wellness5

רישיקש - אוטאר-אנצ'אל

יום שני, 16.9.02

אז אנחנו ברישיקש.... העיר המפורסמת שהביטלס העלו על המפה בשנות ה-60, כאשר פתחו במסעות עליה לרגל לאשראם של המהארישי מהאש יוגי.
לא רק הביטלס + המוני תיירים מערביים נהרו ונוהרים הנה כל שנה - יחד אתם באים גם מיליוני הודים, שעולים לרגל לעיר שנחשבת קדושה בעיניהם: כאן באיזור, מתחיל הגאנגס את זרימתו במישור, אחרי הירידה מההימליה. רבים ממהרים 'לתפוס' את הנהר כשהוא עוד צעיר ורענן ומימיו צלולים יחסית... מדי ערב מתנהלים פה, וגם בהארידוואר - העיר הגדולה הסמוכה - טקסים המוניים של טבילה בנהר ומשלוח פרחים ומנחות במורד הזרם.
מאחר והחלטנו להאט קצת את הקצב, לא הספקנו עדיין לראות אף אחד מהטקסים הללו, ונספר עליהם בבוא הזמן.

רישיקש

רכבת הלילה מאמריצאר הביאה אותנו עד להארידוואר, עיר המחוז שדרכה מגיעים לרישיקש. אוטובוסים יוצאים מכאן לרישיקש כל חצי שעה.
את הראשון החמצנו, הגענו כמה דקות אחרי שיצא. עמדנו, בתוך מגרש בוצי, מלא באוטובוסים מעשנים, והמתנו..
אין רציפים או תחנות מסודרות, האוטובוס נעצר איפה שיש מקום, ועוזר הנהג משרבב ראשו מן החלון ומכריז על היעד אליו הוא נוסע..
התמונה הבאה עושה חסד גדול עם תחנת האוטובוסים. לצערי אין לנו צילום מזוויות אחרות המתארות את המציאות שם טוב יותר:

המגרש מלא דוכני אוכל ובעלי חיים משוטטים, ובפעם הראשונה בהודו ראיתי חזירים ורדרדים דוחקים את רגלי הפרות ורבים אתן על כל פיסת אוכל הזרוקה מסביב.
פרה צעירה - קוראים לה עגלה? - התקרבה אלי עד לטווח מסוכן, וכשניסיתי לעשות לה מין 'קישטה' כזה עם הרגל, היא כנראה נבהלה מהאגרסיביות המערבית הלא מוכרת לה, והשתינה על המקום. שלולית צהובה ענקית נקוותה שני סנטימטר מהמטען שלנו ובקושי הצלחתי לחלץ אותו ללא פגע ולהעביר את כל התיקים מטר אחד אחורה.
בינתיים חזר יעקב מסיורו בשטח, והודיע שאי שם בקצה התחנה עומד אוטובוס שצועקים ממנו 'רישיקש'. העמסנו את התיקים על הגב ורצנו לכיוון, אבל עד שאיתרנו אותו, היה כבר האוטובוס מלא לעייפה, ואי אפשר היה לדחוק לתוכו עוד פירור.. מאיפה צץ ככה פתאום כל הערב רב הזה, ואיך הם ידעו לפנינו איפה יעמוד האוטובוס כשיגיע??
ככה הפסדנו גם את האוטובוס השני, והתמקמנו מחדש באיזה מטר מרובע נקי יחסית כדי להמתין לשלישי..

בהגעה לתחנת האוטובוסים של רישיקש, שנראית כמו גירסת בלהות של התחנה בהארידוואר, מצאנו שורת ריקשות ארוכה ממתינה לנו. לזכותם אפשר לציין שהם לא מן הזן המתנפל, אולי בגלל בעיות תקשורת ושפה. הם לא מבינים מילה אחת באנגלית. הדבר היחיד שנשמע להם מוכר, זה שמות המלונות, או שמות האיזורים השונים של העיר.

לאקסמן-ג'ולה, זה שם המקום שפנינו מועדות אליו.
גם קראנו בספר, וגם קיבלנו המלצות מחבר'ה ישראלים שפגשנו לאורך הדרך.
יס יס יס, אמרו לנו גם נהג הריקשה וגם האסיסטנט שישב לידו.. בכל הריקשות כמעט יושב מקדימה צמד חמד - כנראה בעל הריקשה וחבר שלו שבא לעזור לו להעביר את הזמן..

הריקשה מתחילה לטפס בכביש שבור מלא מהמורות, וכל קפיצה שלה מוסרת דרישת שלום לעצם הזנב שלנו ולעמוד השידרה שכמעט מתפרק. יעקב ואני צועקים 'איי' אחרי כל חבטה כזאת, אבל לא נראה שהנהג יכול לעשות משהו בעניין תנאי הדרך.

אחרי כמה דקות נסיעה, נעצר הנהג בצד, מסתובב אלינו אחורה ושואל לאקסמן-ג'ולה?
בוקר טוב אליהו, מה, סוף סוף התעוררת? הרי אמרנו מההתחלה שלשם אנחנו רוצים להגיע.
איכשהו עם מילה וחצי באנגלית והרבה תנועות ידיים, הוא הסביר לנו שאי אפשר להגיע ללאקסמן-ג'ולה, כי היא מהעבר השני של הנהר.
כן, אנחנו רואים אותה, והיא נראית יפהיפה מעבר לנהר, ולשם בדיוק אנחנו רוצים להגיע!
אי אפשר, הוא מתעקש.

אבל גם אנחנו עקשנים ובכעס אנחנו כמעט צועקים עליו שימשיך לנסוע ויפסיק לקשקש. הוא מתניע ומתחיל לזוז, ואנחנו טופחים אחד על שכמו של השני ומציינים בסיפוק כמה חשוב להיות אסרטיביים עם ההודים התחמנים האלה..

לא עוברות חמש דקות, השפעת האסרטיביות כנראה פגה, והוא שוב עוצר בצד הדרך.... הוא קורא לחבורת נערים שעמדה לא רחוק, ומדבר אתם בהודית שוטפת. כנראה שהוא ביקש מהם להסביר לנו באנגלית שלא ניתן לעבור ללאקסמן-ג'ולה עם ריקשה. והם אכן מסבירים... יש נהר, ויש גשר שצריך לחצות. הוא יוריד אותנו הכי קרוב שאפשר לגשת, אבל משם נצטרך ללכת בערך קילומטר אחד ברגל, עם התיקים על הגב, עד שנגיע לצד השני..
אנחנו מתווכחים, בבורות מוחלטת, כי בספר לא כתוב על זה שום דבר... אבל איתני הטבע לא מבינים חוכמות. כאן זורם הנהר, והוא לא יסטה ממסלולו לכבודנו!

די מיואשים, עייפים, רעבים, מלוכלכים, מבואסים - אנחנו נותנים לנהג הריקשה ולחבר המתורגמנים שהתקבץ מסביבנו, להסביר לנו איזה אלטרנטיבות אחרות עומדות בפנינו, חוץ מאשר ללכת ברגל חצי שעה עם התיקים על הגב..
מסתבר, שלגמרי במקרה בנקודה בה הוא עצר, יש פניה במעלה הגבעה לבית מלון 'מצויין, מדהים, מקסים, נוף יפה, מסעדה, אינטרנט'... חלומו הרטוב של כל תייר עייף..
ממש במקרה הוא עצר דווקא שם...
וממש במקרה, תוך שתי דקות, הופיע איזה מאכער מטעם המלון, ו'מכר' לנו את המקום.

עייפים מכדי להתווכח, ורק רוצים מקלחת חמה ומיטה, נתנו לכל החבורה הענקית הזאת להוביל אותנו אחר כבוד למלון 'סוויס קוטג' ניו באנדרי הוטל'...
בדיעבד, אחרי שלושה ימי שהייה כאן וסיור מקיף בלאקסמן-ג'ולה שמעבר לנהר, אנחנו מודים להשגחה העליונה שכיוונה את הדברים כך שנגיע אל המלון המצויין הזה, ולא לשום מלון אחר בעיר הזאת..

ככה הוא נראה, טובל בתוך ירק ונוף נהדר:

in11-2

וזה הנוף הנשקף ממרפסת החדר שלנו:

in11-3

לצערנו, לא יכולנו לקחת חדר בקומה יותר גבוהה, כי המחיר שהם דורשים עבורו הוא בערך כמו עבור חדר ב'קינג דייויד'. אבל טוב לנו גם בקומה הזאת, ואנחנו לא משקיפים על הנוף מגבוה, אלא יושבים ממש בתוכו.. הכל ירוק ופורח ורק קריאות העורבים מפלחות את השקט.

המקום נמצא בבעלות של משפחה נפאלית עניפה, שכל יום כובשת עוד חלקה בהר, ובונה אגף חדש למלון. הוא כבר מתפרש על פני כמה וכמה בניינים בעלי סגנון זהה: הרבה מרפסות, עם שולחן וכסאות מחוץ לחדר. החבר'ה אוהבים כאן לשבת בחוץ, בעיקר בחבורות, לאכול ביחד, לשחק קלפים, לשמוע מוזיקה, ולעשן..
המסעדה היא צמחונית, לא גדולה, (חבל על המקום, אפשר לבנות עוד חדרים בשטח הזה..) וההנהלה מעודדת את האנשים להזמין אוכל לחדר, ללא תוספת תשלום. וככה אפשר לראות כל היום מלצרים מתרוצצים בין המרפסות והבניינים עם מגשים עמוסי כל טוב..
המטבח הוא בסגנון האוכל שצעירים אוהבים: הרבה פיצות, ספגטי. צ'יפס. המבורגרים צמחיים (אכלנו כאן המבורגר של תרד ופטריות - לא להאמין מה שניתן לעשות מהירקות האלו...)
יש מוסאקה צמחונית עם סויה במקום בשר - טעים להפליא. יש כל מיני סיזלרים - הקדרה הרוחשת והמבעבעת של ירקות מוקרמים שממשיכים להשמיע קולות ניפצוצים במשך דקות ארוכות אחרי שמוציאים אותה מהתנור הלוהט..
ומעל הכל - מישהו, בטח צרפתי!!, לימד אותם לאפות קרואסונים, עוגות שמרים ולחמניות מאד טעימות. כל בוקר, בארבע לפנות בוקר, מתחילים להיתמר ענני עשן וריח מן המטבח, וניחוחות המאפים הטריים לא משאירים אף אחד אדיש.
כשמנסים להזמין למשל מנה הודית, בדרך כלל מקבלים תשובה של אין, או נגמר, או חסר היום...
החבר'ה הנפאלים האלה יודעים באיזו צד מרוחה החמאה, ואין שום סיבה להגיש צ'פאטי ודאל בעשרים רופי, כשאפשר למכור המבורגר-ירק בשבעים רופי..

יוקר מחירי האוכל כאן גורם לכך שהרבה מהחבר'ה הישראלים, הגודשים את המקום, יחפשו להם תחליפים זולים יותר. הנה למשל אחד התחליפים שמצאו:

המטבח של מאמא

מאמא היא אשה הודית, לא כל כך צעירה, שילדיה גדלו ועזבו את העיר.
התפנה לה קצת מקום בבית, ואולי גם קצת זמן.. והיא החליטה לפתוח עסק בתוך הבית..
ממש יזמות הודית פמיניסטית במיטבה...
את חדרי הבנות שהתחתנו ועברו לגור עם בעליהן, היא משכירה לצעירים המוכנים להסתפק במעט, וזה ממש מעט. גם בתנאים, וגם בכסף..
את 'סלון' הבית, היא הפכה לחדר אוכל. לפעמים מגיעים לאכול, ומישהו עדיין לא התעורר שם משנתו. מיד מסלקים אותו עם כלי המיטה שלו, מעבירים יד ליישור הקמטים, ומזמינים את הקליינט להתיישב על המיטה החמה..
שתי ארוחות בלבד אפשר לקבל אצל מאמא, ובזמנים קבועים: ארוחת בוקר בשעות הבוקר המוקדמות, לא יאוחר מעשר בערך - כי אחר כך היא צריכה להתפנות לעבודות אחרות הקשורות ביזמות שלה (כביסה, חנות מכולת מאולתרת..) וארוחת ערב קבועה בכל יום בשעה שבע בדיוק. מי שבא בזמן - אוכל. מי שלא - לא נשאר לו...
התפריט אחיד וקבוע:
בבוקר, או דייסת קווקר בחלב ודבש (מעולה! אכלנו ממנה..) או שקשוקה די אשכנזית כזאת.
שקשוקה??? מאמא, מי לימד אותך להכין שקשוקה? אני מתפלאת..
והיא עונה לי: אחת מהבנות שלי.
טוב, לא ממש היה ברור לי מאיפה אחת הבנות ההודיות שלה יודעת להכין שקשוקה, אבל שתקתי. רק אחר כך הסתבר לי שמאמא לוקחת ברצינות את התפקיד שלה כאמא של כולם, והיא קוראת לכל בחור my son, ולכל בחורה בסביבה my daughter... ואז שמעתי את הסיפור על איך פעם אחת, לפני כמה שנים, נכנסה בחורה ישראלית למטבח של מאמא, ביקשה ממנה עגבניות פלפלים ושום, אמרה לה תעמדי לידי ותלמדי ! - ולימדה אותה להכין שקשוקה, לטובת הדורות הבאים של המטיילים הישראלים..

בערב מאמא מגישה אוכל הודי, בפרוטות: תאלי.
תאלי הוא לא שם של מזון מסויים, אלא של צורת אכילה מסויימת: בצלחת נירוסטה גדולה עורמים לך ערימת אורז + שניים שלושה מיני תבשיל וירקות, שאחד מהם חייב להיות דאל, נזיד העדשים המסורתי, שעושה לך גרעפסים בטעם חמצמץ במשך שעות אחרי האוכל.
יחד עם התאלי מקבלים גם צ'אפאטי, אינקלודד, והיפה הוא שהכל בסגנון אכול כפי יכולתך: רוצה עוד מכל אחת מהמנות האלו -יערמו לך מחדש על הצלחת עד שתשבע...
אין פלא שישראלים אוהבים את האוכל הבסיסי הזה. הוא זול ומשביע, ולפעמים הוא מהווה את הארוחה היחידה שהם אוכלים כאן ביום.. במו עיניי ראיתי ישראלי אחד ממלא את הצלחת מחדש שש או שבע פעמים רצופות.
אז ככה נראה הביתה של מאמא מבחוץ:

in11-4

וככה נראית האמא של כל הישראלים ברישיקש:

in11-5

מאמא, נתתי לך אתמול תחתונים כחולים לכבס. איפה הם?
הם על החבל, מתייבשים. עוד מעט תקבל אותם, my son..... לך תקרא לכל הבנים והבנות שלי, תגיד להם שאני שמה עוד מעט מכונה. מי שיש לו כביסה, שיביא לי עכשיו..
זה לא נשמע כמו דו-שיח טיפוסי בין אמא לבן בבית?

חוץ מעסקי כביסה עניפים (מביאים אליה כביסה מכל המלונות באיזור כי היא זולה וכי יש לה מכונת כביסה שעומדת בחצר..), מאמא גם תמכור לך כל דבר שאתה עשוי להזדקק לו: אבקת כביסה, נייר טואלט, שקיות תה, מים מינרליים, קוקה-קולה..
היא מתמצאת בכל המחירים, יודעת בכמה נמכר כל דבר בכל מלון ומחשבת לך בדיוק את הפרש הכסף בינה לבינם..
כשצריך להחזיר עודף קטן, היא משתדלת לא להחזיר לך אותו, ואומרת בפעם הבאה... לא בכדי ל'גזול' ממך, אלא כדי לגרום לך לחזור לשם..
כשאתה חוזר, היא יודעת בדיוק כמה היא חייבת לך, ומורידה את זה מהחשבון..
האנגלית שמאמא מדברת ממש בסדר, בסיסית אבל מובנת, ואפשר לתקשר אתה חופשי..
לאנשים של בית חב"ד הנמצאים במרחק קטן מן הבית שלה ומסתובבים בלבוש החסידי הרגיל, היא קוראת Puja-men, כי פוג'ה זה מין טקס פולחן דתי הודי כזה שנעשה על ידי כל מיני קדושים שלהם. בעיניה, החבדניק"ים הם אלה שאחראים על הפוג'ות של העם היהודי..
So puja-men make dinner today to all my children? היא שואלת בצער, ומתכוונת לסעודה המפסקת לפני הצום של יום כיפור..

המטבח של מאמא הוא כוך אפלולי ומפוייח, עם שורה של סירים וכלים המונחים על הרצפה. לו הייתי רואה איך זה נראה לפני שאכלתי, יתכן שהייתי מזמינה רק מים מינרליים.. אבל לא שמענו על שום קילקול קיבה שמישהו חטף שם, וגם אנחנו - אחרי שתי ארוחות אצלה - מרגישים בסדר גמור.
בחדר המגורים יש לה מקרר קטן, כמו שהיו אצלנו בשנות החמישים. ממול עומד מקרר קוקה-קולה עמוס במשקאות, ובחצר האחורית עשרות ארגזים עם בקבוקי זכוכית ופלסטיק ריקים.
כשהיא לא עסוקה בהכנת האוכל או בהגשה, אוהבת מאמא לצאת החוצה לשמש ולשבת שם בתנוחת כריעה על האדמה. כמה פעמים נאלצנו 'להחריד אותה מרבצה' בשמש, רק כדי לברר איפה יש עוד מזלג, או מלח. או לשלם לה.
ועוד דבר חשוב מאד - למאמא יש טלפון!! כולם יכולים לקבל שם שיחות חופשי, בלי כסף. אז תמיד אפשר לקבוע עם המאמא האמיתית בבית שביום שישי בעשר בבוקר אני אצל מאמא, צלצלי אלי לשם.. או אם אחד החבר'ה רוצה לחפש מישהו, הכי טוב לצלצל אל מאמא. אחד מהישראלים כבר יענה לטלפון, חופשי כמו בבית שלו, ויעשה את הבירור, או ייקח הודעה..
אז זהו, זה מוסד המאמא..

הגאנגס ורובע לאקסמן-ג'ולה

אחרי יומיים של מנוחה והתאוששות בחדר ובמרפסת המלון, סוף סוף יצאנו לתור קצת את המקום, ולנסות לפענח את תעלומת לאקסמן-ג'ולה מן העבר השני של הנהר..
למרות שהיה לנו מאד נעים כאן במלון בצד הזה, זה קצת הרגיז אותנו להסתכל על הנוף, ולראות מן הצד השני את 'הארץ הנכספת' שנבצר מאתנו להגיע אליה.. כמו משה רבנו שרק השקיף על הארץ מהר נבו, אבל לא זכה לבוא בה..
ככה נראית לאקסמן-ג'ולה:

in11-6

יצאנו מהמלון והתחלנו לצעוד ברגל.
הגענו עד למקום ממנו הריקשות אינן יכולות להמשיך, ותכף הבנו גם למה.
סימטה צרה ודי תלולה יורדת לכיוון הנהר. משני צידיה דוכנים עמוסים לעייפה באוסף של סחורות משונות: שקיות מזון קטנות עם חומוס קלוי, וגרגירי אורז תפוח - כמו פיצפוצי אורז שיש לנו בארץ, אבל בצבע לבן. ועוד כל מיני מיני מזון לא ברורים, הכל ארוז בשקיות קטנות. אחר כך הסתבר שזה מזון להאכלת הקופים, וגם לזריקה לנהר להאכלת דגי הענק השוחים בו. מאות הודים צעדו בדרך, יחד אתנו, קבוצות קבוצות. כולם עולי רגל שבאים לטבול בגאנגס. ראינו אותם קונים עשרות חבילות מזון כאלו, וזורקים אותם לדגים ולקופים.
בדוכנים אחרים היו מיני קטורת, ובשמים, וגזעי עץ קטנים וריחניים שהמוכרים הסבירו שהם בושם טבעי: לוקחים חתיכת עץ מסוג sandal wood למשל, משפשפים אותו קצת עם מגרדת כמו שמגרדים אצלנו גזר, ואז מצמידים את העץ לעור. משתחרר ריח מאד נעים, והמוכר הסביר שחתיכת העץ הזו מחזיקה המון זמן. יעקב אמר שהריח גורם לו בחילה, אז ויתרתי על הקניה של הבושם העתידי שלי.. אני חושבת שפשוט התערבב לו הריח עם ריחות הקטורת שהיתה מבוערת בכל מקום.
בכל האיזור הסתובבו רוכלים שמכרו מיכלי צבע קטנים, המיועדים לצביעת 'טיקה' - העין השלישית במרכז המצח. הצבעים מרהיבים בעוצמתם. הנשים ההודיות הנשואות מסמנות את עצמן, מלבד בטיקה שבין העיניים, גם בכתם צבע אדום שנמרח על הקרקפת, בפסוקת השיער מקדימה. הן משתמשות באדום הלוהט שבמרכז התמונה..

in11-7

כמובן שקניתי לי כמה בקבוקוני צבע כאלה, עם מין מסמרים שבקצה שלהם נמצאת דוגמה להטבעה - סימן של האום, פרח, עיגול וכ"ו. המוכר כמובן הדגים לי, על מצחי, איך צריך לעשות את זה, ומאותו רגע התהלכתי כשאום אדום מתנוסס לי בין העיניים.

בדוכנים אחרים היו צדפים גדולים בכל מיני צורות וצבעים, וקונכיות ענקיות, מאלו שכשמצמידים אותן לאוזן - שומעים את המיית גלי הים.. אני לא מבינה את המשמעות של הצדפים האלה, אבל אני משוכנעת שיש לזה איזה הסבר דתי-פולחני.
על הרבה מאד דוכנים ראינו מגדלים סדורים של מטבעות, רופי אחד, שני רופי, חמש.. בהתחלה, לא כל כך הבנו. מה, הם מוכרים כסף??
אחר כך התברר לנו שהם רק פורטים כסף למטבעות קטנות, כדי שיהיה לתת נדבה לקבצנים.

צעדנו עם הזרם, ואז הסימטה הצרה התחלפה בגרם מדרגות עקלתוני... הולכים והולכים ויורדים עוד ועוד...יעקב ואני מתבדחים ומדמיינים כל הזמן איך אנחנו צועדים את צעדת ארבעת הימים הזאת עם סלינו על כתפינו... התיקים שלנו שוקלים טונה!! לאט לאט יוצא לנו כל החשק להתאכסן בלאקסמן-ג'ולה, תהיה יפה ככל שתהיה..

כל הדרך למטה לנהר, היתה מלאה בקבצנים, חולים, מצורעים, סגפנים - שישבו משני צידי הדרך והושיטו לעברך את דלי המתכת שלהם כדי שתתן להם נדבה. ועולי הרגל נותנים, אוהו כמה שהם נותנים.. שיקשוק המטבעות הפוגעות בתחתית הדלי נשמע ערב מאד לאזניהם של החלכאים והנדכאים האלה, אבל הם לא ויתרו לאף אדם: זרועותיהם המושטות אלינו מכל עבר גרמו לנו לזגזג מצד לצד, ולהתפלל שהדרך הנוראה הזאת כבר תיגמר, ושלא נצטרך לעשות אותה חזרה. גודביי לאקסמן ג'ולה, אם זה מה שצריך לעבור בדרך אלייך - אנחנו נישאר על הגבעה שלנו ממול.

כשנגמרו המדרגות - הגיע הנהר. רחב, שוצף. לא בדיוק 'קריסטל קליר' כמו שהוא מתואר בספר, אבל די מרשים. מעליו תלוי גשר ארוך, עליו אנחנו צועדים עם עוד מאות צליינים ססגוניים. משני צידיו של הגשר, בגדה ממול, עומדים שני מקדשים גדולים, צבעוניים ומרשימים. בכל מקדש כמה וכמה קומות והצליינים מטפסים למעלה בצורת ספירלה, כאשר בכל קומה הם הודפים קלות את כל עשרות הפעמונים הגדולים התלויים בה. מרחוק רואים נחיל של בני אדם, סובבים במעגלים מקיפים כל קומה ועולים לזו שאחריה, עד לראש המקדש, וקולות הפעמונים ממלאים את כל העמק..

in11-8

תראו איך יעקב תפס את הקוף הזה על רקע המקדש, זולל את אחת משקיות החטיפים שהגישו לו עולי הרגל..

in11-9

הדת ההינדית משופעת באלים ובאלות. אני לא יודעת אפילו מאיזה כיוון להתחיל לנסות להבין מי כאן נגד מי, ובינינו, גם לא ממש מעניין אותי החלק הפראקטי הביזארי של הדת הזאת.
אני בקושי מסתדרת עם אל אחד..
אבל ההודים שצעדו יחד אתנו, חדורים באמונה לוהטת, משתחווים לכל פסל ומנשקים אותו.. כמה מהפסלים ממש מפחידים. הנה מספר תמונות של המקדש והפסלים שבסביבתו:

in11-11in11-10

in11-12in11-13

לאקסמן-ג'ולה התגלתה כסתם רחוב רועש והומה אדם (בעיקר הודים צליינים..) וחיות. מלבד הפרות, יש כאן המון חזירי-בר שחורים ודוחים כאלה.. כל הציפיות שלנו משלושת הימים האחרונים בהם פינטזנו על המקום הזה - התנפצו.
הגסט-האוסים שראינו היו ברמה ירודה ביותר, בהרבה מהם אין בכלל מקלחות אלא רק דלי עם מים. הכל מאד פשוט, ספרטני, ובכלל לא בשבילנו. האיזור בו אנו מתאכסנים נקרא High bank, והוא יפה לאין ערוך מלאקסמן-ג'ולה. והמלון שלנו הוא לא סתם 'סוויס קוטג' אלא פשוט ממש אמריקה לעומת המקומות העלובים שראינו בגדה השניה.
הישראלים שמתאכסנים בלאקסמן-ג'ולה אמרו לנו שהם אוהבים את האוירה 'המוטרפת' שיש בה, עם כל המוני עולי הרגל והבלגן והחנויות, והתפילות הבוקעות מהמקדשים ומהאשראמים. אנחנו החלטנו להישאר בשוויצריה השפוייה שלנו.

המחשבה המפחידה על עשיית הדרך שבאנו בה פעם נוספת, דרך סימטת הזקנים/חולים/מצורעים, הכריחה אותנו לאלתר פתרון אחר. ראינו ג'יפים שדוחסים לתוכם עשרה שנים-עשר איש תמורת 5 רופי לאדם, ונוסעים עד לגשר השני שממנו ניתן לחצות את הגאנגס ולהגיע קרוב יותר למרכז העיר רישיקש. שכרנו טקסי אחד ספיישל, רק לעצמנו - בלי נוסעים נוספים, ונסענו לגשר השני.
לא ידענו מה מחכה לנו שם, אבל העיקר שלא נצטרך לעבור שוב בנתיב שבו כן ידענו מה מחכה..

ראם-ג'ולה הוא הגשר הראשי והחשוב ביותר של רישיקש.
ככה הוא נראה:

in11-14

נראה שומם קצת, לא?
זה בגלל שכאן ההתרחשות מתחילה רק לעת השקיעה, כשמתקיים כאן טקס הטבילה בנהר ושילוח הפרחים והמנחות. מאחר ועדיין לא ראינו את הטקס ( אנחנו מחכים עד שיעבור כיפור, בשביל לא להרגיז שום אל ) אז אין כרגע מה לספר על ראם-ג'ולה. בפעם הבאה...

אבל אי אפשר לסיים את הפרק הזה בלי לתת לכם להתבשם קצת ממראה הגאנגס...
הנה, קבלו אותו:

הגאנגס כפי שנשקף מלאקסמן-ג'ולה

 

in11-15

וכאן ממש אפשר לראות כיצד הוא גועש...

in11-16

בסך הכל, אנחנו מאד אוהבים את רישיקש.
אנחנו רגועים ונינוחים, החדר והמלון מצויינים, האוכל טוב, מזג האויר נעים מאד (בצהרי היום קצת חם). אנחנו מוקפים בירק, ונכון שהוא מביא לנו את הטבע רוחש החיים פנימה אל תוך החדר (לטאות, חגבים, צרצרים, ומיני בעלי כנף שרק הנשיונל ג'יאוגרפיק שמע עליהם..) אבל אנחנו מסתדרים אתם פחות או יותר.
אתמול בערב היתה הפסקת חשמל בכל הסביבה. ישבנו בחושך על המרפסת, ובפעם הראשונה מזה שנים ראינו המוני גחליליות זוהרות על העץ ממול... איזה יופי של מחזה!
משעות אחר הצהריים, מתחילה בין ההרים איזו מוזיקה חיה, כנראה שירי דת שמלווים את טקסי הפוג'ה על הנהר, או אולי מוזיקה מהאשראמים הרבים שמסביב... מאד נעימה לאוזן, לא חזקה מדי, ומשתלבת בהרמוניה עם כל המסביב.. לא הצלחנו עדיין לעמוד על המקור ממנו היא באה, אבל היא מוסיפה נופך מיוחד לאוירה הקסומה כאן..

מוצאי כיפור עכשיו. עשינו לנו יום של מנוחה ומילאנו מצברים.
מחר נצא להמשך הסיורים בסביבה, אנחנו כבר משתוקקים להעמיק את ההכרות עם המקום הזה.. אז ----- המשך יבוא..

אני מקווה שכולנו נחתמנו לטובה, ושכל מי שרוצה ויכול - רץ עכשיו לתקוע יתד לסוכה!!

לפרק הקודם                      לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת