wellness5

ג'ייסאלמר, רג'סטאן


יום רביעי, 16.10.02

אז ג'ייסאלמר היא באמת העיר הזהובה של רג'סטאן..

על סף המדבר, וקרוב קרוב לגבול עם פקיסטאן.
אם רוצים להרגיש את המתח בין שתי מעצמות הגרעין המפגרות האלו, זה המקום להיות בו.
כל הדרך לג'ייסאלמר רצופה בסיסי צבא ומחנות אוהלים, והכביש עמוס בעשרות משאיות צבאיות מכוסות בברזנטים בצבעי הסוואה. מי יודע מה הן מובילות שם.
לפחות שלושה מטוסי קרב ראיתי בשמיים במהלך הנסיעה בין ג'ודפור לג'ייסאלמר, והרבה מאד חיילים במדים הסתובבו לאורך כל הדרך.
כנראה שכשזה מגיע לענייני בטחון לאומי, הודו נערכת כמו שצריך..

אנחנו לא מרגישים שום מתח באוויר, מלבד השאלה המעצבנת שחוזרת על עצמה שוב ושוב מאנשים שמדברים אתנו ברחוב:
אתם נוסעים לפקיסטאן?
בהתחלה חשבתי שהם מתגרים בנו, על זה שאנחנו ישראלים ולא יכולים לנסוע לבקר שם.
אחר כך עלה בדעתי שמאחר והם במצב לוחמה עם הארץ השכנה, הם מנסים להבין מי מהתיירים המתארחים אצלם הוא מספיק בוגדני כדי לכבד גם את ארץ האויב בנוכחותו.
ורק בסופו של דבר החכמתי, אחרי שהוסבר לי, שהם סה"כ מחפשים מי שיבריח להם כל מיני דברים אל מעבר לגבול.
מסתבר שזו תעשיה שלמה כאן, והתיירים הם מכשיר מצויין להעברת 'חבילה קטנה לאח שלי שלא ראיתי הרבה זמן, אני לא יכול לבקר אותו כי הגבול סגור...'
החבילה הקטנה והפשוטה הזאת יכולה להכיל למשל אבנים יקרות מג'ייפור... או קצת צ'אראס מקומי, או אפילו סמים כבדים יותר.
איזה מזל שאנחנו לא נוסעים לפקיסטאן...

אחד מבני המקום שאל אותנו מהיכן אנחנו בישראל, וכשאמרתי מירושלים - הוא לחץ את ידי בהתלהבות של מי שמצא את אחיו האובד...
אנחנו אחים את יודעת? כי העיר שלכם היא ירושלים של זהב, וגם העיר שלנו היא ג'ייסאלמר של זהב.. גם אצלכם יש לבניינים צבע כזה?
לך תסביר לו שאצלנו הזהב של ירושלים הוא רק שיר, או מקסימום כיפה של מסגד שמה לנו ולה.
כאן, לעומת זאת, הזהב באמת מתגלגל ברחובות...

הנה מראה אופייני של העיר

in20-1:

הדרך לכאן היתה נהדרת.
יתכן שהתחשלנו?
קרוב לודאי שכן, אבל היו גם תנאים אובייקטיבים שעזרו לנו לעבור את חמש השעות מג'ודפור לכאן בנעימים: קודם כל, האוטובוס היה נוח, לשם שינוי!
לא כמו 'אגד-תיור', אבל בהחלט הכי טוב שנסענו בו בהודו.
היציאה בשעת בוקר מוקדמת - 06:00 - הבטיחה לנו לפחות שעתיים-שלוש של קרירות, לפני שהאויר מתחיל לבעור.
להפתעתנו, היה אפילו קר!
נסענו כמעט כל הדרך עם חלון סגור, כשאני מתעטפת בצעיף הדקיק של חליפת הפאנג'בי.

הכנו את שיעורי הבית על ג'ייסאלמר כמו שצריך.
ידענו שההגעה לעיר יכולה להיות טראומטית לתייר התמים שמגיע לא מוכן. אבל למרות כל ההכנה, המראה בתחנת האוטובוסים פשוט המם אותנו:
עשרות בחורים צעירים, מצטופפים על אי תנועה קטן מול תחנת האוטובוסים, ושוטרים חמושים באלות מונעים בעדם מלהסתער על האוטובוס כדי לדוג ממנו את התיירים ולהובילם למלונות מהם הם מקבלים עמלה.
המחזה היה סוריאליסטי לגמרי.
מאחר ואסור היה להם לרדת מעל אי התנועה, הם הפעילו שיטות מכירה מרחוק:
חלקם הניפו שלטים עם שם המלון,
חלקם נופפו כרטיסי ביקור,
חלקם רק נענעו ידיים במרץ במטרה לתפוס את עינינו,
וכולם - אבל כולם ביחד בקאקופוניה נוראית - צעקו לעברנו בקולי קולות את שמות המלונות אותם הם 'מייצגים'.. לולא השוטרים שריסנו אותם עם האלות המפחידות, אין ספק שהיינו נרמסים על ידם... באותו רגע היינו המומים מכדי לצלם, אבל הבטחנו לעצמנו להגיע למחרת, בשעת הגעת האוטובוס היומי, ולהנציח את המראה בתמונות. אלא שלמחרת פשוט התפספס לנו ולא יכולנו להגיע בזמן, אז אין תמונה.

האמת שהבלגן התחיל עוד לפני כן.
באחת התחנות לפני הכניסה לעיר, עלו לאוטובוס שלושה בחורים צעירים, לכאורה נוסעים תמימים. הם איתרו מיד את כל התיירים - שישה במספר - והתחילו להתעלק. בהתחלה רק בנימוס ובחביבות של 'הסבר פניך לתייר', אבל ככל שהאוטובוס התקרב לעיר, הפכה המכירה ליותר ויותר אגרסיבית, וכללה פיתויים של הסעה חינם, והבטחות לספארי גמלים בחצי מחיר ועוד כל מיני הטבות, רק תסכים ותבוא אתם למלון שלהם..
אנחנו ניפנפנו אותם בתקיפות שאפילו היתה מגעילה במידה מסויימת, אבל שני האיטלקים ושני ההולנדים נפלו בפח.
ברגע שנתנו את הסכמתם המגומגמת משהו, ביקשו הבחורים מהנהג לעצור, הבריחו את התיירים למטה והעלו אותם על ג'יפ שנסע כל הזמן אחרי האוטובוס, מוכן ומזומן לקלוט את הפראיירים שיעלו בחכה.
שיטה די מבריקה כדי לעקוף את משטרת התיירות המוצבת בכל פתחי הכניסה לעיר, בדיוק למטרה של מניעת הספסרות הזאת.
ולמי שאומר שיאללה, מה אכפת לתת למסכנים האלה להרויח איזו עמלה קטנה - זו לא עמלה קטנה. מחיר המלון בדרך כלל מוכפל, ולא רק ללילה אחד, אלא למשך כל ימי השהיה שלך בעיר.

אנחנו פגשנו יום לפני כן בחור ישראלי שנתן לנו המלצה על מלון שהוא שהה בו בג'ייסאלמר, ואימצנו את המלצתו בשמחה. הוא הבטיח לנו שהוא חרש את כל המלונות ובדק את כל המחירים, וחבל לנו בכלל על הזמן לחפש מקום אחר, כי לא נמצא יותר טוב מזה.
צדק הבחור. המלון היה בחירה מעולה. הנה ככה הוא נראה מבחוץ

in20-2:

המלון ( זה לא דומה למשהו מאלף לילה ולילה? ) הוא חלק מן המבצר הענק הזה, ויושב ממש על אחת החומות שלו:

in20-3

קיבלנו חדר עם מרפסת קטנה שנפתחת אל הנוף המרהיב.
בהתחלה, קרוב, כל העיר שמחוץ למבצר נפרשת לרגלינו, ואחר כך, למרחוק, המדבר ממלא את העין:

in20-4

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בחדר חם.
כמו במדבר.
אומרים שבמדבר קר בלילות, לא?
המדבר של ג'ייסאלמר לא שמע על זה. הלילה לוהט, וקשה לישון.
רק כשפותחים את דלתות המרפסת, נכנס איזה משב רוח קליל, ותנועות המאוורר בתקרה נעשות קצת צוננות יותר. המיטה, מן הצד שלי, צמודה למרפסת, וכשהדלת פתוחה נדמה לי שאני כאילו ישנה בחוץ, תחת כיפת השמיים.
שעה ארוכה אני שוכבת ערה ומסתכלת בשמיים הבהירים עם הכוכבים המנצנצים, ובאורות המעטים הדולקים בעיר, ולאט לאט, במקום שתעטוף אותי שינה, מציפים אותי זכרונות ילדות.

כשהייתי קטנה, נהגנו לנסוע לביקור אצל הדודה היחידה שלנו שגרה מחוץ לירושלים, בחיפה.
היה לה בית ערבי מקסים, אי שם באמצע ההר, ממש מול הנמל. הדר קוראים לזה?
נסיעה מירושלים לחיפה לא היתה עניין של מה בכך אז, ואם כבר נוסעים - אז כל החמולה נוסעת. דודים ודודות ובני דודים ובני דודות, נשים ילדים וטף.. הבית היה נמלא במיטות מאולתרות ובמזרנים על הריצפה, והיום, בזכרון לאחור אני פשוט מתפלצת מאיך בית אחד יכול היה להכיל כמות כזאת של אנשים בבת אחת..
במרפסת עמדה מיטת ברזל פשוטה, שתמיד נלחמו עליה.
במשך היום אפשר היה לשבת שם ולהשקיף על הנמל הסואן. לדווח לכולם איזו אוניה נראית באופק, לעקוב אחרי הכניסה האיטית שלה לנמל, להאזין לצפירות הרמות..
בלילה, אפשר היה לשכב על המיטה ולתפוס קצת אוויר. להתענג על הצינה הלחה בחוץ, במקום להיחנק בחדרים הסגורים המלאים אדם.
הרבה מלחמות קשות ניהלתי על הזכות לישון שם במרפסת.
לא תמיד הצלחתי, היו מבוגרים וחזקים ממני בחבורה, שחמדו את המקום לעצמם.
אבל בפעמים שכן השתלטתי עליה, שכבתי על המיטה בעיניים פקוחות, נועצת מבט מהופנט באורות המרצדים ומקשיבה בהתרגשות לכל צפירה שהביאה לי ניחוחות של עולמות רחוקים.
בדמיוני הייתי עולה על אוניות שנושאות אותי הרחק,לאוסטרליה, לאפריקה, להודו.. עד שהיתה נופלת עלי תרדמה..
והנה עכשיו, הגעתי לי להודו של הפנטזיות מאז, אני שוכבת בעיניים פקוחות מול המדבר, שום ים ושום אוניות אין באופק, רק חול וחול, והתרדמה ממני והלאה..
פשוט חם

יעקב קורא לעיר הזאת 'עיר עבודת יד בהזמנה' וככה היא באמת נראית.
רוב הבתים מפוסלים ממש באבן הצהבהבה, ומעוטרים בעבודות מלאכת מחשבת עדינות, כמו מעשה תחרה באבן.
חלק מהמראות הם עתיקים, בני כמה מאות שנים, חלק משוחזר, וחלק מהבניה החדשה פשוט מחקה את הסגנון וממשיך באותו קו.
הנה כמה דוגמאות

in20-6in20-5:

in20-8in20-7

עבודות בניה ושיפוצים בתוך איזור המבצר מתנהלות בכל מקום אליו מפנים את העין .
הלמות הפטישים של סתתי האבן משמשת מוזיקת רקע לכל פעילות.
יושבים במסעדות, שכולן ממוקמות על הגגות והנוף נפרש מהן כמו מניפת ענק, ולועסים מומו לקצב הברזל המכה באבן. (כן, יש כאן כמה וכמה מסעדות טיבטיות שהמומו הוא מאכל הדגל שלהן, טעים ביותר!! )
ניתן להסתובב ברחובות ולראות את המוני האומנים במלאכתם, חורצים חריצים בבלוקים צהובים, מגלפים בהם פרחים ופסלים. מפעם לפעם מרטיבים את האבן במים מכד קטן שכל אחד מחזיק לצידו. המים שוטפים את האבק שנוצר, האבן מתייבשת מיד בחום הגדול, ונשאר משטח נקי שמאפשר לבקר את העבודה, לחפש אם אין בה פגמים, ולהמשיך הלאה...
ככה הם נראים בעבודה:

in20-9

גם נשים משתתפות במלאכת הבניה, אבל להן נותנים רק את העבודות הפושטיות:
לפצלח אבנים גדולות לאבנים קטנות יותר, תוך הנפה של פטישים כבדים ששפתן חדה כמו סכין.
או להעמיס על ראשן סלסלה מלאה באבנים ולפרוק אותה במרחק כמה מטרים משם.

בתוך המבצר מתגוררים כמה אלפי אנשים. הסימטאות צרות וציוריות, לפעמים פרה נעמדת לרוחב ולא נותנת לעבור. לפעמים סתם צריך לדלג מעל ערימות חרא, או קצת ביוב זורם, או מי כביסה וסבון שאשה חרוצה שפכה לרחוב. אבל בסך הכל הרוב סלול ומסודר, והתושבים נחמדים וחייכנים. כולם מברכים לשלום, ויש איזו מין הרגשה ביתית, או שכונתית, כשעוברים להם ככה מתחת לאף: זו בוררת עדשים, וזו מנפה אורז בנפה גדולה. אחת רק סיימה לחפוף ראשה, והיא יושבת על ספסל אבן בכניסה לבית וחברתה קולעת לה צמה בשערה הארוך. מבט אקראי לחצרות ולחדרים הפונים לרחוב, נותן הצצה אל תוך עולמם של המקומיים: בישולים על הרצפה, כביסה בתוך גיגיות עם מים בצימצום. ילדים קטנים חצי ערומים יוצאים לקראתנו מכל חור בקריאות 'הלו, הלו', חלקם מושיטים יד ללחיצה. הפעם, להבדיל ממקומות אחרים אף אחד לא מבקש רופי או צ'פאטי. סתם מחוות שלום. מקסימום, מישהו לפעמים מבקש עט, וחבל שלא הצטיידתי במלאי של עטים פשוטים לחלק להם ולשמח אותם. אולי אקנה בעיר הגדולה הבאה.

הבניינים המעוטרים בעושר רב כזה נקראים כאן 'האבלי' - HAVELI.
כמה מהם השתמרו במצב מעולה, קשה להאמין שעברו עליהם כבר כמה מאות שנים.
החום והיובש עוזרים לשימור.
בחלק מן הבתים גרות עדיין אותן משפחות מדורי דורות, צאצאיהן של התושבים המקוריים.
לקחנו נהג ריקשה נחמד, וביקשנו אותו להוביל אותנו אל כל ההאבליס הכי יפים, בתוך המבצר ומחוצה לו. אחרי שניים שלושה קצת נמאס, כי זה חוזר על עצמו והעין מתעייפת.
אבל האבלי אחד ראוי לציון מיוחד, והתמונה הבאה מראה רק חלק קטן מן החזית שלו

in20-10:

למעשה זה קומפלקס אחד, מורכב מחמישה בתים של חמישה אחים, שהיו סוחרי האופיום הגדולים ביותר של רג'סטאן. דרכם עברו כל משלוחי האופיום של הודו ופקיסטאן ובכלל כל מרכז אסיה, ועושרם היה אגדי ולא ניתן לתיאור.
התהלכנו בתוך החדרים השונים, עמוסי העתיקות, חפצי האומנות, שכיות החמדה, ובאמת אין לי מילים לתאר את מה שראו עינינו שם. בתוך התפאורה המהממת של הקירות המגולפים והמקושטים, שוכן אוצר שאפשר לבלות ימים שלמים בבחינתו.
הכל מוצע למכירה, למי שהפרוטה מצוייה בכיסו, ולמי שעתיקות מדברות אליו.
לא צילמנו, והסתלקנו משם די מהר, מאחר והמקום הוא מלכודת תיירים אחת גדולה.
הדיירים הנוכחיים הפכו את הבית שלהם לחנות ענק, או לאוסף של חנויות חנויות, ובמסווה של כיבוד אורחים בכוס תה או שתיה קרה, בתוך ביתם, הם מנסים בכוח ובשיטות ערמומיות לגרום לך שלא לצאת משם בידיים ריקות.
ברור היה לנו שחלק מן ה'עתיקות' האלו הוא אפילו יותר צעיר מאתנו, והם רק נראים כאילו הם בני מאות בשנים. בעלי המקום נאלצו להודות בחצי פה שזה אכן כך, מה שאולי הוריד קצת מערך הפריטים לאספני עתיקות, אבל בהחלט לא פגם ביופי ובעושר של המוצגים. יצאנו משם בעור שינינו מבלי לקנות כלום, ונדמה שאפילו שמענו איזו קללה רודפת אחרינו בדרך החוצה..

הג'ייסאלמרים האלה יכולים להיות נורא נחמדים כל עוד אתה נחשב בעיניהם ללקוח פוטנציאלי. אבל ברגע שברור להם שממך כסף הם לא יראו - נמחקים כל החיוכים, והטבע האמיתי של הסוחר התגרן והחמדן יוצא החוצה. למשל, הנה סיפור על כיסוי מיטה.
אחד הדברים המאפיינים את העיר זה עבודות הרקמה והטלאים והבדים המשובצים במראות קטנות, באבנים, בחוטי זהב וכו'. כמו אלו למשל:

in20-11

כל הרחובות מלאים בבדים הצבעוניים הללו, ומעל קיר של כל בית נתלות דוגמאות למה שכביכול מייצר ה'פקטורי' שבתוכו.. הפקטורי הזה יכול להיות אמא ושתי בנותיה, או אפילו סתם אשה בודדה, אבל המילה הזאת - פקטורי - מושכת קונים, שרוצים לקנות במחירי המפעל, בלי תיווך.. בעלי החנויות מתחננים לפניך ולא נותנים לך לעבור לידם בלי למשוך אותך פנימה.
כמה אפשר להתעלם, או להסביר שאתה לא רוצה לקנות?
בחור אחד הפציר בנו נורא.
בבקשה, בבקשה, תכנסו, התחנן, תעשו אותי מאושר, בבקשה.. לא צריך לקנות, רק לראות. הוא סיפר שהוא כל כך גאה בעבודה של 'המפעל המשפחתי' שלו, שהוא חייב להראות את זה לאנשים, רק כדי שיעריצו את היופי והעבודה האמנותית.
נשברנו, ונכנסנו פנימה.
היה חם, וכבר הלכנו המון ברגל.
נשב, נתפעל קצת מהעבודות, ונתחפף..
הסברנו לו שוב ושוב שאנחנו לא קונים, אנחנו באמצע טיול, ואין לנו בית, ואין לנו מיטה כדי לכסות אותה, ולא שולחן כדי לערוך אותו עם מפה. כרגע אנחנו נוודים..

יעקב משתעמם מהצגת המכירה שהבחור עושה לי, ושואל אם יש להם שירותים.
בטח, בטח. מיד בחור אחד מתנדב לקחת אותו.
מזל שהוא לקח אותו רק לשירותים של השכונה הקרובה, ולא לשירותים של העיר הסמוכה.... כנראה שכדי להרוויח זמן, הבחור סובב אותו ברונדלים איזה רבע שעה בכל כיוון, בתקווה שבזמן הזה חברו כבר יצליח להדביק לי משהו.
תשמע, הדברים שלך מקסימים, באמת. אני מחמיאה לו, ומתכוונת לזה ברצינות. אבל תפסיק להוציא ולפרוש בפני את כל כיסויי המיטה, כי אני לא רוצה לקנות.
אני קמה ללכת, תוהה מה כבר יעקב עושה כל כך הרבה זמן בשירותים ואיך הפקיר אותי כאן, אבל הבחור ממש חוסם את היציאה בגופו.
not buy, not buy, only look!!
תוך דקות הרצפה מתמלאת בכיסויי מיטה מהממים, אחד יותר יפה מהשני. את כולם הוא מוציא מהאריזה, פותח ומציג לראווה. אני מתחלחלת רק מעבודת הקיפול שתהיה לו אחר כך.
מתוך נימוס, וגם קצת בגלל שאחד מצא חן בעיני במיוחד ( בראש כבר ראיתי את החבילה הבאה ארצה קורמת עור וגידים..) שאלתי מה המחיר. באותו רגע חרצתי את גורלי.
התחיל משא ומתן מייגע, כשאני בכלל לא בטוחה עדיין שאני רוצה לקנות.
המחירים לא זולים, מדובר בכמה אלפים. איך יוצאים מהפלונטר הזה?
הוא הביא מחברת ועט, ורצה להתחיל אתי סחר סוסים תגרני.
תרשמי, תרשמי לי מה המחיר שלך!! נידנד לי.
אני סירבתי להשתתף במשחק. אני מכירה אותו היטב מארצות אחרות.. ( מרוקו, גילי, את זוכרת? שילמתי מאה דולר אחרי שהתישו אותי, עבור שטיחון קטנצ'יק שזרוק אצלך בגינה כבר שנתיים, עד שייצא ממנו כל ריח הגמלים שלו... )

אחרי עוד כמה דקות כאלו שנדמו כנצח, ואחרי שיעקב חזר מהשירותים הרחוקים, פשוט קמנו ויצאנו מהחנות באסרטיביות.
הבחור הנחמד, שקודם התחנן רק שנכנס להעריץ את העבודה ונעשה אותו מאושר, פשוט יצא מגדרו. הוא הטיח בכעס את המחברת שהיתה בידו על הרצפה, תוך כדי שטף של מילים נרגזות בהודית שבטח לא איחלו לנו שום דבר טוב.
אני התעצבנתי, והחלטתי, בטעות, לנסות 'לחנך' אותו. לברר למה הוא עושה תרגיל כזה לאנשים, ומה בכלל אנחנו חייבים לו, והאם לא שמע על 'הלקוח תמיד צודק'.
אבל לא היה עם מי לדבר, הוא השתולל מכעס ולא נרגע.
הסתלקנו משם, ובזה נסתם הגולל על כיסוי המיטה.
מקסימום, כשנגיע הביתה, נקנה כיסוי מיטה בכיתן...
אני לא אעז לקחת סיכון של כניסה לחנות נוספת והתדיינות על מחירים, כי אוי ואבוי אם לא אקנה בסוף.. כל מסכת הנחמדות נעלמת, והשנאה-קנאה לתייר, שיש לו כל כך הרבה כסף לבוא עד הנה, אבל אין לו מספיק לב לזרוק כמה פרוטות בכל חנות, פשוט בוערת להם בפנים ובלב.
קארמה? שאנטי? נירוואנה? חוסר רכושניות והתמקדות ברוחני? זה על הודו שאמרו את כל הדברים האלה?

אפרופו קארמה, ישבנו לשתות משהו קר באיזה צ'אי-שופ. לידינו ישבו שני בחורים ששתו צ'אי באמצע היום הלוהט. כשסיימו, הניחו את הכוסות שלהם על הרצפה, מתחת לכסא. יעקב קם לצלם משהו, וכשחזר, בעט לא בכוונה בכוסות, וכוס אחת נשברה.
היה לא נעים, וכמובן שמיד הצענו לשלם עבורה. בעל הבית סירב ואמר שלא נורא, זה בסדר. אבל יעקב, שהיה נבוך, באמת רצה לפצות אותו, וחזר וביקש לשלם. אז אחד הבחורים שעמדו שם הסביר לנו למה לא צריך.
זאת הקראמה של הכוס הזאת! הכוס החליטה שהיום היא רוצה להישבר, ורק חיפשה מי שיעשה את העבודה!
לכן יעקב לא אשם, הוא רק השליח שנבחר כדי להוציא את הקארמה של הכוס אל הפועל..
(היום בבוקר נפל ליעקב השעון היקר שלו מהיד, והתקלקל. איך הוא ניחם את עצמו? שזאת הקארמה של השעון. השעון החליט שהיום הוא צריך להתקלקל, ורק חיפש את הדרך המתאימה, עד שבסופו של דבר בחר לצנוח לרצפה. מי אני ומה אני שאעצור בעדו...)

נהג הריקשה הצמוד שלנו, שראה את יום העבודה שלו נגמר, ניסה לעניין אותנו באתרים נוספים תמורת עוד כסף.
הוא היה נחמד והיה נעים לי לפטפט אתו, אז הנחנו לו למכור לנו סיור לאגם, גאדי-סאגאר הוא נקרא, לא רחוק ממרכז העיר.
הוא לא קדוש או משהו כזה, סתם קצת מים באמצע המדבר. תושבי המקום באים לבלות בו יום של כיף, עם שיט בסירות, ממש כמו בפארק הלאומי ברמת גן..

in20-12

קצת רדוד - כבר שלוש שנים שאין כאן גשם ברג'סטאן, המונסון פסח עליהם - קצת מלוכלך, אבל מוקף מסביב במבנים יפים בסגנון האבלי, חלקם מקדשים. ובמרכז האגם, אי קטן עם מבנה שלא לגמרי ברור מה הוא ואיך ולמה הגיעה לשם הפרה הבודדה:

in20-13

חוץ מזה יש כאן כמה מקדש ג'יין יפים. הג'יין הוא פלג נפרד של ההינדואיזם ההודי המסורתי, ומהווה מיעוט של כמה מיליונים בתוך מיליארד ורבע ההודים. המקדשים שלהם מאד מקושטים ומסולסלים, והתפילות שלהם קולניות ומלאות שירה. לא ממש הצלחנו עדיין לעמוד על ההבדלים בינם לבין הינדו רגילים.
הנה זוית מעניינת של אחד המקדשים:

in20-14

סיפרתי כבר על הבגדים הצבעוניים שלובשים כאן גם הגברים וגם הנשים.
אבל על התכשיטים כתבתי?
אם מקלפים אשה רג'סטאנית מתכשיטיה, יורדים לה כמה וכמה קילוגרמים מהמשקל, שגם ככה די מצומק. צמידי הידיים והרגליים ממתכת מהווים רק מסגרת לצמידי הפלסטיק שמתלבשים ביניהם. כל אחת מחליפה את צבעי הצמידים לפי הבגד שהיא לובשת. יש לי פיתוי גדול לקנות איזה מאה-מאתיים צמידים כאלה שעולים פרוטות, אבל מישהי תלך אתם בכלל??...

in20-15

אבל מה שהכי יפה, זה הגברים הרג'סטאנים ומאמצי ההתקשטות שלהם...
למשל, רוב הגברים כאן עונדים לאוזניהם עגילים. לא סתם עגיל קטן באוזן אחת, כמו החבר'ה אצלנו בארץ, אלא שני עגילים, וגדולים. צמודים לאוזן, נכנסים לחור שבתנוך, ממש כמו אצלנו הנשים.
העגילים צבעוניים, רקועים בנחושת עם פרחים אדומים, צהובים, ירוקים. כל עגיל בגודל כפתור. יש כאלה שמתקשטים בעגילי פנינה. ויש גם גברים שאפילו תולים על צווארם מחרוזות קריסטלים או סתם אבנים נוצצות. העיקר שיהיה צבעוני ושמח..
ננסה להביא איזו תמונה שלהם בהמשך.

ואם לחזור לנשים לרגע, אז הנה למשל שתיים שהופיעו לנו בסיוטים בלילה מרוב שהתעלקו עלינו:

in20-16

בהתלחלה סתם ניסו למכור לנו כל מיני דברים, וכשנואשו, התחננו שנצלם אותן.
טוב, יעקב עשה להן טובה וצילם. מה איכפת, בדיגיטלית אפשר למחוק כל מה שלא רוצים.
אבל אז הן נעמדו מולנו ודרשו במפגיע כסף על התמונה.

כאילו, אנחנו צריכים לשלם להן, כדי שתהיה לנו מזכרת בלהות מהנידנודים שלהן..
מזל שהיה להן חוש הומור, כי יעקב דרש שהן תשלמנה לו על זה שהוא צילם אותן. לא כל יום זוכות שתי 'עלמות חמד' כמוהן שקלסתרן יצא מחוץ לגבולות עירן. .
תשלח לנו תמונה, נשלח לך כסף.... אמרו לו שתי הממזרות.

נראה לי שעד כאן סיפור ג'ייסאלמר.
עיקר האטרקציה פה זה ספארי הגמלים. רכיבה של שעתיים-שלוש אל תוך המדבר, או נסיעה ארוכה יותר בג'יפ ולאחריה רכיבה על גמלים, יותר בעומק החולות.
צריך לראות איך האירופאים, שבחייהם לא ראו גמל, מתלהבים מזה, כדי להבין מה זו באמת חוויה אקזוטית בשבילם.
אבל יעקב שאכל הרבה חול בסיני, ואני ששקעתי כבר כמה פעמים עד המותניים בדיונות של הסהרה, החלטנו לוותר. בשלושה ימים מיצינו את חווית העיר הנחמדה הזאת.

היעד הבא הוא אודייפור, אז יאללה צ'או בינתיים...

לפרק הקודם                          לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת