wellness5

קג'וראהו - מאדיה פראדאש

יום חמישי, 3.10.02

שלום שלום מקג'וראהו...

21 שעות תמימות לקח לנו להגיע הנה מוראנאסי, וזו היתה נסיעה משולבת של אוטובוס+רכבת שתירשם בקופסה השחורה שלנו כאחד משיאי הזוועה שתת היבשת ההודית הנחילה לנו...

אנחנו לא מקטרים - חלילה.
אנחנו נהנים מכל רגע, גם אם הוא קשה במיוחד - והיו ב-21 השעות הללו כמה רגעים שהתואר 'קשים' מחמיא להם..

בחיי שמגיעה לנו טפיחה על השכם על הרוח הספורטיבית שגילינו, ועל המוראל הגבוה שלא נתן לנו להישבר: קיבלנו הכל בהומור, למרות שההרפתקאה היתה די מסמרת שיער, ולקראת סוף הנסיעה מצאנו את עצמנו מפזמים חרישית להנאתנו, ולתדהמת הנוסעים באוטובוס, קצת שירי מולדת, געגועים וערגה לגן העדן הקטן שיש לנו בארץ.
הגענו למסקנה שאנחנו מעריצים את מע"צ, מתים על הקרן הקיימת, חולים על אגד, ושרופים על הרשויות המוניציפליות השונות בארץ - תודה לכולכם שם, חבר'ה ..
בא לכם אולי לפתוח סניפים כאן בהודו?

אבל כמה שנהיה מבסוטים ובמצברוח על הכיפאק - אם רוצים להביא לכאן דיווח מהימן, אסור, ואי אפשר, להימנע מתיאור תלאות הדרך.
אז אתם מוזמנים להצטרף לנסיעה, פצעי הלחץ בישבן על חשבוננו...

רכבת לילה מוראנאסי לסאטנה

שמחים להשאיר מאחורינו את התופת של וראנאסי, פינינו את חדרנו במלון בשעה 22:00, כדי להספיק לרכבת של 23:30.
שילמנו את החשבון, שכלל גם סכום מפולפל על שעות האקסטרה שנשארנו אחרי שעת העזיבה המקובלת, והפקיד החייכן נפרד מאתנו לשלום, בתמימות של תינוק, כאילו לא ידע שאנחנו תקועים שם ולא יכולים לצאת.. עאלק -- סעו לשלום, המפתחות בפנים...
מבט אחד החוצה, מעבר לדלת המלון, גילה שהרחוב חשוך ושומם.
המלון נמצא בפרבר מרוחק ושקט. זה היתרון שלו, אך מסתבר שגם חסרון.
אף לא ריקשה אחת, ובטח לא שום טקסי, נראים באופק.
אנחנו חוזרים אל פקיד הקבלה ומבקשים שיזמין לנו איזשהו סוג של תחבורה לתחנת הרכבת.
הוא מניע בראשו לשלילה, ואומר אי אפשר. בשעה כזאת כולם ישנים..
אז מה, איך אנחנו מגיעים מכאן לתחנת הרכבת? אנחנו קצת נלחצים..
סורי, נוט פוסיבל, סיר... הוא רשמי ומנומס, אבל רציני ומאמין למה שהוא אומר..
בוראנאסי, עיר ואם בהודו, בעשר בלילה, אי אפשר להגיע לרכבת...
אלא אם כן ----
אחרי שאתה נלחץ כהוגן -----
אתה מוכן לחבק ולנשק ולתגמל בהרבה רופיות את מי שמחלץ אותך מהמצב הזה!!

בטון של מי שמוכן לעשות לנו טובה גדולה, אומר פקיד הקבלה שהוא יכול להעיר איזה נהג טקסי מהשינה, אבל נוקב במחיר בערך פי 6 מן המחיר המקובל. אנחנו כמובן מתרעמים ומסרבים, ומחליטים שיעקב יצעד ברגל לכביש הראשי - חצי ק"מ בערך - ויביא משם ריקשה או טקסי.

איך שהוא שומע שזו התוכנית, מתנדב פקיד הקבלה לשלוח מישהו מהמלון שירוץ וימצא ריקשה, העיקר שלא נוציא אותו מחוץ לתמונה המסתמנת של רווח אפשרי.... מעניין למה לא יכול היה להציע את זה קודם, כשירות לאורחי המלון הלא זול, שהשאירו אצלו המון כסף על לינה, על אוכל במחירים מופקעים וטיפים לרוב..
תסביר לו שיביא רק אוטו-ריקשה או טקסי, אנחנו אומרים לפקיד הקבלה, בשום פנים לא ריקשת אופניים כי אנחנו לא נוסעים עליה!
הוא מדבר בהודית עם הבחור שנודב למשימה,
שחוזר כעבור כעשר דקות מלווה ב..... ריקשת אופניים, כמובן..

ביזבזנו זמן יקר ואנחנו נלחצים עוד יותר. יעקב מתחיל לצעוד לעבר הכביש הראשי, ופקיד הקבלה עוצר אותו: אוקיי, אוקיי, סיר, אנחנו מיד מביאים אוטו-ריקשה..
אנחנו מחכים, ובינתיים ממשיך הפקיד לנהל אתנו משא ומתן כמה אנחנו מוכנים לשלם כדי להעיר נהג טקסי משנתו.
הוא יודע שככל שהזמן מתקדם, החשש שלנו מלהפסיד את הרכבת ישחרר את חרצובות הארנק.. והוא מנסה להרויח זמן.
פתאום באה לו הברקה!
למה לו להעיר נהג טקסי ולהסתפק רק בעמלה חלקית, ולא להרויח את כל הכסף לעצמו?
אכפת לכם לנסוע באוטו פרטי, לא טקסי? הוא שואל.
אנחנו, לא אכפת לנו לנסוע אפילו על מרבד הקסמים, בתנאי שלא בן אנוש צריך לדווש אותו ברגליו, והעיקר שנגיע לרכבת בזמן!
יש לנו כאן רכב של המלון, ואני מוכן להסיע אתכם, אבל הבנזין יקר. (נסיעה של 7-8 דקות גג, ומעניין למה לקח לו כל כך הרבה זמן לשלוף את השפן הזה מהכובע.. )
מתפתח דיון כספי נוסף, ומבט אחד בשעון מחייב אותנו להסכים לסחיטה במחיר גבוה פי ארבע מן המחיר המציאותי.

לרוע מזלו, אך למזלנו הטוב שבשעת לילה מוקדמת זו עדיין עמד לצידנו, מופיע בפתח המלון הבחור שהלך להביא ריקשה מהרחוב הראשי.
מיד צץ בחור נוסף מצוות המלון - עכשיו כבר יש ארבעה ש'מטפלים' בנו וכולם צריכים לאכול - ועזר לנו להעמיס את התיקים על הריקשה. תיגמלנו את כולם ביד רחבה, בערך בסכום האבסורדי שהוא ביקש כדי 'להעיר נהג טקסי', פשוט כדי ללמד אותו שהסירוב שלנו היה עקרוני ולא כספי ( במונחים של הארץ מדובר בכסף קטן ממש.. ) ונסענו לרכבת, מייחלים כבר לרגע שנתרחק מהעיר אוכלת תייריה הזאת..

אלא שהעיר הזאת לא מרפה בקלות מן הטרף האחוז בצפרניה...
קודם נשתה לו את הדם, אחר כך נראה...

בתחנת הרכבת - הבלגן חוגג, אבל זו כבר לא הפתעה. אנחנו מכירים.
מה שכן מפתיע, זה שאף סבל לא רץ קדימה להתנפל עלינו...
מה קרה, עשו כבר את היומית שלהם? או שכבר יצא לנו שם רע בעיר של כאלה שלא ניתן לעבוד עליהם?

חבורת סבלים, לובשי חולצות אדומות, מתגודדת במעגל על הקרקע, לא רחוק מאתנו.
אההה.... לוחמה פסיכולוגית, אנחנו אומרים לעצמנו.... הם מחכים שניגש אליהם, ואז כמובן המחיר עולה!
אין בעיה, אנחנו ניגשים אליהם, נוקבים במספר הרכבת שלנו, ומצביעים על התיקים.
הרכבת שלכם מאחרת בשעתיים לפחות, אומר לנו באדישות אחד מהם.
אנחנו בולעים את הרוק ומחליקים פנימה את הבשורה הקשה.
לא נעים, אבל לא נורא..
בסדר, קח אותנו לרציף שממנו היא יוצאת, ונמתין לה שם, אנחנו מבקשים.
אבל כשהרכבת מאחרת, ולא יודעים מתי בדיוק היא תגיע, לא מקצים לה רציף עד סמוך להגעה..

אנחנו מעיפים מבט מסביב, אין סיכוי שנמתין כאן בתוך הגן-חיות הזה...
עדיף לגשת לרציף ממנו יוצאת הרכבת בזמנים כתיקונם, ולהמתין שם. קצת יותר 'אינטימי'..
הסבל מושך בכתפיו בחוסר אכפתיות, מעמיס את התיקים על ראשו ומוביל אותנו, תמורת מחיר השמור למצבי לחץ מיוחדים, לרציף מספר 1.

המקום ה'אינטימי' הומה אדם, ואנחנו בקושי מצליחים למצוא לנו איזה מ"ר אחד להתנחל עליו. שום ספסל אין בנמצא.
אני מתיישבת על התיק שלי ומסתכנת בכך שכל מה שבפנים יימחץ.
יעקב הולך לעשות בירורים.
הוא חוזר עם שתי בשורות רעות: אחת - שהאיחור הוא בכלל שלוש שעות, וגם זה לא סופי. ושתיים - שהיציאה היא מרציף 4 - בקצה השני של התחנה, אבל גם זה עדיין לא סופי.
אנחנו מחליטים להישאר במקומנו ולא לזוז בינתיים.
מסביבנו כל עולי הרגל שלא מזמן סיימו את טבילתם בגאנגס הקדוש - חלקם עדיין רטובים מן הרחצה במים הטהורים שורצי הקוליפורמים - מתמקמים למנוחה ושינה. מן התיקים נשלפים בדים צבעוניים או יריעות פלסטיק כמו אלו שאורזים בהם שקי סוכר או קמח.. כל אחד והסילי-פוסטרופדי שלו.. הם פורסים את 'כלי המיטה' על הקרקע המטונפת, חולצים את סנדלי-אילת , ומתכרבלים לגוש אנושי אחד גדול. הנשים מתעטפות בסארי הצבעוניים מכף רגל ועד ראש, ואלמלא היינו במין מצב ביש שכזה - יכולנו אולי להנות מן המחזה המרהיב.
לצלם לא צילמנו, כי לא יפה לצלם נשים ישנות, ללא ידיעתן..

בוראנאסי התנהג כורנאסאי... שלפתי גם אני מהתיק את אחד הצעיפים הצבעוניים מן החליפות החדשות שתפרתי, ופרשתי על הרצפה. התיישבתי עליו, והתערבבתי בהמון... יעקב ישב על התיק שלי זמן מה, אבל אז קיבל 'קוצים בתחת', תרתי משמע, ונעמד על רגליו - ונשאר עומד במשך שש שעות רצופות...
כן, זה היה האיחור של הרכבת, 6 שעות..
כל הזמן הזה יעקב התרוצץ הלוך ושוב למודיעין, למשרדו של מנהל התחנה, לדלפק הכרטיסים - בנסיון להתעדכן בשעת ההגעה המדוייקת של הרכבת וברציף שלה. שלא יסתבר שאנחנו ממתינים כאן, והיא כבר מזמן חלפה ברציף אחר והסתלקה.

הרבה מים וביסקויטים החזיקו אותנו ערים, כשאלפי עיניים נעוצות בנו ללא בושה וללא הפוגה.
ניסינו להוציא שחמט מגנטי קטן ולשחק בו כדי להעביר את הזמן, אך תוך שניות לא היה לנו אויר לנשימה בגלל מעגל ה'קיביצרים' שהסתופף מעלינו.. קיפלנו והכנסנו לתיק.
רכבות הלכו ובאו. הנוף האנושי התחלף שוב ושוב. גם אני נעצתי עיניים בחזרה בכולם, והיה לי מעניין לראותם אותם לא פחות מאשר להם לראות אותנו. חוויה אנתרופולוגית מרתקת!

כשהגיעה הרכבת סוף סוף, קיבלנו מתנת פרידה מוראנאסי:
לקחנו פעם נוספת סבל שיאתר בשבילנו את הקרון ויעלה עליו את התיקים הכבדים. הראינו לו את הכרטיס עם מספר הקרון ומספר מקומות הלינה והלכנו אחריו בבטחה, מותשים מעייפות ומדולדלי אנרגיות. הוא הביא אותנו לקרון הלא נכון, הצביע לנו על מספר דרגשי השינה שהיו זהים לשלנו, ( המספרים חוזרים על עצמם בכל קרון ), לקח את הכסף הגדול שנתנו לו, ופשוט ברח בריצה קלה, מבלי לתת את העודף המגיע לנו...
אשכרה גנב את הכסף ונעלם, יודע שלא נרד מהרכבת לרדוף אחריו..
שלום וראנאסי, ולא להתראות!

אחרי שגילינו שאנחנו בקרון הלא נכון, נשמנו לרווחה, כי להעביר את מה שנשאר מהלילה בתא הזה, היה למעלה מכוח הסבל שלנו.
אבל כשאיתרנו את הקרון הנכון, ועברנו אליו עם כל חפצינו ומטלטלינו, נשמנו לרווחה פעם שניה.
המיזוג היה מעולה, התא מרווח יחסית והמיטות נוחות.
הודי זקן אחד, שישן שנת ישרים בדרגש ממולינו, התרעם עלינו קשות כשהעזנו להדליק אור כדי להתמקם. גם אנחנו התרעמנו עליו קשות, אבל רק בלב פנימה, כשהנחרות הרמות שלו שימשו לנו שיר ערש שהוביל אותנו לתוך שינה קצרה אך ממלאת מצברים..
כשהתעוררנו, כעבור כארבע שעות, הוא כבר לא היה בתא, והשמש עמדה באמצע השמיים..

קנינו עוד ביסקויטים, ועוד מים. השתמשנו בלית ברירה בשירותי ה'בול-פגיעה' של הרכבת הדוהרת, כי כמה כבר אפשר להתאפק, והעברנו את ארבע השעות הנוספות במשחק קלפים..
החלק הזה של הנסיעה היה דווקא נחמד.. :-)

אוטובוס מסאטנה לבאמיטה

קג'וראהו נמצאת בסוף העולם, ימינה.
על אף שהיא אחד מהיעדים התיירותיים המובילים בהודו, אף אחד לא עושה שום דבר כדי להקל על דרכי הגישה אליה.
הדרך המקובלת למי שיוצא מוראנאסי, היא להגיע ברכבת עד העיר סאטנה, ושם להחליף לאוטובוס מקומי שנוסע לקג'וראהו.
מאחר והגענו בשש שעות איחור, הפסדנו את האוטובוסים הישירים, ונאלצנו למצוא דרכים חלופיות, או להשאר ללון בסאטנה עד למחרת, שזה משהו שאף בן אנוש לא יכול לרצות אותו, כולל בטח התושבים של סאטנה בעצמם..

הפקיד במשרד של תחנת האוטובוסים היה שקוע בלעיסת הפאאן שלו.
פאאן זו תערובת אבקתית כזאת, שאחד המרכיבים שלה הוא סוג של אגוז עם תכונות ממכרות וההשפעה של הלעיסה הזאת היא נארקוטית לחלוטין. יש אנשים שלא יכולים לחיות בלי זה, וזקוקים למנה שלהם בדיוק כמו מכורי סמים או אלכוהול. הלעיסה של האבקה הזאת, שבאה ארוזה בתוך חתיכת עלה ירוק, אולי של בננה, צובעת את כל הפה באדום עז, ומייצרת המון רוק. לכן כל המדרכות וצידי הדרכים מכוסות בכתמי רוק אדמדמים-חומים כאלה..
בשלב הראשון של הלעיסה, כשמעבירים טוב טוב את הגוש בפה מצד לצד, ומחכים שתיווצר כמות מספקת של רוק כדי להמיס אותו, קשה מאד לדבר.
זה הורס את כל הכיף..
משום כך ענה לי הפקיד רק בתנועות של ראש ויד.
לך תבין ככה בשפת הסימנים מתי יש אפשרות לעלות על אוטובוס לקג'וראהו..
אחר כך הוא סימן לי בידו להמתין, עשה כמה תנועות לעיסה נמרצות, וסוף סוף פתח פה אדום כדם ומסר לי את המידע.
יש אוטובוס שיוצא בעוד כשעה לעיירה בשם באמיטה, המרוחקת כ-10 ק"מ מקג'וראהו. משם כבר נוכל לקחת טקסי.
אני אומרת לו רגע, והולכת לחפש את המקום הזה על המפה, והוא חוזר בשמחה ללעיסת הפאאן שלו.

באמיטה לא מופיעה על אף אחת מהמפות שיש ברשותינו. גם לא באינדקס של מקומות יישוב בהודו. האם היא קיימת בכלל, או שהוא שולח אותנו לסוף העולם?

בינתיים מתקבצים מסביבנו כל בטלני התחנה המרכזית ועוד כמה ילדי בית ספר שלומדים אנגלית, והם יודעים לספר לנו שבאמיטה זה מאד קרוב לקג'וראהו, וכולם נוסעים כך, אבל שתדעו שהכביש מאד גרוע...
מה חדש תחת השמש? כל הכבישים בהודו מאד גרועים..

אני ניגשת לקופה וקונה שני כרטיסים. שואלת כמה זמן הנסיעה תיקח וכמה קילומטרים זה עד באמיטה. הפה האדום, מלא רוק הנוזל מקצווי השפה, עושה התייעצות ארוכה עם חבריו, ואומר שזה בערך 60 ק"מ, וייקח ארבע וחצי שעות להגיע.
הקילומטרים והזמנים לא ממש מסתדרים לי, אבל לא היה עם מי לדבר...

עלינו ראשונים לאוטובוס שהוא הצביע עליו, תפסנו את השורה הראשונה במושב המיועד לשלושה אנשים, מיד אחרי הנהג, אירגנו את התיקים במקום טוב, וחכינו בסבלנות את השעה האחת עד ליציאת האוטובוס.

יעקב יצא לתור את התחנה ולראות אם יש בה משהו אנושי לאכול, וחזר עם.... מים וביסקויטים.
אני הגעתי כבר למצב שכשאני רואה חבילת ביסקויטים, הגוף שלי מתחיל להתעוות ולפרכס וקצף לבן יוצא לי מהאוזניים כשאני צועקת דיייייי

מה רצית, שאני ארעיל אותך עם משהו כזה? אומר לי יעקב ומראה לי את התמונה הבאה:

in16-1

זה מין מעדן לבן לא מזוהה, אבל ענני הזבובים מזוהים גם מזוהים..

יצאנו לדרך, האוטובוס היה חצי ריק, וכל העיניים של אלה שכן היו בו - נעוצות בנו.
אני מוכרחה להביע כאן את תדהמתי ממיעוט התיירים שיש בהודו.
פשוט אין..
בכל מקום, אנחנו לבד. שום פרצוף מערבי.
על הרכבת שיצאה מוראנאסי, בערך 20 קרונות, היה זוג אנגלי אחד. גם הם בדרכם לקג'וראהו, אבל משום מה בירידה מהרכבת נעלמו עקבותיהם. אולי שינו דעתם והמשיכו לנסוע הלאה, או שלא התעוררו מליל הבלהות והרכבת לקחה אותם שלא ברצונם הלאה....
אפילו בוראנאסי, עיר תיירות ממדרגה ראשונה, אפשר היה לספור את התיירים על אצבעות הידיים של שניים-שלושה אנשים..
כל ההודים כמובן מתלוננים על המצב הקשה, ותולים את האשמה במצב הלוחמה עם פקיסטן.

עשר דקות לאחר תחילת הנסיעה, הבנו מה היתה הכוונה ב - שתדעו שהכביש מאד גרוע...
פשוט לא היה כביש.
או אולי היה פעם, ראינו שרידי אספלט שכנראה כרעו תחת עומס המשאיות הכבדות הרבות שעוברות שם. אין לי מושג מאיפה ולאן, או מה הן מובילות, אבל נראה כאילו כל תנועת המשאיות של הודו מתנקזת אל הכביש הזה.
האוטובוס שלנו חסר קפיצים לחלוטין. כל מהמורה מטלטלת את כולם כמו ברכבת שדים. לפעמים הבורות עמוקים, לפעמים הוא מתדרדר לשולי הכביש, וקשה לו לעלות חזרה כי הגלגלים מתחפרים.
נו, מילא, בטח קטע קטן - אנחנו מנחמים את עצמנו..
הקטע הקטן הזה היה 80% של הדרך, שהסתברה כ - 120 ק"מ, ולקחה שבע שעות תמימות.

ואם מישהו חושב שתנאי הדרך הקשים גרמו לנהג לנסוע לאט, אז שיקבל תיקון טעות. הוא ניסה לדהור, ממהר לאנשהו, ונכנס לתוך כל מכתש בספיד כזה שאני לא מבינה איך לא פרק את המרכב לחתיכות..
ראינו אנשים עפים באויר חצי מטר מעל המושב שלהם, חובטים את הראש בתקרת האוטובוס ונוחתים מחדש על הישבן, ורק מצקצקים קצת בלשון ומגלגלים עיניים באוויר על מצב הכביש..
מזל שאנחנו קצת מסיביים יותר מההודים הדקיקים.... ומזל גם שהיה לנו שכל לקנות כרטיס שלישי, נוסף לשניים שכבר קנינו בתחנה, כדי שאף אחד לא יישב לידינו ונוכל להתרווח קצת על המושב...
האוטובוס, שיצא מסאטנה חצי ריק, הסתבר כמאסף, עשה עשרות עצירות, ודחס אנשים עד למצב של חוסר אויר לנשימה. הכרטיסן ביקש מאתנו להצטופף, ולא יכולנו לשאת את זה. שילמנו לו עוד כרטיס כדי שישאיר את ה-20 ס"מ האלה פנויים.. וכל האנשים שנאלצו לעמוד - אין הגבלה למספר נוסעים באוטובוס הודי - תלו עיניים עויינות בצמד המהראג'ות היושבים בניחותא בשעה שהם עושים את טלטלות הדרך בעמידה...

אחרי שהטחול והכבד שלנו החליפו ביניהם מקומות, והמעיים - המלאים בשברי ביסקויטים - הציצו מתוך הגרון והנחיריים - באה לנו הקלה בדמות פאנצ'ר בגלגל.
סוף סוף עצירה להתאוששות....
הנהג משך עוד איכשהו עד לאיזה פאנצ'רמאכער בסביבה, ושם לקח שעה וחצי עד שהוא, ועוד איזה עשרים בחורים, החליפו גלגל, תיקנו את התקר, העמיסו גלגל מתוקן למקום והתיישבו לשתות צ'אי. בתוך דקות מרגע העצירה, הופיעו באיזור הפאנצ'ריה כמה דוכני מזון ניידים, וכל ההודים ירדו מהאוטובוס לאכול ולשתות..
אנחנו אכלנו עוד ביסקויטים...

האשה שישבה מאחוריי אכלה כנראה יותר מדי, ושיחררה לחלל האוטובוס בלי בושה ובלי חשבון גם נפיחות וגם גרעפסים בריח תבלינים הודיים.

אוי, כמה שהיינו מסכנים בנסיעה הזאת...
ושלרגע לא יהיה נדמה למישהו שאנחנו סתם מפונקים - הכביש הזה הוא 'שיחת העיר' בקג'וראהו, וכל מי ששמע שאנחנו הגענו דרכו, פשוט הצדיע לנו..

קג'וראהו

כמה שהדרך היתה נוראה - ככה קג'וראהו יותר 'שווה'...
כל הנסיעה התפללנו שאנחנו לא עושים אותה סתם כך לחינם בשביל איזה משהו סתמי..
ואכן - זה לא היה לחינם, המקדשים כאן פשוט מדהימים. עוצרי נשימה.

המקום הזה היה לפני כאלף שנה אתר מקודש של שושלת צ'אנדלה ששלטה באיזור.
בפרץ יצירתיות של בערך מאה שנה מ - 950 עד 1050 אחרי הספירה, נבנו כאן 84 מקדשים מרהיבים, מוקפים באגם קדוש, כשסירות מובילות את המאמינים ממקדש למקדש.
זו לא היתה עיר למגורים, אלא רק אתר עליה לרגל, לתפילה והעלאת מנחות לאלים השונים.

מאז, האגם - התייבש, וכל שנותר ממנו הן ביצות מוכות מלריה המקיפות את האיזור.
מ- 84 המקדשים, נותרו כיום רק 22, ורובם השתמרו במצב מעולה, תודות לחום וליובש.

חום ויובש??
לאילת של חודש אוגוסט יש מה ללמוד מקג'וראהו של חודש אוקטובר, אז אתם שם באילת - נא לא לקטר..
המקום לוהט. כביסה מתייבשת תוך דקות. נוזלי הגוף של בן אדם מתייבשים תוך שניות.
הזמן הטוב ביותר לצאת לסיור במקדשים, הוא עם הזריחה. יש עדיין קרירות מסויימת באויר.
גם בערב נעים, אבל היתושים חוגגים ואנחנו עושים אן-דן-דינו מי מהם אנופלס ומי סתם יתוש פושטי.. התושבים אומרים שדווקא בדרך כלל באוקטובר מתחילה העונה הטובה, והחום יורד, הם לא יודעים מה קרה השנה.. גם אנחנו לא.

את היום הראשון לשהותינו כאן בילינו בחדר, 'מחלימים' מתלאות הדרך.
אנחנו האורחים היחידים במלון...
כל המקום הזה, הבנוי על תיירות בלבד, מבכה את חוסר התיירים. בתי המלון עומדים ריקים.
אנחנו קיבלנו חדר בגודל של ארבעה חדרי מלון גדולים, ממש אולם. בעונה טובה, מכניסים הנה 6 עד 8 מיטות..
המחיר מצחיק, 25 ש"ח ללילה...
2 מאוורי תקרה ענקיים, אחד דזרט-קולר מרעיש, רשתות על כל הפתחים - מאד נעים לנו כאן.
לא לחצו עלינו לקחת חדר עם מזגן, למרות שרצינו - הפסקות החשמל כאן הן דבר שבשגרה, והעומס של המזגנים - גם לא עושה טוב למערכת וגם משאיר את הלקוחות בלתי מרוצים. אנחנו ממש מרגישים את הזרימה של החשמל עם העליות והירידות במתח - התאורה מתעמעמת מאליה, ואח"כ מתחזקת, ושוב יורדת ושוב עולה..
החל מהיום ועד להודעה חדשה, יש הפסקת חשמל יזומה כל יום בין 8 ל- 12..

התושבים, המתפרנסים מתיירות, ממש מורעבים.
אלו כבר לא רק ההצקות הרגילות וההפצרות והשידולים כמו בכל מקום אחר בהודו. זה אשכרה תחינות מפורשות לאוכל.
בואו תסעו בריקשה שלי, אני ממש רעב...
בואו תכנסו לחנות שלי, כבר ימים לא מכרתי פריט אחד...
אנחנו מאמינים להם - הכל באמת ריק ושומם.
המסעדות פותחות את המטבח בשביל הזמנה של שולחן אחד..
לא נעים. לא לנו ולא להם..
אי אפשר ללכת ברחוב מטר אחד מבלי שמישהו ייטפל אליך.
הלו, האו אר יו?
מה, לא תענה לשאלה כזאת? זו גסות רוח!
מאיזה ארץ באתם לכאן?
שאלה תמימה, מה רע להגיד שמישראל.. אוהבים כאן ישראלים..
יש חנויות עם שלטים בעברית של ז'וז'ו חלסטריה, והאימפריה של שמש..
רק עונים להם ישראל והם תכף שולפים את אוצר המילים שלהם בעברית שכולל תמיד 'שלום', 'בואי תראה חנות שלי' וכדומה.
אחר כך מגיעה שאלת המחץ: אז, מה אתם חושבים על הודו? אתם אוהבים את הודו?
מה עונים להם? כמובן שבנימוס, והנה תוך דקותיים אנחנו כבר סחבקים שלהם.
הם מלווים אותנו בדרך, לא משנה לאן אנחנו הולכים.
לפעמים אחד או שניים, לפעמים שניים-שלושה מכל צד ועוד שניים בהמתנה מאחור.
כשמבקשים מהם בעדינות להתנדף, הם מיד מוחים: אדוני, אני לא רוצה ממך שום דבר. אני לא מדבר אתך בשביל כסף. איי אם יור פרינד..

ואני חשבתי שחברות זה עניין הדדי.
הם מתנדבים להראות לך את הדרך, לסדר לך ריקשה, לארגן לך טיול למקדשים, למפלים.
הם ממליצים על מסעדה של דוד שלהם או של חבר שלהם, ובסוף - מגיעים לגולת הכותרת: לחנות שלגמרי במקרה יש לה את הבדים הכי יפים, את המשי הכי טוב, את העור הכי מעולה, את העתיקות - כל מה שאתה רק רוצה.
ושם יתנו לך ספשל דיסקאונט, אדוני!
כן, בטח ספשל דיסקאונט בצורת 100% תוספת על המחיר המקורי, לפחות.

חלק מה'הם' האלה הם ילדים. תלמידי בית ספר, שבשיא התמימות משכנעים אותך להאמין שכל מה שהם רוצים זה לשפר את האנגלית שלהם.. רק לפטפט אתך קצת..
אין ספק שהרבה תיירים לפנינו 'שיפרו' להם את האנגלית, כי הם דוברית אנגלית מצויינת והם חלקלקים ונחמדים עד שאתה לא מרגיש איך הם טווים מסביבך את הרשת שבסופו של דבר תפיל אותך ישר לאן שהם רוצים שתיפול.

אלה שלא זכו ל'חסד הגדול' שנדבר אתם, או ניסע בריקשה שלהם, או נכנס לחנות שלהם, מנסים להוציא מאתנו התחייבות עתידית:
אולי אחר כך?
אולי מחר?
אולי בפעם הבאה?
MAYBE?
?LATER
?YES ?LATER
?PROMISE
חסר לך שתגיד כן, או תהנהן מבלי משים... הם מחכים לך בסיבוב..
אבל הבטחת!
אבל אמרת אחר כך!
אבל אמרתם מחר, והנה היום זה כבר מחר...
קשה, קשה אתם, עם הקג'וראהואים.... כי חוץ מזה שהם נודניקים, הם נחמדים. וגם מסכנים..

כל המקדשים שנותרו כאן הם מונומנטים עצומים, ומרשימים בזכות המבנה הנהדר שלהם.
אבל פרסומם הגדול בא להם בשל עבודות האמנות האירוטיות המקשטות אותם סביב סביב. מאות פסלים מעטרים כל מקדש, ואפשר לבלות כאן ימים ושבועות בבחינת הסצינות השונות שהפסלים מציגים.
לא הכל אירוטי כמובן!
רבים מן הפסלים מתארים תמונות מחיי היום יום של התושבים דאז, ומאחר והעיסוק בסקס נחשב גם הוא לחלק 'מחיי היום יום' - הרי שגם זה קיבל ייצוג בפיסול.
ההסבר הזה די צולע, ולא כל כך מתקבל על דעתם של המומחים...
במשך השנים הועלו הרבה תיאוריות בסוגיה הזאת של למה כל כך הרבה אירוטיקה, ואפילו פורנוגרפיה.. הבולטות שבתיאוריות מציעות הסברים שונים ומשונים:
יש האומרים כי ה'קאמה סוטרה' המפוסל הזה היווה מעין ספר הדרכה לנזירים הברהאמינים שחיו בבידוד במקדשים האלה, ואמור היה לספק להם ידע - אם לא מעשי, לפחות תיאורטי..

הסבר אחר אומר שלא רק הפעילות הרוחנית (יוגה) חשובה לאדם, אלא גם זו הפיזית (בוגה), וסיפוק הצרכים הגשמיים של האדם חשוב בדיוק כמו צרכיו הרוחניים, ורק אם ידאג היטב לשני המישורים גם יחד, ובאיזון, רק אז יוכל להגיע להארה ולהגשמה.. אז כל מבקרי המקדשים שבאו לחיפוש רוחני, יצאו משם עם מטען בעל ערך מוסף, בצורת הדרכה גשמית שתקרב אותם אל הנירוואנה.

אבל אין ספק שההסבר הפיקנטי ביותר הוא זה שאומר שהפסלים הללו נועדו כדי לרצות את האל מלא הזעם, אינדרה. האשמאי הזה, בין יתר תפקידיו הוא גם אל הגשם, נהג להתעמר בבני האדם שלא נשאו חן בעיניו על ידי ששילח בהם ברקים ורעמים וגשם עז.
סופת ברקים כמובן היתה יכולה לפגוע במקדשים היפים ולהחריבם.
פטרוני המקום ניצלו את חולשתו הידועה של האל אינדרה, שהיה 'מציצן' כפייתי, וסיפקו לו את הסחורה: פסלים פורנוגרפים לרוב, שיסיחו את דעתו ויגרמו לו שלא לפגוע במקדשים שעיטוריהם מסיבים לו עונג כה רב..

יהא ההסבר אשר יהא, הפסלים מדהימים. לא רק האירוטים - אלא בכלל: פסלי האלים השונים, החיות, הנשים היפות, הצבא, סצינות מחצר המלוכה ומחיי הכפר.
הכל ביחד, פשוט חגיגה לעיניים..
והגודש! מאות פסלים בכל מקדש, אלפים בכל המתחם.
העין לא יכולה להכיל כל כך הרבה אמנות בבת אחת..
וכן, כן, הנה אני כבר מגיעה לתמונות.
פשוט קשה לי להחליט איך לבחור את היפות ביותר מתוך המאות שיעקב צילם כאן.

לחלק מן התמונות יש גם הסברים, מאוצר הפנינים של המדריך המעולה ששכרנו, ראג' שמו. הוא העצים בשבילנו את חוויית הביקור במקדשים, והשאיר אותנו מלאי התפעלות לא רק מן הפסלים, אלא גם מן האינטרפרטציות שנתן להם..

22 המקדשים שנותרו, מפוזרים בכמה מקומות בעיר הזאת, בריכוזים של כמה וכמה בכל מתחם. בחרנו להביא תמונות מקבוצת המקדשים המערביים, שהם המרשימים ביותר.
כך נראה אחד המקדשים מרחוק. שימו לב, בפינה השמאלית התחתונה של המקדש יש איש בחולצה לבנה ואשה בורוד.. זה נותן את קנה המידה של גודל המקדש

in16-2..

והנה מקדש אחר, על יד הקודם:

in16-3

ועוד אחד ככה מרחוק, לפני שאנחנו מתחילים להתקרב אליהם יותר:

in16-4

זהו תקריב של דופן אחד המקדשים, כדי שאפשר יהיה להבין שזו לא סתם דופן משוננת עם שפיצים, אלא פשוט עמוסה פסלים:

in16-5

החיה המשונה בתמונה הבאה היא הסמל של שושלת צ'אנדלה שבתקופתה נבנו המקדשים. יש סיפור אגדה מסובך סביב החיה והאשה שנלחמה בה ויכלה לה, אני לא זוכרת את כל הפרטים. מה שחשוב הוא, שהחיה הדימיונית הזאת היא 'הכלאה' מיוחדת של כמה חיות בבת אחת - סמל לחוזקה ולחוכמתה של הממלכה: ראש של אריה, עיניים של קוף, זנב של פרה, גוף של נמר וכדומה... הטוב שבכל חיה נלקח כמרכיב לסמל המלכותי הזה. אני מביאה אותו הנה כי הוא חוזר על עצמו שוב ושוב בכל המקדשים, ומהווה מוטיב חשוב

in16-6:

רוב הקירות החיצוניים של המקדשים מעוטרים בפסלים כאלה סביב סביב:

in16-7

במפלסים היותר תחתונים, יש עשרות דמויות של אנשים וחיות העסוקים בפעילויות של מלחמה, אנשי צבא, פילים נושאי מטענים של מלחמה ושלום, ועוד ועוד מהוויי הימים ההם:

in16-8

in16-9

התמונה הבאה מראה את המלך, שולח ידיים אל המזכירה הצעירה והחטובה שלו. מימינו הסופרים והכתבנים המתעדים כל דבר, ומשמאלו חבורת היועצים ואנשי החצר.. על 'החוק נגד הטרדה מינית במקומות עבודה' לא שמעו בימים ההם...
אגב, הסימונים המכוערים בגיר לבן הם של הרשות הארכיאולוגית ההודית, שחושבת שאם המקדש יתמוטט - ככה היא תוכל להרכיב את חלקי הפאזל מחדש..

in16-10

ועכשיו, אחרי שכמעט הוצאתי את הנשמה למי שמחכה לראות קצת אקשן - הנה הפיקנטריה בגללה אנשים טסים אלפי קילומטרים עד קג'וראהו...
אני מראש מבקשת סליחה ממי שזה לא לטעמו, זה לא אני - זה הם.... :-)

קודם כל, התחרות לבחירת מיס קג'וראהו. מי המועמדת שלכם?

in16-11in16-12

שימו לב לעבודת האמנות העדינה של הסארי, קפלי הבד, העדיים. אבל יותר מכל - לתנוחות הגמישות, הגוף ממש כאילו בתנועה. ראג', המדריך שלנו אומר, שזו תוצאה של עיסוק ממושך באמנויות טאנטרה שונות, ובהאתא יוגה.. אז יאללה, לרוץ להירשם...
תכף נגיע לתמונות בהן נראה כמה הגמישות הזאת חשובה...
אגב, האנשים הקטנים שעומדים לרגליהן של הבחורות - הן המשרתים. הם תמיד בחצי מהגובה של בני האדם הרגילים..

זה למשל הג'נטלמן שכוחו עומד לו לספק שלוש נשים בבת אחת...

in16-13

וזה מה שקורה כשהוא מתרכז רק באחת ומזניח את השתיים האחרות...

in16-14

יש גם כזה:

in16-15

וגם כזה, של אחד גבר לא אגואיסט, שטורח ומחפש באצבעו את הנקודות הרגישות בגבה של בת זוגו..:

in16-16

ויש עוד ועוד ועוד.... גם סצינות שמשתפות את כל 'פינת החי' בעבודת האמנות הפיסולית הזאת.... אבל אני חושבת שעד כאן זה מספיק כדי לתפוס את הפרינציפ...

שושלת צ'אנדלה החזיקה מעמד 'רק' כחמש מאות שנה. המוגהאלים פלשו הנה וכבשו אותם בסערה, בטח כשהיו עסוקים בדיוק באמצע ההוללות הזאת..
רבים מן הפסלים נותצו. לאחדים נערפו הראשים, ולאחרים כלי הזין השונים..
אבל בגדול, הרוב השתמר ונראה כאילו פוסל רק תמול-שלשום..

כדי לחתום את פרק קג'וראהו, אני רוצה לספר על ביקור שערכנו בכפר הסמוך אלינו פיזית, אך המרוחק מן העולם המודרני מרחק כמה שנות אור:

אולד-קג'וראהו

אחד מן הילדים הנחמדים, שרק רוצים לשפר את האנגלית שלהם, נדבק אלינו כבר מהערב הראשון להגעתנו.
הוא כל כך חמוד, והאנגלית שלו טובה מאד, ומשום מה הוא מצא חן בעינינו. לא סילקנו אותו כמו את כל האחרים, כי היה בו משהו שאין בהם. חינניות, כריזמה, ממזריות..
במשך כמה ימים ניסה למכור לנו כל מיני 'מלכודות תיירים' ואנחנו סירבנו בחיוך..
בסוף הוא שלף את האס:
אתם רוצים ללמוד על שיטת הקאסטות (המעמדות ) בהודו?
אני יכול להסביר לכם, וגם להראות לכם את הכל בכפר שלי..
הפיתוי היה גדול מכדי לעמוד בו.
בלי חנויות, אתה מבטיח?? שאלנו
הוא נאלץ להבטיח..
וככה, באחר צהריים אחד, קבענו שיאסוף אותנו מהמלון ונלך יחד לכפר שלו.

בשעה היעודה הופיע הזאטוט ( בן 11 )כשהוא מלווה בנהג ריקשה שסר למרותו..
הוא כבר הפך ל'מעסיק' של הנהג, וחילק לו הוראות איך לנסוע, איפה לעצור, כמה לחכות וכ"ו..
נסענו נסיעה קצרה לכפר אולד-קג'וראהו, מרחק 5 דקות מן המתחם התיירותי בו אנו לנים.
כבר בדרך התחיל המדריך הצעיר להסביר לנו:
כל ההינדים מתחלקים לארבעה מעמדות. הקאסטה הגבוהה ביותר היא של הברהאמינים, בני המעמד העליון שיכולים גם לעסוק בעבודת קודש דתית. אחריהם באה הקאסטה של הצ'נדריה, בעלי הרכוש והממון, המהראג'ות למינהם.. אחר כך יש את קאסטת הסודרה, מעמד הפועלים - נהגי הריקשות, בעלי החנויות וכ"ו. ובתחתית יש את כת הטמאים, הווסטיה, שיכולים לעסוק רק בעבודות הבזויות ביותר.

באולד קג'וראהו יש 4000 תושבים, אלף תושבים מכל אחת מן הקאסטות.
הכפר מחולק לארבעה רבעים, רובע לכל מעמד.
ארבעה מקדשים, ארבע בארות מים, ארבעה בתי חולים..
הפרדת כוחות..
ניסיתי להבין אם באמת שומרים על הפרדה כזאת, והאם באמת זה לא בא בקהלו של זה..
לא הצלחתי לקבל תשובה חד משמעית. חלק אמרו שכן, שומרים מרחק אלה מאלה, וחלק אמרו שעכשיו בימינו זה בכלל לא חשוב.
הנושא הזה טעון בדיקה..

ככה נראה רחוב בכפר:

in16-17

כל הזאטוטים רצו מיד ונעמדו בפני המצלמה בפוזה לצילום, כשבכלל מה שרצינו לצלם נמצא מאחוריהם... שימו לב למשטח הכניסה לבית, הצבוע בירוק-חום כזה....
מה זה?

in16-18

לא פחות ולא יותר מאשר צואת הפרות הזכורה לנו מפרקים קודמים..
ההודים מאמינים שלדרוך על צואת הפרות זה מביא מזל טוב... אז אם במקרה לא הזדמן להם לדרוך באקראי על איזו ערימה במשך היום, הרי שניתן לתקן את זה מיד בערב, כשמגיעים הביתה... כל הסף מרוח בחרא.. זה מתייבש בחום הלוהט, הם טוענים שזה גם מאבד את הריח בחום הכבד, וככה נפרש לרגלי הנכנס הביתה שטיח של מזל טוב..
בכל הבתים, ללא יוצא מן הכלל, יש משטח צואתי בכניסה.
לא כולם מגדילים עשות כמו בעלי הבית שבתמונה. אלו כנראה זקוקים להמון המון מזל, לכן כנראה השקיעו כל כך..
אחרים מסתפקים רק במריחה קטנה, או ערימה קטנה. ותמיד בכניסה לבית...

בבתים אין מים זורמים בצנרת, ויש לשאוב אותם מן הבאר. כזכור, ארבע בארות בכפר - אחת לכל קאסטה.
ככה נראית אחת הבארות, לא זוכרת של מי בדיוק..

in16-19

הילדים לקחו אותנו לראות גם את הבאר של השכונה הסמוכה, כי בתוכה יש אטרקציה! בבוקר הם ראו שם נחש קוברה ענק בתוך הבאר... ולפעמים יש שם גם דגים שוחים בתוך המים... פני המים מכוסים בקצת אצות, ואני מזדעדעת לעצם המחשבה שמישהו שותה את המים האלה.. אז הם מסבירים לי שמי שלא רוצה לשתות, יש במרכז הכפר באר סגורה, עם משאבה, ובדרך כלל לשתיה לוקחים מים רק ממנה. הבארות הפתוחות זה רק לרחצה...
בי גם המחשבה של 'רק להתרחץ' במים של דגים ונחשים מעוררת חלחלה..

ככה נראה חדר אמבטיה של אחד הבתים בכפר. כשמישהו מתרחץ שם, הוא תולה בד צבעוני כוילון, שלא יראו לו..

in16-20

כאן אנחנו מתארחים בביתו של המדריך הקטן שלנו, IKE שמו. איקה..
הוא הבן היחיד בתמונה. האשה בסארי הכתום היא אמו, והאחרות הן אחיותיו..
זה הקטן גדול יהיה, הוא מה זה ממולח הממזר הזה...

in16-21

בחצר הפנימית של ביתו, ישבנו על דרגש מעץ שהוציאו בשבילנו מאחד החדרים. האמא מיד רצה להכין תה, ואנחנו - אחרי הסיור בבארות הכפר - סרבנו בעדינות בטענה שאנחנו לא מרגישים טוב ויש לנו צרות בבטן... הם לא התעקשו.
איקה רץ להביא לי שתי שקיות עמוסות במכתבים וחבילות שהוא מקבל מ'חברים' שלו, שפגש והכיר במתחם התיירות, בדיוק כמו שהכיר אותנו..
חבילות עם כל מיני צעצועים ומחברות ועטים וכדומה, מאוסטרליה ומקנדה, מלווים במכתבים חמים על כמה הוא נחמד ויעיל ומארח נפלא וכו'..

גם אנחנו לקחנו את כתובתו ונתנו את כתובתינו, והבטחנו לשלוח לו משהו..
היום בבוקר, הלכנו לדואר לשלוח את חבילת כלי המיטה ממשי שקנינו בוראנאסי. מי עומד שם בתור לפנינו, שולח חבילה לקנדה??
ידידנו הצעיר, איקה..
אהה... בכסף שנתתם לי אתמול, הוא אומר, קניתי מתנה לחברה שלי בקנדה. שלחתי לה עט אדום ועט כחול..
כמה תמים. כמה חמוד.
לך תסביר לו שבקנדה לא צריכים עטים מהודו....

אוקיי, אז איך יעקב אומר באשכנזית??
'אוייס קג'וראהו'
נגמר קג'וראהו

מחר בבוקר אנחנו על האוטובוס לאגרה...
להשתמע משם...

לפרק הקודם                     לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת