wellness5

וראנאסי - חלק שני

יום שבת, 28.9.02

כל מי שדיברנו אתו על וראנאסי, אמר שזו עיר שאו מתאהבים בה על המקום ולא רוצים לעזוב אותה, או ששונאים אותה ורק מחכים לברוח ממנה.
אנחנו שייכים לסוג השני.
לא ממש שונאים אותה, כי נו, באמת, מה אכפת לנו, בעוד יום אנחנו לא כאן והיה כלא היה..
חבל לבזבז אנרגיות על שנאה...
אבל אנחנו בהחלט מתעבים כל רגע של שהייה בה.
חוץ אולי משעות החסד הרבות אותן בילינו במלון, שהוא כמו שמורת טבע בתוך הסחי שמסביב..

זה מה שנשקף ממרפסת החדר שלנו:

in15-1

אנחנו לא עושים שימוש רב במרפסת הזו.
תולים קצת כביסה לייבוש, ויעקב יוצא לעשן שם מפעם לפעם.
הסיבה היא - מיליוני הזבובים שעטים עליך ברגע שאתה רק מוציא את האף החוצה. עננים שחורים של זבובים, שלא עוקצים או משהו, אבל מעצבנים ומביאים את החלסטרה.
גם הלחות היא בלתי נסבלת ועושה ממש געגועים לתל אביב של יולי-אוגוסט..
מתחילים להזיע אחרי חצי דקה של שהייה בחוץ, ולא משנה באיזו שעה משעות היום או הליל.
אנחנו מסתגרים בחדר, המוגן למזלנו עם רשתות.
בחדר די נעים. מאוורר התיקרה הגדול מביא משבים קלילים של רוח, והסרטים בערוץ HBO ממש מצויינים.
יש במלון מסעדה טובה, הזוכה לציון מיוחד בלונלי פלאנט.. דגמנו כבר כמעט את כל התפריט שלה, כי האוכל כאן הפך לאחת מצורות הבילוי והעברת הזמן..
קצת קשה לנו עדיין עם האוכל ההודי - הוא לא מי יודע מה ערב לחיכנו והקיבה שלנו לא בדיוק מעכלת אותו.. כל תבשילי העדשים/חומוס למינהם, עושים סמטוחה של גזים ונפיחות בקיבה, בעיקר ליעקב שמשווע לקצת קוטג' 5% ופתית.. אם יתנו לו ליד זה גם עגבניה חתוכה לפרוסות עם קצת מלח מלמעלה, הוא יהיה מוכן לשלם בשביל זה גם 1000 רופי... אני קצת יותר נועזת ומסתכנת מפעם לפעם במיני משחות סמיכות ועצמים לא מזוהים בתוכן, אבל לא משנה כמה אני מתחננת שזה לא יהיה חריף, תמיד יורדות לי דמעות עם האוכל ההודי..
הצ'פאטי הוא עדיין הפייבוריט שלנו, אבל למדנו להכיר גם כמה מיני בצקים אחרים: פראנתה (מין צפ'אטי מטוגן וממולא באמצע ), נאן מרוח בחמאה נוזלית, פאפאד שזה מין בצק קריספי עם תבלינים, שממש מתפצפץ בפה.. אבל הכי אנחנו אוהבים טוסט עם גבינה צהובה, ובקרוב נצטרך בטח לבדוק כולסטרול בעקבות נהרות הגבינה המותכת הזורמת לנו בעורקים...
האוכל יקר כאן נורא, כיאה וכיאות למסעדת יוקרתית, ומחירי הבירה שלהם למשל יקרים יותר מאשר בארץ.. (הבקבוק יותר גדול..)

לפעמים אנחנו יושבים לאכול בסוכה המוצלת שהמסעדה פתחה על המדשאה, ומתחרים עם הסנאים הקטנים המתרוצצים בה, מי מפחיד את מי יותר.. הם דווקא מאד אמיצים, הסנאים האלה. מתרוצצים חופשי על השולחנות ודוחפים את האף למיכלי הסוכר או הקטשופ..
לך אחר כך תמתיק את התה שלך בסוכר הזה...

ההודים מאד טולרנטיים בקשר לבעלי חיים, ללא יוצא מן הכלל, בגלל האמונה הדתית שלהם.
הם לא נוקטים שום פעולה כנגד שום בעל חיים, ובכלל זה גם זבובים, יתושים, דבורים, ציפורים, נמלים... אם ירססו כאן איזה זבוב, זה הרי יכול להיות סבא שלהם או דוד שלהם, על פי מסורת גלגול הנשמות.. וכך אתה מוצא אתה עצמך חולק את מזונך עם כל הטבע החי ורוחש מסביבך..
עם הזבובים הייתי יכולה עוד להסתדר איכשהו, אם הם היו מבטיחים לי שלא התבוססו לפני דקותיים בתוך הררי הצואה שברחוב..
אגב, סיפרתי באחד הפרקים הקודמים על 'עוגות החרא' שהם מכינים ומייבשים בשמש.
אז הנה, סוף סוף יש לנו גם תמונה של זה, וסליחה אם אני מגעילה כאן מישהו...:

in15-2

אני מורחת זמן, הא??
מברברת על כל נושא אפשרי, רק לא לגעת בוראנאסי עצמה?
מודה באשמה.
פשוט קשה לי הסיפור הזה.
וקשה לי העיר הזאת.

מצד אחד, זו אחת הערים הקדושות ביותר להינדים, אם לא הקדושה ביותר. אני לא מבינה את הדת הזאת, וזוקפת גבה לנוכח כמה מהמוזרויות שלה, אבל בכל זאת - זו דת של בערך מיליארד מאמינים, וצריך לכבד את זה. אני לא יכולה להעליב אותם ואת עירם הקדושה.

מצד שני, אין דרך אחרת לתאר את העיר הזאת, מלבד השימוש בכל מילות גועל הנפש המצויות במילון.

עיר של למעלה משני מיליון תושבי קבע,
עיר הקולטת מאות אלפי צליינים עולי רגל,
עיר המשמשת 'בית אחרון' לרבבות קשישים וקשישות הבאים למות כאן, כדי שאפרם יפוזר על הגאנגס הקדוש.
כל ההמונים האלה צריכים מגורים, אוכל, ומקום לעשות בו את צרכיהם - ואין כאן מספיק מאף אחד משלושת הדברים האלה.

אז אנשים גרים ברחובות, על שפת הנהר, ברציפי תחנת הרכבת, בסככות מאולתרות לצידי הכבישים, או בסימטאות העיר העתיקה בצפיפות של עשרה אנשים למ"ר, בכוכים טחובים ואפלים שלא מתאימים אפילו למגורי חיות.
כדי לאכול, רבים מהם פושטים יד לנדבות, בשביל צ'פאטי או שניים ביום, ורבים הופכים 'לציידי הזדמנויות' האורבים לטרף התיירים המגיעים לעיר.
אלפי אלפים מבני העיר הזאת עוסקים בתיווך, תמורת רופי או שניים.
לכל ריקשה יש חמישה 'סוכנים',
לכל מלון יש עשרות 'אנשי מכירות',
לכל סירה יש מאות ספסרים,
ולכל חנות משי יש מיליוני מתווכים שתפקידם למשוך את האנשים מן הרחוב אל תוך החנות.
התחרות קשה, ומלחמת הקיום הנוראית מאלצת אותם להפוך לעלוקות המוצצות את דם התייר מרגע שכף רגלו דורכת בעיר, ועד שהוא עוזב. וכל השיטות כשרות, התרגילים והתיחמונים והטריקים והעבודה בעיניים והרמאויות הקטנות - הכל הולך. העיקר שיצא להם מזה איזה רופי..

נגיד שעם כל זה אפשר להשלים איכשהו - אלה החיים שלהם, מכורח או מבחירה, ומי אנחנו שנשפוט אותם לכאן או לכאן.
אבל את הטינופת והסירחון וההזנחה קשה מאד לקבל.
הכבישים שעליהם נעים עשרות אלפי כלי רכב ביום, בצפיפות מחרידה ובאגזוזים מעשנים, שבורים לחלוטין. המהמורות בכביש עמוקות, והנסיעה בלתי אפשרית. אם אתה לא שובר את עמוד השדרה שלך מהחבטה, אתה בטח מפצלח את הראש שלך שנתקע במסגרת המתכת של הריקשה. הפרות, בכמויות שלא ראינו כדוגמתם עד כה, משוטטות ורובצות בכל מקום, והכל מתיישר על פיהן, כולל התנועה בכביש. כמויות הצואה שלהן, וענני הזבובים מעליהן, מוציאות את החשק לחיות..
צידי הדרכים הן משתנות ציבוריות ומחראות לבני אדם, ואנשים עושים זאת במרכז העיר ולעיני כל, בלי שום עכבות. עומד בן אדם חצי מטר ממני, שולף את הצ'ופצ'יק ומשתין על הקיר. וזה רק אחד מן העצלנים או המפונקים, כי רבים אחרים מתנהגים ביתר דיסקרטיות: הם לפחות טורחים לכרוע במין כריעת ברך כזו מול הקיר, ורק אז בצינעה עושים את מעשיהם.
הריח הוא אותו ריח, לא משנה באיזו פוזיציה הביאו אותו לעולם..

הנה מראה אופייני של אחד מרחובות העיר.
לאן שתפנה את ראשך - הכל נראה אותו הדבר, בדיוק כך, בכל שעה שהיא של היום או הלילה:

in15-3

וכאן, כולם תופסים מרחק של כבוד מן הפרות וזזים הצידה...

in15-4

גולת הכותרת של העיר הזאת הוא כמובן הנהר, הגאנגס הקדוש.
ההינדים מאמינים כי בכוחו לטהר אותם מחטאים שהם עושים במהלך חייהם, והם באים הנה כדי לשפר את ה'קארמה' שלהם.
אלו הם עולי הרגל הבאים הנה לזמן קצר, וחוזרים לבתיהם.
אבל יש להינדים עוד אמונה חזקה אחת, והיא - שאם אתה מת כאן בוראנאסי, וגופתך נשרפת על גדות הנהר והאפר מפוזר במימיו, אתה משתחרר מהמעגל של גילגול הנשמות. לא תצטרך עוד להיוולד מחדש כלטאה או חזיר, גמרת את הגילגול והגעת אל מנוחתך ונחלתך..
מסיבה זו נוהרים הנה מאות אלפי בני אדם, כדי לסיים את חייהם כאן ולזכות בשחרור מעול הגילגול. כמה זקנים וחולים יש פה!! כולם מצטופפים סמוך לנהר, ויושבים ומחכים לרגע המיוחל שיגיע. המראה מעורר חלחלה. ביקרנו במין 'מעון' ציבורי כזה, וראינו נשים זקנות וכחושות שהמוות ניבט להן מהעיניים, אבל משום מה הוא מבושש להגיע ומאריך את סבלן.

ציפינו, שמקום שנחשב בעיני ההינדים לקדוש כל כך, יהיה שמור, נקי, קצת מטופח או לפחות מטופל...
רבאק, קצת יראת כבוד לדת שלכם!!
מה שמצאנו בכל מקום לאורך הנהר, זה סחי וזוהמה, טינופת וסירחון, הזנחה ועליבות.
שום השראה, שום קסם, שום כלום.

בגאט המרכזית, דאסאסומד גאט, ערב רב של אנשים מצטופפים על המדרגות הרחבות היורדות אל הנהר. רוב המדרגות שבורות ועקומות, וערמות זבל מפארות אותן. מעט אנשים יורדים לטבול בגאנגס בשעה זו, רוב המאמינים עושים זאת בבוקר, בפוג'ה של הזריחה.
כעת אנשים משחרים לפתחם של הברהאמינים, היושבים על סוכות קש קצת מוגבהות. כל אחד מחכה לתורו, מנדב את תרומתו ומקבל מהברהאמין ברכה וחוט אדום לקשירה על היד.
ממש כמו אצל ה'צדיקים' שלנו, מסתבר שאנחנו לא המצאנו את הפטנט.
על סככות אחרות יושבים כל מיני מסג'יסטים, שמוכנים לתת לך מסג' גב, מסג' ראש, מסג' כתפיים וכ"ו - לעיני כל - תמורת 10 רופי..

ככה נראית הגאט הראשית, DASSASWAMEDH GATH:

in15-5

וככה נראים המוני המאמינים הצובאים על סוכות הברהאמינים:

in15-6

לקחנו 'מדריך' מקומי - אחד מהטרדנים שנדבק ולא עזב עד ששכרנו את שירותיו, כדי שיוביל אותנו בנבכי הסימטאות של העיר העתיקה, ויעזור לנו לצלוח את הדרך מגאט אחת אל השניה. בעקרון, רוב הגאטות נראות אותו הדבר, והן מתחרות אחת בשניה רק במצב הלכלוך וההזנחה שלהן. עשינו את הדרך ממש מזועזעים ומתים כבר לכסות את כל השטח, כדי שנוכל לסמן V שהיינו ולעוף משם.
האמת שבצילומים ובסרטים זה נראה הרבה יותר יפה, אקזוטי, מלא מיסתורין ונופך מיוחד....
במציאות זה פשוט סתם.

ההתרחשות האמיתית מתקיימת במרחק כחצי ק"מ מן הגאט המרכזית, במקום בו שורפים את הגופות - מאניקארניקה גאט.
לא הצלחתי עדיין לגבש לי דעה בעניין הזה של שריפת הגופות, אני עדיין די תחת הרושם המזעזע שהמראה השאיר בי, וצריכה להתעשת.

פיזית, נפשית ומנטלית, זה פשוט הרס אותי.
רציונלית - אני צריכה עוד לחשוב על זה. יתכן שיש בזה משהו שאני מסוגלת להבין ולכבד.

עד שהדברים יסתדרו לי בראש - אני פשוט אביא הנה תיאור של מה שראו עינינו והריחו נחירינו:

כשמתקרבים לגאט, מתחילים לראות ערימות ענקיות של עצים. אלו הם עצי השריפה.
כל עץ נשקל על משקל ענק בטרם הוא נמכר למשפחת הנשרף. ככל שידך משגת לקנות יותר עצים, ככה הבעירה יותר מהירה ויסודית.

זו התמונה היחידה שיש לנו מן האתר הזה:

in15-7

מעבר לנקודה זאת, הוזהרנו חזור והזהר, אסור לצלם.
קצת אחר כך, פתאום, נהיה מותר לצלם, תמורת 1000 רופי.
בהמשך ירד המחיר ל - 500 רופי, ואחר כך גם ל - 200.
אבל אנחנו לא רצינו לצלם.
כבוד האדם....
כל תמונה שיעקב מצלם והיא לא סתם נוף או ערב רב של אנשים, הוא קודם מבקש רשות מהאובייקט..
וכאן ממי נקבל רשות, מן המתים??

עלינו למין מגדל עם מרפסת, מעל לגאט של השריפה. משם ניתן היה לצפות על כל התהליך. כמובן שמיד נדבק אלינו 'מדריך' נוסף, מומחה להליכי השריפה, שבאמת היה מלא ידע והאיר את עינינו הצרובות מן העשן. לפני שנפרדנו ממנו השארנו לו תרומה צנועה של כמה עשרות רופי, ( אוי ואבוי היה לנו אם לא... ) והוא הביע את מחאתו הנמרצת ואמר שיש אנשים שמשאירים תרומה של 500$ ושבבקשה נשתדל להגדיל את התרומה.
חמודי, עניי עירך קודמים. כשנחזור הביתה ניתן אולי איזו תרומה לחברה קדישא.

זה התהליך המתרחש שם, במאניקרניקה גאט:
בן אדם מת, משפחתו עוטפת אותו ביריעות בד. בד לבן לגבר, בד צבעוני לאשה.
הגופה מונחת על אלונקה מקני במבוק, ונישאת על ידי קרובי המשפחה אל הנהר. טובלים את הגופה מספר פעמים במי הנהר (המזוהמים בצורה מחרידה) ואחר כך מניחים את הגופה עם האלונקה בשיפוע על המדרגות כדי שכל המים ינזלו והיא תתייבש בשמש.
בינתיים עושים את כל הסידורים:
הבן הבכור הולך לגלח את ראשו כליל. אחר כך הוא נושא ונותן עם מוכרי העצים על הכמות שלדעתם צריך כדי להבעיר את הגופה. זה תלוי בגודלה, משקלה, בתנאי מזג האויר.
הוא קונה, מלבד העצים, גם חומרי בעירה אחרים שתכף אגיע אליהם.
לדברי המדריך הידען שלנו - למעלה ממאתיים גופות נשרפות מדי יום בגאט הזאת ובעוד שתיים-שלשו גאטות משניות בסביבה.

אחרי שהגופה התייבשה בשמש, מכינים את המדורה מהעצים שהבן קנה.
עליהם מניחים את הגופה, ומכסים בעצים נוספים.
אז שופך הבן על כל ערימת העצים חמאה מתוך שקית ניילון גדולה, משהו כמו קילו או שניים של חמאה שמנונית. זה כדי לעשות 'גריז' לעצים ולגרום שיבערו טוב יותר.
מעל כל זה מפזרים אבקות שונות, עבור ריח טוב. מקובל למשל לפזר אבקה של SANDALWOOD, שזה עץ ריחני.
קילו אבקה כזאת עולה 1200 רופי, וכל אחד מפזר כמות לפי מצבו הכספי.
בשלב זה הגופה מוכנה לבעירה, והבן לוקח ערימת זרדים ארוכה - כמו זרדים של מטאטא, ונכנס אתה למקדש הצמוד לגאט. שם בוערת אש תמיד, ממקור קדוש כל שהוא, וכל גופה צריכה להיות מבוערת אך ורק מהאש הזאת. הבן יוצא החוצה עם ערימת הזרדים הבוערים ומבעיר אתה את המדורה עליה נמצאת הגופה. עשן סמיך וריחני מיתמר לשמיים כשהאש פוגשת בחמאה השמנונית ובאבקה הריחנית. האויר כולו מלא עשן וערפיח, והעיניים שורפות.
הריח באויר כבד ומתקתק. האבקות הריחניות מטשטשות את ריח הברבקיו של הבשר הניצלה, ומזל שכך...
חלקיקי פיח עפים באויר, והמקום כולו מלא באנרגיות שליליות כאלו שאני לא יודעת להסביר. אתה רק רוצה לברוח משם!!

לוקח בממוצע שלוש שעות לגופה להישרף היטב ולהפוך לאפר, אלא אם כן ידך לא היתה משגת לקנות מספיק עצים ואז התהליך ארוך יותר כי צריך כל הזמן לערבב ולחפור בתוך הערימה, ולהעביר עצים ואודים ממקום למקום.
בזמן שבו צפינו במחזה, היו בערך כעשר גופות מטופלות בו זמנית לאורך מדרגות הגאט, כל אחת בשלב שונה של התהליך.. ראינו אותו מהשלב הראשוני של טבילת הגופה במי הנהר והוצאתה לייבוש, ועד לשלב הסופי בו אוספים את כל האפר לתוך כד חרס קטן.
הבן גלוח הראש צריך להחזיק את הכד בידיו, להפנות גבו אל הגאנגס, ולזרוק את הכד אל מעבר לראשו ולא להסתכל אחורה!
בזאת תם ונשלם הקשר עם המת.
נשבר החוט המקשר ביניהם. הוא חופשי לדרכו, ובני המשפחה חופשיים ללכת לדרכם.
לא חושבים עליו יותר, ולא מדברים עליו, לפחות לא בזמן הקרוב.
היה ונגמר!
כל המשפחה האבלה הולכת משם, בלי להסתכל בכלל על כד האפר המונח מנופץ על מדרגות הגאט, והם שמים פניהם לגאט אחרת בה הם טובלים בנהר להיטהרות, מחליפים בגדים, וחוזרים לשיגרת יומם. ביזנס אז יוז'ואל...
אנשי הצוות של הגאט מרימים את הכד ודואגים לפזר את האפר במי הגאנגס, בפנים, בעומק, מתוך סירה.

יש חמישה סוגי בני אדם שלא צריך לשרוף את גופתם, והם נזרקים לתוך הנהר סתם כך עטופים בבד: משום מה אני מצליחה להיזכר רק בארבעה, והחמישי ברח לי למרות שכבר יומיים אני שוברת את הראש להיזכר:
1 - סאהדו - איש קדוש. הוא כבר זכה להארה, ברהאמה נמצא בתוכו, לא זקוק לשריפה והיטהרות וממילא הוא כבר השתחרר מהמעגל של הגילגול. אז אותו מטילים הישר לאמצע הנהר, מאכל לדגים..

2 - אשה בהריון, כי היא טהורה

3 - תינוקות וילדים קטנים - הם עדיין לא הספיקו לחטוא

4 - מי שנחש קוברה הכיש אותו. הקוברה הוא הסמל של ברהאמה, ואם האדם מת כשהארס בתוכו - סימן שהוא מכיל את ברהאמה בתוכו והוא טהור. גם הוא נזרק ישר למים.

גם בעלי חיים לא נשרפים. פרות מתות, כלבים מתים, ובכלל כל חיה שמתה, מובלת על גבי סירות לאמצע הנהר ומושלכת שם למים.
יש פלא שהמים כל כך עכורים?
מחקרים ומדידות שנעשו על המים האלו, הראו שיש בהם למעלה מ-1.5 מיליון קוליפורמים ב-100 מ"ג מים. כדי לסבר את האוזן, במים שראויים לרחצת אדם, הרמה המותרת של קוליפורמים היא 500 ל-100 מ"ג..

יעקב ואני זהירים, או פחדנים, תקראו לזה איך שאתם רוצים: עשינו את כל הדרך הנוראה לוראנאסי, ולא עלינו על סירה כדי לראות את הגאטות מאמצע הנהר...
( יחזירו אותנו לכאן בגילגול הבא כדי שנעשה זאת?? הנה נושא לחלום בלהות...)
פשוט לא יכולנו לשאת את המחשבה שטיפת מים כזאת תותז עלינו...

אבל עשינו את כל שאר הדברים שיש לעשות כאן. ודווקא תפסנו כמה תמונות יפות של הגאנגס - כאלה שרואים בהם רק את היופי, ולא את הסחי והזוהמה. הנה למשל:

in15-8

ואיך אפשר בלי לקנות משי בוראנאסי...

העיר מפורסמת בזכות תעשיית המשי שלה - לא בטוח שכל מה שמתקרא משי הוא אכן משי - אבל זה ממש פשע לעזוב את העיר מבלי להצטייד בקצת מן המוצרים המפורסמים שלה. שלפחות תהיה קצת נחת... במיוחד פופולרים כלי המיטה, המצעים. מסאטן, מחצי משי חצי סאטן, מחצי משי חצי כותנה, או רק משי נקי....
כל העיר מלאה שלטי פרסום לחנויות ולבתי מלאכה אלה או אחרים, וגם חלקם של השלטים בעברית לא נגרע. הם מרובים!!
הנה למשל אחד שהמציא איזה קופירייטר בפוטנציה:

in15-9

את כל ההצעות שהופנו אלינו ברחוב, דחינו על הסף. לך תדע כמה ידיים צריכות להתחלק בשלל ואיך זה ישפיע על המחירים..
אבל במלון שלנו יש בחור, שלא ממש ברור מה תפקידו אבל הוא מסתובב כאן כל הזמן. הוא סיפר שיש לו חנות משי גדולה וסחורה נהדרת ומחירים מצויינים ו... ו... ו....
המכונית שלנו תיקח אתכם ותחזיר אתכם למלון, שעה אחת ויש לכם את המשי הכי טוב בעיר... נו, איך אפשר לעמוד בפני זה..
בסדר, יאללה, שיקח אותנו. אנחנו אומרים לו שאנחנו עולים לכמה דקות לחדר להתארגן, ומיד נרד. ירדנו כעבור 10 דקות, מוכנים ומזומנים ללכת לקנות משי.
פתאום, המכונית שלו איננה. אם לא אכפת לכם, צריך ללכת רק איזה 200 מ', עד תחנת הדלק. הנהג הלך למלא דלק..
טוב, אנחנו לא עצלנים. נצעד קצת.
יוצאים לדרך והולכים והולכים והולכים... איזה 200 מ' - חצי קילומטר לפחות!!
באמת מגיעים לתחנת דלק.
איפה המכונית? איפה הנהג?
לא היו ולא נבראו.
הבחור תר בעיניו אחרי מישהו שיכול לתת לו טרמפ..
אנחנו עומדים נבוכים, אבל עדיין סבלניים..
אחרי כמה דקות אנחנו רואים אותו מתדיין עם נהג ריקשה..
בואו, ניסע בריקשה, הוא אומר
ואנחנו, לא שאיכפת לנו לנסוע בריקשה, אבל מה קרה למכונית שלו?
אה, הבחור היה צריך לנסוע לבקר מישהו בבית חולים, זו התשובה שלו.
תיחמון הודי טיפוסי.
אבל עלינו לא עובדים כך. אנחנו שונאים שעובדים עלינו בעיניים, ואם ככה הוא מתחיל בנושא ההסעה, מי יודע איך זה ייגמר בעניין המכירה. אנחנו מודים לו, אומרים שלא רוצים לקנות, ושאנחנו חוזרים למלון. הוא קצת עושה אה..בה..מה... אבל מבין שיש לנו 'קייס' ומוותר.
אנחנו צועדים את כל הדרך בחזרה למלון, בשמש הקופחת, ומגיעים לחדר רטובים כמו חתולים שמשו אותם מגיגית מלאה מים.
מתקלחים, והולכים לנוח את מנוחת הצהריים שלנו.
באמצע השינה הכי נעימה, הטלפון מצלצל
אדוני, המכונית שלך כאן.
המכונית? שלנו? מתוך שינה, אנחנו בקושי מבינים מה רוצים מאתנו.
מסתבר שהוא הצליח לארגן רכב...
אבל אנחנו עכשיו ישנים, לא מעוניינים. תודה.

הבחור לא מרפה.. למה שהוא יוותר.
הוא ארב לנו בכל פינה במלון. היום בבוקר, איך שראה אותנו, הושיט לי דף נייר ואמר:
זה מכתב בשבילך..
מעניין מי כבר כתב לי מכתב...
אני קוראת בעברית מכתב מאיזה זוג ישראלים שמהללים ומשבחים את החנות שלו ואת המחירים ואת המבחר ואת היחס ומה לא..
בסדר, מחליטים לנסוע.
מצטרף אלינו זוג איטלקים השוהים גם הם במלון, ושגם הם 'נפלו ברשתו'.
הבחור מביא איזו פיאט 127 קטנה וישנה, והנהג והוא ואנחנו והאיטלקים - סה"כ 6 אנשים - נדחקים לתוכה, אל תשאלו אותי איך..
המכונית נוסעת ונוסעת ונוסעת, ומורידה אותנו באיזו שכונה שנקראת 'הרובע המוסלמי'. 10,000 משפחות מוסלמיות חיות שם, ועוסקות רובן ככולן בתעשיית המשי. כל כוך אפל, בכל סימטה צרה, הוא בית מלאכה. עושים לנו סיור מקיף - כאן מפיקים את חוטי המשי, כאן צובעים אותם בדוודי ענק, כאן טווים אותם על נול, כאן רוקמים את רקמות הסארי המרהיבות..
בסוף אנחנו מגיעים לחנות עצמה, חנות קטנה עמוסה בבדים, שכל קשר בינה לבין הבחור מהמלון הוא קשר עסקי של תיווך בלבד. אנחנו כבר מבינים שזה יעלה לנו... אבל ממש אוהבים את המבחר ומתחילים להשתולל... קונים כמה סטים של מצעי משי למיטה, וכיסויי ברוקד לכריות.. אנחנו משאירים שם בוחטה של כסף, ויוצאים עם חבילה כבדה - ישר לבית הדואר הסמוך כדי לשלוח ארצה.
כשנחזור הביתה, איזה כיף יהיה לישון על הסדינים האלה!
לרוע מזלנו, היום שבת והדואר כבר נסגר...
אנחנו תקועים עם החבילה עד היעד הבא שלנו!!!
והיעד הבא שלנו הוא קג'וראהו.

היום בלילה, קצת לפני חצות, שוב רכבת לילה, ואחרי 7 שעות, ואחריהן החלפה לאוטובוס שייסע עוד 4 שעות, סוף סוף נגיע לאתר של המקדשים האירוטים המפורסמים באמצע השומדבר...
להשתמע משם... אם יש שם אינטרנט בכלל...

לפרק הקודם                     לפרק הבא