wellness5

אגרה, אוטר-פראדש

יום שבת, 5.10.02

את הפרק הזה אני חייבת להתחיל בהכרזת-ארגעה...
כנראה שדיווחי הדרך האחרונים שלנו הבהילו כמה אנשים, וקיבלנו אימיילים בנוסח 'תפסיקו לסבול, קפלו מזוודות ותחזרו הביתה או שתזוזו למקום אחר'..
אז לכל הדואגים לנו, אני חוזרת ואומרת: אנחנו לא ממש סובלים על אמת.. אנחנו נהנים מכל רגע, וסופגים את כל ההרפתקאות והחוויות בשקיקה. זו התנסות של פעם בחיים, ולא היינו מוכנים לוותר עליה. זה שלפעמים היא קשה - מה לעשות, זו הודו, לא שווייץ. התיאורים הקשים משקפים את המציאות כאן, ומאחר וזהו 'יומן מסע', שאמור לתעד את כל הקורות אותנו, אז אין כאן שום נסיון להחליק או לטייח את הסיפורים, למרוח, לשכוח, לייפות או לדמיין.
הדברים פשוט מובאים כהווייתם..

גן העדן נמצא בטווח הושטת יד לארנק.
תמורת כמה מאות דולרים ללילה, אנחנו יכולים ללון במלונות פאר כמו אלו שרואים בסרטים.
ועוד כמה מאות דולרים ייקנו לנו כרטיסי טיסה שיקצרו את הדרך מ-21 שעות לשעה אחת - 9000 רופי לשני כרטיסים, במקום 390 רופי עבור האוטובוס..
תמורת עשרות דולרים נוספים ליום, יסדרו לנו מכונית ממוזגת עם נהג צמוד שתנווט אותנו בסטריליות בין המונומנטים השווים צפיה, ותחפף אותנו מיד הרחק מכל דבר אותנטי שמריח, נראה או נשמע לא נעים.
אז א - אנחנו לא רוטשילדים, ואין לנו את הכסף הזה. הטיול בנוי על תקציב מסוים, וכשהוא ייגמר - אנחנו חוזרים הביתה. אז זה רק הגיוני שננסה למתוח את הכסף כמה שאפשר, וזה אומר אוטובוסים ולא טיסות, גסט-האוסים ולא מלונות פאר וכו'.
ב - זה לא האופי או הדרך שבה בחרנו לטייל. בשביל לעשות קיצורי דרך או לראות הכל מבעד לזגוגית אטומה של מטוסים ורכבים ממוזגים, לא היה צריך להרחיק עד כאן.
מספיק היה לשבת בכורסה בבית, ולזפזפ בין ערוצי נשיונל ג'יאוגרפיק ומסע עולמי..
אנחנו רוצים לחוות את הכל דרך הרגליים והנחיריים, וכן - גם דרך האצבעות על המקלדת ועל הדק המצלמה..

אז עכשיו, כשאני מקווה שברור לכולם שאנחנו עושים הכל מתוך בחירה והנאה, אפשר להמשיך לקטר בנחת?? :-)

אוטובוס מקג'וראהו לאגרה

סיימנו את כל עניינינו בקג'וראהו, והגיע הזמן לזוז הלאה.
היעד הבא לפי התוכנית הוא אגרה.

כל מי שיצא לנו לדבר אתו על אגרה, סיפר לנו שזו עיר קשה מאד להתמודדות לתיירים.
כך כתוב גם בכל הספרים.
האגראים חושבים שאם כבר יש להם במגרש הביתי את הטאג' מאהאל, סמל התיירות מספר 1 של הודו, אז כדאי וצריך להפיק ממנו את מקסימום התועלת, ולמצוץ לתייר את לשד עצמותיו.
זאת אומרת, את מה שנשאר לו אחרי שמצצו אותו במקומות האחרים...

באגרה שיכללו את השיטות ופיתחו התמחויות מיוחדות: גלגלי השיניים של מכונת החנק שלהם סוגרים עליך מכל כיוון אפשרי וחותכים בבשר החי, עד שאתה נכנע ומתרצה. שמענו שיותר קל להניח להם להוליך אותך קצת שולל, מאשר להתנגד לזה.

מצויידים בכל המידע המוקדם הזה, אבל מבינים שאי אפשר להיות בהודו ולא לראות את הטאג' מאהאל - החלטנו לעשות את אגרה בדרך הכי קצרה, מהירה ויעילה שאפשר.
באנו, ראינו, הלכנו...

בראיה לאחור מסתבר ש'בילינו' בדרך לאגרה יותר שעות מאשר בילינו בעיר עצמה..
15 שעות לקח ל'אוטובוס הישיר' להגיע מקג'וראהו לאגרה.
ידענו שאנחנו תקועים בחור נידח ולא יהיה קל לצאת ממנו - כמו שלא היה קל להגיע אליו.

עמדה בפנינו הברירה לצאת באוטובוס לעיירה בשם ג'אנסי, ארבע וחצי שעות באוטובוס, ושם להחליף לרכבת, שתגיע לאגרה כעבור עוד שלוש וחצי שעות. סה"כ יחד - 8 שעות.
אבל כרטיסים לרכבת לא ניתן היה להזמין בקג'וראהו, ועלול היה להיווצר מצב שנגיע באוטובוס לג'אנסי, וניתקע בה עד לרכבת הבאה, שמי יודע מתי תגיע ואם יהיה לנו מקום עליה.
והשלאעפ מתחנת האוטובוס לתחנת הרכבת, וריקשות, וסבלים...

לעומת זאת - יש אוטובוס ישיר לאגרה.
יוצא כל בוקר ב-9, ומגיע כעבור 9, מקסימום 10, שעות..
נכון שזה הרבה זמן לשבת רצוף על התחת, אבל אנחנו הרי כבר מחושלים... קיבלנו החלטה אמיצה, והתייצבנו בתחנת האוטובוסים בשמונה בבוקר, כדי להבטיח לעצמנו מקומות בקידמת האוטובוס.

משרד הכרטיסים היה סגור.
בעל הקיוסק הסמוך פרש עלינו את חסותו, ותיפקד כממלא מקום של מנהל תחנת האוטובוסים. תכף ומיד הושיב אותנו על כסאות פלסטיק בפתח הקיוסק, מכר לנו מים וקולה וכמובן ביסקויטים לדרך... ואחרי שעשינו אצלו קניה מכובדת, הוא הבטיח לנו שמקומות 1 + 2 באוטובוס הם שלנו.. לא לדאוג, לא יתנו אותם לאף אחד, רק לכם..
אבל מתי המשרד נפתח, התעקשנו לדעת, אנחנו רוצים לקנות את הכרטיסים!
בוא, הוא לוקח את יעקב ביד מסביב לבנין, ומצביע על איש ששוכב על הרצפה, מנמנם את תנומת הבוקר שלו בצל העצים. הנה, זה המנהל, האחראי למכירת הכרטיסים. אבל אל תדאג, אני הבטחתי, ומילה שלי זו מילה. מקומות 1+ 2 הם שלכם..

לאט לאט מתחילים להגיע עוד אנשים. כולם הודים, אף לא תייר אחד לרפואה.
מה, אף אחד לא רוצה לנסוע לאגרה?

כחמש דקות לפני תשע, מתעורר המנהל המנומנם ונכנס למשרד להתחיל למכור כרטיסים. כל ההודים, המתמצאים היטב בהליכים, שועטים קדימה ונעמדים לפנינו בתור לאשנב. אנחנו מביטים בקיוסקאי במבט מלא תוכחה, והוא מסמן לנו ביד להירגע ולהמשיך לשבת בשקט על כסאות הפלסטיק שלו.
הוא נכנס פנימה אל תוך המשרד, ונעמד מאחורי גבו של מנהל התחנה, שזונח מיד את האנשים באשנב, ומתפנה לטפל בנו.
בהברקה גאונית שיורדת על יעקב, הוא קונה מראש 3 כרטיסים, לכל המושב הראשון, כסאות 1+2+3, שניסע כמו בני אדם.. אני לא יודעת מה היה קורה אילולא עשה זאת..

המושבים צרים, אבל מרופדים בנוחיות. אנחנו מתרווחים על המושב הנוסף, ומכינים עצמנו לנסיעה הארוכה.
הכביש הפעם, לשם שינוי, סלול לכל אורכו. אין בורות, אין מהמורות.
הנהג כמעט ולא מוריד את האצבע מעל הצופר. לרכבים שלפניו - הוא צופר כדי שישימו לב שהוא עוקף. לרכב הבא ממולו - הוא צופר כדי שיזהר ממנו.. את הולכי הרגל, נהגי הריקשות, רוכבי האופניים - את כל אלה הוא זורק מהכביש הצר לשוליים. כל צפירה כזאת סוחטת את הצפצפה עד שהיא מצטרדת ומפלחת את עור התוף של כל מי שנמצא בטווח שמיעה.
אפילו לפרות הוא צופר צפירות מחרישות אוזניים, אלא שאלו לא תמיד שמות עליו..
למעשה, הפרות הן היחידות שלכבודן הוא קצת מאט את מהירות הנסיעה.

כשהנהג הזה לא צופר - הוא יורק.
הוא לועס פאאן כל הדרך, ומייצר כמויות אדירות של רוק אדום-חום-ורדרד, לפי השלבים השונים של התמוססות האבקה בפיו. אני, שיושבת מיד מאחוריו, נועצת מבט צמוד בגבו ובתנועות גופו, מנסה לקלוט את התיזמון המדוייק של היריקה הבאה ולזוז קצת מעם החלון, כדי שהרסיסים לא יפגעו בי. לפעמים הצליח לי, ולפעמים לא, ובמקרים שפיספסתי - מטלית לחה וריחנית עזרה לי לנגב מעצמי את הגועל.

הכרטיסן, שידע מראש שיש לנו 3 כרטיסים, ניגש אלינו וביקש שניתן לו בחזרה כרטיס אחד.
סליחה??????????? לכבוד מה? קנינו במיוחד 3 כדי שנוכל לשבת בנוחיות!
אוקיי, אוקיי... אף אחד לא ישב לידכם, אבל תנו לי כרטיס אחד...
כמובן שסירבנו, אבל הבנו בדיוק את הקטע שלו: מה רע ברווח נקי של 200 רופי בשבילו? הוא, בתפקידו הכל יכול כמנהל האוטובוס ידאג שאף אחד לא יישב לידינו, אבל את הכרטיס השלישי שלנו הוא יכול למכור במחיר מלא לאחד הנוסעים שעולים לאורך הדרך..

האוטובוס הזה הוא ממשלתי, אבל אין לי ספק שלנהג ולכרטיסן יש עניין ישיר בכמות האנשים שהם דוחסים לתוכו. ראיתי הרבה אנשים שעלו, שילמו מה ששילמו, ולא קיבלו כרטיס. ראיתי גם את הכרטיסן מתווכח ומתדיין עם אנשים שונים על גובה התשלום, ולא פעם מסתפק במה שהם דוחפים לו ליד. הוא מחוייב רק בכמות הכרטיסים שירדו מהמלאי שברשותו. כל השאר הכנסה נקיה לו ולנהג..
זה יכול להסביר את העובדה שאין גבול למספר העצירות ולכמות האנשים שאוטובוס כזה לוקח. איש אחד, שעלה עם טלויזיה 21 אינצ' שעמדה במעבר, ניהל עם הכרטיסן ויכוח מר לאורך קילומטרים רבים.. הוא לא רצה לשלם כרטיס גם עבור הטלויזיה שתפסה מקום כמו בן אדם, אבל בסוף שילם לכרטיסן החמדן כמו בובל'ה..

לאט לאט התחיל האוטובוס לצבור איחור.
לג'אנסי, אליה היה אמור להגיע כעבור ארבע וחצי שעות, הגיע כעבור שש.
עצירה ארוכה במיוחד איפשרה לכולם לאכול ארוחת צהריים בטרם ימשיכו בדרך הארוכה לאגרה. להם היה שכל, ולנו לא כל כך.
לא אכלנו כלום, קודם כל כי לא ממש היה מה לאכול ( למעט דוכני הטיגונים למיניהם שלא העזנו להתקרב אליהם..) וחוץ מזה, בנינו על כך שנגיע לאגרה בשעה סבירה, כשעוד אפשר להכנס לאיזו מסעדה שמומלצת בלונלי פלאנט, ולסעוד את לבנו כהלכה..

בפאתי אגרה נתקענו בפקק למשך כשלוש שעות. עשרות כלי רכב, בעיקר משאיות ענק עמוסות סחורות ואוטובוסים גדושים באנשים לעייפה, עמדו צמודים אחד לשני בבלגן מוחלט. אוטובוס שבא ממול שיפשף קצת את דופן האוטובוס שלנו, ודרך החלונות הפתוחים חשתי על פני את הבל נשימתו של של האיש שישב באוטובוס בכיוון הנגדי..

לנהגים ההודים יש תכונה נוראה של 'לא לוותר'. כל נהג רוצה ל'נצח' את השני.
לא פעם, בכביש הצר שלא מספיק לשני רכבים, במהירות גדולה, שתי מכוניות הבאות זו מול זו כמעט מתנגשות, כי אף אחת מהן לא עשתה ראשונה סימן שהיא מוכנה לרדת קצת לשוליים. עניין של כבוד! אבל כשאחד נוטה קצת לרדת, מיד עושה זאת גם השני, וככה יש דרך לשניהם. אבל הנקודה של מי יהיה ראשון זה עניין של פרינציפ, וראינו את זה לאורך כל הדרך.
גם בפקק הזה שיחק אותו עקרון. אף אחד לא הסכים לוותר ולזוז קצת, לחזור טיפה רוורס כדי לשחרר את הפקק. נהגים הלכו ראש בראש, הכל נחסם, פגוש נגע בפגוש - ולך תתיר את הפלונטר הזה..

לתחנה המרכזית של אגרה הגענו בחצות, בדיוק 15 שעות אחרי שיצאנו מקג'וראהו.
נקודת האור היחידה בכל הסיפור הזה היתה שבשל השעה המאוחרת, רוב נהגי הריקשות היו שקועים בשינה עמוקה, ולכן התנפלו עלינו רק כמה בודדים, במקום עשרות.
הכרטיסן החמדן שלא הצליח להרויח מאתנו את הכרטיס השלישי שלנו, החליט לנסות מכת פרידה: דרש 20 רופי בשביל לפתוח לנו את דלת תא המטען. לא חלילה בשביל להוציא את התיקים שלנו, אלא רק בשביל לפתוח את הדלת הנעולה!
מאחר ובעליה לאוטובוס שילמנו כבר מספר רופי עבור הזכות המיוחדת לשים את התיקים בתא הסגור ולא בתוך האוטובוס או על הגג, לא מצאנו לנכון לשלם שוב, ואמרנו לו את זה. בתגובה, הוא סינן משהו שנשמע כמו צרור קללות, והניח לנו לזחול פנימה לתוך התא החשוך ולדלות משם את שני התיקים שלנו, מאובקים ומטונפים כאילו השתתפו באיזו מלחמת בוץ.

אגרה

בתיכנון מראש, בחרנו לנו מלון צמוד לתחנת האוטובוסים. כתוב היה בספר שהמלון קצת רועש בשל הקירבה לתחנה, והיינו מוכנים לסבול את זה ובלבד שנהיה קרובים לפתח מילוט, שנוכל להסתלק במהירות ברגע שנשלים את הסיור ההכרחי בעיר הזאת.

אם המלון מספיק קרוב בשביל להיות מושפע מרעש התחנה, הוא בטח גם מספיק קרוב בשביל לצעוד אליו ברגל, לא?
לא.
נהגי הריקשות היו סבורים אחרת, ואחד מהם אף שיכנע אותנו שצריך נסיעה. העמסנו את התיקים, העלינו את עצמנו בגופות צפודים מכאב הישיבה הממושכת, ועוד בטרם הספקנו להתמקם על המושב או לספור עד שלוש - נעצרה הריקשה בפתח המלון.
לא יותר משלושים מטר נסיעה...
קצת קיללנו אותו וצחקנו על הטיפשות שלנו, אבל בחצות הלילה, אחרי 15 שעות בדרכים, אי אפשר לצפות מאתנו לצלילות מחשבה.

המלון היה קטסטרופלי.
יעקב הלך לעשות סיור חדרים, ואני חיכיתי עם המזוודות. הוא חזר בפנים נפולות, והודיע שלרמה כזאת אנחנו לא מתדרדרים, החדרים פשוט זוועתים. ודורשים עבורם החל מ-450 רופי...

על פי הספר, במרחק כמה מטרים אמור היה להיות מלון נוסף, אבל יקר.
החלטנו לצעוד אליו.
בכברת הדרך הקצרה ניטפלו אלינו כמה טיפוסים, ואחד מהם הגדיל לעשות ונכנס אתנו ללובי, כאילו הוא המלווה הצמוד שלנו.
במלון הזה ביקשו 980 רופי, שזה שוד באמצע הלילה עבור חדר כזה.
מאחר ולא רצינו להמשיך להסתובב בחוץ, ניסינו קצת להתווכח ולנסות למזער את הנזק הכספי. יעקב טען בפני פקיד הקבלה שעכשיו זו לא העונה, ואנחנו יודעים שצריך לתת הנחה של 30%.
נכון, נכון, אומר לו הפקיד. אני אעשה לך את ההנחה הזאת, והוא מוריד איזה מאה ומשהו רופי מהמחיר. יעקב מתעקש שלפי המתימתיקה שלימדו אותו בבית הספר, ההורדה צריכה להיות יותר גדולה, והבחור שוב מקיש מספרים על המחשבון שלו וזורק עוד פעם מספר שרחוק מלהיות 30% פחות. אחרי דין ודברים מייגע, אנחנו סוגרים על מחיר של 600, ואז עולה בדעתי שהמחירים בטח גבוהים בגלל הטיפוס הזה שנכנס אתנו למלון!
הרי צריך לתת לו עמלה על זה שהביא אותנו..
תשמע, אני אומרת לפקיד הקבלה. באנו הנה לפי הספר, ואף אחד לא כיוון אותנו למלון שלך. אתה לא צריך לתת עמלה לאף אחד!
הוא הביט בי במבט מפקפק, כאומר 'מה את מקשקשת, הנה האיש יושב לנגד עיניי'.
אני צריך לשלם לאיש הזה שהביא אתכם, הוא אומר לי.
מתפתח ויכוח, אני ממש מתעצבנת ומסבירה שהאיש הזה נטפל אלינו לפני דקה אחת בחוץ, אנחנו לא מכירים אותו ולא חייבים לו כלום.
ההודים מתחילים להתווכח ביניהם ונוצרת מהומה קטנה. הטפיל לא מסכים להתקפל, טוען בלהט שהוא הביא אותנו לשם. פקיד הקבלה זורק אלי את הכדור ואומר תסדרי את זה עם הבחור, אם את אומרת שהוא לא הביא אתכם לכאן - תגידי לו את זה, ושילך מכאן. אני כמובן אומרת לו להסתלק, אבל זה לא עוזר, ומסביבנו מתרחשת הצגת תיאטרון האבסורד, שכולם לוקחים בה חלק. הכל עבודה בעיניים, ואני לא יכולה להימנע מההרגשה שזה מבויים במיוחד לכבודנו.
אנחנו מוותרים, שיהיה 600, ושיעשו מה שהם רוצים עם העמלה. אנחנו רק רוצים להתקלח ולישון, ומחר בבוקר דבר ראשון לעוף ממאורת הצפעונים הזאת.

בחדר אין מים חמים, אנחנו מזלפים על עצמנו זרזיף קריר רק כדי להוריד את האבק, וצונחים למיטה שבוזים לגמרי באחת בלילה.

ברבע לשבע בבוקר, דפיקות רמות בדלת.
אנחנו מתעוררים בבהלה, מה זה יכול להיות? פרצה מלחמה?
יעקב קופץ לדלת ופותח אותה, ובחור צעיר ועירני דוחף ראש פנימה ומציץ.
גוד מורנינג סיר, הוא מזמר בעליזות. קפה?
תה?
ארוחת בוקר?
טקסי?
אוטו-ריקשה?
טאג' מאהאל?
יעקב מסרב לכל ומעיף אותו משם בטריקת דלת.
באגרה, הטפילים לא מחכים שתצא לרחוב.
הם עושים 'שירות עד הבית'...
התחרות בחוץ כל כך קשה, שהם חייבים לנסות להשיג את התייר עוד לפני שהוא פוסע את הפסיעה הראשונה ברחוב.
איך מלון שגובה 600 רופי ללילה נותן לזה יד?
פשוט כי כולם שותפים עם כולם. כל רווח מתחלק בין כמה ידיים. בין זה ש'צד' את התייר, לבין זה שמבצע את העבודה בפועל, לבין זה שתחת קורתו התבשלה העיסקה וכו'..

אנחנו יוצאים מהמלון, משאירים את כל חפצינו ארוזים ומסודרים, כדי לחזור לפני 12 בצהרים, לעשות צ'ק אאוט מהיר ולעבור למלון אחר, אנושי יותר.
בירור קצר בתחנת האוטובוסים הסמוכה מעלה שיש לנו אפשרות לעלות עוד היום אחר הצהריים על אוטובוס ליעד הבא שלנו, ג'ייפור.
אנחנו מסתכלים אחד על השני. אתה חושב מה שאני חושבת? אני אומרת ליעקב.
כן, הוא חושב בדיוק על אותו הדבר.
בואי נרוץ לראות את הטאג' מאהאל ונתחפף מהעיר הזאת!! הוא אומר לי.

הדרך אל הטאג' מאהאל רצופה מכשולים. נהג הריקשה מביא אותנו לאיזו כניסה אחורית, ומצביע על שדרת עצים רחבה.
מכאן הולכים לטאג' מאהאל, הוא אומר.
למה אתה לא לוקח אותנו פנימה? אנחנו שואלים.
אסור. אוטו ריקשה לא יכול להכנס על יד הטאג', הוא אומר. לוקח את כספו ומתסתלק.

אנחנו מכינים את עצמנו לצעדה ארוכה - הנהג אמר שזה בערך קילומטר אחד.
מה לא עושים בשביל לראות את הטאג' מאהאל.
אחרי כעשרה צעדים בתוך השדרה, מעבר לעיקול, מתגלה מצבור ענק של ריקשות אופניים האורבות לתייר התמים, שנזרק על ידי נהג האוטו-ריקשה שלו איפה שנזרק..
כולם מתנפלים עלינו ומציעים להוביל אותנו עד לכניסה.
חום אימים, אנחנו נוטפי זיעה, אבל בריקשת אופניים אנחנו בעקרון לא נוסעים.
לרגע אנחנו מתפתים אולי לשקול ריקשת-גמל, שזו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בה בהודו - מרגישים שאנחנו קרובים לרג'סטאן המדברית.. בכל זאת, לצעוד קילומטר בחום הזה ולשרוף את כל האנרגיה עוד לפני שהגענו למתחם הטאג' עצמו, זה קצת מטופש, לא?
מה רע בגמל? האין זו דרך מלכותית להגיע בה אל האתר האגדי הזה?

in17-1

אלא שלפתע עינינו קולטת משהו מבצבץ מבין העצים. כיפה עגולה. מגדל. גדר.
היתכן??
הכניסה לטאג' מאהל היתה במרחק של לא יותר מ-200 מטר מאתנו..
הסיפור על ה'קילומטר הליכה' הוא רק כדי לספק עבודה לנהגי הריקשות אופניים..

עוד כמה צעדים קדימה, וממש ליד הכניסה מתגלה חנייה ענקית של אוטו-ריקשות בשפע...
אז להכניס אותך פנימה - זה 'אי אפשר, אסור'..
אבל לארוב לך בחוץ, בתום הטיול - נראה אותך מצליח לנער אותם מעליך...

עיר נוראה, האגרה הזאת..
קראנו בספר, וגם שמענו מאנשים, שלפני כמה שנים נחשפה בעיר קנוניה של בעלי מסעדות, בתי מלון ומרפאות פרטיות. חבורה של נוכלים שבלי שום נקיפות מצפון הרעילו אנשים.
בעלי המסעדות היו מחדירים לאוכל בקטריות מחוללות מחלות מעיים, התייר היה רץ בהיסטריה לחדר שלו, משלשל ומקיא את בני מעיו ומשווע לטיפול רפואי. המלון היה מפנה אותו לאחת הקליניקות שמשתתפת במשחק, שם היו 'עושים' לו כאילו המון טיפולים יקרים, ושולחים חשבונות מנופחים לחברות הביטוח.
חברת ביטוח אמריקאית אחת, שהסיפור נשמע לה מסריח, שלחה חוקרים פרטיים, והקנוניה נחשפה. חלק מן המסעדות ומן המרפאות נסגרו, אבל חלקן עדיין חי וקיים ופעיל בשטח..
באגרה הכי בטוח לאכול ביסקויטים...

ככה נראה התור לכניסה לטאג' מאהאל..

in17-2

מיליוני הודים מבקרים בו.
גם כאן, אפילו כאן, אפשר היה לספור את התיירים על אצבעות של שתי ידיים. כמה אמריקאים, כמה יפנים. אף ישראלי.
אולי דמי הכניסה הגבוהים מרתיעים?
תייר צריך לשלם כ-800 רופי, בערך 17$.. הודי משלם 20 רופי.
היום אתם בני מזל, מודיעים לנו בכניסה. לא צריך לשלם..
אנחנו משפשפים את אוזנינו כדי לוודא ששמענו טוב, חסכון של 1600 רופי לא הולך ברגל!
במה זכינו לכבוד? לא ברור לנו עדיין.

אנחנו נכנסים פנימה ומתחילים לסנן את פניות מורי הדרך... אנחנו רוצים אחד נחמד, עם אנגלית ברורה, וסוף סוף מוצאים מישהו כזה. הוא לוקח 300 רופי עבור ההדרכה, ואני מבקשת לדעת כמה זמן הסיור יארך, כדי לוודא שאנחנו מספיקים להגיע בזמן לאוטובוס שלנו בארבע וחצי.
הוא מודיע שבדרך כלל הסיור לוקח כשעתיים. זה מתאים לנו, ואנחנו שוכרים אותו למשימה.

לא עוברת דקה, ולבחור יש 'וידוי' קטן לערוך:
בדרך כלל הסיור הוא שעתיים, אבל היום זה יהיה רק 35 דקות..
למה? מה פתאום?
היום יש כאן ביקור ממלכתי של נשיא אוקראינה. האתר ייסגר לקהל בעוד ארבעים דקות. בגלל זה גם הכניסה היום חינם...

הודינו לו מאד על הכנות.
סוף סוף צדיק אחד בסדום הזאת. הרי הוא היה יכול להעמיד פנים שהוא לא יודע את זה וכאילו גם עליו הסגירה תיפול בהפתעה.. אבל הוא היה בסדר. נפרדנו ממנו, ורצנו מיד קדימה. אם כל מה שיש לנו זה 35 דקות, אנחנו צריכים למהר ולהספיק לראות. לא צריך הסברים..

יעקב מתרוצץ מסביב עם המצלמות, אחוז תזזית. גם בגלל הזמן הקצר העומד לרשותינו, אבל גם בגלל גודל הרגע.
ואני?
אני לא זוכרת מתי עמדתי ככה נפעמת מול איזהשהו מונומנט בעולם.
וואו, כמה שהתרגשתי.
עשרות פעמים ראיתי תמונות, סרטים. קראתי ספרים. מה לא נכתב כבר על הטאג' מאהאל, והאם נשארה זוית אחת ממנה הוא עדיין לא צולם?
אבל הכל מתגמד כשעומדים מולו במציאות..

זהו מבנה הכניסה דרכו נכנסים למתחם

in17-3:

וככה מציצים על הטאג', לפני המפגש פנים מול פנים..

in17-4

איזו מחוות אהבה יפה עשה כאן שאח ג'האן לאשתו האהובה, מומתאז מאהאל, שמתה בשעת לידה. מסופר שהוא כל כך אהב אותה וכל כך נעצב ממותה, ששערו הלבין מצער בלילה הראשון של האבל עליה.
הוא החליט להקים לכבודה את המאוזוליאום הזה, כשאינו חוסך בשום מאמץ או כסף כדי לעשותו אתר הקבורה היפה ביותר, האחד והיחיד בעולם, הן בתקופתו והן לדורות הבאים.
עשרים אלף בעלי מקצוע, אומנים במלאכתם, שהובאו מכל רחבי העולם דאז, שקדו על עבודת הבניה במשך למעלה מעשרים שנה.
אומרים שבתום העבודות, דאג שאח ג'האן לקצץ או לעוות את אצבעותיהם של האמנים שעסקו במלאכת הפיתוחים והחריטה, כדי שלעולם לא יוכלו לבצע שוב עבודה שתשתווה לטאג' מאהאל..

הנה הוא, במלוא הדרו:

in17-5

עשרות צלמים מקצועיים מסתובבים במקום, ומצלמים את המבקרים בפוזות שבלוניות. הפוזה הכי חביבה עליהם, להעמיד את המצטלם מול הטאג', מרחוק, עם יד אחת מורמת למעלה ואצבעותיה כפופות, כאילו כדי לאחוז משהו ולהחזיק אותו תלוי בידם.
בתמונה אחר כך זה יוצא כאילו אצבעותיהם תופסות את הצ'ופצ'יק של הכיפה המרכזית..
כאילו, תראו איזה ג'באר אני, כל הטאג' מאהאל תלוי לי מכף ידי..

יש לנו אין ספור תמונות של הטאג', מכל כיוון ומכל זוית אפשרית. קשה להחליט מה להעלות הנה. אז הנה רק עוד אחת וזהו:

in17-6

 

הטאג' מוקף בחצר יפה, עם מדשאות רחבות ידיים, ומבנים יפהיפיים הסוגרים עליה. הכל מטופח ויפה וממש משמש רקע מקסים למבנה השיש הלבן. באמת חוויה עצומה.

in17-7in17-8

in17-9in17-7

פתאום, בבת אחת, החלו עשרות משרוקיות לצפצף מסביבנו. שומרים חמושים באלות ניפנפו את כל הקהל החוצה, מגרשים את כולם במהירות כמו שמגרשים עדר בקר שפלש לשדה לא לו. תוך דקות התרוקן האתר מאנשים, ונשאר עומד בשיממונו המפואר.. אנחנו ניסינו לגנוב עוד כמה תמונות, אך בסופו של דבר נאלצנו לפנות את הדרך לנשיא אוקראינה. יעקב אמר שבטח יהיה לו די עצוב, לנשיא הזה, לבקר את הטאג' מאהאל בסטריליות כזאת, כי דווקא ההמון הרב, הנראה מרחוק כזבובים קטנים על רקע השיש הלבן, נותן למקום מראה חי ותוסס.
בלי הקהל זו באמת אחוזת קבר..

שאח ג'האן נקבר לצידה של אשתו האהובה, כחמש עשרה שנים לאחר השלמת העבודות.
את שנותיו האחרונות הוא בילה כעציר במבצר אגרה הענק, מוחזק שם על ידי בנו שהדיח אותו מן השלטון. מחלון תא המעצר שלו במבצר השקיף ישר על הכיפות הלבנות, וחיכה ליום בו ינוח גם הוא בקברו, ליד מומתאז מאהאל אהובתו.
זהו, סוף סיפור האהבה...

מבט חטוף בשעון הראה לנו שאנחנו יכולים להספיק אפילו לאוטובוס של 14:30, אין צורך לחכות לזה של 16:30.
אנחנו עולים לריקשה ונוסעים אל המלון. בצ'ק אאוט מנסה פקיד הקבלה לדחוף לנו איזה מס ממשלתי על מחיר החדר, ואני נותנת לו שטיפה של כל מה שיש לי להגיד על העיר הזאת ועל העלוקות נותנות השירותים שבה. הוא מיד מתקפל, ואנחנו מסתלקים מן המקום אל תחנת האוטובוסים הסמוכה.
תם ונשלם סיפור אגרה, קצר ככל שיהיה אבל ממצה!
להשתמע בפעם הבאה מג'ייפור.

לפרק הקודם                   לפרק הבא

 

 

תגובות 

 
0 # תאמין לי אני מעריץ אותכםה 2017-03-16 03:55
כל הכבוד בכל זאת לא בני 20 ועושים הודו ארדקורד כל הכבוד. אני צעיר ולא רוצה להגיע להודו חח
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת