה, רק חבל שלקח לה כל כך הרבה זמן להגיע:
לצלצל בטלפון למלון, לפי הספר, להעיר אותם, לברר מחירים, ואם זה מתאים לנו - לקחת אליהם ריקשה, הם הרי ממילא כבר ערים כי דאגנו להעיר אותם, ויפתחו לנו את הדלת...
וחוץ מזה, שעה חמש בבוקר היא כבר שעה נורמלית להתעורר בה.

ככה בדיוק אנחנו עושים, ותוך חצי שעה אנחנו כבר ישנים במיטה רכה ונעימה.

קוצ'ין - Cochi

לנו, הישראלים, השם קוצ'ין מוכר בהקשר עם הקהילה היהודית שמוצאה משם.
אבל קוצ'ין היא עיר ואם בהודו, מטרופולין ענק של כשני מיליון תושבים, ומרכזה, אם כי לא בירתה, של מדינת החוף, קראלה - לדעתי, המדינה הכי נחמדה בכל הודו!

ארנאקולאם הוא רובע העסקים התוסס וגועש, מלא בהמוני אדם עסוקים ומתרוצצים ברחובות - כמו בכל עיר גדולה . אלא שבניגוד לשאר ערי הודו, כאן הכל נקי ומסודר. אין רעש אדיר וזיהום אוויר, אין לכלוך ברחובות, אין פרות, אין ערימות זבל. הכבישים טובים, מופרדים לנתיבים על ידי גדרות, ושוטרים ניצבים על איי תנועה גבוהים ומכוונים את כלי הרכב הרבים, ועוזרים לאנשים כמונו לחצות בבטחה את הכביש הסואן. זו לא משימה קלה כאן!
הרחוב הראשי של ארנאקולאם הוא רחוב מערבי לכל דבר - חנויות ענק, נציגויות של מיטב המותגים הבינלאומיים, חנויות ספרים ודיסקים שלא היו מביישות אף סטימצקי - הצטיידנו שם בספרי קריאה להמשך הדרך, ובכמה מגזינים - צילום, טיים וכו', ואפילו קנינו דיסק של מוזיקה הודית פופולרית עם השיר שהתאהבתי בו כבר מזמן, דיל האי טומארה, אולי פעם הוא יגיע לארץ וינענע אותנו כמו שקרה לפני שנתיים עם השיר ההודי שכולם זימזמו...
יש לאורך הרחוב הרבה מסעדות מודרניות, באחת מהן אכלנו צ'יקן ביריאני מדהים, והמון דוכנים למיצים ושייקים מפירות טרופיים - אננסים ופאפאיות ובננות ומנדרינות וגם רימונים...

רבים מבני המקום עשו את ממונם מעבר לים, בנסיכויות המפרץ הערבי - שנמצאות ממש ממול בקו אווירי. קצר יותר לטוס מכאן לדובאי מאשר לדלהי.. הם חזרו לכאן עמוסים בדולרים מרשרשים, ונתנו תנופה אדירה לפיתוח הכלכלה של האיזור. בקראלה ראינו הודים עשירים, עשירים מאד!
ונחמדים מאד!
האנשים כאן חייכנים, מסבירי פנים, מתים לעזור - אם רק השפה היתה מאפשרת להם.. ויש כאן איזו מין תמימות, או פשטות, שטבועה באופיים - אין את הערמומיות והמבט הזומם של איך לדפוק את התייר או למצוץ ממנו את לשד עצמותיו.
המחירים כאן זולים, החדר שלנו במלון מצויין, עולה 20 ש"ח ללילה. האוכל זול בצורה מצחיקה, ונהג ריקשה מוכן להסיע אותך גם תמורת 10 רופי, בפעם הראשונה שזה קורה לנו בכל הודו!
כולם פשוט נחמדים כל כך.. כיף לדעת שיש גם הודים כאלה..

לא נעים להגיד ככה בגנותם של ההודים, אבל מסתבר שכל מקום שבו היתה השפעה של זרים, הפך למקום שנעים להיות בו. מדינת קראלה נשלטה במשך שנים ארוכות על ידי הפורטוגזים, וההולנדים והאנגלים, והם השאירו את חותמם על כל פיסת אדמה כאן. אחוז גבוה של התושבים הם נוצרים, וכנסיות פזורות על כל צעד ושעל. המיעוט המוסלמי הוא בכלל לא מיעוט כאן, ומהווה את הסקטור השני בגודלו אחרי הנוצרים. אין לי נתונים מדוייקים, אבל נראה כאילו דווקא ההינדים הם במיעוט כאן. אחד הדברים שהמדינה הזאת גאה בהם היא הסובלנות כלפי דתות אחרות, כולם חיים כאן בשלום ובהרמוניה, ואין פלא שעל רקע כזה צמחה ושיגשגה כאן קהילה יהודית גדולה.

מקום מושבה של הקהילה הזאת הוא באי פורט-קוצ'ין, ושם גם מרוכזים כל האתרים התיירותיים של העיר. אנחנו עולים על מעבורת שמביאה אותנו לשם תוך 20 דקות.

in26-1

זו מעבורת ציבורית, עולה פרוטות, ונוסעת כל הזמן הלוך ושוב בין ארנאקולאם לבין האיים השונים.
לא ברור איפה בדיוק נגמר הים ומתחיל האגם, אבל בכל מקרה רוב המים מכוסים במין שיחים ירוקים שבהתחלה נדמה כאילו מישהו תלש אותם וזרק למים, אבל אחר כך מסתבר שיש להם דווקא שורשים עמוקים בקרקעית. אפשר לראות את זה קצת בתמונה הקודמת.

אנחנו נוחתים בפורט-קוצ'ין ומוצאים את עצמנו כאילו בעולם אחר, לא בהודו..
רחובות צרים ונקיים, בתים נמוכים, צבועים יפה, ציוריים מאד.
ליעקב היה נדמה שהוא מטייל בשכונת הולדתו, נווה צדק..
הנה דוגמה לרחוב אופייני:

in26-2

אנחנו מכינים את עצמנו לצעידה ארוכה ונעימה בין הסימטאות, אבל לנהג ריקשה אחד, שקולט אותנו מרחוק, יש תוכניות אחרות בשבילנו. הוא מוכן להסתובב אתנו כל היום, כמה שנרצה, לכל מקום שנרצה, תמורת ממש פרוטות. כל היום, עד הערב, בלי הגבלה...
הוא ביקש 100 רופי, כעשרה ש"ח, וכשנתנו לו בסוף היום 150 רופי - אורו עיניו והשמחה הגלויה שלו פשוט עשתה לנו טוב על הלב. כמה זה נחמד לתגמל אנשים שמגיע להם, וכמה זה נחמד לראות שזה מפתיע ומשמח אותם...
הנהג הזה, וחברו, פשוט עשו לנו את היום.
בטח איזו השגחה עליונה שלחה אותם אלינו, כי בלעדיהם - אין ספק שהיינו עושים ביקור מאד שטחי, חושבים שזהו זה, וחוזרים למלון עייפים מכיתות הרגליים, אך מרוצים.
והנה, צמד הבחורים האלה, שאפילו שכחנו לשאול אותם לשמם, קודם כל חסכו לנו את ההליכה המרובה כי המרחקים מאתר לאתר די ארוכים, ושנית - הכניסו אותנו לכל מיני מקומות שבלעדיהם בכלל לא היינו יודעים על קיומם.
הבחור השני שהתלווה אל הנהג והצטופף אתו על המושב הקדמי, הוא חבר, שלומד להיות מורה דרך, ועשה עלינו את הסטאג' שלו.. קיבלנו שניים במחיר אחד..

נכון שבדרך הם הכניסו אותנו גם לכמה חנויות מפוארות של קשמירים עשירים, שנותנים להם עמלה על כל תייר שהם מביאים, גם אם הוא לא קונה כלום (על כל עשרה תיירים שאני מביא, הם נותנים לי חולצת טי-שרט, אמר לנו הנהג..).
אנחנו הסכמנו לשתף עם זה פעולה, על אף שלא התכוונו לקנות כלום, לא רק בשביל לעזור לנהג הריקשה להתפרנס, אלא גם מטעמים אגואיסטיים לחלוטין: החנויות האלו, על מיזוג האוויר המקפיא שלהן, הן מקום מעולה להתאוורר בו מפעם לפעם, והשירותים שלהם מבהיקים מניקיון! חוץ מזה שהסוחרים הקשמירים הממולחים ישר קופצים עליך עם כוס תה קשמירי מסורתי, שזה התה הכי טעים שאי פעם שתינו, מבושם קלות עם קצת הל, קינמון וקמצוץ זעפרן..
אחרי שלוש חנויות אמרנו 'די', ושמנו לזה סוף.

איך שנהג הריקשה שמע שאנחנו מישראל, הוא עשה הסבה לשפה הערבית, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שכל ישראלי מבין ומדבר ערבית. במקרה הוא נפל על ישראלית שכן, ומאותו רגע השיחה קלחה בערבית מדוברת, כשמפעם לפעם יעקב תורם את המילה וחצי שהוא יודע, חוץ מקללות.....
מסתבר שהנהג הזה נסע לעבוד בבחריין במשך כמה שנים, ומאחר והוא מוסלמי בדתו - השתלב שם נהדר. עשה המון כסף, למד את השפה, לקח לשם את משפחתו. הוא חזר לקראלה רק לפני כמה שנים, לאחר שהממשלה בבחריין הטילה הגבלות חמורות על העסקה של עובדים זרים, והמשכורות קוצצו בצורה כזאת שכבר לא היה משתלם להשאר שם.

מיד בהתחלת הטיול, ועוד לפני שידענו שהם מוסלמים, עצרנו לשתות משהו קר באיזו מסעדה, וכשחזרנו לריקשה הבאנו להם שני בקבוקי קוקה קולה.
אוי, לאיזו דילמה הכנסנו אותם!!
היום היה היום הראשון של צום הרמדאן. מצד אחד, הם רצו לצום -- אבל מצד שני, מי יכול לעמוד בפיתוי של קולה צוננת בצהרי היום החם והדביק של קוצ'ין... (הלחות כאן היא משהו מחריד )
לעזאזל הרמדאן, הם מתנפלים על הקולה ואנחנו מרגישים כמו איזה מדיחים לדבר עבירה..

התחלנו את הסיור במזח הדייגים, ובשוק הדגים.
מכל עבר רצו לקראתנו מוכרי דגים וידיהם עמוסות בשלל יצורים ימיים, מדגי ענק ועד חסילונים קטנטנים. במסעדות הסמוכות יש להם סידור כזה שאתה יכול להביא אתך את הדגים או את פירות הים שאתה קונה לבד, והם יבשלו את זה עבורך בדרך החביבה עליך.
הבטחנו לכולם לחזור אליהם אחר כך, כשנהיה רעבים, ורק כך הצלחנו לנער אותם מעלינו.
ירדנו לחוף לראות את הדייגים בפעולתם.
שיטת הדייג הנפוצה כאן היא שיטה סינית עתיקה, של רשתות המורדות לים באמצעות מנופי עץ 'מתוחכמים', כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה:

in26-3

משקולת של אבנים גדולות התלויות על חוט, משמשת להורדה או להעלאה של הרשת מן המים, וכל האינסטרומנטים האלה נראים כמו חרגולי הענק של קידוחי הנפט.. אלא שבמקום נפט - הם מוציאים מן הים טונות של דגים..

ביקרנו בבית בו התגורר לזמן מה הספן הפורטוגזי הנודע, ואסקו דה-גאמא:

in26-4

ככה מכריז השלט התלוי מעל לדלת הכחולה.
היום מתגורר שם איזה הודי זקן, שכנראה מונה להיות השומר של המקום.

ואסקו דה-גאמא הוא אישיות מאד חשובה כאן, והלכנו לראות גם את כנסיית סט. פרנסיס, בה הוא נקבר כשמת, אי שם באמצע המאה השש עשרה.
אלא שארבע עשרה שנים אחרי שהוא נקבר, מישהו החליט שמגיע לארונו להישלח אחר כבוד לקבורה בליסבון, ולכן כיום, כל מה שיש בכנסיה - זו מצבה עם קבר ריק.

in26-5

המון כנסיות, קתדרלות, בזיליקות וכאלה מין דברים נוצריים יש בפורט-קוצ'ין, אבל מאחר ולא היינו ממש מעוניינים בהן, ומאחר והנהג ממילא מוסלמי ולא נעלב מחוסר ההתלהבות שלנו, הפסקנו אחרי שתיים-שלוש כנסיות.
תראה לנו כבר את בית הכנסת!! ביקשנו ממנו, והוא הסביר לנו שכרגע בית הכנסת סגור. יש הפסקת צהריים.. קודם נעשה סיור בשוק התבלינים וברחוב האורז, ואחר כך בית הכנסת..

קראלה מפורסמת מאד בזכות התבלינים שהיא מייצאת לכל העולם.
אומרים כאן שתשעים אחוז מן הג'ינג'ר (זנגוויל) הנמכר בשווקי העולם - מקורו בקראלה. הלכנו לראות את אחד מן המפעלים המעבד ג'ינג'ר לייצוא.
קודם כל, הג'ינג'ר ממויין ידנית, לפי האיכויות השונות:

in26-6

אחר כך עושים לו טבילה בתוך אמבט של מים ומיץ ליים, כשהחמיצות פועלת כחומר משמר טבעי.
הנה, האמבטיה נמצאת בבור שמתחת לרגליו של הפועל עם החצאית הסגולה:

in26-7

אחרי שמסננים אותו במסננות המתכת עם הידיות הארוכות,מובילים את הג'ינג'ר בסלסילות קש לערימה גדולה, עד שיתנקזו כל הנוזלים המיותרים:

in26-8

 

ואחר כך, פורסים את הכל, שורות שורות, לייבוש בשמש במשך כמה ימים:

in26-9

מכאן הוא מובל או לטחינה, כדי להמכר כאבקת ג'ינג'ר, או לעיבוד נוסף שיעשה ממנו פיסות מסוכרות, או מחמצים. אז בפעם הבאה שאתם בוזקים קצת ג'ינג'ר לעוף הסיני שאתם מבשלים בבית, או לעוגיות הג'ינג'ר שאתם אופים - תזכרו מאין הוא בא...

קראלה גם חזקה מאד בייצוא של אורז. רחוב שלם הוא מין לווינסקי כזה, עם חנויות רבות עמוסות שקי אורז לסוגיו השונים. בעל חנות אחת התהדר שיש לו 20 סוגי אורז שונים לייצוא, ושפך לי ליד חופן של גרגירי אורז קטנים במיוחד, מהם מכינים את מאכל האורז הנקרא על שמם - ביריאני.
ואני הבורה, עד היום הכרתי רק שני סוגים - אורז פרסי ארוך, או אורז עגול כזה של ריזוטו.
נו, טוב, שמעתי גם על אורז באסמטי ועל אורז של 'אנקל בן', אבל עשרים סוגים???

ככה נראה אולם התצוגה של אחד היצואנים הגדולים, שמייצא נוסף לאורז, גם עדשים וחומוס..

in26-10

משם הלכנו סוף סוף לרובע היהודי העתיק.
כיום גרים שם רק כחמישה עשר יהודים, ברובם מבוגרים שכל משפחתם כבר נמצאת בישראל, אבל להם עצמם קשה להתחיל בגיל כזה חיים חדשים.

הרחוב קצר, ובקצהו נמצא בית הכנסת.
משני עברי הרחוב, חנויות למזכרות וחנויות ספרים - לא בהכרח עם הקשר יהודי.
שוחחנו עם גברת יהודיה נחמדה ומסבירת פנים, שמנהלת בית מלאכה קטן לכיפות.

in26-11

היא מספרת לנו קצת על חיי הקהילה המצומצמת שנותרה שם, ועל יחסי השכנות הטובים שיש להם, גם עם הנוצרים, גם עם המוסלמים וגם עם ההינדים. זו נשמעת ממש אידיליה

לפני שאנחנו עוזבים, היא מפצירה בנו לקנות ממנה כיפה אחת.
אנחנו לא ממש צריכים, וגם הכיפות ממש מזעזעות - עם קישוטי זהב נוצצים. אף כיפה לא מתאימה לראש של יעקב ונראית עליו ממש מגוחכת, אבל במחווה אבירית הוא שולף את הארנק ושואל כמה זה. 150 רופי, זה המון כסף בשביל הדבר הזה, אבל מה לא עושים כדי לשמח יהודיה בניכר..
אלא שאחרי שהוא מגיש לה את הכסף, היא ממתינה ומצפה לקבל עוד. מתברר שלא שמענו טוב, המחיר הוא 'פור האנדרד אנד פיפטי' ולא 'האנדרד אנד פיפטי'.... 450 רופי זה סכום מטורף בהודו, ואנחנו מוותרים על המחווה, ומשאירים שם את את הכיפה שמלכתחילה לא מצאה חן בעינינו, וממילא אין לה שימוש אצלנו. יו, כמה שהגברת ממש מתעצבנת עלינו!

בכניסה לבית הכנסת, מבקשים מאתנו לחלוץ נעליים.
סליחה?????????
מה זה, מסגד? או מקדש הודי??
אדון יוסף, שעומד בכניסה, ממהר להרגיע אותנו שלא דבק בהם מנהג הגויים של חליצת הנעליים, זה רק מסיבה פראקטית לחלוטין: הרצפה מרוצפת באריחי חרסינה סינית עתיקים, שהובאו לבית הכנסת לפני מאתיים שנה, וכדי להגן עליהם - הם מרשים להכנס רק ברגליים יחפות.
דווקא יפה, הרצפה:

in26-12

התמזל מזלנו, ודווקא בשעה שביקרנו בבית הכנסת, ביקרה בו גם קבוצת תלמידים הודיים, לא יהודיים. זה היה כנראה בית ספר שלם, למעלה ממאתיים ילדים, כל כתה והמורה שלה, לפי הגילאים.
עכשיו תארו לכם מאתיים ילדים חולצים את נעלי הספורט שלהם!!

אני ברחתי לחצר ושוטטתי בין המצבות והשלטים, ויעקב נתקע בפנים, עם כל הצ'יוז, כדי לצלם..

בית הכנסת מאד מפואר, מלא בנברשות קריסטלים וכאלה.. משהו מהודר ביותר, ודומה לתצוגה של מוזיאון יותר מאשר לבית תפילה פעיל.
אבל זהו, זה באמת מוזיאון ולא בית תפילה פעיל, כי אין להם בכלל מניין.

in26-13

בחדר הסמוך לבית הכנסת יש תצוגה של ציורים, המתארת את סיפור תולדותיה של הקהילה היהודית בקראלה. כזכור, אומרים ששורשיה של הקהילה הם מבני ישראל שנפוצו לכל עבר ויצאו לגלות אחרי חורבן הבית השני. משלחת של היהודים הגולים מתייצבת בחצרו של הראג'ה השליט, ומבקשת את רשותו להתיישב שם:

in26-14

היהודים מתערים בחיי התושבים באיזור, והופכים לחלק בלתי נפרד של הישוב.
בציור אחר, רואים איך השליט מזמין, בשנת 379 לספירה, את נציג היהודים יוסף רבן, אל חצרו, ונותן בידו לוחית נחושת עליה מוטבעת רשות להיות מובל באפריון, ושמשרתים יצלו על ראשו עם שמשיה - שני סימנים מובהקים של בית מלוכה. ובכך למעשה ניתנה רשמית רשות להקמת ממלכה יהודית על חופי הים הערבי:

in26-15

אנחנו ממשיכים בסיור עד שהרעב מכריע אותנו.
לרגע אנחנו מתפתים לחזור לשוק הדייגים, לקנות מהם כל מיני דברים ולגשת לאחת המסעדות, שהשף שלהם יכין לנו את זה כרצוננו וכטעמנו. אבל לא יעקב ולא אני חובבי דגים מושבעים, וברגע שמוצעת לנו אלטרנטיבה אחרת - אנחנו בדרך כלל מעדיפים אותה.

הפעם, נהג הריקשה וחברו המליצו לנו על מקום 'שלא נצטער עליו'.
קיבלנו את המלצתם ונסענו לשם, ואכן - כשהגענו, הצטערנו רק על דבר אחד: על זה שאנחנו לא יכולים לשבת שם כמה ימים רצופים, ולאכול נון-סטופ את כל מה שיוצא מן המטבח שלהם!!
איזו חוויה מענגת עברה עלינו ב'קאשי ארט-קפה'!!

קודם כל, זה שילוב של בית קפה וגלרייה שמציגה יצירות של אמנים צעירים בני המקום.
הציורים יפים ומשרים אווירה נעימה ותרבותית שלא נתקלנו בה מרגע שהגענו להודו.
אפשר לשבת לאכול גם בחדרי הגלריה, אבל אנחנו העדפנו לצאת החוצה, אל הגן הקטן והמטופח.
התפריט די מצומצם, אבל מה שיש - פשוט פגז!!
ויעקב סוף סוף שותה קפה, איטלקי, אמיתי, ממכונת אספרסו מעולה, עם חלב מוקצף ובזיקה קלה של קינמון!! הוא לא מסתפק בכוס אחת ומזמין את השניה, ואם היה לנו זמן להתעכב - אין ספק שגם השלישית היתה באה אל קרבו... אבל אנחנו בדרך לראות מופע של הצגת קתאקאלי, שזה התיאטרון המקומי המסורתי, והשעה דוחקת.
יעקב אוכל טוסט גבינה בלחם כפרי פשוט מהמם, ואני מזמינה את מנת היום - שזה מרק תפוחי אדמה מוקרם עם טוסט שום וסלט נבטי שעועית, ולשתות קנקן של ג'ינג'ר חם עם דבש ולימון...
סליחה, זה הודו???
לקינוח, יעקב מזמין עוגת שוקולד, כשהוא מנסה לברר ממתי היא, כדי לא לפול עם משהו מלפני שבוע, מודיעים לו שהיא מלפני שעה... והיא אכן מגיעה חמימה ומהממת ונוטפת קרם מדהים...
אחחח... איזו חוויה, איזו חוויה היתה הארוחה הזאת!!

בחוץ אנחנו שומעים את מטחי התותח המבשר על סיום צום הרמדאן לאותו יום, ונותן את האות לפתיחת חגיגות האוכל. אנחנו מרחמים על נהג הריקשה וחברו, שבטח מתים מרעב, ולמרות שאמרו שיישארו אתנו עד הלילה, כמה שנרצה, אנחנו משחררים אותם לדרכם והולכים לראות את מופע התיאטרון.

in26-16

הקתאקאלי הוא סוג של הצגה מסורתית, שממחיזה סיפור ידוע - בדרך כלל מהמיתולוגיה ההודית, ראמאייאנה או מהאבאראתה, כשהשחקנים מאופרים בצורה מהממת ומשתמשים בהרבה מימיקה, תנועות ידיים בעלות משמעות, ותנועות עיניים מדהימות.
סיפורים על רע וטוב, על אלים טובים ועל שדים, סיפורי גבורה וסיפורי אהבה - הכל מוצג ומומחש במומחיות על הבמה, כאשר השחקנים בכלל לא מדברים, אלא רק משתמשים בתנועות ידיים מוסכמות שמהוות ממש שפה שלמה, ובהעוויות פנים שמביעות בדיוק נמרץ תחושות של כעס, שמחה, פליאה, עצב ועוד.
כדי לעזור להבין את הסיפור, יש ברקע את המספר שפשוט שר את העלילה. הוא מלווה את עצמו במצילתיים קטנים ועושה בהם שימוש לפי התוכן - נקישות מפתיעות וחדות כדי לסמן מפנה דרמטי, צילצול דקיק ומתמשך כדי לסמן תהליך מסויים וכו'. מן העבר השני של הבמה יושב מתופף ליד תוף ענק, ומקיש עליו בוירטואוזיות.

הערב מתחיל עוד לפני שההצגה עצמה מתחילה - הקהל מוזמן לחזות בתהליך האיפור של השחקנים, שלפעמים לוקח שעתיים-שלוש!
הנה כמה תמונות של לפני - ואחרי..

זו הנסיכה היפה (בחור די חתיך לפני האיפור..)

in26-18in26-17

וזה המלך, שלא רוצה לתת לנסיכה להתחתן עם הנסיך...

in26-19in26-20

ממש נהנינו בקוצ'ין!!
נשארנו בה קצת יותר משתכננו בהתחלה, כי קצת לא הרגשתי טוב. טלטלות הדרך נתנו בנו את אותותיהם, אבל יומיים של מנוחה סידרו את העניינים ומילאו לנו את הבטריות לעוד עשרה ימי הודו..
תאילנד, ראי הוזהרת - עוד מעט אנחנו בדרך אליך, עוד מעט...

לפרק הקודם                   לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת