חוף קולבה, גואה
יום שבת, 2.11.02
הגענו לקולבה - כפר דייגים קטן וחביב, עמוס תיירים, שלא ממש שמע על ישראלים.
הישראלים, לעומת זאת, בטח שמעו עליו, אבל החליטו לדלג.
כל מה שהם רוצים ממילא נמצא באראמבול ובאנג'ונה, אז בשביל מה להדרים כל כך?
אנחנו פתחנו מפה וספר, עשינו סקירה של המקומות המומלצים לאורך החוף של גואה, ובחרנו בקולבה בעיקר בגלל הקירבה למארגאו, העיר ממנה אנו אמורים לקחת רכבת ליעדנו הבא.
איזו בחירה בחרנו!!
הכי חכמה שעשינו בשבועות האחרונים!!
אילולא החזקנו כבר בכרטיסי רכבת מוזמנים, שעלו לנו במאמצים ובכסף רב, קרוב לוודאי שהיינו משתקעים בקולבה לכמה וכמה ימים. מי יודע, אולי אפילו נעצור כאן שוב בדרך חזרה מן הדרום.
אבל לפני שאעבור לספר על קולבה, אני חייבת חוב קטן לאנג'ונה, שאולי החמרתי אתה קצת יותר מדי בפרק הקודם... סה"כ - בראייה לאחור, די נהנינו שם, על אף ולמרות הכל.
ובכלל - הערב האחרון שם עבר עלינו ממש בנעימים, בעיקר מן הבחינה הקולינרית...
בדרך לאינטרנט ולחנות הספרים המשומשים (שניהם נמצאים בתוך 'מנאלי גסט האוס' באנג'ונה, ומומלצים ביותר ) ראינו מסעדה שכל פעם שחלפנו על פניה, היתה מלאה בסועדים. המקום נראה מין חור אפל כזה, והשלט בעברית 'סמי בורקס, חומוס, שניצלים' לא ממש עשה לנו חשק להכנס.
סמי בורקס הרי מת מזמן, והדבר הזה שכאן בהודו מעיזים לקרוא לו חומוס הוא פשוט עלבון לקיטניה העגולה והאהובה הזאת..
אבל, מאחר והתעכבנו יתר על המידה באינטרנט, והיה כבר חשוך ולא נעים להסתובב ברחוב, החלטנו בלית ברירה לתת צ'אנס למסעדה הזאת שהיתה הכי קרובה לנו למלון.
כמה שולחנות היו מלאים בחבר'ה משלנו, שחייכו אלינו כאומרים Welcome home , ואכן זה היה הדבר הכי קרוב לבית שחווינו מזה כחודשיים וחצי....
המלצר הציע שננסה את בורקס הגבינה שלהם, ואנחנו, סתם בשביל הספורט, החלטנו לבדוק את הגירסה ההודית של משולש הבצק הזה... . נראה מה עוד ההודים האלה יצליחו לקלקל.. בטח יביא לנו סאמוסה מטוגנת עם גבינה, ויקרא לזה בורקס..
עם ביצה או בלי ביצה? הגיעה השאלה הכל כך מוכרת..
שיהיה, עם ביצה.. אם כבר, אז כבר...
מה שקיבלנו היה, למרבה התדהמה, בורקס אמיתי!! אשכרה בצק עלים!! עם שומשום מלמעלה!!
וההפתעה האמיתית חיכתה לנו בתוספות:
צלוחית אחת עם עגבניה מגורדת, ועוד צלוחית קטנה יותר, עם עיסה ירוקה מן הסוג הלא מזוהה של המשחות והרטבים שמגישים כאן עם האוכל. בדרך כלל אנחנו הודפים את זה רחוק לקצה השולחן ולא מעיזים לגעת. הפעם, משום מה, בא לי לרחרח את זה, וכמה נעים היה להריח את ריח הסחוג הטרי והמוכר, ממש כמו בבית!!
דודה שלי מירי היא אלופת הסחוגים בעולם, אפילו שאם יחפשו עליה בזכוכית מגדלת איזה שורשים תימניים - לא ימצאו. אם לא הייתי יודעת שהיא יושבת עכשיו לבטח בביתה בירושלים, הייתי בטוחה שהיא הגיעה בכבודה ובעצמה לאנג'ונה, והכינה את הסחוג. זה דומה כמו שתי טיפות כוסברה!!
ערבבנו קצת סחוג עם העגבניה המגורדת, הוספנו מלח, פתחנו את הבורקס באמצע ושברנו לתוכו את הביצה הקשה, ומה-זה התענגנו!!!
הייתי חייבת לחטוף איזו שיחה עם בעלי הבית, ולהבין מי לימד אותם להכין כל כך טוב את המאכלים הישראלים האלה, ואחרי התפתלות קצרה ונסיון להתחמקות, לא יודעת ממה הם חששו, הסתבר שיש למסעדה שותף ישראלי שמכין הכל.
על מציאה כזאת לא עוברים לסדר היום... חייבים להזמין עוד משהו, כדי למלא מצברים!!
קיבלנו את המלצת המלצר על מנת הדגל שלהם - סנדוויץ' שיפוד עוף. ככה, בעברית, שיפוד עוף..
דקה אחרי כן, ראינו את אחד העובדים מתחיל לנפנף במרץ על מנגל גחלים, ישראלי תקני, שעמד בחוץ.. לא להאמין, אבל עשו לנו שיפודי עוף על האש.. כמו ב'שיפודי התקווה'..
לא היה לזה את הריח של המנגל בבית, וגם הבחור היה זקוק בדחיפות לאיזה קורס קצר בהלכות הניפנוף, כי צד אחד של השיפוד היה ממש חרוך והצד השני כמעט נא, אבל הסנדוויץ' הזה היה הכי הכי שווה שאכלנו בהודו!!
לחמניה ארוכה, כמו ג'אבטה, חרוכה על האש, ובפנים העוף עם בצל וקוביות פלפל ועגבניה שניצלו גם הם על האש - הכל פשוט התנפץ בפה באלפי טעמים מוכרים שכל כך התגעגענו אליהם...
וגולת הכותרת, שנלווית אל המנה - צלוחית קטנה ובה חומוס, חומוס אמיתי!!
טוב, אני לא חושבת שחומוס 'טעמי' או 'פינתי' צריכים להתחיל לחשוש מתחרות, אבל 'צבר' כן...
יעקב אכל שלוש מנות חומוס!!
ובסדר, בסדר, הנה אני כבר כותבת שהן היו קטנות, שלא תחשבו שהוא סתם כזה זללן..
תייר אנגלי אחד שישב לידינו והזמין את אותה מנה - פשוט סבל ממנה קשות.. בדיוק כמו שאנחנו סובלים מן האוכל ההודי. זה הכל שאלה של בלוטות הטעם... ראינו אותו פותח את הסנדוויץ ודולה מתוכו החוצה את הירקות החרוכים, ואחר כך גם את העוף החצי שרוף שכנראה לא ערבו לחכו. אחר כך הוא טעם על קצה המזלג את החומוס והעווה את פרצופו, ובסוף הוא אכל רק את הלחם נטו.
אבל אנחנו טרפנו.
אחר כך, כל הלילה עשינו גרעפסים בטעם של על האש, אבל לא ממש סבלנו - להפך, נהנינו להזכר..
אז לכל מי שמגיע לאנג'ונה ורוצה לדגום את האוכל הזה - המסעדה נקראת משהו עם BAMBOO , והיא נמצאת על הכביש הראשי, ליד 'פלאפל יהודה'.
והנה תמונה אחרונה, לפרידה מאנג'ונה:
מה שרואים כאן זה 'בית מרקחת שדה נייד' - באמצע הרחוב הראשי, ליד תחנת האוטובוסים.
ה'רוקח', שנראה יותר כמו מכשף של שבט אפריקאי, ישב מול כמה עשרות מיכלי פלסטיק המכילים אבקות בצבעים וריחות שונים. הוא הבטיח שיש לו תרופה לכל בעיה.
רק תגידו לי מה הבעיה, אני יכול לרפא הכל!
חשבנו וחשבנו ולא הצלחנו למצוא שום בעיה, טפו טפו טפו... לא כואב לנו כלום, לא מציק לנו כלום...
אין לנו שום בעיה, ענינו לו בחיוך.
או, לא! אוהו, לא, גברת, את טועה! יש לכם בעיה רצינית, אם תרשי לי להגיד לך!! הוא אמר.
מה הם לא יעשו בשביל למכור!! בטח הוא הולך להגיד שהוא מאבחן לנו איזו מחלה מסוכנת לפי מראה השערות או הציפורניים או משהו כזה..
באמת? מה אתה אומר! אני אומרת לו בזילזול מוסווה בחיוך, מה בדיוק הבעיה שלנו?
התשובה לא איחרה לבוא: אתם שמנים מדי !!
הוא קם ממקומו וחשף בטן שרירית ושטוחה, בלי גרם אחד של תאים עודפים.. הוא טפח על בטנו ואמר: ככה צריך להיות בן אדם! רזה, קל, זריז. השומן לא טוב לבריאות!!
בוקר טוב אליהו, ספר לנו משהו חדש..
בקיצור, יש לו אבקה מיוחדת ועוד אבקה מיוחדת, חצי כפית מזו ושלושת רבעי מההיא, לערבב עם כפית דבש וחצי כוס מים, ותוך 45 יום אנחנו נראים כמוהו.
כמובן שאני לא רוצה להיראות 'כמוהו' (זה מפחיד ילדים קטנים לראות אותו בחושך...) אבל אם זה יקרב אותי להגשמת חלומי להיות בלונדינית בת 16, רזה עם עיניים כחולות ורגליים ארוכות, איך אני אתן לכמה רופי להפריד ביני לבין האושר??
הוא ראה שנדלקתי, ובשביל לחזק את דבריו, שלף מיד כל מיני ספרונים וכתבים 'עתיקים' ונתן לי לקרוא שם - חלק בהינדית וחלק באנגלית - על כל הניסים והנפלאות שהאבקות האלו מחוללות.
עוד רגע, ובעוד 45 יום לא הייתם מכירים אותי!!
מזל שיעקב הצליח לחלץ אותי משם, בהבטחה ש'נחשוב על זה'...
עייפים ורוויים מנסיעות באוטובוסים, הרשינו לעצמנו להתפנק בנסיעה לקולבה בטקסי פרטי יקר.
הדרך ממש יפה, ומראה לנו שוב ושוב שגואה זה לא הודו.. הכפרים לאורך הדרך נקיים מצוחצחים, עם כנסיות קטנות צבועות לבן. לתושבים הנוצרים, שאינם מעלים את הפרה הקדושה על ראש שמחתם, קל יותר לשמור על נקיון הרחובות שלהם. אם אין פרות מסתובבות אז אין את העדויות הריחניות שהן משאירות מאחוריהן. ואת החזירים הם בכלל מעדיפים על השולחן, בתוך צלחת ארוחת הערב, ולא משוטטים ברחובות ונוברים בערימות האשפה, שכאן ממש לא קיימות.
היתכן שיש להם פחי זבל ואיסוף מסודר של אשפה? זה מה שעשה כאן השלטון הפורטוגזי?
בא לי להגיד שאם כן, אז חבל שהפורטוגזים לא כבשו את כל הודו...
אבל זה לא דבר יפה להגיד, אז תשכחו שאמרת או חשבתי כך...
ככה נראה החוף של קולבה
:
וככה נראית הככר המרכזית של הכפר:
ולא להאמין, יש בקולבה תיירים!!
המון אנגלים, המון צרפתים. כאלה שהם קצת יותר מבוססים מתיירי התרמיל, כי לא כל כך זול כאן.
אבל בתמורה לכסף - אתה מקבל בתי מלון יפים, מסעדות מעולות, חוף מהמם.. ואפילו מזג האוויר יותר מסביר פנים, פחות לח וחם מאשר בחופים הצפוניים.
אנחנו מתאכסנים במלון נחמד, אם כי לא מהמם, שנקרא Sea Pearl, שמנוהל על ידי משפחה נוצרית חביבה. לצד המלון יש להם את מסעדת מאכלי הים הטובה ביותר בכפר. המלצה קטנה בלונלי פלאנט מחוללת פלאים, וקשה להשיג שם שולחן פנוי לארוחת ערב!! הכל מלא, כל הזמן.
איזה יופי לראות מקום חי ופעיל, שלא ניבטת לו מצוקה מן העיניים..
השאלה הראשונה שאנחנו שואלים במלון בזמן הצ'ק אין - איפה יש רופא שיניים הכי קרוב.
כבר כמה ימים שליעקב יש כאב שיניים. לא ממש כאב רצוף ומציק, אבל כל שתיה חמה/קרה מזעזעת אותו לכמה דקות, וזה בהחלט דורש טיפול. יעקב מתפלל בוקר וערב שאיזו פיה טובה תעלים את הכאב, כי אין לו חשק לשבת במרפאת שיניים הודית עם ציוד משנות החמישים ורופא שבטח קיבל את הכשרתו בפאקיסטן.. איזו גזענות ודעה קדומה, מה לעשות שאנחנו כאלה...
אבי המשפחה במלון מיד אומר שיש לו רופאת שיניים מצויינת, כאן בכפר, לא צריך אפילו לנסוע לעיר הגדולה. תוך דקות הם מרימים אליה טלפון, קובעים פגישה, וזמן קצר אחרי כן, אחד מבני המשפחה מסיע אותנו במכוניתו אל המרפאה.
בשלט שלה כתוב שיש 32 סיבות לחייך, וכשאנחנו נכנסים בדלת המרפאה אנחנו מתחילים לספור את החיוכים אחד אחד..
מיזוג אוויר!
מוזיקה חרישית ברקע..
חדר המתנה נוח, עם מלא רידרס דייג'סט ומגזינים הודים באנגלית..
פקידת קבלה נחמדה, דוברת אנגלית שוטפת.
מתקן למי שתיה קרים.
סליחה, זה הודו??
הרופאה עסוקה, ואנחנו צריכים להמתין קצת. יעקב נראה מתוח מאד, אבל הרבה פחות ממה שהיה לפני חצי שעה. קצת מן החששות התפוגגו למראה הקליניקה המודרנית.
כעבור שעה וארבעים דקות של טיפול, הוא יצא מחדר הטיפולים זורח כולו ומחייך עם שפה מעוקמת , בגלל הזריקות.
איזו רופאה!! איזה מלאך!! איזו מקצועיות!!
הוא ממש מתלהב, ואני חושדת שהוא מצטער שאין לו עוד שיניים כואבות להפקיד בידיה..
הרופאה צעירה מאד, בסוף שנות העשרים שלה. למדה באוניברסיטה הגדולה ביותר באסיה לרפואת שיניים, במדינת קרנאטאקה הצמודה לגואה. הציוד שלה הוא מן החדישים ביותר הקיימים בשוק, הכל סטרילי ומתקתק כמו שעון שוויצרי. צריך לחזור אליה שוב מחר, כדי לראות שהכל בסדר עם טיפול השורש שהיא עשתה, ולשים סתימה זמנית. ובעוד שבועיים שלושה צריך לגשת לכל רופא שיניים שהוא, היכן שנהיה, כדי שישים סתימה קבועה.
אנחנו כל כך מתלהבים, שבכלל לא שמים לב שהיא תקעה לנו מחיר מפולפל. שולפים ומשלמים.
חוזרים למלון שמחים וטובי לב שהבעיה נפתרה, ושם אנחנו מגלים, תוך כדי שיחה עם כמה מהאנשים שם, שהיא לקחה מאתנו למעלה מפי שלוש ממה שמשלם לה אחד מעשירי הכפר, שיכול לעמוד במחיריה הגבוהים. לאלה שידם אינה משגת, יש רופא אחר בכפר העובד ברבע מן המחירים שלה. אבל מי שהולך אליה, נחשב ממש לעשיר, ומשלם לה כ-500 רופי לטיפול שורש.
מאתנו היא לקחה 1700 רופי!!
הרביצה את המכה שלה!!
כמיטב המסורת ההודית של 'דפוק את התייר'!!
יעקב מה-זה מתעצבן, ולא יכול להירגע. במשך שעות אחר כך הוא עוד זועם: תארי לך איך היא 'תפרה' אותנו!! כל ההתמקחויות שלנו עם נהגי ריקשות על עשרה רופי לכאן או לכאן, כל המשאים ומתנים שניהלנו בבתי המלון על מחירי החדר, כל מה שחסכנו תודות לכושר המיקוח שלנו --- הכל נמחק בבת אחת, על ידי שודדת דרכים עם דיפלומה!!
והאמת, שזה מרגיז.
מילא, נהגי הריקשה קשי היום, שמנסים להוציא מהתייר עוד כמה רופי בשביל להתפרנס ודופקים מחיר שהם ממילא יודעים שננסה להוריד. אבל שרופאה תגזים ככה ותנצל מצב של מצוקה של מי שיודע שאין לו אלטרנטיבה אחרת?
הדבר הזה פרץ אצלנו את הסכר, ומה שנמנענו עד עכשיו מלהגיד בקול רם, כבר לא יכול להשאר עוד בבטן: ההודים הם עם דפוק ומפגר, פרימיטיבי ועובד אלילים מטופש, עם של גנבים ורמאים קטנים, שרק מחפשים איך לדפוק את התייר, ומגיע להם שאין להם הרבה תיירים!!
זהו, שחררנו קצת קיטור ונרגענו...
ואגב, הנחמה היחידה היא שבארץ, טיפול שורש היה עולה הרבה הרבה יותר....
אבל חוץ מהאינסידנט הזה של שוד הדרכים בצהרי היום, מאד נהנינו כאן בקולבה.
יצאנו לטיול ברחובות הכפר, והנה מראה די טיפוסי של דגים העושים אמבטיית שמש..
מאחר ושלל הדגה העולה בחכתם של הדייגים הרבים, עולה על הביקוש המקומי, הם פשוט מייבשים את הדגים, לשימוש עתידי. בכל המסעדות מציעים קציצות דגים, שעשויות מדגים מיובשים טחונים, מין גירסה מקומית של גפילטע....
ירדנו לחוף לראות את הדייגים בפעולתם:
ככה הם יוצאים לים, מי בסירה קטנה ומי בספינות קצת יותר גדולות:
וככה זה נראה כשהם חוזרים, ופורקים את הרשתות על החוף:
אח"כ עושים הדגים את דרכם, בתוך סלסלות הקש, אל משטחי הייבוש:
או אל מוכרות הדגם בשוק:
את השאריות, הפסולת, או את הדגים הפגומים - הם פשוט זורקים על החוף, מאכל למאות העורבים החגים באוויר:
וחסכנו לכם את ריח הדגים!!
חוץ מתיירים מערביים, יש בקולבה גם הרבה תיירות פנים של הודים עשירים. משפחות שלמות גודשות את בתי המלון על החוף, את המסעדות, ואת דוכני השמונצ'עס. כל מי שעוסק בתיירות, עסוק. בתי המלון די מלאים, על אף שהעונה טרם התחילה רשמית, היא נפתחת רק בדצמבר ומגיעה לשיא בקריסמס. המחירים מושלשים, וכל בית מלון מחזיק זמר בית או תזמורת שמנעימה לנופשים את השהייה מדי ערב.
המסעדות עסוקות, התנועה ערה, וכל האוכל טרי. לא צריך לחכות שבועיים עד שיבוא מישהו ויזמין את הקרואסון שעומד במקרר..
ובעלי החנויות והדוכנים, גם הם לא כל כך רעבים לפרוטה, ומלבד הזמנה אקראית להכנס ולהציץ בסחורתם, אף אחד לא נטפל או מתקרצץ.
ככה זה נעים לנפוש!!
לא כמו במקומות האחרים המשוועים לתיירים..
אז זהו, כמו כל דבר טוב, גם קולבה נגמרת לנו.
הפרק הזה יעלה לאוויר בעיר אחרת, כי בכל קולבה לא מצאתי אף אינטרנט שיודע לקרוא עברית..
המחשבים כאן לא מכירים שפה כזאת, וכל נסיונותי להגדיר להם עברית עלו בתוהו...
יש יתרון למקומות בהם אין ישראלים, אבל אני מוכנה להודות שיש גם חסרונות...
להשתמע מהאמפי!