wellness5

וראנאסי - חלק ראשון

יום חמישי, 26.9.02

אז 'הלם ואראנסי' פגע גם בנו....

הגענו הנה לפני כשלושים שעות, ומאז לא שירבבנו את חוטמנו אל מחוץ לחדר המלון....
אנחנו מתאוששים מחווית ההגעה הנה ומהמפגש הראשוני עם הביצה הדביקה הזאת..

האמת היא שיש גם סיבה נוספת - יעקב חולה מאד, תפס הצטננות קשה עם חום ונזלת ושיעולים והרגשה סמרטוטית, אז בין היתר המנוחה הזאת נועדה לעזור לדקסמולים והסטרפסילים להבריא אותו.
אבל נראה לי כי גם ללא המחלה, היינו זקוקים לאיזו תקופת המתנה לפני שנעז לצאת לרחובות של העיר הזאת, שלא סתם אומרים עליה שהיא העיר הקשה ביותר לעיכול בכל הודו..

אבל אי אפשר להתחיל לספר על וראנאסי, מבלי לתאר את דרך הייסורים שהביאה אותנו אליה...

רכבת Poorva Express מדלהי לוראנאסי

עוד כשהיינו ברישיקש, הלכנו לתחנת הרכבת שם כדי להזמין כרטיסים לרכבת הזאת. זכרנו את החוויה הקודמת של הזמנת הכרטיסים בדלהי, ולא רצינו לחזור עליה. עדיף להצטייד בכרטיסים לפני ההגעה לדלהי.
אז קנינו את מדריך הרכבות העדכני והמפורט וחרשנו אותו טוב טוב עד שמצאנו את מה שמתאים לנו: רכבת שתצא מדלהי בשעות אחה"צ - נותן לנו עוד קצת זמן לסידורים אחרונים - ותגיע לוראנאסי בשעת בוקר מוקדמת, באור יום, כשכל הבוקר לפנינו לחפש מלון מתאים.

13 שעות נוסעת הרכבת הזאת, וקצת התלבטנו לגבי סוג הכרטיס שנקנה - איזו מחלקה וכו'. הפקיד בתחנת הרכבת לא היה מי יודע מה משתף פעולה, והאנגלית שלו היתה מאד לא ברורה. ניסינו להוציא ממנו מחירים לגבי המחלקות השונות כדי שנוכל לקבל החלטה, והוא היה מאד קצר רוח וכל הזמן הצביע על התור מאחורינו, כאילו אנחנו מעכבים את חצי הודו שרוצה לקנות כרטיסים אצלו. סה"כ היה בתור מאחורינו איש אחד.
זזנו הצידה כדי לערוך התייעצות.
הרכבת די חדישה ומהירה, הוא אמר לנו. מושב נוטה לאחור בקרון ממוזג יעלה לנו 552 רופי לאדם, ואילו תא שינה פרטי, עם שני דרגשי שינה עליון ותחתון, כמו שכבר נסענו בו פעם, יעלה לנו כ-1300 רופי לבן אדם. זכרתי את הקלסטרופוביה של התא המטונף שבילינו בו 12 שעות בנסיעה מאמריצאר להארידוואר, וגם בגלל פער המחירים העצום - משכתי לכיוון קרון המושב ולא קרון השינה. יעקב היה בדעה שמגיעה לנו פרטיות בתא נפרד, ושאת הלילה צריך לבלות במצב מאוזן ולא בישיבה. אז מאחר והתקשינו להחליט, סוכם שלא נזמין באותו מעמד, אלא נקנה את הכרטיסים בתחנת הרכבת הבאה אליה נגיע בעוד יום-יומיים.

הלכנו הביתה, עשינו חושבים, קראנו עוד קצת בספר, ולמדנו שהרכבת הזאת לוראנאסי, במיוחד הספציפית הזאת, מועדת לפורענות של גניבות מטען. קראנו שלא עובר יום אחד בלי שידווח על תיק שנעלם. הגנבים ממש מקצוענים, מתחזים לעובדי הרכבת, ופועלים במומחיות כשהאנשים ישנים את שנת הלילה הטרופה שלהם.
אוקיי, מחליטים לקחת קרון שינה פרטי הנסגר עם דלת, ולעזאזל הכסף והקלסטרופוביה.

כעבור יום-יומיים, בתחנת הרכבת בהארידוואר, הפקיד ששומע את בקשתנו נוקב במחיר הלא ייאמן של 2750 רופי לאדם! למעלה מכפול מהמחיר שקיבלנו ברישיקש. אנחנו מתחילים להתדיין, בודקים מחלקות אחרות ורכבות אחרות - הכל תחת לחץ וחוסר סבלנות של הפקיד שלא מבין מה הבעיה שלנו לשלם משהו כמו המשכורת החודשית שלו עבור נסיעת לילה אחת.. הוא מצליח לבלבל אותנו לגמרי, ובסוף מוכר לנו כרטיס ב-850 רופי לאדם, קרון שינה לשלושה. יהיה אתכם עוד מישהו בתא, הוא אומר.
נו, מילא. שיהיה. מי שנוסע לבד בקרון שינה ויש לו כסף לשלם את זה, הוא בטח איזה איש עסקים מכובד, או אשה בת המעמד הגבוה שנוסעת לבד.. נסתחבק אתם ויהיה אפילו נחמד..

הגענו לרכבת בקושי רב. כל הריקשות במיין בזאר, שכל הזמן התנפלו עלינו בהצעות לנסיעה, פתאום או נעלמו, או היו לא פנויים, או פשוט לא רצו לנסוע לתחנת הרכבת עם המזוודות. כאילו 'הענישו' אותנו - נראה אתכם עכשיו גיבורים גדולים איך אתם מסתדרים בלי נהגי הריקשה שכל הימים האחרונים דחיתם והתווכחתם אתם...
המתנו בערך חצי שעה. יעקב אפילו הלך ברגל לקצה הרחוב, מקום שחונות בו ריקשות לרוב, ובא עם ריקשה אחת לאסוף אותי ואת המזוודות. כשהנהג ראה את המטען, שלף פתאום את הטיעון המופרך ש'אין לו רשיון להכנס לתחנת הרכבת כי אין לו מדים'... הוא הוריד את יעקב לידי וחזר לתחנה שלו. לא יודעת מה ההסבר לזה, אבל נהגי הריקשות של המיין בזאר לא אוהבים לנסוע לתחנת הרכבת.

בלית ברירה, וכדי לא להתחיל לסחוב בעצמנו את התיקים על הגב בחום הלוהט, לקחנו ריקשת-אופניים. העמסנו עליה רק את המטען, ואנחנו הלכנו לצידה. כמה שנהג הריקשה הציע שלפחות אחד מאתנו יעלה עליה, לא הסכמנו.
בפתח התחנה לקחנו סבל שהוביל אותנו במומחיות ישר לקרון שלנו ברכבת שכבר המתינה בתחנה.

שלושה אנשים בתא אמרנו??
כן,
שלושה לרוחב התא,
שלושה בצד שממול,
ועוד שניים לאורך.
סה"כ 8 אנשים שצריכים לישון יחד, בקיטון קטנצ'יק של 2 על 3 מ' ..
פישפשנו שוב ושוב בכרטיסים כדי לוודא שאלה באמת המקומות שלנו. מה לעשות, עם המספרים אי אפשר להתווכח..
הסבל תוקע את התיקים שלנו מתחת למושב התחתון, מקבל את כספו ומסתלק. אבל איפה המקומות שלנו? הכל תפוס!
בחור צעיר מיושבי התא, מציע לנו עיסקת חליפין. ההורים שלו הם שכנינו לתא, אבל לו ולאשתו יש כרטיסים לקרון אחר. בדיוק אותם מקומות שלנו, אבל במרחק שני קרונות משם. האם אנחנו מוכנים להתחלף אתו??

אנחנו המומים מהסיטואציה כולה, ועדיין לא מעכלים איך ואיפה בדיוק אנחנו הולכים לבלות את 13 השעות הקרובות. אנחנו מסכימים להתחלף אתו, בתנאי שהקרון האחר דומה, ( או אולי יותר טוב..? ) לקרון שלנו, ואחרי בדיקה מסתבר שהקרונות זהים. אנחנו סוחבים את התיקים כל הדרך במסדרונות הצרים לקרון האחר, ומנסים להתמקם שם.

התא מלא. על המושב התחתון יושבות 4 נערות, סטודנטיות.
מעל ראשן תלוי דרגש שינה על שרשראות פלדה.
לקראת שעת השינה, פותחים באמצע, בין המושב התחתון לדרגש העליון, דרגש אמצעי נוסף, תלוי גם הוא על שרשראות.
הדרגשים שלי ושל יעקב הם האמצעי והעליון... הנה, רואים אותם בתמונה. אני מכורבלת בתוך הצעיפים של חליפת הפאנג'בי החדשה שתפרו לי, כי מיזוג האויר פשוט מקפיא והשיניים נוקשות מקור. על מה בדיוק אני מחייכת לא ממש ברור לי:

in14-1

ממול, במרחק של כ-60 ס"מ, חוזרת התמונה על עצמה, שוב מושב תחתון ושני דרגשים תלויים מעליו.
כל עוד לא הולכים לישון, כל השלישיה יושבת על המושב התחתון, ורק אחר כך שניים מהם מטפסים לדרגשיהם.
ארבעת הסטודנטיות יושבות על המושבים שלנו, וכשאנחנו מבררים בעדינות מה הולך פה, אחת מהן אומרת לנו: אנחנו רק מלוות את החברה שלנו שנוסעת. כשהרכבת תתחיל לנסוע, נקום וניתן לכם את המקומות שלכם..
בינתיים אנחנו מסתובבים במעברים ומצקצקים בלשון, איך איך איך נפלנו ככה.

האמת שהקרון חדיש ונראה נקי ומסודר. יש עליו שלט קטן שאומר שהוא נבנה ביולי 2002, כלומר כולו בן חודשיים. אין פלא שהוא נקי.
כשהרכבת משמיעה צפירה לתזוזה, מסתלקות שלוש מהנערות, ואנו מתיישבים ליד הנערה שנותרה. המושבים מאד מרווחים, ואנחנו מתחילים להרגיש קצת טוב יותר. ממול יושבת בחורה נוספת, קצת יותר מבוגרת, ומשחקת עם פלאפון נוקיה קטן. ממש כמו שלי. היא לומדת את כל הפונקציות שלו, מנסה את כל סוגי הצילצולים. הנערה ממול קושרת אתה שיחה, ומרגע זה והלאה הן לא סותמות את הפה שעות ארוכות, עד שהשינה נופלת עליהן. בין דיבור לדיבור, הן אוכלות ושותות ללא הפסקה. ברכבת מתרוצצים עשרות רוכלים המציעים מכל טוב. צ'אי בתרמוסים כאלה קטנים, סמוסות, ביסקוויטים, מים, ארוחות לא מזוהות במגשיות אלומיניום. הבנות מפטפטות חצי בהודית וחצי באנגלית כיאה וכיאות לבנות המעמד הגבוה, ואני מצליחה לקלוט שהצעירה לומדת באיזה קולג' יוקרתי בדלהי, ונוסעת עכשיו לבקר את הוריה בכלכותה. המבוגרת יותר, כנראה סוכנת של פלאפונים. היא מנסה לשכנע גם את הבחורה ממול וגם את הבחור שיושב לידה, כמה החיים קלים יותר כשיש פלאפון, ומה ניתן לעשות אתו. היא מראה להם את המשחקים שיש בו, ומלמדת אותם לשלוח הודעת SMS. הנושא לא מוצה במשך כארבע שעות לפחות..

יעקב חולה מאד, משתעל ומכחכח בגרון ללא הפוגה. אנחנו שותים רק מים מינרליים, למרות שמה שהוא צריך בדחיפות זה כוס תה חמה. אבל אחרי השילשול שחטפנו מהתה ששתינו ברכבת הקודמת, הוא נזהר לא לגעת בצ'אי הזה..
השעה שמונה וחצי ואנחנו מחליטים שזה זמן טוב לישון. מתחיל מבצע היערכות לשינה. הדרגשים האמצעיים נפתחים, ואני מטפסת לדרגש העליון יחד עם כל חפצי הערך שלנו: המצלמות, המחשב, הכסף. אני מגינה על הכל בגופי - נראה מי ינסה לגנוב לי משהו!
את התיק מתחת לספסל התחתון אנחנו קושרים עם כבל פלדה ומנעול שהיה לנו שכל להביא מהארץ, ועד מהרה אנחנו רואים שגם שכנינו לתא עושים אותו הדבר - כל אחד מוציא אמצעי קשירה משלו ומקבע את המזוודות לעמודי ומושבי הרכבת.

כנראה שהתארגנות השינה שלנו היתה מוקדמת מדי, כיוון שכל האנשים בתא - כולם הודים - הזמינו להם ארוחת ערב, והיא בדיוק הגיעה. כל מה שאכלו עד עכשיו - היה רק פתיח.. כשנפתחו המגשים המהבילים, התפזרה בחדר עננה של תבלינים הודיים חריפים שרק הגבירו את השיעול של יעקב. הוא חיכה עד שהחבר'ה יסיימו לאכול, ואז טיפס לדרגש האמצעי שלו.
בינתיים עבר צוות הרכבת בין הקרונות וחילק כריות, סדינים ושמיכות צמר לכל אחד. מזל שהם הגיעו, כי למעלה, בדופן של הדרגש העליון, מצויים פתחי היציאה של מיזוג האוויר, ועד שהגיעו השמיכות הספקתי לחוות בדיוק מה עובר על העוף שמכניסים אותו לפריזר..
כל גופי התאבן בתנוחה אחת, והפך לנציב קרח.. להסתובב אי אפשר - אין מקום.. להתרומם - אי אפשר, חוטפים מכה בראש. מלמטה, יעקב מתהפך מצד לצד וחובט בלי כוונה בתחתית הדרגש שלי שצמוד אליו מדי. מתחתינו ההודים חולצים נעליים ומשחררים ניחוחות צ'יז בטעם מאסאלה..
יש כיבוי אורות כללי, והתא כולו הולך לישון..
אני לוקחת את הסדין שלי ומצמידה אותו לפתחי היציאה של המיזוג ואוטמת אותם לגמרי. מצידי שניחנק, אבל אני לא מסוגלת עוד לשקשק ככה מקור.

הבעיה הרצינית שלנו היא, איך מתעוררים בדיוק בזמן כדי לרדת מהרכבת בתחנה שלנו, כי אחרי עצירה קצרה בוראנאסי, הרכבת ממשיכה עד כלכותה. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה למצוא את עצמנו בדרך לכלכותה. אני מחליטה לא להירדם ולהישאר ערה על המשמר. אני שולפת פנס קטן וספר, ומתחילה לקרוא, אבל הטילטול הקצבי של הרכבת מפיל עלי שינה. אני נלחמת בה בהתחלה, אך אחר כך מפסיקה להתנגד ונרדמת 'כמו תינוק' - כלומר, מתעוררת כל שעה בבכי... מאירה עם הפנס על השעון, עוד לא הגיע הזמן. משנה קצת את תנוחת הרגליים. בודקת שכל התיקים במקומם.. נרדמת שוב וחוזר חלילה..

בשעה שלוש לפנות בוקר אני שומעת את יעקב יורד מעל דרגשו, לא יכול לישון עוד. הוא מרגיש זיפת, ומסתובב בתוך התא כמו ארי בסוגר..
אני יורדת גם כן מהפנטהאוז שלי ומצטרפת אליו, ואת השעתיים הבאות אנחנו מבלים בעמידה במעבר הצר, מעל לראשיהם של ההודים הישנים שנת ישרים. אנחנו אוכלים קצת ביסקויטים עם מילוי של קרם בטעם תפוז, ומקנחים במים מינרליים - אחלה ארוחת בוקר. עובד הרכבת מודיע שבעוד עשר דקות אנחנו מגיעים לוראנאסי, ואנחנו עומדים בהיכון עם כל התיקים ביד.
הסיוט מגיע אל קיצו.

אין לי הרבה לספר על וראנאסי. עדיין לא.
ירדנו בחמש בבוקר מהרכבת, בחוץ הכל רטוב. עשרות ידיים של סבלים נשלחות אל המזוודות שלנו. סיפרו לנו על ורנאסי, והכינו אותנו, וציפינו לגרוע מכל, אבל ההתנפלות הזאת היתה משהו שאי אפשר להתכונן אליו. העיניים שלנו תרו אחרי סבל לבוש בחולצה אדומה, אלו הם הסבלים המורשים של תחנות הרכבת. לא היה קל לפלס דרך בין עשרות האנשים שצבאו עלינו. הצלחנו לאתר סבל זקן לבוש אדום, ולסמן לו לגשת אלינו. תוך משא ומתן קצר סוכם שהוא יוביל אותנו עד לתחנת הריקשות. הוא העמיס את התיקים הכבדים על ראשו והתהלך בקלילות של בן 16. אנחנו נגררנו אחריו, נוטפי מים הן מהגשם הדקיק והמעצבן והן מן הזיעה - הלחות באוויר נוראה. תחנת הרכבת ענקית ואנחנו צועדים מרחק שנראה כקילומטרים ארוכים. אנחנו מוקפים בחבורה של כשלושים איש שלכל אחד יש מה להציע לנו. אחד מציע ריקשה, אחד טקסי, אחד מלון, אחד סירה, אחד חנויות משי. אנחנו דוחים את כולם, בהתחלה בנימוס, אבל הם מציקים ונוגעים ביד או בשולי הבגד כדי למשוך תשומת לב. מפלס העצבנות שלנו עולה, אנחנו כבר ממש צועקים לעברם שיניחו לנו בשקט, אנחנו לא צריכים כלום!!
הדרך ארוכה וקשה: צריך לפלס מעבר בין מאות אנשים הישנים על הרציפים, במעברים, על הגשרים החוצים את הרציפים.. כל האיזור המקורה של תחנת הרכבת מלא בצפיפות בחבורות חבורות של אנשים, חלקם יושבים וחלקם ישנים.. המראה פשוט מדהים, ואנחנו משפשפים את העיניים כדי לוודא שאנחנו רואים נכון. שטיח ענק של גופות חיות מכסה את כל האיזור שהעין מסוגלת לתפוס..

החבורה המקיפה אותנו, שלא התייאשה מהדחיות שדחינו אותם, מנסה עכשיו לנהל משא ומתן עם הסבל שלנו, וכנראה מצליחה לתמרן אותו איכשהו, כי פתאום, במקום להביא אותנו אל תחנת הריקשות - אנחנו מוצאים את עצמנו בתחנה של טקסי - עשרות מוניות לבנות, ועשרות נהגיהן באים לקראתנו בקריאות 'טקסי טקסי וויץ' הוטל??'
הסבל פתאום לא מבין מה זה ריקשה ומיתמם כאילו לא מבין מה אנחנו רוצים ממנו. איפה תחנת הריקשות? אוהו... הוא מצביע, שם רחוק... בקצה השני של התחנה... בן אלף, אנחנו מנסים לשמור על קור רוח. שיהיה טקסי, עוד 100 רופי לכאן או לשם לא יזיז לנו.

החלטה אחת שקיבלנו עוד ברכבת, היתה ללכת למלון טוב. וזה הדבר הנבון ביותר שיכולנו לעשות. אחרי הנסיעה ברכבת הלילה, ובמצבו הבריאותי של יעקב - החלטנו שאנחנו רוצים ציויליזציה. פתחנו את הספר, בחרנו אחד המלונות הטובים והיקרים, וביקשנו מנהג הטקסי לקחת אותנו לשם. הנסיעה של בערך קילומטר אחד, לקחה למעלה מחצי שעה. לא להאמין, בחמש בבוקר, העיר הזאת פקוקה לחלוטין, ומבצע פילוס הדרך בין מאות הריקשות, היה מתיש ומפחיד.

למזלנו הטוב - המלון היה בחירה מצויינת. הוא יושב בתוך גן מטופח, החדרים מבהיקים בנקיונם. המים חמים אכן חמים והזרם מעולה. יש טלויזיה עם CNN ו-BBC וערוצי סרטים. יש מסעדה טובה, ורום-סרוויס זריז ויעיל. יש אינטרנט בתוך המלון, ותכף נלך לשם לשלוח את העידכון הזה.. ובכלל, למשך יום וחצי שכחנו כמעט שאנחנו בהודו.

מחר נצא להתמודד עם העולם...

לפרק הקודם                לפרק הבא