wellness5

אנג'ונה, גואה

יום רביעי, 30.10.02

ברוכים הבאים לסדום ועמורה!!

אהה.....סליחה.... החליפו לסדום ועמורה את השם, ועכשיו קוראים לזה אנג'ונה??
באמת סליחה, לא ידעתי.. אבל זה הגיוני מאד...

מה זה המקום הנורא הזה?

בטח יהיו כאלה שיגידו שמראש כבר באתי לכאן עם דעה שלילית, ואולי באמת יש מן הצדק בדבריהם.
אבל ככל שחיפשתי, ולו גם רק דבר אחד, שישנה את דעתי השלילית - לא מצאתי.

אם לתפוס טרמפ על 'לו רק היה צדיק אחד בסדום', אני אומרת שלו רק היה דבר אחד נחמד, יפה, מלבב, נעים - זה היה 'מציל' את העיר כולה....
אבל אין. פשוט אין.

עזבנו את אראמבול בטקסי שהזמנו דרך המלון.
לילה לפני כן נפגשנו עם הנהג, דובר אנגלית מצויינת, וביחד התווינו מסלול טיול קצר, שלוש שעות בערך, שסופו יהיה באנג'ונה. הוא הבטיח לתת לנו הסברים לאורך הדרך, ממש כמו מדריך.
כאילו הזמנו גם טיול וגם אמצעי תעבורה מכפר לכפר, והתשלום כמובן בהתאם. יקר, אבל כבר התעייפנו מלהתמקח על כל דבר, וקיבלנו את הצעת המחיר של הנהג מבלי לערער עליה.

בבוקר, בשעה היעודה, עשינו צ'ק אאוט מהמלון והתייצבנו עם כל התיקים לחכות לטקסי.
נראה לנו מוזר שהנהג עדיין לא שם..
פקיד הקבלה אמר שהנהג ביקש ממנו לצלצל אליו כשאנחנו מוכנים, ותוך דקות הוא יגיע.
בשביל מה קבענו שעה??
והאם נהגי אראמבול כל כך עסוקים, שחבל להם על כל חמש דקות המתנה מיותרות?

אחרי כעשר דקות בהן ישבנו ושתינו כוס תה, הגיע הטקסי והמון ידיים כירכרו סביב התיקים שלנו עד שהועמסו על הטקסי, ממש לא זיהינו מי הוא מי, ורק כשהתחלנו לנסוע, ראינו שאחד מאלה שעזר עם המטען הוא זה שנוהג בטקסי.
איפה הנהג שלנו, זה שאתו דיברנו ותיכננו וקבענו??
הבחור על ההגה לא ידע לענות על השאלה.
אוצר המילים שלו באנגלית הסתכם בערך בעשר מילים, מן הסוג של יס ונו..
אכלנו אותה, הלך הטיול, הלכו ההסברים.
שנחזור אחורה?
החלטנו להמשיך, תוך שאנחנו מוודאים אתו שהוא לפחות יודע בדיוק לאן הוא צריך לקחת אותנו.
כן, כן. הוא ידע בדיוק:
חוף מנדרים, חוף צ'פורה, חוף ואגאטור, ואחר כך אנג'ונה.

התחלנו להנות מן הדרך ומן הנוף. נסענו בתוך מטעי קוקוס, כשמצד אחד הים היפה, ומן הצד השני גבעות ירוקות מכוסות צמחייה טרופית. תוך דקות נכנסנו לכפר נחמד, בתים ים תיכוניים משני צידי הכביש. כמה ילדים מנופפים לנו לשלום.
מנדרים, מכריז הנהג, ואני מאתרת את השם על המפה שברשותי.
לפני שהספקנו לעפעף, הכפר נגמר, ואנחנו ממשיכים בנסיעה בנוף היפה.

שוב מתחילים לצוץ כמה בתים פה ושם, הנהג מפנה את ראשו אחורה ונוהם: צ'פורה!
היי, רגע רגע, בקושי עברו 15 דקות, וכבר סיימנו שני שליש של הטיול שלנו?! הוא התחלק על השכל?
קח אותנו בבקשה לחוף. אנחנו רוצים לראות את החוף של צ'פורה, אנחנו אומרים לו.
אוקיי, אוקיי, ביץ', הוא אומר, ומתחיל להתברבר..

עושה רושם שהנהג הזה מימיו לא יצא מאראמבול, וצ'פורה - רבע שעה נסיעה מהבית שלו - זרה לו לחלוטין. הוא נכנס בשבילי עפר, עושה רוורסים, חוזר לכביש הראשי, שואל מישהו, מקבל הסברים, מתחיל לנסוע, ושוב מגיע לדרך עפר, מתבלבל, מחליט בכל זאת לרדת לדרך העפר, חוטף מכות בשילדה מאבנים וסלעים, מנסה לחזור אחורה, מתחפר, מזיע ומאבד את העשתונות כמעט...
הוא שוב רואה אנשים, שואל אותם, מקבל הסברים חדשים ושוב עושה רונדלים..

את חוף צ'פורה לא ראינו בסוף, אבל הרווחנו טיול בשבילי ג'ונגל הדקלים, בכמה רחובות צדדיים של הכפר. כפר יפה, בתים מטופחים, ממש כמו כפר קטן בפורטוגל, עם כנסייה או שתיים צבועות לבן. אנשים נחמדים יושבים בפתחי הבתים. פה ושם כמה שלטים באנגלית - מסעדות, אינטרנט, גסט-האוס. הכל סגור - אנחנו לא יודעים אם בגלל שעת הבוקר המוקדמת - 9:30 - או בגלל שזו לא העונה.
קראתי בספר שיש בצ'פורה מבצר יפה החולש על הנוף, וגם ראינו אותו על גבעה נישאה.
שנגיד לו עכשיו לנסוע לשם? הוא יאבד לגמרי את הצפון!
ואנחנו רעבים.
הכוונה היתה להגיע לחוף, לשבת באחת המסעדות מול המים ולאכול ארוחת בוקר.
אבל קיבלנו נהג אידיוט, מה לעשות? יעזור לנו אם נתרגז?

אוקיי, הלאה, אנחנו אומרים לו. עכשיו קח אותנו לחוף ואגאטור. אולי שם תבוא לנו הישועה..
יס, יס, ואגאטור, הוא מאשר.
פחות מחמש דקות נהיגה, והוא נעצר על איזו דיונת חול, מתחתיה חוף שומם, ושלט גדול כתוב אנגלית תקוע בחול: Vagator Beach
לפי הספר, בחוף ואגאטור אמורים להיות הרבה בתי מלון ומסעדות ותיירים, זה אחד המקומות הפופולאריים לאורך החוף בגואה, לא יתכן שזה מתמצה בחוף נטוש.
אבל אין, פשוט לא היה עם מי לדבר. הוא התעקש שזה חוף ואגאטור.
ביקשנו בשפה הכי פשוטה שאפשר, שיקח אותנו לאיפה שיש בתי קפה, מסעדות, בתי מלון..
אהה.... יו וונט הוטל אין ואגאטור? הוא שואל וחיוך של הקלה על פניו, כאילו הנה סוף סוף הוא קולט מה התיירים המשונים האלה רוצים ממנו.
לא, אנחנו רוצים את החוף.
זה החוף.
יאללה, סע לאנג'ונה, אנחנו אומרים לו כשנשבר לנו, וכשרואים שהוא לא ייצלח לשום דבר טוב.

ככה נהג אחד טמבל, הודי טיפש בור ועם הארץ, שלא רק לא יודע אנגלית אלא גם לא יודע לנהוג וכמעט הרס את המכונית, הרס גם לנו את הטיול של שלוש שעות בחופי גואה. בתוך פחות משעה הוא הביא אותנו לאיזה גיבוב של סככות ודוכנים, והכריז: אנג'ונה, סנטר.

לא שיחררנו אותו עד שמצאנו מלון.
הפעם החלטנו לא לכתת רגליים, אלא ללכת ישר לטופ של הטופ.
מה המלון הכי טוב באנג'ונה? שאלנו כמה אנשים. ושיש לו מיזוג אויר בבקשה!
התייעצות.
עוד אנשים מצטרפים למעגל.
עולה שם של מלון שכולם מסכימים שהוא הכי טוב.
אלא שיש חילוקי דעות אם יש בו מיזוג אויר או אין בו מיזוג אויר, ומתפתח דיון רב משתתפים...
הם לא בטוחים בקשר למיזוג, אבל על דבר אחד יש הסכמה כללית: יש במלון הזה בריכת שחיה!
אנחנו הולכים לראות את המלון המדובר

וילה אנג'ונה ריזורט הוא המלון הכי חדיש ומתקדם באנג'ונה..
כמה מבנים מוקפים בגדר ברזל שחורה, נעולה. מישהו פותח את השער ומוביל אותי לדלפק הקבלה, שם אני מבקשת לראות חדר.
כן, כן, אני אראה לך חדר, אבל בואי קודם תראי את בריכת השחיה, אומר לי הפקיד.
מה הסיפור שלהם עם בריכת השחיה??
מסתבר שזו אטרקציה כל כך גדולה כאן, ביג דיל בריכת שחיה...
אנחנו נכנסים אל מין חצר פנימית נחמדה, עם בריכת שחיה בגודל של בריכה ביתית ממוצעת בוילה בכפר שמריהו. צמחיה יפה, וכמה שולחנות וכסאות, מין בית-קפה/מסעדה כזה מסביב לבריכה. בחלק מן השולחנות יושבים חבר'ה עם חותמת 'מייד אין יזראל' על מצחם, ואני מתה לברוח משם כי מוזיקת הטראנס המושמעת מרמקולים גדולים עושה לי קצר במוח. אני פשוט לא יכולה לשמוע את המוזיקה הזאת, היא מביאה לי את החלסטרה.

הבחור מוביל אותי לחדר הכי יפה שיש לו פנוי, עם חלונות גדולים שנפתחים בדיוק מעל הבריכה.
זה בדיוק מה שחסר לי בחיים...
תגיד, ככה זה, המוזיקה הזאת כאן כל היום? אני שואלת,
כן, כן. זה טוב, לא?? הוא עונה.
בטח טוב, אם הייתי בשלושים שנה צעירה יותר ושפוכה מסמים, בטח זה היה טוב..

אני מסבירה לו שזה לא בשבילנו, אנחנו מחפשים שקט, ומתכוונת להסתלק חזרה אל הטקסי ולהמשיך בחיפושים אחר מלון יותר נורמלי, ושיהיה בלי בריכת שחיה...
רגע, רגע, יש לנו חדרים יותר שקטים. אבל הם רחוקים מהבריכה. זה מתאים לך?
לעזאזל עם הבריכה הזאת כבר!
כן, תראה לי, אני אומרת ומתרחקת מטווח הצלילים הדופקים בראש.

הוא מראה לי חדר באגף חדש שהם פתחו רק לפני חודש.
הכל נקי, חדש כזה. חלונות עם שני כיווני אוויר, מקלחת עם חרסינות מבריקות.
הכל אמנם עבודה פרטאצ'ית הודית טיפוסית, גימור מתחת לכל ביקורת - אבל לפחות אין את הג'יפה שיש בכל כך הרבה מקומות שנקראים בתי מלון..
המחיר של החדר קצת יותר זול מהקודם, גם בגלל שהוא מרוחק מהבריכה, וגם בגלל...
שאין בו מים חמים...
מלון חדש, הרגע נפתח, אבל אין בו מים חמים..
נגמר להם הכסף.
אחרי העונה, כשתתאסף להם בוחטה חדשה, הם יתקינו דודי שמש.

אנחנו מחליטים לקחת את החדר, ובדיעבד - זו החלטה מצויינת: החדר באמת נעים ונחמד.
מרוחק, בקצה של הבנין החדש שאנחנו דייריו היחידים. בפתח הבנין יושב בחור, 'אב-בית' שתפקידו לדאוג לנו. כל מה שאנחנו רוצים - מבקשים ממנו. למסור כביסה, להביא לנו אבטיח קר - לא קר ולא מתוק, אבל רטוב... לא צריך בכלל להגיע לקבלה המרוחקת.
יש לנו מרפסת קטנה, פינתית, והוא מיד סידר לנו שם שולחן קטן ושני כסאות, ובכל פעם שאנחנו יושבים שם הוא מתנדב לעשות בשבילנו כל מיני שירותים, שאת חלקם אנחנו דוחים אבל על חלקם מברכים ומתגמלים אותו בהתאם. מסכן, אנחנו הקליינטים היחידים שלו בכל הבנין הזה..
ומשעמם לו.. אפילו תפסנו אותו פעם מדפדף בחוברת של 'עולם האשה' בעברית, משנה שעברה, מציץ על הדוגמניות..

הריחוק הזה מלב העניינים עושה לנו טוב.
אנחנו כאילו כאן, אבל לא ממש כאן... מנותקים מהסצינה הדי משוגעת של אנג'ונה.
ברגע שיוצאים מן החדר - נכנסים למין עולם אחר שהסמים הם המטבע הרשמי שלו.
הכל כאן סובב סביב הסמים, ומה שנלווה אליהם:
המון אלכוהול, זול מאד ומתגבר ביעילות את האפקט של הסם.
המון מוזיקה, אם אפשר לקרוא לרעש הזה מוזיקה, שגורמת לאנשים להתנועע במונוטוניות קצבית, כאילו נתפס להם הקפיץ והם לא יכולים לחזור למצב ההתחלתי.
יש הרבה עבירות רכוש, גניבות ושוד, בעיקר מצד כאלה שנגמר להם הכסף והם מחפשים מימון שוטף לסמים נוספים.
ויש גם הרבה תקיפות מיניות, בעיקר כלפי בחורות שמסתובבות לבד במקומות חשוכים.
אנג'ונה הפכה להיות אבן שואבת לסוג מיוחד של תיירות פנים הודית: עשרות צעירים הודים - גברים בלבד - שמגיעים הנה לאחר ששמעו על 'גן העדן' האסור הזה, שבו הם יכולים לעשן חופשי, לשתות אלכוהול ללא הגבלה, ובזול, ולשטוף את העיניים במיטב החתיכות של העולם. הם משוטטים כאן בחבורות חבורות, חרמנים פחד, אחרי שכל הילדות החתיכות מסתובבות להם בחצי עירום כל היום מול העיניים. אני לא יודעת איך הם עם סמים, אבל לשתות - את זה הם בטוח לא יודעים לעשות: ראינו לא מעט צעירים הודים מקיאים את נשמתם כשחבריהם, שעדיין פיכחים, תומכים בהם ושופכים מים על פרצופם. וזה, אגב, לא בלעדי רק להודים, גם התיירים המערביים, תחת השפעת האלכוהול והסם, אינם טלית שכולה תכלת..
בקיצור, סדום ועמורה כבר אמרתי??

יש משהו רע באנרגיות של המקום הזה.
משהו שתלוי ועומד באויר.
אתה עושה את הפסיעות הראשונות שלך ברחוב, ובתוך דקות ספורות אתה מקבל לפחות חמש הצעות שונות לקניית סמים.
מתחילים בדיסקרטיות: רוצה עישון טוב?
ההצעה הבאה, ממישהו אחר, כבר יותר ספציפית:
חבר שלי, רוצה קצת גראס?
ומישהו אחר: היי, ג'וינט?
קצת חשיש טוב?
היי, הלו, הצ'אראס הכי טוב אצלי. רוצה?
היי, הלו, מיסטר, אופיום?
הגדיל לעשות זה שרדף אחרי יעקב בהצעות שהתחילו בסמים - מין הקל אל הכבד - ונגמרו בהזמנה לצפות בסרט עירום. ככה, במילים האלו - nude movie...

לא קרה שהלכנו כאן ברחוב עשר דקות רצופות ללא הצעה לקניית סמים, בכל שעה משעות היום ובכל חלק של הכפר והחוף הזה.
יכול להיות שנראה כאילו אנחנו מחפשים את זה?
אני מסופקת.
אנחנו נראים כאלה מרובעים...
או שהם מציעים לכל אחד?

בשש ורבע בערב שוקעת השמש, ( השקיעות לא משהו כי יש ערפילים ) וחשיכה יורדת על אנג'ונה.
פחד אלוהים להיות בחוץ כשמחשיך.
אין אף פנס רחוב, והשבילים בין המסעדות ובתי הקפה הסמוכים למים, אפלים לחלוטין.
יש תחושה שהנה, כל רגע, מישהו עלול להתנפל עליך מאחור.
ממש מפחיד ללכת כאן בחושך.
ובאמת, אנשים כמעט ולא עושים את זה. כל אחד מתמקם לו, עוד לפני השקיעה, במקום בו הוא רוצה לעשן את הלילה, ושם הוא נשאר.
אם נעים - נעים בקבוצות.

מין אוירת חטאים כזאת יורדת על החוף יחד עם החשיכה. אפילו הכלבים נהיים עצבנים, ומייללים יללות משונות כשהם מתרוצצים בחבורות גדולות על החול, מתחת למסעדות.
אנחנו משתדלים לסיים את ארוחות הערב שלנו לפני החשיכה, ולחזור להסתגר בחדר.
שלשום נתקענו בארוחה על החוף שנמשכה יותר מן המצופה, ואת הביסים האחרונים בלענו ממש בעצבנות. ניסינו להזדרז ולהסתלק במהירות, הנחנו את שטרות הכסף לתשלום עבור הארוחה בתוך כריכת הפלסטיק של החשבון, ובתנועת יד לא זהירה אחת נפתחה בטעות הכריכה והשטרות עפו עם הרוח הקלילה שנשבה מן הים ... הכל כאן כזה נאחס כשיורד החושך!!

לאור היום, קצת יותר נחמד. אבל לא יותר מדי, לא להיסחף.
אין כאן שום דבר שממש שווה לכתוב עליו.
ואין כמעט שום דבר שווה לצלם אותו...
הנוף - לא משהו. . בסדר, יש ים, ויש עצי קוקוס, ויש סלעי לבה במים. אבל זה לא ממש יפה..
נראה כאילו יש לאנג'ונה את כל מה שצריך, אבל משום מה הדברים לא מתחברים לכלל תמונה יפה. כאילו יש את כל המצרכים, אבל העוגה יוצאת לא טעימה.
ואולי זה רק נדמה לי, ואני מחמירה מדי עם המקום?
הנה בכל זאת כמה תמונות נחמדות:

ככה נראה חלק מקו החוף של אנג'ונה:

in23-1

והנה דוגמה למסעדות או לגסט האוסים המפוזרים בתוך חורשות הדקלים

in23-2:

קצה אחד של החוף הוא סלעי ובזלתי. לא נעים לרדת אליו, אבל יפה לשבת ולהשקיף מלמעלה..
את שעות הבוקר אנחנו אוהבים לבלות בחצר של גסט האוס קטן ונחמד, ממש על המים, ולצפות בעופות על הסלעים

in23-3:

'סוניק גסט האוס' קוראים למקום, ולמי שלא ממש מקפיד על רמה גבוהה של אכסון, כדאי לקחת כאן חדר, זה אחלה מיקום. המשפחה המנהלת את המקום נחמדה, ויש אוירה ביתית.
99% מהלקוחות שלהם הם ישראלים.
האוכל אצלם הוא לא מי יודע מה, אבל בכל זאת אנחנו אוכלים שם כל בוקר ארוחת בוקר לא רעה: שקשוקה, חביתה עם בצל, טוסטים עם גבינה. היום אכלתי סלט פירות חסר השראה, כמה פלחים של בננה, אננס ופאפאיה, בכמות של ננסים.
אבל המקום, המקום שווה הכל.
השולחנות מוצבים מתחת לדקלים עמוסי אשכולות קוקוסים. אני מקווה שבעלי הבית בודקים מדי יום איזה מאגוזי הקוקוס כבר בשל וטורחים לקטוף אותו, אחרת הוא עלול לצנוח ישר על ראשי הסועדים... חבורה של עורבים משחקת בין הענפים, מפעם לפעם אחד מהם מחרבן על השולחן, על האוכל, על הראש או על הבגד של מי מן היושבים... אני זרקתי מכנסיים לכביסה שעה אחת אחרי שלבשתי אותם נקיים בגלל צירבון של עורב..
כמעט במשך כל היום יש במקום הזה משבי רוח קלילים מן הים, וביחד עם הנוף - זה עושה אותו לנקודה שהכי כדאי להיות בה בשעות היום באנג'ונה..

ההמשך של החוף הוא חולי, ומתאים לרחצה.
אין עדיין המונים הגודשים אותו - אבל זה בגלל שהעונה עוד לא ממש התחילה כאן:

in23-4

בכל מקום שמסתכלים עליו, ההכנות לפתיחת העונה הן בעיצומן. כולם צובעים ומסיידים, מחדשים את הצבע על שלטים של חנויות ומסעדות. על החוף נבנות סוכות במבוק חדשות שעוד מעט תהיינה מסעדות או חנויות.
בחודשי הקיץ החום כאן הוא בלתי נסבל, ולכן רוב בעלי העסקים מקפלים את הבאסטות ונודדים למקומות קרירים יותר. רבים מן המלצרים או עובדי המלונות, נוסעים לעבוד בצפון, בקשמיר או בלאדאק, וכשמסתיימת שם העונה, בסביבות אוקטובר, הם חוזרים לגואה, לפתיחת העונה שלה..
בין אפריל לאוקטובר, גואה רותחת מחום ולחות, ואם במקרה נודדים הנה כמה תיירים מסכנים, הם מוצאים גן כמעט נעול. בסוף אוקטובר, תחילת נובמבר - הכל נכנס לפול-אקשן, ומדי יום מתחילים עוד ועוד מקומות להתעורר ולהתמלא בתיירים, עד השיא שהוא כמובן בקריסמס.
'להיות בקריסמס בגואה' כבר הפך להיות ה - MUST של טיול בהודו.
איזה מזל שכבר לא נהיה כאן אז...

המסעדות כאן הן ככה ככה, למרות שסיפרו לנו עליהם ניסים ונפלאות..
או שאולי לא יצא לנו עדיין להגיע לטובות שבהן?
ביום הראשון שהגענו הלכנו למסעדה שהומלצה על ידי בחור ישראלי שהכרנו מפגישה בעיר אחרת. הוא לא גמר להתפעל מצלחת פירות הים שהוגשה לו שם, ואני שהריר נוזל לי מקצה הפה רק למחשבה על זה, לא יכולתי לחכות שכבר יגיע הערב ונלך לשם.
יעקב, ששונא כל דבר שבא מן הים, אכל כרגיל מקרוני, ואני הזמנתי מנה של קלמארי שהיו טובים אבל לא משגעים.
המלצר ששירת אותנו התקרצץ עלינו בצורה דביקה במיוחד. כל הזמן כירכר מסביב לשולחן, וקשר שיחה, וחקר אותנו, והסתחבק אתנו וגילה לנו סודות מן המטבח - מה כדאי לקחת ומה לא להזמין כי זה לא טרי. התחשק לי ללכת לבוס של המסעדה ולספר לו על חוסר הלויאליות של העובד שלו. תוך כדי הארוחה הוא כבר בירר מה השקפתינו לגבי סמים, כדי לדעת אם להציע לנו או לא, וכשהבין שלא, התחיל לקטר על הישראלים המציפים את אנג'ונה ועל כמה נזק הם מביאים על עצמם עם הסמים ומה עם ההורים שלהם, הם יודעים שזה ככה?
כל פירור שנפל לשולחן, כל גרגר סוכר שבמקרה החליק על המפה, הוא ניקה בזמן אמת, כמעט תוך כדי הנפילה.
מה שנקרא - שירות קשוב ומסור במיוחד.
כשהגיעה עת התשלום, השארנו לו טיפ של 10% מסכום הארוחה, שהיה סכום נאה ביותר.
הפנים שלו התכרכמו, הוא טרק את מעטפת הפלסטיק שבתוכה הכסף, והתרחק בצעדים עצבניים.
זהו, יותר לא ראינו את פניו. גם כשקמנו ללכת, לא היה למי להגיד תודה ושלום, פשוט נעלמו עקבותיו.
עד שמוצאים מסעדה נורמלית פחות או יותר, אז המלצר שלה משחק אתנו בלהיעלב מגובה הטיפ - אחרי שהשקיע בנו כל הערב!!

סיפרו לנו על מסעדה שמנהל בחור ישראלי בשם איתמר.
שלושה ימים אנחנו מתכוונים כבר להגיע אליה, ולא יוצא לנו. היא כל כך רחוקה מאתנו.
אנג'ונה לא קטנה, והיא פרושה לרוחב. קשה להתנייד כאן ממקום למקום ללא כלי רכב. רוב הצעירים ממונעים על שני גלגלים, או שהם עושים מה שנקרא Stay put... יושבים במקום אחד שמספק את כל צרכיהם ולא זזים משם.
אנחנו, שרוצים לראות הכל, חורשים קצת ברגל - למרות החום הגדול והיום הקצר והמחשיך מהר.
אז היום סוף סוף הרחקנו לכת ( טוב, למה לרמות... לקחנו ריקשה... ) והגענו לקצה השני של החוף.
שתי מטרות היו לנו, האחת לבקר בשוק המפורסם של אנג'ונה, שמתקיים פעם אחת בשבוע בלבד, מדי יום רביעי. והשניה, לאכול במסעדה ה'ישראלית' - ההוביט.

אלמלא השוק, היינו כבר מסתלקים מכאן לפני יום או יומיים. אבל חיכינו לו במיוחד..
סוף הטיול בהודו כבר מתחיל להסתמן באופק, וחשבנו שזו אולי תהיה הזדמנות אחרונה לעשות כמה קניות של דברים שנמנענו מלקנות לאורך הדרך.
חשבנו שכאן נוכל לקנות במרוכז כל מיני מתנות ומזכרות, לעשות חבילה ולשלוח הביתה..
בסוף יצאנו מן השוק רק עם שקית ניילון קטנה אחת, ובה סארי זול בשבילי, ( אני חושבת שאעשה ממנו וילון..) ושתי כיפות רקומות, או יותר נכון ארוגות... לא יודעת מי יחבוש אותן..

השוק גדול, פרוש בין עצי הדקל: עשרות דוכנים עמוסים בסחורות שדי חוזרות על עצמן.
זוהי הכניסה אל השוק, אבל הוא נמתח עוד לאורך ורוחב בתוך החורשה

in23-5:

המוכרים והמוכרות כאן הם מן הסוג הדביק ביותר שנתקלנו בו בכל הודו.
בעיקר אתה מסכן אם אתה הולך לשם בבוקר מוקדם, לפני שהספיקו לעשות את המכירה הראשונה שלהם. הם יוצאים אל השביל ומושכים אותך ביד! ואם חלילה גילית התעניינות במשהו - אבוד לך. אתה כבר לא תצא מהם בלעדיו.
קשה מאד לקנות כך, זה פשוט מוציא את כל החשק.
את רוב הזמן בשוק אתה מבלה בנסיונות להדוף את המוכרים הנטפלים אליך.
ופערי המחירים!! שומו שמיים! לא משנה כמה שילמת, תמיד תדע שיכולת להשיג את זה יותר בזול..
עיקר הסחורות הם מוצרי טקסטיל שונים, אחד יותר יפה מהשני. בא לי לקנות חצי מהשוק, אבל ההגיון גבר על החשק. אלה דברים יפים, מהממים, שאין להם בארץ כל שימוש.

אחרי השוק הלכנו לאכול.
מרגישים שהראש שעומד מאחורי מסעדת ההוביט הוא לא ראש הודי.
היוזמה הישראלית ניכרת בכל..
בכל האיזור מפוזרים שלטי עץ קטנים וחיצים המכוונים אל המסעדה. לא ראיתי אף מסעדה הודית שעשתה לעצמה קידום מכירות או פרסום כזה..
המקום עצמו ענק ויפה , חצר גדולה מגודרת בגדר אבנים וסגורה עם שער. הכל מטופח, הגן יפה ומטופל, שבילים מסומנים באבנים גדולות ומובילים אל איזור ההסעדה.. האיזור הזה מתחלק לשניים - שולחנות וכסאות יפים מקש, או פינת רביצה על הקרקע, עם מזרונים וכריות ושולחנות נמוכים. כמה חבר'ה ישראלים שרועים על המזרונים, ואנחנו משתדלים לא להפריע להם את השאנטי שאנטי שלהם. באיזור השולחנות אנחנו הסועדים היחידים, ולבקשת התפריט המלצר ההודי עונה שאין עדיין תפריט... המסעדה נפתחה מחדש לכבוד העונה רק לפני חמישה ימים, והכל עדיין בשלבי התארגנות. אז איך נדע מה לאכול? תגידו מה אתם רוצים, אני מכין!
אכלנו כרגיל, צ'יפס ופאסטה..
ויתרנו על ההצעה שיכינו לנו חומוס ישראלי... אנחנו שומרים את עצמנו בשביל עלי קראוון כשנחזור..

אתמול עשינו לנו יום טיול.
נסענו לעיר הבירה, פאנאג'י, וביקרנו גם באולד גואה.
פאנאג'י היא עיר די נחמדה. נקיה, עם כמה ככרות וגנים מטופחים. לא ממש הודית טיפוסית. נהר גדול חוצה אותה ונותן לה מראה מרשים. הבניינים נמוכים וצבעוניים, כמיטב הסגנון הפורטוגזי.

in23-6

אחת הסיבות בגללן נסענו לפאנאג'י, היא כדי להזמין כרטיסי רכבת ליעד הבא, האמפי.
ביררנו כמה יעלה לנו טקסי הלוך ושוב לפאנאג'י, שגם יעצור בכמה מקומות בדרך ויעשה לנו קצת טיול, והמחיר הרקיע שחקים, מעל חמש מאות רופי.
קיבלנו החלטה ספורטיבית - לעשות הכל באוטובוס מקומי, ואנחנו מה זה גאים בעצמנו... הכל דפק תיק-תק, ובזיל הזול.. סה"כ שילמנו כשישים רופי עבור שנינו, ונסענו בשישה אוטובוסים שונים, מאחר ואין אוטובוס אחד ישיר.. מ'כפת לנו, עיתותינו בידינו, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, והחוויה של ההתערות בתוך חיי התושבים המקומיים היא חוויה שלא כל תייר זוכה בה... אם הוא בכלל מעונין..

במשרד הזמנת הכרטיסים חיכתה לנו הפתעה: תור עם מספרים! כמו בארץ! לוח אלקטרוני עם ספרות זוהרות מראה מה המספר המטופל כרגע. אבל איפה המכונה ממנה לוקחים מספר??
זהו, שכאן זו לא מכונה, אלא בן אדם, והבן אדם הזה רוצה כסף עבור המספר..... אז קודם כל צריך לחכות בתור אליו, אח"כ לשלם לו 10 רופי ולקבל מספר, ואח"כ לשבת ולהמתין בתור הגדול...
המספר על השלט המואר מראה 80..
המספר שבידינו - 140...
טוב, נקווה שזה ילך מהר... יעקב יוצא לחפש קצת נישנושים כי לא אכלנו ארוחת בוקר, ואני מתיישבת לסקור את המקום. כל הקירות מקושטים בשלטים והודעות, גם בהודית וגם באנגלית. שלט אחד תופס את עיני: הוא מודיע שזמן הטיפול בכל לקוח הוא כעשר דקות, ולפיכך קל לכל אחד לחשב בעצמו את זמן ההמתנה הצפוי לו. אני עושה חשבון מהיר - 60 מספרים מפרידים ביני לבין האשנב, כפול 10 דקות לכל אחד, זה 600 דקות, או במילים אחרות - 10 שעות!!??
יעקב חוזר עם מים ועוגיות בוטנים שכמעט שוברות את השיניים, אבל די טעימות. הוא קנה אותן בחנות מהודרת שנראית אמינה, ואנחנו רק מתפללים שלא יתפוס אותנו איזה שילשול בעיר הגדולה.. ויחד עם הכיבודים הוא מביא גם בשורה: בחוץ מחכים כל מיני ספסרי כרטיסים שהציעו לו לחסוך לו את ההמתנה הארוכה - תצטרכו לשבת כאן כמה וכמה שעות, אמרו לו - ולמכור לו כרטיסים אצל סוכני נסיעות פרטיים. ויתרנו על העונג, אנחנו אוהבים לעשות הכל לבד.
אם השיטה היתה כמו בארץ, שסוכן הנסיעות מקבל את העמלה שלו מנותן השירותים - רכבת, מלון, חברת תעופה וכו' - אז בכיף. אבל בארץ שבה עמלת הסוכן נמדדת לפי פרצופו וחזותו של התייר, ומגיעה לפעמים לעשרות אחוזים מעל המחיר האמיתי, אנחנו מוותרים על העונג.

בסוף חיכינו 'רק' שלוש שעות, במהלכן אני ישבתי וקראתי, ויעקב הלך להסתפר בסלון הודי.
אחלה תספורת, דרך אגב..

כשהכרטיסים בידינו, יצאנו שמחים וטובי לב לאכול באחת מן המסעדות הטובות של פאנאג'י, שהלונלי פלאנט משבח בכל פה.
ברובע העתיק, בבנין מסוגנן ויפה עם מרפסות קטנות שיוצאות אל הרחוב, אכלנו את הארוחה הטובה ביותר שבאה אל פינו בהודו.
אני אכלתי פלאטה מעורבת של חסילונים וקלאמארי ברוטב שום, ויעקב אכל מעדן עוף מקומי, עשיר בתבלינים מיוחדים, שקשה לי לבטא את שמו הפורטוגזי, ושהיה פשוט מדהים... ושתינו בירה נהדרת! למשך שעה-שעתיים שכחנו שאנחנו בהודו!

אחר כך נסענו לבקר באולד גואה.
הדרך מפנאג'י לשם (9 ק"מ) פשוט יפיפיה, ועוברת לאורכו של הנהר.
מה שיש לראות באולד גואה זה מקבץ של כנסיות עתיקות, חלקן מאמצע המאה השש עשרה. אחת יותר יפה מן השניה, והנה דוגמאות. זו הכנסיה הגדולה והעתיקה ביותר בגואה:

in23-7

זהו פחות או יותר מה שיש לנו לספר על אנג'ונה והסביבה.
מחר בבוקר אנחנו נפרדים ממנה, ועוברים לחוף אחר, שקט יותר ונעים יותר, והכי חשוב - קרוב לעיר ממנה יוצאת הרכבת שלנו להאמפי ביום שבת בבוקר.
אז עד הפעם הבאה ---- להשתמע !

לפרק הקודם                             לפרק הבא

 

 

תגובות 

 
+1 # סאכי אה?נצר 2011-03-07 19:17
בלטה
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת