wellness5

אראמבול, גואה

יום שבת, 26.10.02

שלום שלום לכולם מגואה.......

לפני שאני מספרת על הסניף הזה שגן העדן פתח כאן באראמבול, יש לי מילה אחת או שתיים לסדר היום בעניין העיצוב החדש..
גם אני, כמו כמה מכם שכבר כתבו לי על כך, אהבתי יותר את העיצוב הקודם. הסיבה לשינוי היו התמונות, שלפני כן לא נפתחו למלוא גודלן ואף פעם אי אפשר היה לראות את התמונה השלמה מבלי לגלול. אז תחת אילוץ של בחירה בין יופי ותיחכום של עיצוב, לבין פרקטיות, בחרתי בפרקטיות.
בעיצוב החדש יהיה קל יותר לקרוא את המלל הרב, והתמונות סוף סוף תיפתחנה במלוא הדרן.

מי שמכיר קצת את הודו, ואת חנויות האינטרנט שבה, ואת קווי הטלפון הרעועים, המתנתקים והזוחלים, ואת הפסקות החשמל התכופות - שינסה לדמיין לו מה זה להעלות אתר לאוויר בתנאים האלה...

אני מבינה שכולם כבר צמאים לקרוא ולראות למה בדיוק אני קוראת גן עדן, אבל לא למדתם כבר שלפני כל טוב חייב להיות רע??
והדרך הנה היתה מה-זה רעה.... הכי רעה שהיתה לנו עד עכשיו..
כל סיפורי הזוועות שלי על רכבות ואוטובוסים בהודו, פשוט מתגמדים לעומת חוויית הנסיעה מרג'סטאן לגואה, דרך העיר המפלצתית שנקראת מומבאי (בומביי).

אוטובוס מאודייפור למומבאי.

את השעות האחרונות באודייפור, מאז הצ'ק אאוט מהמלון, בילינו במסעדה עם נוף לאגם, בחברתם של שני צעירים מקסימים שהכרנו יום לפני כן, אייל וחגית.
אכלנו ארוחת צהריים בריאה, זוכרים בחלחלה את הנסיעות הקודמות בהן לא היה לנו מה לאכול בדרך וטיפסנו על הקירות מרעב..
די מיואשים מהעובדה שאנחנו הולכים לבלות בקופסת הפח המתנועעת את 16 השעות הקרובות, נסענו לתחנת האוטובוסים בלב כבד, ובבטן מלאה.
טעות, טעות, טעות....
במהלך הנסיעה המקרונים הארוכים שאכלנו מתחילים לבצבץ מן האף והאוזניים, ומאיימים לפרוץ החוצה עם כל קפיצה נוספת שהנהג מרביץ על הכביש...
גם גרעפסים בטעם אלו-גובי (תפוחי אדמה וכרובית מבושלים ברוטב ירקות ותבלינים עזים ) לא תרמו לאווירה נעימה..

האוטובוס מאחר. אמור היה לצאת ב - 15:30, אבל ב - 16:30 עדיין אין לו זכר..
אנחנו יושבים בתחנה וממתינים לו. בינתיים מצטיידים בצידה לדרך - מים וביסקוויטים. בוטנים ובננות אין בנמצא, אז אנחנו מאמצים לנו את הצ'יפס הדקיק, השמנוני והמלוח, שבא באריזות נפוחות כאלו.
יחד אתנו ממתין בתחנה בחור צרפתי, ולמרבית הפלא הוא נחמד מאד, חברותי ומדבר אנגלית שוטפת. הוא ויעקב מפתחים ביניהם חברות אמיצה במהלך היומיים הבאים, כשנושאי הדיון שלהם מתחילים אי שם במהפכה הצרפתית ונגמרים בז'אן מארי לה-פן.
אני שקועה בספר מתח שקניתי לפני היציאה, אורי אדלמן במיטבו.

מלבדנו לא ממתין אף איש נוסף, ומזל שכך, כי כשהאוטובוס מגיע - הוא כבר מלא לחלוטין.
איכשהו מארגנים לנו שלושה מושבים, כמובן שלא על פי הכרטיסים עם המקומות שהזמנו, אבל הקהל מסביב משכנע אותנו ש'הכל אותו הדבר' ושלא נהיה קטנוניים ונתחיל להקים חצי אוטובוס.
נו, באמת, מה זה כבר חשוב איפה נשב 16 שעות??

עליה לאוטובוס בהודו היא כמו משחק רולטה. אתה אף פעם לא יודע מה יביא לך סיבוב הגלגל...
עוד לא ראיתי שני אוטובוסים דומים, ואי אפשר אף פעם לדעת למה לצפות.
מוכרים לך אוטובוס תיירים דה-לוקס, ואתה מקבל משהו שאגד הוציא משימוש בשנות החמישים.

בעקרון, אנחנו תמיד מעדיפים רכבת על פני אוטובוס, למרות שגם היא לא תענוג גדול.
אבל יש גבול לכמות הסבל שאנחנו מוכנים לספוג בנסיעה אחת: רכבת מאודייפור למומבאי היתה אמורה לקחת לנו כשלושים שעות בדרך, כי אין רכבת ישירה, ואחר כך ממומבאי לגואה עוד 12 שעות.
שוכנענו לקחת אוטובוס, שיביא אותנו ישירות למומבאי בתוך 16 שעות, ואחר כך נחליט איך ממשיכים הלאה לגואה.
זה המון שעות לשבת על התחת ולהטלטל על הכבישים ההודיים, אבל אם כלי הרכב שמוביל אותך הוא נוח, אז לא נורא - זה לא סוף העולם. מנמנמים קצת, קוראים קצת, מסתכלים על הנוף, יורדים להפסקות התרעננות, עונים בפעם המאה לשאלות כמו מאיפה אנחנו ואיך קוראים לנו וכמה ילדים יש לנו ומה המקצוע שלנו... והזמן עובר...

למזלנו הרע, האוטובוס עליו עלינו היה גרוע במיוחד. המושבים צרים וצפופים, ידיות ענק, מיותרות לחלוטין, בטח ובטח במושב שליד החלון, תופסות מקום יקר משני הצדדים, וננעצות אי שם בצידי המותן. המשענת נוטה לאחור באופן קבוע, לא חוזרת למצב זקוף, המנגנון פשוט שבור, ויחד אתו נשבר גם הגב שלנו.
הנהג מטורף, דוהר כאילו אין לו אלוהים. הוא יודע שרק מפני המשאיות הוא צריך לפחד, כי על הכבישים בהודו שולט חוק הג'ונגל: כמה שאתה יותר גדול, אתה יותר חזק - וככה מתנהלת לה כל התחבורה על הכבישים ההודים הצרים, יש היררכיה מובהקת:
אופניים תמיד יזוזו ויפנו מקום לאופנוע /קטנוע ממונע, וזה בתורו תמיד יפנה מקום לריקשה, והיא תמיד תרד לשוליים לכבוד מכונית קטנה, שתמיד זזה הצידה בגלל טנדרים או ג'יפים וכך הלאה..
כאן הגודל כן קובע..
בראש הפירמידה נמצאים האוטובוסים והמשאיות, הולכים ראש בראש זה מול זו ומשחקים משחקי כבוד של מי ימצמץ ראשון. האוטובוסים בדרך כלל מתקפלים ראשונים, אבל לא לפני שהם מנסים ..
אולי בכל זאת יצליחו להוריד את המשאית לשוליים...
מאז שנטשנו את המקומות הראשונים מאחורי הנהג, אנחנו כבר לא מעורבים פעילים בתחרות הזאת. הרבה יותר בריא לנו, פיזית ונפשית, לשבת קצת אחורה - מה שאנחנו לא רואים ולא יודעים, אמור לא להפריע לנו..

אחרי חמש שעות נסיעה זוועתיות, עוצרים.
כל ההודים אוספים את מטלטליהם ויורדים מן האוטובוס. נשארנו אנחנו, שלושת התיירים היחידים. אבל עוד לפני שהספקנו להתחיל לפנטז על איך כל אחד מתרווח לו על כמה ספסלים שהוא רוצה באוטובוס הריק, בא מישהו ובאנגלית רצוצה הסביר לנו שאנחנו צריכים לרדת, כי מחליפים אוטובוס. זו התחנה הסופית של האוטובוס הזה, ועכשיו צריך להמתין לאוטובוס אחר שנוסע מכאן למומבאי..

אנחנו לא יודעים אם לשמוח (כי האוטובוס הזה באמת היה נורא ) או לדאוג (כי מי יודע איך יהיה האוטובוס הבא..), ובכל מקרה יורדים, מוציאים את החפצים מתא המטען, וממתינים וממתינים...

אני שואלת מישהו איפה אנחנו, והוא עונה שהעיר הזאת נקראת אחמדאבאד..
זה בדיוק המקום בו היינו אמורים להחליף רכבות, לו בחרנו באופציה של רכבת...
אבל אנחנו הרי בחרנו אוטובוס, במיוחד כי הוא 'ישיר'..

כשמגיע האוטובוס הנוסע למומבאי, מסתבר שהוא מלא לחלוטין.
כרטיסים?
מקומות מסומנים?
זה בגדר המלצה בלבד.
הכרטיסן מפנה ממקומם שלושה בחורים צעירים, באמצע האוטובוס, ומכריז שאלו הם המקומות שלנו. הם ממושמעים, לא מתווכחים אתו, וגם אנחנו לא - בלאו הכי הכל אותו דראעק...
אבל במושבים מצפה לנו הפתעה נעימה, הם קצת יותר רחבים, והרבה יותר נוחים. כנראה שהאוטובוס הוא מדגם חדיש יותר, כי גם הקפיצים שלו קצת יותר טובים, ובמקום להרגיש כל מהמורה קטנה בדרך - אנחנו מרגישים רק את הבורות היותר עמוקים...

גם הנהג הזה דוהר כאילו מישהו או משהו נורא רודפים אחריו, אבל בגלל שעת הלילה המאוחרת הכבישים יחסית פנויים. השימוש בצופר האימים המזמרר שלו הוא מתון יחסית, וגם עצירות הפתע שזורקות אותך קדימה הולכות ומתדללות. זה היתרון של נסיעת לילה.
ספר המתח שלי אכן ממלא את ייעודו ומותח, ואני מאירה את הדפים בפנס קטן כדי להמשיך לקרוא עד שתצנח עלי עייפות ואוכל לנמנם טיפה.
וסוף סוף העייפות אכן מגיעה, אבל אני לא מצליחה לנמנם.
אני צריכה לשירותים, ודחוף, אחרת הפיפי ייצא מן האוזניים.
כמה שעות לעזאזל אפשר להתאפק??!!

הבעיה הכי רצינית בנסיעות הארוכות באוטובוסים, לנשים, היא בעיית השירותים.
בעקרון, הנהג אמור לעשות עצירות כל שעתיים וחצי-שלוש. בדרך כלל זה עובד בסדר, וההפסקות נערכות ליד איזה מקבץ של דוכני אוכל ושתיה. לפעמים יש שם איזו מין מסעדת דרכים, עם צינוק קטן ומסריח של שירותי 'בול פגיעה' שריחם מבשר מרחוק על מיקומם.
בכל עצירה, הגברים יורדים מהאוטובוס, מתרחקים כמה צעדים, שולפים את המכשיר המשמש אותם להשתנה, ומשתחררים. ככה, בטבע, מרווים את אדמת המולדת, לא טורחים להסתתר ולא חושבים יותר מדי על כל העיניים הצופות בהם.
במובן הזה, גם יעקב נהיה כבר הודי, כאילו מבטן ומלידה.
אבל הנשים הנחותות, שהטבע לא חנן אותן באביזר המשוכלל הזה, מתאפקות עד התחנה הבאה - רק כדי לגלות שגם שם אין שום דבר שדומה לשירותים.

שלוש או ארבע עצירות כאלו עברו עלינו, כשאני רוקדת על הכסא.
כשכבר לא יכולתי יותר, הודעתי ליעקב שבעצירה הבאה לא אכפת לי להשתין בפתח, ליד דלת האוטובוס, לעיני כולם. טוב, נו, סיכמנו שאני קצת אתרחק, ורק ביקשתי ממנו לדאוג שהאוטובוס לא יזוז בלעדיי. הפרשנות שהוא נתן לבקשה הזאת היא שהוא צריך לתאם את זה עם הנהג, כדי שלא יעלה חלילה על דעתו לזוז לפני שאני חוזרת מן השיחים..
וככה, בבת אחת, הפכה הבעיה האישית הקטנה שלי, לנחלת הכלל.
הנהג הצביע על איזה בית קטן במרחק 10 מטר מן האוטובוס והציע שאני אלך לאחוריו. הרבה עיניים בוחנות, של כל היושבים בקידמת האוטובוס, ליוו אותי בהבנה ובאמפתיה בדרכי לשם..
הבית - בית מגורים רגיל. כביסה תלויה בחצר, כמה זוגות סנדלי אצבע מונחים בכניסה.
איזו מין חוצפה זאת להשתין להם בחצר?
ואולי יש להם כלב, שיבוא ויתן לי ביס בישבן?
ומה אם הצעדים שלי יעירו מי מבני הבית, והוא יקפוץ עלי בדיוק באמצע כדי לגרש אותי כמו שמגרשים כלב שנכנס לעשות את צרכיו בגינה שלכם??
היה ממש סיוט.

19 שעות לקחה הנסיעה הזאת. ה-16 המקוריות, ועוד 3 שעות איחור.
כבר מאמצע הדרך ביררנו עם הנהג, ועם העוזר שלו, ועם כמה מהנוסעים הדוברים אנגלית, איפה בדיוק אנחנו צריכים לרדת במומבאי, כדי לתפוס אוטובוס המשך, או רכבת, לגואה.
כולם אומרים שנרד רק בתחנה הסופית, האחרונה.
שמענו, ואחר כך גם ראינו, שרק בתוך מומבאי העיר, יש לאוטובוס הזה לפחות עשר עצירות - זו עיר ענקית שמתחילה ולא נגמרת!! הנסיעה בתוך העיר עצמה, עד לתחנה הסופית, לקחה למעלה משלוש שעות, כשמשני צידי הדרך אנחנו רואים את משכנות העוני הנוראים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: גיבוב של צריפונים, פחונים, אוהלים, ערימות סמרטוטים וכלי בית, ועשרות ילדים ותינוקות מתרוצצים יחפים וערומים מטר אחד מן הכביש הראשי.

הריח של מומבאי הוא בלתי נסבל. ביוב פתוח זורם משני צידי הכביש לאורך כל הדרך, ולפעמים הוא נקווה למין בריכות קטנות מלאות ירוקת. מפעם לפעם ריח של דגים סרוחים מחליף את ריח הביוב, ואז אנחנו שמים לב שאנחנו נוסעים ליד או מעל נהר שזורם בתוך העיר.
מתחנה לתחנה האוטובוס מתרוקן. אנחנו ניגשים שוב לברר עם הנהג איפה אנחנו צריכים לרדת, והוא שוב חוזר ואומר שבתחנה הסופית, האחרונה.

אז אחרי שלוש שעות נסיעה בתוך העיר הנוראה הזאת, שקו הרקיע שלה מלא בניינים גבוהים ומודרנים, אבל קו הקרקע שלה הוא התגלמות של כל העוני, הסירחון, העליבות והמסכנות של חיי אדם - מגיעה סוף סוף התחנה הסופית:
סתם כך, לצד הדרך באיזה כביש אפילו לא ראשי, נגמרה לנהג הנסיעה.
הוא עוצר את האוטובוס, מדומם מנוע, ויורד לכביש. באוטובוס נמצאים רק אנחנו ופלוריאן, התייר הצרפתי, שמחליפים בינינו מבטי משתאים. הגברים ניגשים לברר עם הנהג מה קורה, והוא מודיע להם שאנחנו צריכים לרדת כאן.
ואיפה התחנה? איפה האוטובוסים? איפה משרד הזמנת הכרטיסים?
אה.... זה לא כאן.
מסתבר שבשביל להגיע לשם, צריך לקחת טקסי, ולחזור כמה קילומטרים אחורה, בדיוק על הדרך ממנה באנו.
אנחנו מכריזים מרד, ומסרבים לרדת מהאוטובוס.
אתה אמרת שתביא אותנו לתחנה שממנה אפשר לקחת אוטובוס המשך, אנחנו לא זזים מכאן!
מתפתח ויכוח, אנחנו צועקים עליו, והוא עושה את עצמו לא מבין מה אנחנו רוצים ממנו.
תקחו טקסי, הוא אומר. פחות ממאה רופי ואתם שם..
מי מדבר על הכסף!

אחרי הרבה דיבורים, ואחרי שסירבנו לרדת, ואחרי שאיימנו לצלצל לחברת האוטובוסים באודייפור ממנה קנינו את הכרטיסים - הנהג מביא לנו טקסי, משלם לו, ואומר לו לקחת אותנו לתחנת האוטובוסים.
אם הוא שולף כסף ומשלם, משמע שבאמת זה היה באחריותו להביא אותנו ליעד, אחרת למה הוא טורח לשלם מכיסו?

עכשיו מתחיל דיון חדש, עם נהג הטקסי:
לאן בדיוק אתה לוקח אותנו?
יש שלוש תחנות. הוא שילם לי שאני אקח אתכם לתחנה הממשלתית, הקרובה.
יש משם אוטובוסים לגואה?
כן, בלילה.
עכשיו 11 בבוקר, מה נעשה עד הלילה?
יש תחנה אחרת יותר רחוקה, של אוטובוסים פרטיים. משם יש אוטובוסים לגואה כל הזמן. אבל זה יעלה לכם כך וכך.. ויש עוד תחנה, שהיא גם תחנת הרכבת, וגם שם יש כל הזמן אוטובוסים ורכבות לגואה, אבל זה יעלה לכם כך וכך וכך וכך, פי ארבע.
אבל נהג האוטובוס שילם לך!! אנחנו מוחים בתוקף.
כן, הוא שילם לי רק 10 רופי, כדי לקחת אתכם לתחנה הממשלתית
(שהוא בטח ידע מראש שלא מתאימה לנו..)
למה הסכמת לקבל ממנו רק 10 רופי לנסיעה, אני שואלת.
הוא מודה בלי בעיה בכלל: כי אני יודע שזה לא טוב בשבילכם, ושאני אצטרך לקחת אתכם לתחנות האחרות, שעליהן תשלמו לי בכסף מלא..

אנחנו משחררים לחלל האויר את כל מה שאנחנו חושבים על ההודים הגנבים והשקרנים והמסריחים, הנהג לא נעלב כי הוא ממילא לא מבין שלושת רבעי מהמילים, ובסופו של דבר אנחנו מסכמים שייקח אותנו לתחנת האוטובוסים הפרטיים, ומשלמים לו את מה שביקש.
הוא עוצר מול משרד נסיעות פרטי, שלדבריו יש לו את האוטובוסים הכי טובים, ואחרי שאנחנו מזמינים שם את הכרטיסים שלנו במחיר מופקע, הוא זוכה לקבל עמלה מכובדת גם מהם.
ככה זה בהודו, יד רוחצת יד, ותמיד יש תמורה לכל דבר שמישהו עושה על גבו של התייר.

אוטובוס ממומבאי לגואה

הנסיעה באוטובוס ממומבאי לגואה אורכת כחמש עשרה שעות.
הפקיד משכנע אותנו שהדרך הנוחה ביותר היא באוטובוס עם דרגשי שינה, SLEEPER BUS.
ככה אנחנו מתוודעים למכשיר עינויים שהומצא על ידי האינקויזיציה, על מנת להוציא את נשמתם של תיירים מסכנים טיפין טיפין, קילומטר אחר קילומטר...
האוטובוס יוצא בשתיים בצהריים, ויש לנו שלוש שעות לשרוף בעיר הנוראה הזאת.
אני רוצה מק'דונלד, בגלל השירותים... ראיתי שלט M צהוב בדרך.
גם יעקב רוצה מק'דונלד, בגלל המילקשייק.
אבל פלוריאן, כמו כל צרפתי שמכבד את עצמו, מתחלחל לעצם המחשבה. הוא שונא את ההשתלטות של ענק הזבל האמריקאי הזה על העולם, ורואה בו סמל כל רע.
אבל כנראה שהאפשרות של להסתובב לבד שלוש שעות בעיר המצחינה הזאת, נראית לו עוד יותר רעה, והוא מכופף את העקרונות שלו ומצטרף אלינו.
אנחנו לוקחים טקסי, כי כמו כל דבר במומבאי - גם מק'דונלד רחוק.
וכשאנחנו מגיעים לשם, מחכה לי הפתעת חיי:
נדמה לי שזה סניף המק'דונלד היחיד בעולם שאין בו שירותים!!
בדיוק כמו שזה סניף המק'דונלד היחיד שאין בו המבורגר מבשר בקר!!
פשוט חילול הקודש...
אבל הסניף הזה יושב בתוך מין קניון קטן ומודרני, ולמזלנו יש בקניון שירותים מבהיקים וריחניים. אנחנו מתרעננים קצת, רוחצים פנים וידיים עם סבון נעים מתוך מיכל מהודר, ואני אפילו מורחת קרם לידיים מתוך מיכל נוסף.
סליחה, זה הודו???
הארוחה עולה לנו בערך כמו בארץ, והבחור בדלפק מסביר לנו שנוסף על מחירי מק'דונלד היקרים בהודו ממילא, יש להם בסניף הזה עוד איזה מס בסך 25% - לא הבנתי בדיוק על מה ולמה. אולי על זה שהם יושבים בתוך הקניון.
פלוריאן מקלל בצרפתית והארוחה כמעט נתקעת לו בגרון..
לפחות מיזוג האויר היה מק'דונלדי טיפוסי.
אחרי האוכל, השארתי את הגברים יושבים לשולחן, והלכתי לעשות סיבוב חלונות ראווה. בנטון, אדידס, חנות של דיסקים... לא משהו, אבל בהחלט המקום הכי הכי מודרני שנתקלנו בו בהודו.

קצת לפני השעה שתיים התייצבנו במשרד הנסיעות, (דלפק מאולתר באמצע הרחוב ) שאצלו השארנו לפני כן את כל המטען שלנו.
האוטובוס עוד מעט יגיע, הם אומרים לנו, ומביאים חתיכת מרצפת שיש, אותה הם מציבים על ערוגה מוגבהת כזאת שבתוכה נטוע עץ.
הנה, את יכולה לשבת כאן, הם אומרים לי, ואני מתיישבת על השיש המתנדנד על אבני הערוגה, באמצע הרחוב עם התנועה הסואנת, וסופגת לריאותיי את חד תחמוצת הפחמן של מאות המכוניות והאוטובוסים.

אם האוטובוס אכן היה מגיע בשתיים - ניחא.
עשרות אוטובוסים הלכו ובאו, ועל כל אחד שבא הרמנו מבט שואל לפקיד, ששוב ושוב סימן לנו 'לא, זה לא זה'. יעקב ופלוריאן עמדו בצד, חיסלו סיגריות בסיטונות והתפלספו על מונטסקייה ורובספייר, אחר כך עברו לסקור את כל סרטי בונואל, ויעקב זימר לפלוריאן שירים בצרפתית מהתקופה שהוא טרם בא לעולם ושאת רובם הוא כמובן לא הכיר..
האוטובוס הגיע בשלוש וחצי, ואז נחשפנו להמצאה ההודית השטנית שנקראית סליפר.

האוטובוס, שאינו שונה בגודלו מאוטובוס רגיל, מחולק לקובות קובות, בשתי קומות. פשוט החלל מחולק פעם אחת לשניים, חלק עליון וחלק תחתון, ואחר כך כל חלק מחולק לתאים תאים בערך באורך של בן אדם. אבל בן אדם הודי, לא בן אדם מערבי שאוכל קורנפלקס וסטייקים ולוקח ויטמנים... כידוע יש הבדלי אורך ורוחב הנובעים גם מהגנים וגם מהתזונה..
המקום לא היה מספיק - לא בשביל לשבת (הראש פגע בתקרה והיה חייב להשאר כפוף כל הזמן ), ולא בשביל לשכב (לא היה מספיק מקום לרגליים, והן היו חייבות להיות מקופלות..)

כל התאים היו מלאים, ואנחנו הובלנו אחר כבוד לתא האחרון, על הגלגלים האחוריים.
לתאים העליונים היתה פריבילגיה של דלת הזזה הסוגרת עליהם ונותנת קצת פרטיות, ואיך שאנחנו צועדים ככה לאחורי האוטובוס, נפתחו פה ושם דלתות כאלו להציץ עלינו. בתוך כל תא כזה היו מקופלים כמה וכמה הודים, הרבה יותר מהשניים האמורים להיות בו.
מפלוריאן נפרדנו באמצע האוטובוס, הוא קיבל תא סינגל קדמי יותר.
אנחנו המשכנו הלאה, עד הסוף, לסוויטה הזוגית, וצנחנו בייאוש לתוך מה שהולך להיות הבית שלנו ב-15 השעות הקרובות.

מנגנוני ההטיה של המושבים היו חד כיווניים: השכבת אותם? נגזר עליך לבלות את הדרך בשכיבה, כי הם לא חוזרים קדימה. וזה מה שקרה לנו, הכסאות פשוט היו שבורים, ולך תדבר אל הלאמפה. מה יעשו, יעבירו אותנו תא? הכל כבר מלא, מי יודע איפה התחילה הנסיעה של האוטובוס הזה בכלל..

מאחר ולא רצינו לשכב לישון כל כך מוקדם - איך נעביר אחר כך את הלילה - ניסינו לשבת על המושבים הפתוחים למיטה. זה היה בלתי אפשרי - הקפיצות של הדרך חבטו לנו את הראש בתקרה שמעלינו, עד שפשוט חששנו לנזק מוחי.
במרחק 30 ס"מ מאתנו, בתא ממול, ישבה אמא הודית ושני ילדיה, ונדהמנו לראות כמה מקום יש להם! כמה טוב להיות קטן וקומפקטי... יעקב שאל אותה אם אכפת לה שהוא יישב קצת על קצה המיטה שלה, והיא הנהנה בהסכמה..
אני שכבתי על הגב, התעמקתי בספר שלי תוך דאגה אמיתית ממספר העמודים ההולכים ומתמעטים עד לסיומו, והתפללתי שהטלטלות והחבטות לא יוציאו לי מן המקום איזו חוליה בגב.
יעקב שכב עם רגליים מוגבהות על הקיר, כי לא היה שום מקום אחר שיכול היה להכיל אותן.
בכל עצירה, והיו המון, הוא רץ למטה ליישר את הגוף, ואילו אני - לא שיניתי את פוזת השכיבה על הגב במשך חמש עשרה שעות רצופות.

בשש וחצי בבוקר הגענו לעיירה בשם מאפסה (MAPUSA), העצירה הראשונה במדינת גואה. מאחר והתכוונו להגיע לאחד החופים הצפוניים, החלטנו לרדת שם ולא להמשיך לעיר הבירה, פאנאג'י.
היינו היחידים שירדו שם, ממהרים להיחלץ מן התופת הנוסעת הזאת.
שלינו איכשהו את המזוודות מתא המטען העמוס, האוטובוס זז הלאה, ומצאנו את עצמנו בחשיכה (בשש וחצי עדיין אין אור בגואה..) בכיכר לא גדולה, מוקפים בנהגי טקסי שכל אחד מושך לכיוון שלו.
אמרנו מה היעד שלנו - אראמבול - והתחלנו לשאת ולתת על המחיר, שכמובן היה מופקע בשעת בוקר מוקדמת זו ולנוכח העובדה שאין לנו אלטרנטיבה אחרת.
בסוף סגרנו עם מישהו מחיר, והעמסנו את עצמנו ואת מטעננו על הטקסי שלו ויצאנו לדרך.

אראמבול

עד לפני כמה שנים, היה אראמבול כפר דייגים קטן ושקט.
אחר כך גילו אותו כל מיני פליטים שברחו מסצינת החופים היותר גועשים של גואה, בעיקר פליטים מן התפוצה הישראלית, והכפר הקטן עלה על מפת התיירות.
סירות הדייג נמכרו, או פשוט נזנחו על החוף, וכל בית שני הפך לגסט-האוס, או מסעדה, או חנות בגדים או מרכז תקשורת של טלפון ואינטרנט.

נהג הטקסי שואל איפה להוריד אותנו, ואנחנו לא ממש יודעים. בספר כמעט ולא מפורטים מקומות איכסון. אנחנו מבקשים ממנו להוריד אותנו ליד איזו מסעדה, מחליטים להתמקם בה עם כל המטען, ללכת לשירותים, לאכול ארוחת בוקר טובה, ורק אחר כך להתחיל לרחרח בקשר למקום לינה.
אבל השעה שבע בבוקר, ה-כ-ל סגור!
אף אחד לא מתעורר באראמבול בשעה ברברית כזאת..
אנחנו יורדים בסופו של דבר במקום שנראה כמו איזה מרכז - הרבה שלטים מעל סככות נטושות.
מתישהו המקום יתעורר לחיים, לא?
אנחנו רואים מקום שנראה כמו מסעדה. בפתח מוצב לוח שחור ועליו כתוב בגירים צבעוניים שם המסעדה - 'עץ המנגו' וכל מיני מנות היום המיוחדות. אנחנו פורקים את המטען, משלמים לנהג ומשחררים אותו לדרכו. אחר כך מכניסים את המזוודות מתחת לסככת המסעדה, ומתיישבים לחכות שתיפתח.

זה לא לקח הרבה זמן. הרעש שעשינו ונהמת המנוע של הטקסי המתרחק הקפיצו משנתם שלושה בחורים צעירים שישנו על מיטות מאולתרות בקצה המסעדה. מיד מדליקים אור לכבודנו ומתחילים להתארגן לפתיחה. אנחנו מזמינים קנקן תה, ואחר כך גם חביתות וטוסטים עם גבינה. בעל הבית, אג'י, בחור חביב שיודע המון מילים בעברית ושחבר שלו ארס, ERES, שאחר כך מתגלה כארז, לימד אותו להכין שקשוקה ומלוואח וחומוס וסלט ירקות קצוץ דק, יושב אתנו לשולחן ומבטיח לטפל לנו בכל אספקט של החיים שלנו באראמבול.

רוצים חדר? הנה, יש לי כאן, בתוך היער, לא רחוק.
רוצים להחליף כסף? יש לי כאן משרד חלפנות, גאנגה מאני צ'יינג'..
אה, רוצים אינטרנט? הנה, כאן בדיוק, שני מטר למטה, יש לי אינטרנט-שופ..
רק תגידו מה אתם רוצים!
אנחנו רוצים שירותים. יש לך?
פיפי? הוא שואל, ככה בעברית.
ראבאק, מה זה אכפת לו מה אנחנו עושים בשירותים!!
אנחנו נבוכים, לא ממהרים להתחייב שזה רק פיפי..
ואז הוא מסביר:
אם זה רק פיפי, אז הנה, אתם יכולים ללכת מאחורי המסעדה. אף אחד לא יציץ לכם. אבל.... אם זה משהו אחר.... אז רק בחדרים שלי, שמה יש שירותים. אתם ממילא רוצים לראות חדר, לא? בואו, אני אקח אתכם.
יעקב מתלווה אליו, ואני נשארת לשמור על המזוודות. הוא חוזר די מזועזע, גם מן החדר העלוב, וגם משירותי הבול פגיעה שהוא בחר שלא להשתמש בהם.
בכל השהייה שלנו בהודו פיתחנו כבר כישורי התאפקות מופלאים..

אג'י, אל תכעס, אני אומרת לו. אבל אתה מבין, אנחנו, איך להגיד, אנחנו צריכים חדר קצת יותר טוב מזה, אתה מבין?
כן, כן, הוא מבין מצויין ויודע בדיוק למה אנחנו מתכוונים.
אני נשארת לשבת במסעדה, ויעקב יוצא למסע חיפושים אחר מלון נורמלי.
הוא חוזר כעבור כמה דקות, מלווה בשני בחורים שזופים ושרירנים, שמניפים אל על את המזוודות שלנו ולוקחים אותנו אל המלון הכי טוב באראמבול.
מלון FAMAFA הוא נקרא, ואחר כך אנחנו למדים שהבעלים שלו הרביץ מכה של כסף בנסיכויות המפרץ הערבי, והחליט להשקיע בעסקי תיירות באראמבול.
המלון הוא מבנה מודרני של שתי קומות, היחיד מסוגו בכפר הזה. החדרים יפים, נקיים, מודרניים עם מפתח שנכנס לחריץ של שקע החשמל ומנתק או מפעיל את כל החשמל בחדר בו זמנית - ממש כמו בטובים שבמלונות העולם.
אבל מה, מיזוג אויר עוד אין לו. יהיה בשנה הבאה..

בהתחלה אני קצת מאוכזת מהמקום הזה.
בראש יש לי תמונה של חופי תאילנד, או באלי באינדונזיה..
וגואה היא בכל זאת הודו, על כל המשתמע מכך.
אבל אחרי יומיים שלושה במקום, אני אומרת שאפשר בקלות להתאהב בו...

ככה נראית סימטת הכפר היורדת אל הים

in22-1:

וככה נראות המסעדות על החוף:

in22-2

חוף הים נהדר. חול לבנבן, בוער. המים כחולים ושקטים. צדפים מקסימים מקשטים את החול הרטוב.

in22-3

לי אישית חסר כאן קצת אקשן.
אני לא בשלב חיים כזה שדורש התבודדות, או הסתגרות.
להפך, אני רוצה לראות אנשים מבלים, שמחים, גודשים את החופים ואת המסעדות..
יותר כיף להרגיש חלק ממשהו, ולא להיות המשהו בעצמו..
כאן אנחנו מרגישים שכל עול התיירות בארמאבול מוטל על כתפינו. יש כאן המון מסעדות, כולן פתוחות, מצויידות, מאובזרות ומאויישות - מחכות לסועדים.
יש המון חנויות עמוסות בסחורות, בגדים הודים, בדים צבעוניים, תיקים, כלי מיטה נהדרים מכותנה מודפסת וכל מיני מזכרות מקומיות.
יש המון חדרים להשכרה, בבתים, בבונגלוס, בחושות ובסככות על החוף.
יש הכל - חוץ מתיירים.

חלק אומרים שזו לא העונה, היא תתחיל בדצמבר.
חלק אומרים שזה האופי של המקום, שקט ורגוע ומיועד לבודדים, יחידי סגולה המחפשים את השקט.
ויש אומרים שזה משבר התיירות של הודו, שהיינו עדים לו בכל מקום - פשוט אין תיירים!

ואלה שכן ישנם, כמונו למשל, מהווים מטרה לחיציהם של כל אלו המנסים להתפרנס, ולכן ההתקרצצות היא דביקה במיוחד, אפילו במקום שקט וסימפטי כמו אראמבול.
רק רואים אותך מתקרב אל החוף, מיד קופצים עליך נציגי המסעדות ומזמינים להתיישב אצלם. רוב המסעדות ריקות, בחלקן יושב זוג אחד או שניים. בעלי החנויות לא מרפים, ומפצירים בך להכנס ורק לראות, לא לקנות, רק לראות! אפשר להבין את הייאוש שלהם, כבר חודשים שלא מכרו פריט אחד.

רק רואים אותך מטייל על החוף, מיד נשלחים אליך נציגים בדמות ילדות קטנות שמנסות למשוך אותך ב - Just visit my shop!!
גם כאן, כל אחד מנסה לדחוף לך משהו - סיור, טקסי, החלפת כסף, מלון אחר, בגדים שאתה לא צריך ומזכרות מיותרות, עישון טוב - הכל הולך, רק תשחרר קצת כמה רופי לידינו המתחננות..
זה מעצבן.
אני מעדיפה מקומות שוקקי חיים, שהפרנסה מצויה שם בשפע ולאף אחד לא אכפת אם תאכל אצלם או אצל השכן כי הם ממילא מלאים..

כל אחד עושה לנו פרצופים:
אני עצוב... אומר לנו בעל מסעדה אחד.
למה? מה קרה? אנחנו שואלים בדאגה..
אני עצוב, כי לא באתם אלי לאכול ארוחת ערב אתמול!!
אבל היינו אצלך בבוקר!!
אז מה, לא היה טוב? למה לא חזרתם שוב?

או ידידנו מהבוקר הראשון, אג'י:
היי, חשבתי שאנחנו חברים, לא?
בטח חברים! אנחנו מאשרים לו.
אז למה אני לא רואה אתכם? למה אתם לא באים לאכול כאן?תבואו הערב?
הוא מחלץ מאתנו הבטחה לבוא לאכול אצלו בערב, ואומר שהוא כבר רץ לשוק לקנות דברים טריים..

בערב, מה לעשות, אנחנו לא רעבים.. אכלנו ארוחת צהריים מפוצצת, והכל עוד תקוע בגרון. אבל הבטחנו לו, הוא בונה עלינו! והוא אמר שיש אצלו הערב מוזיקת ג'אז חיה, חברים שלו באים לנגן..
אנחנו, יש לנו מילה. הבטחנו ואנחנו הולכים אליו. אבל החברים האחרים שלו כנראה לוקחים פחות ברצינות את ההבטחות שלהם. אף אחד לא הופיע, שום מוזיקה חיה לא היתה, ורק מנגינות צועניות והצ'רדש של מונטי ניגנו שוב ושוב כל הערב מקלטת שחזרה על עצמה.
אנחנו לא רעבים, אבל עושים מאמץ להזמין משהו, שהקופה תדפוק... הוא כל כך מתאכזב כשאנחנו לוקחים רק פנקייקס והמון שתיה.. מה יהיה עם כל הדגים הטריים ופירות הים שקנה בשוק במיוחד לכבודנו??
למזלנו, יש לו עוד כמה 'חברים' שבאו לערב הג'אז שלא היה, והתנחמו בארוחה טובה, ללא מוזיקה חיה. אני מקווה שההזמנות שלהם הצילו לו את הערב..

למרות כל זה, האנשים כאן מאד נחמדים. חייכנים, שוחרי שיחה. כולם שואלים אותנו לשמנו, ומשתדלים לזכור אותו. גם אנחנו משתדלים לזכור את שמותיהם, למרות שלי כבר יש סלט שלם בראש משמותיהן של המוכרות בחנויות - אחת לילה, אחת ללי, אחת ללה, ואחת לליקה... ולכולן 'הבטחתי' תחת לחץ שאקנה אצלן משהו... הנה עוד קצת תמונות של המקום כדי לשטוף את עיניים:

ככה נראית אחת השקיעות המדהימות על החוף:

in22-4

אנחנו יושבים בבית קפה מול הים, ומשחקים קלפים. אני שותה שייק בננות, ויעקב תה או בירה. כשמתעורר הרעב, אנחנו מזמינים אוכל, ועל אף שנפתחנו קצת למגוון יותר רחב של מאכלים - אנחנו עדיין נזהרים מלהזמין את המנות המסובכות.
טוב לנו עם הפיצות, המקרונים, האורז המטוגן, הטוסטים והצ'יפסים..
מלצר אחד שרצה לרכוש את אמוננו, סיפר לנו שהדגים והעוף שוכבים במקרר כבר המון ימים, כי פשוט אין להם דרישה. אני מתאווה לאיזו מנת חסילונים או קלאמארי, אבל עד שלא אראה מישהו מושך אותם ברשת מן הים מול עיני - לא אזמין.

זו תמונת חוף אופיינית

in22-5:

וגם זו:

in22-6

אנחנו מטיילים המון ברגל.
באחד הימים שמנו פנינו לאגם, שנמצא מעבר לצוקי הסלע הללו, בצד שמאל של התמונה:

in22-7

כעשרה מטרים של סלעים וים מפרידים בינינו לבין האושר..
אין דרך לחצות לצד השני, מלבד לטפס על הצוקים המשוננים, או להירטב קצת בים.
אנחנו מוכנים להירטב, אבל מה עם המצלמות??? הגלים המתנפצים אל הסלעים מרססים את כל הסביבה במים, ויעקב דואג לבייביז שלו. אני נחושה בהחלטתי להגיע לאגם ויהי מה, כאילו כל שארית חיי תלויה בהאם אגיע לשם או לא. אני מנסה לטפס על הסלעים, נפצעת קצת, ונעצרת רק במקום שבו צריך לדלג מסלע לסלע, מרחק של איזה מטר ומשהו. ונכון שפעם הייתי אלופה בקפיצה לרוחק, אבל זה היה לפני X שנים, בי'ס עממי, ולפני XXX קילוגרמים...
הודי זקן ושחום אחד, אבל עם אחיזת יד איתנה, מופיע מאי שם, ומתנדב לעזור לי. אני קצת מפחדת, ויעקב עושה פרצופים מלמטה, ואני יורדת מן הסלעים חזרה לחוף. יעקב טוען שלפעמים אני מתנהגת ומקפצת כמו עיזה פזיזה שהוא ממש לא מכיר.
ההודי משכנע אותנו לעבור במים. זה רק עד המתניים, ובלאו הכי עד שנרצה לחזור כבר יהיה שפל והמים ירדו ואפשר יהיה לעבור בקלות.. אנחנו מסבירים לו שהבעיה היא המצלמות, והוא מתנדב לקחת אותן בשבילנו מעל הסלעים. יעקב כמובן מסרב להפרד מן האוצר, אבל איכשהו אנחנו בסופו של דבר מוותרים ונותנים להודי להעביר את המצלמות חלק מן הדרך.
כמובן שלא היתה לו שום כוונה לגנוב לנו אותן. מה הוא יעשה עם ערימת זכוכיות ומתכת, שתהיה מתוחכמת ככל שתהיה?
לעומת זאת 10-20 רופי משמחים אותו מאד, ונתנו לו אותם בשמחה רבה.

האגם לא היה שווה את המאמץ. סתם שלולית מרקיבה של מי ים שקצת סלעים מפרידים אותם מן הים הגדול. אבל החוף מקסים. מישהו הציב עליו כמה שמשיות של קוקה קולה, ושני דרגשי שיזוף מיותמים. הכל כל כך שקט ובתולי כזה, מי שרוצה ניקוי ראש טוטאלי צריך לנסוע רק לשם.

בחורה ישראלית שעברה לידינו ותיחקרנו אותה על הסביבה, סיפרה שבמרחק כעשרים דקות הליכה, לתוך ההרים וג'ונגל עצי הדקל, יש מעיינות ומפלים, ומישהו עושה שם מסאג'ים של בוץ טבעי.. התחלנו לצעוד בכיוון, אבל החום ושביל העיזים הצר שברו אותנו. אנחנו כאלה פדלאות!!

הכי הרבה אנחנו אוהבים לשבת במסעדה אחת שיושבת על צוק לא גבוה, 'העיניים של בודהה' היא נקראית, ולשחק שם קלפים ולדבר ולצחוק ולאכול ולשתות... זה מה שיש לעשות באראמבול! במסעדה הזאת, תחת עינו הפקוחה של בודהה, אכלתי סוף סוף סלט פירות מדהים: קערית גדולה, מלאה בננות, אננס, אבטיח, פאפאיה, מנדרינות, מעל הכל אגוז קוקוס טרי מגורד, וצימוקים ואגוזי קשיו.... את הדבש מגישים במיכלי פלסטיק, כמו של קטשופ, ומפזרים ככה מלמעלה זרזיף דקיק של דבש כל פעם שמחסלים שכבה.... יאממממי....
הנה, זו המסעדה שבילינו בה המון שעות נעימות, ממש על המים

in22-8:

פעם טיילנו דווקא לכיוון השני, ההפוך מן הים - לתוך הכפר.
הכפר יושב בתוך מטעי קוקוס. הכל ירוק, הכל יפה וציורי. הבתים - בפירוש לא הודים!!
עד לפני ארבעים שנה, היתה גואה כולה מושבה פורטוגזית, וההשפעה הים תיכונית ניכרת בכל. חלק מן הבתים צבוע לבן, וטורקיז. יש להם גגות משופעים, והם מוקפים בגדר צבועה. הכל נקי. התושבים חייכנים, כולם מברכים אותנו לשלום. לחלקם יש עיניים ירוקות בהירות, מזכרת לשובבות של אחת מאמהות המשפחה שהשתעשעה לה בטח עם איזה אדון פורטוגזי, או לחילופין - נאנסה על ידו.

הכפר גדול, וכשאנחנו מתעייפים מלצעוד לאורכו, אנחנו שואלים איך חותכים מכאן חזרה לים.
מישהו מצביע לנו על איזה שביל בין העצים, ואנחנו מתחילים להתקדם בתוכו, לעבר החוף.
כאן מחכה לנו הפתעת חיינו:
בצל העצים, בתוך חושות קש כאלו, יש המוני תיירים צעירים!!
אנגלים, וכמובן ישראלים!!
החבר'ה האלה בכלל לא מוציאים את אפם החוצה, מעבר למעבה מטעי הקוקוס. הם יושבים בפתחי הסככות, או שוכבים על ערסלים שתלויים על גזעי הדקלים, וענני עשן אופפים אותם.
בני המשפחה אצלם הם מתגוררים טורחים מסביבם ומכינים להם ארוחות ביתיות.
חלקם קוראים ספר, חלקם מקשיבים למוזיקה ישראלית בקולי קולות, ארקדי דוכין מתבכיין מרמקולים גדולים בין עצי היער..

אז הנה, זה כנראה גן העדן האמיתי שכולם דיברו עליו!!
אמרו לנו שיש כאן המון ישראלים, ואנחנו התפלאנו איפה הם....
אלמלא תעינו קצת בדרך, לא היינו יודעים בכלל על קיומם, ועל הפן הנוסף, הבראשיתי הזה, שיש לאראמבול..

לנו זה בכל אופן הספיק, ואנחנו זזים הלאה.
היעד הבא - חוף אנג'ונה, ה-חוף הכי מפורסם בגואה. נלך ונראה סוף סוף מה זה.
בשבילי בכל אופן, זו תהיה הגשמת חלום.
שנים אני חולמת להגיע הנה, מאז שבתי גיליה, צילצלה אלי בפניקה מגואה והתחננה 'אמא, תחלצי אותי מהגיהנום הזה'.
מאז אני מתה להגיע הנה ולראות מה הבריח אותה.
לקח לי כמה ימים עד שהצלחתי למלט אותה משם, ולמרות קשריי המצויינים כסוכנת נסיעות וכל האמצעים שעמדו לרשותי - לא הצלחתי למצוא לה מקום פנוי על טיסה. הימים היו ימי הקריסמס, ולכל טיסה היתה רשימת המתנה של עשרות אנשים. במאמצים רבים הצלחתי להוציא אותה דווקא לכלכותה, ומשם לתאילנד.
כבר אז נשבעתי שיום יבוא, ואני אגיע למקום הזה, כדי לנסות ולחוות את מה שעבר על הילדה שלי.

אז אנג'ונה, הנה אני באה!

לפרק הקודם                         לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת