wellness5

אודייפור, רג'סטאן


יום שני, 20.9.02

אוחחחח......אודייפור אודייפור, איזו עיר מקסימה!!
סוף סוף יש לנו קצת נחת מהודו....

יעקב ואני מנהלים מזה ימים אחדים דיון מעמיק בשאלה 'האם אנחנו נהנים מהודו', ולא מצליחים לגבש תשובה חד משמעית.
מה שעשוי להסתמן בסופו של דבר כהסבר מניח את הדעת, זה שפשוט הודו והנאה לא הולכות ביחד. זה צמד מילים שלא מתחבר.
בהודו יש חוויות, יש לימוד, יש סערת רגשות, יש היסחפות של כל החושים.
אתה לפעמים נפעם ולפעמים מזדעזע, אתה מתרגז לא מעט, ומתפלא ותמה על המון דברים.
הכל שונה, הכל קיצוני, אין באמצע.
אתה פעם ממריא למעלה, לגבהים אדירים, ופעם נזרק למטה ללא מצנח וללא רשת בטחון.

אפשר לקרוא לזה הנאה?
ממש לא.

אבל -
למרות זאת, אודייפור היא הדבר הכי קרוב להנאה שעובר עלינו כאן בהודו בחודשיים האחרונים.

כמובן שכדי לדעת להעריך הנאה, צריך קודם לחוות סבל גדול.. שיהיו מדדים להשוואה..
אז הדרך הנה, כרגיל, אכן היתה כרוכה בסבל גדול.. ואני לא מתכוונת לעשות הנחות לאף אחד ולקצץ בתיאורים! כולם מוזמנים לסבול יחד אתנו....

אוטובוס מג'ייסאלמר לאודייפור, דרך ג'ודפור.
בטח כולם מתפלאים למה אנחנו מזוכיסטים כאלה.
אם הנסיעות באוטובוס כל כך מזעזעות, אז למה אנחנו חוזרים עליהן שוב ושוב?
הסיבה היא שבדרך כלל האוטובוס הוא הרע במיעוטו.
כל נסיעה נשקלת לגופה, ונבחנות כל הדרכים.
זה שאחר כך, בדרך, קורים ניסים ונפלאות שהופכים את ה'רע במיעוטו' לסיוט בהתגלמותו - מי יכול לצפות ולנבא שכך יהיה?

פקיד הקבלה הנחמד במלון פרדייז בג'ייסאלמר מכר לנו את כרטיס האוטובוס. הוא הסביר שאין נסיעה ישירה, וחייבים להחליף אוטובוס בג'ודפור. יש שעה וחצי זמן בין שתי הנסיעות, אפשר להספיק לאכול, ללכת לשירותים, למתוח רגליים.
הוא נתן לנו כרטיס שהיה כתוב יפה ומדוייק, 2 אנשים, מאיפה לאיפה, כמה כסף שילמנו, מספרי המושבים. הכל טוב.

האוטובוס יצא בשבע וחצי בבוקר.
לשווא ייחלנו לרוח הקרירה שליוותה את נסיעתנו בדרך לג'ייסאלמר. בכיוון ההפוך היא הופכת לרוח מדברית חמה. השפתיים נבקעות, והגרון ניחר. השיער, שרק נחפף והיה רך ומשיי, הפך תוך דקות לערימת קש בגלל האבק הרב שהדביקה בו הרוח.
האוטובוס עמוס בנוסעים ובמטען - לא להאמין עד כמה מגוון.
מישהו אפילו קנה לבן שלו כסא מודרני - כמו כסאות המחשב שמוכרים באופיס דיפו. עם ריפוד, וידיות ומשענת מתכווננת, ורגליות על גלגלים. לא הייתי מרחיבה על זה את הדיבור אלמלא הביזאריות שבהובלת כסא כזה באוטובוס ציבורי עמוס..
אני פתחתי חלון, עד כמה שהרשה לי שכני מאחור לפתוח, והצמדתי מבט אל המדבר.
פה ושם נראו איילות בודדות, עומדות קרוב לכביש ומסתכלות עלינו בדיוק כמו שאנחנו הסתכלנו עליהן.. אני התרגשתי כמו ילדה שסוף סוף פוגשת את במבי פנים מול פנים
אחר כך ראיתי המון ציפורים גדולות, ושברתי את הראש להזכר איך קוראים להן. דוכיפת, אני חושבת, כי יש להן איזו מין ציצת נוצות גבוהה על הראש וזה נראה לי מתאים. ואחר כך אפילו ראיתי שני טווסים, סתם כך מטיילים להם בשדות היבשים.
אחלה טיול, כמו בספארי, מסע בעולם החי.

אבל לא רק עולם החי היה שם, אלא גם עולם המת..
מפעם לפעם עלה באפינו גל צחנה של בשר נרקב. פרות וכלבים שלא שרדו כנראה את החום הכבד. בצידי הדרך אפשר היה לראות את הפגרים, לפעמים שלמים, ולפעמים חצי אכולים. משהו שהיה פעם פרה גדולה ועכשיו נשארו ממנו רק הראש וכמה צלעות, שימש סעודת מלכים לכמה עופות טורפים שנברו בגוויה, והכל במרחק של שניים-שלושה מטרים מן הכביש.

מפעם לפעם אני חוטפת רסיסים קרירים של משהו רטוב, ואני מתפלאת מהיכן הם מגיעים.
אני מנקה אותם במגבת ההודית הקטנה שלי וממשיכה לנעוץ עיניים בנוף.
סיפרתי כבר על המגבת?
קניית המגבת, לפני כמה שבועות, היוותה בשבילנו נקודת מפנה, מתיירים נחנחים שמוחים כל הזמן את הזיעה מן המצח והעורף בטישו, שמתפורר ומשאיר עלינו חתיכות נייר לבנבנות, להודים בני המקום ששולפים בנונשלנטיות מן הכיס או התיק מגבת קטנה, צבעונית, ומנגבים בה את עצמם. אצל נשים הודיות היא ממש אביזר חובה, ורבות פשוט מחזיקות אותה ביד כל הזמן, כמו שאנחנו מחזיקים ביד מפתחות או פלאפון..
המגבת קטנה, ריבוע של 20X20 ס"מ, והיא באה בשלל צבעים. שלי ורודה ושל יעקב צהובה..
כל ערב אנחנו מכבסים אותה עם סבון ריחני, ובבוקר היא שוב מוכנה לשימוש. אנחנו מזליפים עליה איזה ספריי קטן של בושם, או כמה טיפות לוונדר, ומלבד לניגוב הזיעה היא גם משמשת לנו גם אביזר עזר לבריחה מן המציאות: כל פעם שמסריח, או למשל בכביש סואן עם אגזוזים מעשנים - מצמידים את המגבת לאף ובמקום הסירחון נושמים משהו מוכר, נעים, מרגיע, עד שחולף המיפגע..

מקלחת הרסיסים שאני חוטפת לא פוסקת ומגיעה בקביעות כל כמה דקות. אני שוברת את הראש מה לעזאזל זה יכול להיות. אולי יש משהו נוזל במטען שהעמיסו על הגג. אולי בקבוק המים שהנחנו מעל ראשנו דולף? אולי יש שלוליות על הכביש והאוטובוס משפריץ?
אבל זה הרי מדבר - על איזה שלוליות אני מדברת.
החלון של האנשים במושב שלפניי סגור, כך שלא יכול להיות שמישהו מהם שופך משהו, או אולי יורק..
רגע, יורק??
וואלה. יורק.
יורקים עלי, ואני חושבת שזה גשם...

אחרי כמה נסיונות מרים של ישיבה בספסל הראשון אחרי הנהג, ואחרי שגילינו בדרך הקשה שכדי להשאר עירנים ורגועים בכאוס שעל הכביש, הנהגים ההודים מוצצים טבק ללא הפוגה, עברנו לשבת ספסל אחד אחורה, יותר רחוק מיריקות הטבק התכופות.
הנסיעה הזאת לימדה אותי שלא עברנו מספיק אחורה, להבא צריך להתרחק עוד שורה אחת.
צוות היורקים הפעם כלל לא רק את הנהג, אלא גם עוד שני הודים שהצטופפו אתו בקבינה, ושבתורנות רכנו לחלון כל כמה דקות ונפטרו מן הרוק שמייצר הטבק בפה.
הרוח עשתה את שאר העבודה והובילה את הרסיסים ישר עלי.

סיפור הטבק הזה הוא די מזעזע.
כבר בימים הראשונים בהודו, ראינו בכל הקיוסקים והדוכנים והחנויות, שקיות כאלו צבעוניות, קטנות, שמחוברות בשרשרת - תלויות על חבל בפתח החנות. שורות שורות של שרשראות, שקיקים צבעוניים עם פסי תלישה בין שקיק לשקיק. אני אבקש מיעקב להביא לנו תמונה.

בהתחלה חשבתי שאלו סוכריות, או ממתקים מקומיים. הכל כמובן כתוב עליהן בהינדית, אבל יש ציורים של תפוז, לימון, בננה וכו'. אבל אחר כך הסתבר לנו שכל השקיות האלו הן פשוט טבק, בטעמים שונים. מי שרוצה לקבל את שלו בטעם טבעי, לא חייב לקנות את זה של הלימון או התפוז. הוא יכול לקבל את זה סטרייט. ומי שאוהב גם קצת צ'אראס מעורבב עם הטבק, גם את זה יש.

כמעט כל הגברים, וראינו גם לא מעט נשים, מחזיקים תמיד בכיס כמה שקיקים כאלה - ממש כמו שאצלנו מחזיקים חפיסת סיגריות. הטקס הוא כזה: קורעים את השקית, שופכים את תוכנה לכף היד, נושפים רוח קלה כדי להעיף את כל האבקה והפירורים הקטנים, ונשארים ביד כמה עשרות גרגרים בערך בגודל של גרגר אורז. שופכים בבת אחת הכל לתוך חלל הפה, ומנווטים את הגרגרים לרווח שבין השיניים התחתונות לשפה התחתונה. לא לועסים, לא מוצצים, רק מחזיקים את זה ככה בקידמת הפה.
לאט לאט הגרגרים נמסים והטבק משתחרר בהדרגה, תוך ייצור כמויות אדירות של רוק. מהרוק הזה חייבים להיפטר, וזו נראית כאן הפעולה הכי טבעית בעולם. רוכנים הצידה, או החוצה אם אתה נמצא ברכב, ופשוט יורקים בלי חשבון.
אחרי שהגרגרים כולם נמסים, פותחים שקיק חדש... נגמרה הסיגריה - לוקחים חדשה..

מישהו שסיפר לנו והדגים לנו את כל התהליך, אמר שזו פשוט מכת המדינה כאן בהודו. כי אחרי שימוש קבוע של בערך שנה או שנתיים, חלל הפה פשוט הרוס, הטבק אוכל אותו. שלא לדבר על הנזק לשיניים, ושלל צבעי הטכניקולור שהן מקבלות - בהתאם לסוג ולצבע של הטבק המועדף עליהם. פנים החיך הופך להיות צפוד, וקשה להם לבלוע או ללעוס או אפילו לפתוח את הפה יותר מכמה סנטימטרים, ובבתי החולים ניתוחי חניכיים ולסת הם בין הנפוצים ביותר.

דיברנו עם מישהו שמכור לטבק הזה, ומחסל הרבה שקיות כל יום - חלקן לא מהסוג התמים אלא מעורבות עם חשיש - ושאלנו אותו למה הוא עושה את זה למרות שהוא יודע בדיוק מה הנזק שזה גורם לו, והוא ענה בפשטות: This is my passion in life...

כל אחד והתשוקות שלו, אבל יש כאן אומה שלמה ממוסטלת ויורקת, ומעבר לגועל - זה פשוט עצוב.
ישבה לידי באוטובוס אמא צעירה, מניקה תינוק. את זה אגב הן עושות בשיא הטבעיות בכל מקום ובכל שעה, אין להן שום בעיה לחלוץ ציצי בכל עת. תוך כדי הנקה של התינוק היא שלפה שקיק טבק, עשתה את טקס הנשיפה והכניסה את הגרגרים לפה. לא חאראם על התינוק?

אחרי שהבנתי שאני מתרססת מן הרוק המגעיל של שניים-שלושה ירקנים שלא יחדלו מזה בקרוב, סגרתי את החלון וניצלתי אט אט בחום הגדול למשך מספר שעות. לא יודעת מה היה בשקיק הטבק של הנהג שלנו, אבל הוא היה עירני והיפר אקטיבי כל הדרך, לא נזקק לשום צ'אי ואפילו לא לפיפי, כך שהוא נסע כשש שעות ללא הפסקה אחת! כמובן שהוא עצר עשרות עצירות להוריד ולהעלות נוסעים, אבל לא היתה שהות לרדת מהאוטובוס למתוח רגליים או לחלץ עצמות.

עוד לפני שעלינו לאוטובוס חזרנו וביררנו את עניין החלפת האוטובוס בג'ודפור, והבעלים של החברה ( לא נסענו באוטובוס מקומי ממשלתי, אלא של חברה פרטית ) הרגיע אותנו ואמר שהצוות שלו ידאג לנו. הצוות כלל נהג ואיזה שלושה-ארבעה עוזרים..
כשהגענו לתחנה בג'ודפור, כמובן פנינו למי שנראה הכי בכיר בצוות, והוא, במילה וחצי שידע באנגלית, סימן לנו באיזו תנועת יד מופשטת, לפנות לכיוון מסויים. איך שאנחנו מוציאים את מזוודותינו מתא המטען, נצמד אלינו נהג ריקשה וקורא אודייפור? אודייפור? 200 רופי לתחנה לאודייפור!...
ככה גילינו שהאוטובוס הבא שלנו יוצא מתחנה לגמרי אחרת. אף אחד לא אמר, למה שיגידו. ומה פתאום לשלם, ועוד 200 רופי!! אני מנהלת מרדף אחרי איש הצוות הבכיר, שבא אתי אל נהג הריקשה ונובח עליו בנהמות קצרות ועצבניות ומורה לו לקחת אותנו לתחנה השניה בחינם, ללא תשלום. השעה אחת בצהרים, ואנחנו יודעים שיש לרשותינו שעה שלמה, כי נאמר לנו שהאוטובוס לאודייפור יוצא בשתיים. אנחנו מתים לפיפי, אבל קודם רוצים לראות שעניין האוטובוס מסתדר.

איזה מסתדר.
בתחנה האחרת, אליה הגענו כעבור כמה דקות נסיעה, לא מוכנים לכבד את הכרטיס שבידינו. טוענים שלא קיבלו הזמנה, ולא קיבלו כסף. אם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים לקנות כרטיס חדש, יש להם מקומות במושבים האחוריים. דין ודברים וטלפונים ובלגן, ואם לא נלך תכף לשירותים הפיפי ייצא לנו מהאוזניים.
אנחנו מבקשים מנהג הריקשה להחזיר אותנו לתחנה הקודמת, לדבר עם צוות האוטובוס שהביא אותנו, שיקחו אחריות ויטפלו בעניינים. חוזרים בנהיגה פרועה ומהירה לתחנה הראשונה, כדי להספיק לתפוס את האוטובוס לפני שיצא לדרך, ומגלים שאחרנו את המועד. הוא כבר זז. אבל מה, נהג הריקשה ידע איפה לאתר את אחד מבעלי החברה הפרטית. הלה מצטרף אלינו לריקשה, ואנחנו חוזרים אחר כבוד לתחנה ממנה יוצא האוטובוס לאודייפור, ושמה מתחוללת מהומה.
ההודים רבים ביניהם בקולניות, זה צועק על זה איך הוא לא מכבד כרטיס שלו, והאחר צועק עליו איך הוא לא משלם לו מראש, ובינתיים נהג האוטובוס, זה שאנחנו אמורים לעלות עליו, מתניע ועושים סימנים של תזוזה.

הייייי הלו, אנחנו לא רוצים להתקע בג'ודפור!! אנחנו כבר מוכנים לקנות כרטיס חדש, רק תנו לנו לעלות!! אפילו על הפיפי אנחנו מוותרים, רק שלא יזוז בלעדינו...

איכשהו הבעיה נפתרת כאשר הנציג שהבאנו שולף כסף מכיסו ומשלם עבור הכרטיסים שלנו.
אנחנו עולים לאוטובוס, ושם מתחילה מהומה מסוג חדש - המקומות שלנו מכורים לאנשים אחרים, שעשו הזמנה ישירות בחברת האוטובוסים הזאת, אף אחד לא מכיר ולא מכבד את הזמנת הכרטיסים שלנו שנעשתה על ידי החברה בג'ייסאלמר. בסופו של דבר, העניינים מסתדרים, לא לפני שהוציאו לנו את הנשמה, והאוטובוס יוצא לדרך.

מה, כבר שתיים??
לא, רק אחת וחצי, אבל זו השעה הקבועה של יציאת האוטובוס הזה..
בקלות רבה יכולנו לפספס אותו אם היינו הולכים לשירותים, או לאכול משהו.. ואה, שירותים. איפה הם בכלל? אנחנו סוחבים עלינו את הפיפי של ג'ייסאלמר כבר כמה שעות..

קטע הנסיעה הבא שעברנו, היה הפולקלוריסטי והחווייתי ביותר מבין כל נסיעות האוטובוס שלנו.
בקטעים מסויימים היו למעלה ממאה איש בו זמנית בין הנוסעים: כל מושב של שניים הכיל שלושה, בקבינה של הנהג נדחקו לפחות 15 איש, במעברים אי אפשר היה לזרוק סיכה, ועוד כמה זריזים וקלילים טיפסו על הגג. הכרטיסן ניתלה איכשהו בין שמיים לארץ כדי לגבות מהם את הכסף.

מקומות הישיבה שלנו, שבמקור היו שייכים לאחרים, ושהם בתורם תפסו מקום של אחרים, היו נושא להרבה ריבים קולניים, ובאחת התחנות התפתחה תיגרה עם מכות, כשכל הקהל משתתף בחגיגה וקורא קריאות בנוסח 'תן לו תן לו, בשיננננייים', אלא שבהודית זה נשמע משהו כמו 'טיש בטיש' או 'טיז בטיז' - צמד מילים שכולם חזרו עליהם שוב ושוב ועד עכשיו אנחנו לא מבינים מה משמעותן..

במשך שבע שעות הנסיעה, עצר הנהג עצירה של ממש - הפסקה - רק פעם אחת, באיזה חור נידח עם כמה דוכני אוכל.
יעקב ירד והירווה את אדמת הודו יחד עם עוד כמה גברים שנעמדו בשורה. אבל אני המשכתי לסחוב את הפיפי עד שהגענו למלון, בתשע בלילה. בגלל שהתאפקתי כל כך וראיתי שאין סיכוי שאמצא שירותים בדרך, נמנעתי גם מלשתות, כדי לא להגביר את המצוקה, וזה הביא אותי כמעט למצב של התייבשות וכאב ראש נורא החל להעיק עלי..

מילא נוזלים, אבל מה עם אוכל??
הפעם האחרונה שאכלנו היתה ארוחת צהריים מאוחרת ביום שלפני.
את הביסקויטים כבר לא יכולתי לראות יותר, על אף שיעקב משתדל לגוון את הקניות ומביא מדי פעם כאלו ממולאים באננס או בקרם לימון. לא יעזור, אני רואה ביסקויטים - אני מקבלת בחילה.
בוטנים ארוזים - לא היו בנמצא. כבר כמה ימים שאנחנו לא מצליחים להשיג.
באותה הפסקה אחת שהאוטובוס עשה, הרעב סיחרר אותי לגמרי. התעקשתי שזה בסדר לאכול בוטנים בתפזורת, כאלה קלויים בקליפתם. היה שם דוכן ועליו מיני פיצוחים מגוונים, ומביניהם הבוטנים נראו לי הכי פחות מזיקים - אחרי הכל, הם מוגנים בקליפה.
לזכותו של יעקב ייאמר שהוא התנגד נמרצות והזהיר אותי שלא כדאי.. אבל אני, כשאני רעבה, אי אפשר לדבר אתי בהגיון. קיבלתי קונוס מנייר עיתון, מלא בבוטנים קטנים ומצומקים שקליפת מכוסה עדיין רגבי בוץ. שברתי וחפרתי ופיצלחתי, והצלחתי להוציא איזו כמות אכילה שסתמה לי את הרעב.

באחת העצירות בכפרים, והיו עשרות כאלו, עלתה לאוטובוס חבורת צוענים. אני קוראת להם צוענים, אבל לא בטוח שהם כאלה. הם פשוט דמו לצוענים של כל העולם, שחורים, מלוכלכים, לבושים בלויי סחבות, עמוסים בצרורות מסמורטטים, ויש להם עשרות תינוקות. זה נראה כאילו שבט שלם של נוודים החליט לעבור דירה לכפר הסמוך. הם היו בערך שלושים-ארבעים איש. האוטובוס היה כבר ממילא מלא, אבל שמתי לב שבהודו אף פעם לא משאירים אף נוסע על הקרקע. כולם עולים, ובדרך זו או אחרת הכל מסתדר. עוזר הנהג אמר לנשים ולילדים להדחק פנימה, ולגברים לטפס על הגג.

בכל חיי לא נגעלתי מבני אדם כפי שנגעלתי הפעם הזאת....
גל הריח שהתפשט באוטובוס היה נורא. נשים עם תינוקות זבי חוטם נשענו עלינו ונכנסו לנו במרווח של הספסל. כל אחת ניסתה למצוא את הכמה סנטימטרים לה ולתינוקה. התינוק שלנו, זה שאמא שלו ממש שכבה על יעקב, נראה זוועה. העיניים שלו, כמו עיניהם של כל התינוקות שראינו בהודו, מרוחות בכוחול, נגד עין רעה. שיהיו בריאים איזו כמות הם שמים, עד שהעיניים של התינוק נראות כמו שני פנסים שחורים. שאלנו פעם מישהו על המנהג הזה, והוא אמר שהאלים הרעים ומלאך המוות שונאים דברים מכוערים, ומאחר ושחור זה מכוער - הם מורחים את התינוק בשפע של שחור, שהדברים הרעים לא יתקרבו אליו..
הנה, אפילו הם מודים שהם עושים בכוונה את התינוק מכוער, זו לא סתם אני שמתנשאת ונגעלת..

עכשיו תארו לכם את התינוק הזה בוכה בדמעות שליש, וגם מזיע מתחת לצעיפים ולבדים שאמא שלו מכסה אותו בהם, ותדמיינו את נחלי האבקה השחורה שזורמים לו על הפנים, מתחברים אל נחלי הסמארק הצהובים, ומטפטפים על כל הסביבה... ניסינו קצת להדוף את האמא ואת תינוקה כי גם הריח וגם המראה וגם הצפיפות היו כבדים מנשוא, והיא באמת התרחקה טיפה והפנתה אלינו את הגב. מאחורנית התינוק נראה עוד יותר גרוע - מאחורי שתי האוזניים היתה לו דלקת מוגלתית נוראה שלא יכולתי להסתכל עליה.
למזלנו, הם נסעו רק תחנה אחת, כחצי שעה, ורווח לנו מאד כשהם ירדו.

אני אסיים כאן את הקטעים המגעילים, כי אני נורא רוצה כבר להגיע לחלק היפה על אודייפור..
רק לפני שאעבור הלאה, אני חייבת לציין שהבוטנים עלו לי ביוקר רב..
לא יכולה להיות שום סיבה אחרת להתקף קילקול הקיבה שתפס אותי, כי הרי לא אכלתי שום דבר אחר בשלושים ושש השעות האחרונות... כנראה שרגבי האדמה - ואולי גם צואת הפרות, לך תדע, שעטפו את קליפת הבוטנים, ונדבקו לי ליד שהכניסה את הבוטנים המקולפים לפה - פעלו את פעולתם... במשך יומיים סבלתי כאבי בטן נוראים ולא יכולתי להתרחק מעבר לטווח מסויים של השירותים.. שתיתי קולה ואכלתי אורז לבן, וגם כמה פרוסות לחם קלויות. כל מה שבא אל פי מצא את דרכו החוצה תוך דקות, והרגשתי זוועה.
למחרת, לאות סולידריות אתי, יעקב שתה סוף סוף כוס קפה במלון, והחלב (שכבר גילינו לפני כן שלא מתאים לו, אבל הוא לא התאפק.. ) הביא אותו להיות בדיוק במצבי. לא היה חסר הרבה שנבקש מהמלון שני חדרים כי אנחנו לא מצליחים לתזמן נכון אתת הריצות שלנו לחדר שירותים אחד...

אבל זהו, מכאן והלאה רק דברים נחמדים!

הגענו לאודייפור בלילה. חושך, לא רואים כלום. עוד עיר הודית טיפוסית.
מבין חבורת הריקשאים שמתנפלים עלינו, אנחנו בוחרים אחד שהאנגלית שלו הכי טובה, והוא נראה מוכר מאיפשהו.. נתנו לו את שם המלון שאנחנו רוצים להגיע אליו. הוא מעקם קצת את הפרצוף למשמע השם והאיזור, אבל לוקח אותנו. בדרך מתחילים לפטפט והוא מתגלה כחמד של בחור. הוא מגיש לי מחברת, כמו ספר זכרונות כזה, ואני ממש מתפעלת לקרוא את מכתבי ההמלצה שיש לו שם, בעברית, מתיירים ישראלים. כולם משבחים ומהללים אותו ומתארים אותו כאישיות יוצאת דופן ונדירה בנוף ההודי, ואני ממש נדלקת עליו.
כישעקב הולך לבדוק את המלון, אני נשארת בריקשה וממשיכה לקשקש עם הנהג, דולט שמו, וחושבת שהוא הדבר הכי נחמד שקרה לנו היום.
המלון מגעיל, ואנחנו עוברים למלון הבא, לפי הספר. הוא מלא, ומזל שכך, כי ממילא לא היינו רוצים להשאר בו. עוברים לעוד אחד וגם הוא על הפנים, ואז דולט שולף מכיסו פרוספקט של בית מלון יפיפה, מדהים ממש. יעקב מלחמתי ממש ולא רוצה לשמוע על תיווך של נהגי ריקשה, אבל אני מרככת אותו קצת, ואנחנו מחליטים לנסוע לראות.
המלון אכן יפיפה, כמו בפרוספקט. גם המחיר לא כל כך נורא, 400 רופי ללילה. 40 ש"ח לזוג.
דולט מתנדב להכנס לדבר אתם ולנסות להשיג לנו הנחה.
היתכן? נוכחות של נהג ריקשה תוריד לנו מחיר במקום להעלות אותו?
כך בדיוק היה. קיבלנו את החדר בשלוש מאות רופי, קבענו עם דולט שיבוא לקחת אותנו למחרת לסיור בעיר ועלינו לחדר.

רעבים וצמאים ומותשים, עלינו לקומת הגג, למסעדה, לאכול משהו, וחטפנו הלם מיפי המקום!
המרפסת משקיפה ממש על האגם, לייק פיצ'ולה הוא נקרא, בתוכו שני איים עם ארמונות מוארים בשלל אורות, על ההר ממול ארמון המונסון שגם הוא זורח בשפע אור, וכל בתי העיר נפרשים למולנו על שפת האגם..
למרות העייפות, התפללנו שכבר יהיה בוקר ונוכל לראות את כל היופי הזה באור יום!

וככה זה באמת נראה באור יום ממרפסת המלון:

in21-1

in21-2

לא סתם קוראים לעיר הזאת 'ונציה של רג'סטאן'...
היא מוקפת בשמונה אגמים, אחד או שניים מהם יבשו בגלל חוסר בגשמים.
ישבנו לאכול ארוחת בוקר במרפסת המקסימה הזאת, לקול הלמות הכובסות, החובטות את הכבסים בגאט שעל שפת האגם. אודייפור היא המקום הראשון בו ראינו את תופעת ה'דובי גאט' במלוא הדרה. פשוט בגלל שהאגמים כאן לא קדושים, אלא סתם מקווי מים..
מכונת כביסה אנושית ענקית...
כל הכבסים של העיר מכובסים בגאטות האלו, על ידי נשים ממעמד מיוחד - דובי - ויעקב די הזדעזע מן המחשבה שהתחתונים שהוא מסר אמש לכביסה - מכובסים במי האגם הלא מי יודע מה נקי הזה... הרגיעו אותו ואמרו לו שבמלונות הטובים יש מכונות כביסה עבור כביסת התיירים...

ככה נראית אחת מגאטות הכביסה

in21-3

:

בבוקר התייצב דולט, ולקח אותנו לסיור בלתי נשכח בעיר. הבחור החביב הזה, שעושה הכל בנחת ובצורה נעימה, פיתח לעצמו מסלול אתרים שלא כתוב בספר.. מקומות שתיירים רגילים לא מגיעים אליהם, כי אין הכוונה לשם. לכל מקום הוא הקדיש את הזמן המתאים, הראה לנו זוויות צילום מיוחדות, נתן הסברים מאלפים על כל דבר כולל תאריכים מן ההיסטוריה, והכל מדוייק - בדקתי אחר כך בספרים.

סיירנו בשווקים, במקדשים, בארמונות, ופשוט אהבנו את העיר הזאת!!
אימצנו אותו כמדריך וכנהג הריקשה הבלעדי שלנו באודייפור, והזמנו אותו גם למחרת.
רק אחרי יומיים גילינו מאיפה הפנים שלו נראות לנו קצת מוכרות. הוא סיפר שתיירים ישראלים קוראים לו אייל גולן, כי אמרו לו שהוא דומה לזמר... וואלה דומה!! אפילו לימדו אותו לשיר 'סאי אל הקלון' שבהתחלה אנחנו לא מבינים מה זה, אבל אחר כך יורד האסימון שזה צאי אל החלון של אייל גולן..

הנה תמונה שלו לשיפוטכם, האם הוא יכול לעבור בתור כפיל-אייל-גולן או לא..

in21-5in21-4

אודייפור היא היפה והמקסימה שבערי רג'סטאן.
אין פלא אם כך שנבנו בה כמה מן המלונות המפוארים ביותר בעולם, ובה ראינו את כמות התיירים הכי גדולה שראינו מאז הגענו להודו.
לא תרמילאים, וגם לא הרבה ישראלים.. אלא תיירים נורמלים, הרבה צרפתים, אמריקאים.. כמו בכל עיר תיירותית אחרת בעולם..
שניים מארמונות הפאר נמצאים על איים במרכז האגם:

ככה נראה הראשון:

in21-6

וזה השני, הנקרא 'הארמון הצף' ואליו הלכנו לארוחת ערב מפוארת שנתנה לנו להרגיש לכמה שעות כבני האלפיון העליון..

in21-7

אבל המלון המפואר ביותר, אליו לא העזנו אפילו להתקרב, (2000 דולר ללילה, ותמיד בתפוסה כמעט מלאה..) נמצא דווקא על היבשה ולא על אי. היו לנו כל כך הרבה דברים אחרים לעשות כאן, שלא הלכנו אפילו לצלם אותו, ולו גם רק מבחוץ.
ביקרנו בארמון אחר, סיטי-פאלאס, במרכז העיר שזה קומפלקס ע-נ-ק ומרהיב:

in21-8

ואחר כך גם בארמון המונסון, שהוא חורבה עתיקה שיושבת על ראש הר גבוה ומשמשת כיום את צבא הודו כנקודה לקליטת שידורים עם יער של אנטנות. אפילו לא צילמנו אותו, אבל הנוף הנשקף מראש ההר הוא מרהיב, בעיקר לעת השקיעה.

בדרך לארמון המונסון ביקרנו גם בארמון נטוש נוסף, ומה שמצא חן בעינינו זה האגם הבא:

in21-9

האגמון הקטן הזה, שהיום מלא ירוקת וצמחי מים, נקרא בעבר 'אגם החלב'..
לכאן היו יורדות נשות המהאראנה כדי להשתעשע ולשחות באגם, אלא שלא נאה היה להן לרחוץ במים רגילים: לכבודן מולא האגם הזה בחלב, ורק אז הן היו סכות את גופן בו...
אני לא יודעת אם לקנא או להיגעל, אבל מאחר וזה ממילא לא רלוונטי לגבי - אף אחד לא ימלא אפילו אמבטיה בחלב לכבודי - אז אני חוסכת לי את ההתלבטות..

ביקרנו גם באתר קבורה מדהים של בני משפחות האצולה.
כמובן שלא ממש קברים נמצאים שם, כי הם הרי שורפים את הגופות, אבל לכל אחד יש מצבה מהממת שמנציחה את זכרו. ככה זה נראה:

in21-10

המקום ענק, והתמונה מראה רק חלק קטן מ-240 המצבות הנמצאות בו.
הגדולות שבין המצבות הן ממש בגודל של בניין, והן מעוטרות בפסלים רבים. פשוט מהמם.
שם, בבית הקברות ללא קברות הזה, ראינו גם כמה מצבות שהיו רק ריבוע בטון קטן. אלו הן המצבות של ה'סאטי', הנשים ששרפו את עצמן חיים לאחר מות בעליהן. מה פתאום מגיעה להן מצבה גדולה, לחוצפניות... שיגידו תודה שבכלל מזכירים אותן כאן עם קוביית בטון פשוטה...

שוק התבלינים, הלווינסקי של אודייפור נחמד וריחני מאד. הריח הוא מהתבלינים, לא מגושי הסבון האלה הנמכרים באותה חנות, הסבון ממש מסריח ואין לי שמץ מושג ממה הוא עשוי, אבל שימו לב למגוון - אדום, חום, שחור..

in21-11

והגושים הצהבהבים האלה המונחים למכירה על הדוכנים, הם גושי סוכר מוצק:

איזה גודל של חתיכה לשבור לך לתה שלך??? :-) איפה סוגת...

in21-12

כל כך נהנינו כאן בעיר הזאת. הכרנו גם כמה אנשים נחמדים שקצת שינו לנו את התדמית ההודית המגעילה שכבר התקבעה לנו בראש..אבל כמו כל דבר טוב, גם אודייפור נגמרה. צריך לזוז הלאה, ועוד מעט, אוטוטו, בעוד כשלוש שעות, אנחנו עולים על אוטובוס שיוביל אותנו לבומביי.. 16 שעות... אבל ברכבת זה 25.. אז תחזיקו לנו אצבעות, ולהשתמע מתי שהוא מאי שם בחופי גואה.

אוי, איך שכחתי!! הארוחה בארמון הצף!!

כל מי שדיברנו אתו אמר שחייבים חייבים חייבים...
זה עולה הון תועפות במושגים הודיים - 1500 רופי לזוג. בארץ, בכל סטקייה או פונדק דרכים משלמים את זה בלי להניד עפעף.. כאן, זה מפחיד כמה שזה יקר, אבל החלטנו שחוויית אודייפור לא תהיה שלמה בלי זה.

התגנדרנו במיטב מחלצותינו והתבשמנו, ושמנו פעמינו לארמון הצף, מעוזם של אלה שמשתינים כסף וזהב. חדר הכי פשוט במלון מתחיל מ-350$ ללילה.. זה בערך חודש מחיה של תרמילאי בהודו..

למלון יש מזח פרטי משלו, והדרך אליו סגורה בגדרות ומוצפת באנשי בטחון.. הריקשה מורידה אותנו ליד המים, וצוות של המלון, לבוש בתלבושת רג'סטאנית מפוארת, מקדם את פנינו בקידות עמוקות. יש אולם המתנה מקורה, עם כורסאות מצופות בבדי ברוקד מבהיקים. בודקים ששמנו אכן נמצא ברשימה, לאחר שדאגנו לעשות הזמנה טלפונית בבוקר. ואז במכשיר קשר הם מזמנים מהמלון, הנמצא כזכור על אי בלב האגם, את הסירה הפרטית שתוביל אותנו לשם.
השייט קצר, ותוך דקות ספורות אנחנו מוצאים את עצמנו פוסעים בתוך מקדש השיש הלבן הזה.. הכל עשוי שיש! אפילו מעקה המדרגות של הכניסה מן המזח..

ככה נראה חלק מן החלל הפנימי של המלון:

in21-13

הייתי כבר במלונות מפוארים מזה ברחבי העולם, אבל זה לא ממעיט מערך החוויה. הכל יפה יפה. השעה שעת דימדומים, כל אורות העיר נדלקים, הארמונות האחרים מסביב מוצפים גם הם באור נגוהות, ויש אוירה קסומה מסביב.
הארוחה מתחילה רק כעבור שעה, אבל הם היו אדיבים מספיק כדי להזמין אותנו לצפות, ללא תשלום, בהופעה שהם עורכים לאורחי המלון. אנו מטפסים למפלס גבוה יותר מן המים, ומתיישבים על ספות עור לבנות, לצפות בהופעה.
תזמורת קטנה, 3 אנשים, מנעימה בינתיים את זמננו בנגינה מאד ערבה לאוזן

in21-14

.

אחר כך מתחיל שם מופע של תיאטרון בובות, פשוט מקסים! בחיים לא ידעתי שאפשר לעשות דברים כאלה עם בובות תלויות על חוטים. הן רדקו והתפתלו וקפצו ושכבו וניענעו ידיים ורגליים ועכוזים ובטן, בהרמוניה מלאה עם המוזיקה!!
היו שם שלוש בובות של לוליינים שעשו תרגילי אקרובטיקה מדהימים, ואני פשוט מצדיעה לשני המאסטרים שהפעילו אותן בקואורדינציה כזאת מושלמת.
אחר כך התחיל מופע של שירים וריקודי פולקלר, שהיו יפים אבל רגילים, שום דבר יוצא דופן. הנה מגוון תמונות מן הערב:


in21-16in21-15

in21-17in21-18

והאוכל? היה בסדר.
בעצם, מה אני מקשקשת... היה מצויין!
אוכל הודי, אבל מן המשובח שבמשובחים!! מזנון חופשי עם מגוון אדיר..
והאוירה, והמלצרים הלבושים לבן, וכלי הכסף, והחברותא.... אוהו.....

מיטב עשירי הודו! וכמה קבוצות תיירים, בעיקר צרפתים, מדיפי ניחוחות של דיוטי פרי...

בפעם הראשונה אכלנו ואכלנו ואכלנו, בלי חשש!
וכמובן שהגזמנו... איך לא..
ידענו שהגדשנו את הסאה כשיעקב לקח לעצמו מנה של חמישה אנשים בערך מגלידת הזעפרן והפיסטוקים... זה בגלל שהוא חובב גלידות ידוע, וכבר חודשיים לא באה גלידה אל פיו.
לא נעים לספר, אבל הגלידה לא שהתה בפיו יותר מכמה דקות. הוא רץ לשירותים והקיא את נשמתו לא בגלל שהאוכל היה לא טוב, אלא בגלל שהיה טוב מדי, והרבה מדי...

אבל בסך הכל, הערב הזה היווה סיום נהדר לעיר נהדרת.
קשה לי להגיד שנחזור לכאן שוב - אבל אם פעם ארצה לחזור לאנשהו בהודו, זה לאודייפור!!
נהג הריקשה שלנו, דולט, לימד אותנו לפרק את המילה 'אינדיה' לגורמים, ואנחנו מאמצים את הפירוק בשתי ידיים: India = I'll Never Do It Again

יאללה, צ'או, להשתמע מגואה!!

לפרק הקודם                  לפרק הבא

 

 

תגובות 

 
0 # מקסיםאירית 2014-05-24 22:30
כתוב יפה ומשעשע. נהניתי לקרוא, תודה רבה.
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת