wellness5

אמריצר - מקדש הזהב

יום שבת, 14.9.02

שלום שלום....

כל מי שמקנא בנו על המסע הנפלא שאנחנו עושים, בבקשה שיוריד ממניין ימי הקנאה את שלושת הימים האחרונים, שעברו עלינו כבתוך חלום בלהות.
זה היה חלום ממנו הקצנו רק לשבריר של שניה אחת, כדי לראות בעין כואבת את מקדש הזהב האגדי של הסיקים, ומיד בחלוף השניה - שקענו שוב לסיוט של הודו במיטבה.

כל דבר רע ולא נעים ששמעתם אי פעם על הודו - קיבל ייצוג מכובד ב-72 השעות האחרונות שלנו. רק עכשיו, מספר שעות אחרי שהגענו לרישיקש, אנחנו מתחילים להתאושש ולחזור לעצמנו.
אז הנה, לפי הסדר:

אוטובוס מדהראמסאלה לאמריצאר

את המרחק בין שתי הערים האלו ניתן לעשות או בטקסי פרטי, כולם מיד למחוק את תמונת הלימוזינה או המרצדס המופיעה מול העיניים, מדובר סה"כ במיני-ואן קטן וצר שעולה בערך כמו שבועיים מחייה בהודו, או באוטובוס מקומי, מאלה שרואים בתמונות עם המוני הודים נתלים מן הגג והחלונות..
בדקנו בכל משרדי הנסיעות הפרטיים, בלשכת התיירות, באתר האינטרנט של הרכבת ההודית - וכשהסתבר שבאמת אין כל דרך אחרת, ניגשנו בלית ברירה לתחנת האוטובוסים להזמין מקומות ישיבה. היינו קצת מבואסים אבל השבענו אחד את השני לקבל הכל ברוח טובה.
בתחנת האוטובוסים צחקו עלינו. מי שמע על להזמין מקומות בלוקאל-באס.. כאן באים, תופסים מושב, ומתפללים לכמה שאפשר פחות שכנים שיחלקו אתנו את מרחב המחיה..

האוטובוס הזה דווקא התגלה כהפתעה לטובה.
במקום שבע השעות שזה היה אמור לקחת לו, הדרך נגמרה אחרי חמש וחצי שעות.
זה לא פלא, כי הנהג טס כל הדרך, כשהוא לא מוריד את האצבע מן הצופר, ומגרש מן הכביש לשוליים כל דבר שזז. אפילו הפרות נחרדו מן הצפירות שלו, ופינו לו מיד את הכביש.
המושבים היו נוחים יותר מאלו של אוטובוס התיירים דה-לוקס שכבר נסענו בו, שום זיזים בולטים ושום חלונות שבורים. וגם הדרך נטתה לנו חסד, והיתה מישורית, וברובה על כביש סלול.. ניחמנו את עצמנו שהשד באמת לא כל כך נורא, ואפילו התחלנו להתענג על הנסיעה.

האוטובוס יצא מדהראמסלה בחמש בבוקר, והיו עליו כחמישה-שישה אנשים בלבד. אנחנו התרווחנו לנו כמו לורדים, על מושב וחצי כל אחד, וברכנו את מזלנו הטוב..
אלא שלאט לאט התחילה הודו להתעורר, והאוטובוס, שהתגלה כאם-אמא של המאספים, התמלא עד אחרון הסנטימטרים שלו.. אנשים נסעו בו רק תחנה אחת או שתיים, למקום העבודה או לבית הספר, התחלופה היתה עצומה. הכרטיסן, שחלק מתפקידו הוא גם לאתר נוסעים פוטנציאלים לצידי הדרך, נשף בחוזקה במשרוקית מצמררת בעוצמתה ממש מעל ראשי האנשים, ועם קבלת שריקת ה'עצור' הזאת, היה הנהג בולם מיד, על המקום, לא חשוב מי או מה נזרקים קדימה או נופלים אחד על השני. לפעמים היו תחנות כאלו כל כמה מטר, ולפעמים - למזלנו הוא הצליח לנסוע כמה קילומטרים שלמים מבלי לעצור. הנוף האנושי היה פשוט מרתק, וגם המטען היה מגוון - החל מסתם צרורות וחבילות, דרך כדי חלב ותבניות ביצים, שקי אורז, וכלה במוכרי מיני מאכלים מטוגנים, שהרגע יצאו מן המטבח ועדיין העלו אדים וריח, הנוסעים למכור את מרכולתם בכפר הסמוך..

על כל מושב של שניים ישבו לפחות ארבעה אנשים, ועל המושבים של שלושה, כמו זה עליו ישבנו אנחנו, הצטופפו כנורמה חמישה-ששה אנשים.
כשהתיישב לידנו הנוסע השלישי, נעשה צפוף אימים, אבל כשהצטרף הרביעי לספסל, וכשכל מעברי האוטובוס מלאו באנשים עומדים ויושבים אחד על השני או נמרחים על החבילות והצרורות, התחלנו להרגיש כמו סרדינים בקופסת ואקום שהוצא ממנה כל האוויר.

למרות כל זה, נהנינו מאד מן הדרך, והיא תישמר בזכרוננו כאחת החוויות המרתקות!
המראה בחוץ התחלף - לא עוד הנופים ההרריים בהם היינו עד כה, אלא מישורים ירוקים ושדות מעובדים. בבת אחת עלו וצפו בי זכרונות מספריו של רבינדראת טאגור שכל כך אהבתי לקרוא בנעוריי. תיאורי הטבע שלו, השדות, הנשים לבושות הסארי הססגוניים, אצעדות לקרסוליהן, מביאות אוכל במיכלי אלומיניום רבי קומות לבני ביתן העובדים בשדה.. אני יודעת שטאגור כתב על מולדתו בנגל, והיא בכלל בקצה השני של הודו, אבל מראות הנוף הדומה הספיקו בכדי להצית את דמיוני. או, הנה סוף סוף הגענו אל הודו האמיתית, חשבנו..
ולא ידענו כמה אנחנו צודקים!!

אמריצאר

אמריצאר היא עיר הודית בת מיליון תושבים, מרוחקת כחצי שעה מן הגבול עם פקיסטן.
עיר ענקית, מזוהמת ודוחה, בערך חצי מתושביה הם נהגי 'ריקשות אופניים' משנת תרפפ"ו, והחצי השני הם פושטי יד מתעלקים, מן הסוג הדביק במיוחד, שאפילו בדלהי לא נתקלנו בשכמותם.
שנאנו את העיר הזאת מן השניה שרגלינו ירדו מן האוטובוס, ועד השניה בה שרקה הרכבת ליציאה מן התחנה...

הנה, ככה נראה למשל רחוב טיפוסי באמריצאר. כל שאר הרחובות נראים בדיוק אותו הדבר: קח את שוק הפשפשים של יפו (בלי שתי הסימטאות היפות של הבגדים והתכשיטים, את זה אין כאן..) תכפיל אותו פי מאה, ותמרח אותו על פני בערך כל גוש דן. זה מה שתקבל:

in10-1

מילה או שתיים על ריקשות האופניים: אנחנו נחרדים רק לעצם הרעיון שבן אדם אחר 'יסחב' אותנו.. עם מנוע דל סמ"קים אין לנו בעיה. אבל שבן אדם ידווש ברגליו בכדי להוביל אותנו ממקום למקום, זה לא מחליק לנו בגרון.
רחובות אמריצאר עמוסים בכאלו אופניים, רבבות על גבי אלפים.. חלקם כל כך בלויים ושבורים וקרועים, שאתה לא מבין איך בכלל הם יכולים לצפות שמישהו יעלה לשבת בתוכם.

in10-2

למעשה אתה לא יכול לצעוד צעד אחד מבלי לפלס לך דרך ביניהם, או מבלי לדחות אותם שוב ושוב ולהסביר שאתה מעדיף ללכת. אנחנו מבינים שזאת הפרנסה שלהם ושהם לא רואים את הדברים כמונו. אנחנו גם מבינים שהמספר הגדול שלהם לא מאפשר עבודה לכולם, ושיש רק כמה מאות בני מזל שחוזרים עם חמישה-עשרה רופי הביתה בסוף היום. מכאן נובעת ההתעקשות וההתעלקות שלהם, התחינה הנואשת והנסיונות הבלתי מרפים לצוד אותך, ולו גם לנסיעה קטנה אחת. מרחק של שניים וחצי ק"מ הם מוכנים לעשות תמורת 5 רופי, שזה בערך חמישים אגורות.
בראיה לאחור, אני קצת כועסת על עצמי. מה יש אם הייתי שולפת מהארנק איזה חמישה שקלים, מחלקת אותם סתם כך בלי לנסוע, והופכת עשרה אנשים למאושרים?? חמישה רופי זה בשבילם שני צ'פאטי ודאל, (נזיד עדשים ) וכוס צ'אי.
אחר כך אני אומרת לעצמי שגם לו הייתי שמה את כל תכולת הארנק שלי, פלוס כל הכסף שיש לי בבנק, פלוס קצת הרכוש שיש לי בארץ - עדיין זה לא היה מספיק בכדי לסדר אחד חלקי מיליון של העניים בהודו..

in10-3

על פושטי היד אני לא ארחיב את הדיבור, זה כנראה דבר שצריך פשוט להתרגל אליו, לפתח חסינות, ולהתעלם - למרות שלא קל לעשות את זה לנוכח המראות קורעי לב והתחינות החוזרות על עצמן בכל מקום ל - one chapati...
ממשלת הודו כנראה הבינה שזו תופעה שצריך לטפל בה, ובמקומות רבים יש שלטים באנגלית הקוראים לתיירים שלא לשתף פעולה עם הקבצנים, במיוחד לא עם הילדים שבהם המנוצלים על ידי הוריהם הזורקים עליהם את 'פרנסת' המשפחה.. עזרו לנו לחנך דור חדש, כתוב בשלטים, והלוואי שיצליח להם..

אבל - הדבר הכי נורא באמריצאר זה הנגיעות.
אני עדיין המומה, וגם די מושפלת, מכמות הנגיעות שישבני משך אליו.
יכול להיות שזו תופעה כלל הודית, אבל עובדה ידועה היא בין המטיילות, שבאמריצאר אי אפשר ללכת בשקט בלי שיגעו בך, ובעיקר באיזור המקדש. זה מה שקדושת המקום עושה לגברים?

שתי בחורות שישבו אתנו במסעדה במק'לוד וששמעו שפנינו מועדות לאמריצאר, סיפרו לנו שהן ברחו משם על נפשן כי כל הזמן גברים נגעו בהן, כאילו במקרה.
לא נעים, חשבתי לעצמי, אבל נו, טוב, הן צעירות וחתיכות, ולבושות בבגדים שהם אמנם סטנדרט במערב, אבל בהודו הם אולי קצת פרובוקטיבים, אז מה הפלא.. לי בטח אין מה לדאוג, חשבתי.

צר לי להעיד שלא עזרו לי לא התלבושת ההודית הרחבה ולא גילי המתקדם..
באמריצאר אין אבחנה - אשה היא אשה, ואם היא זרה ולא הודית - אז גופה הוא רשות הרבים!
לא מוצא חן בעיניה? שלא תבוא לאמריצאר.
כאן זו לטיפה אקראית על התחת, אחר כך זו הצמדות מגעילה מאחור שמעוררת את השאלה אם זה אקדח שאו שאתה סתם שמח לראות אותי, ואחר כך יש שינוי טקטיקה וכיוון - הבן אדם רץ קדימה ומשיג אותך, ואז מסתובב וחוזר אחורנית ונתקל בך חזיתית כשידו לגמרי במקרה מלטפת את החזה שלך..
זה קרה לא פעם, לא פעמיים, ולא חמש - הכל בתוך מספר שעות.. שום דבר לא בוטה מדי או מפורש. הכל כאילו בטעות, במקרה, ולכי תוכיחי...
את אותו אחד שעשה לי משהו דומה לזה, ואחר כך הכניס את ידו לכיסו והתחיל להניעה בתנועות קצובות, בירכתי שמה שהוא מטפל בו כרגע פשוט ינשור לו וישאר תקוע לו ביד לעולמי עד. זה כמובן אחרי שנרגעתי מההלם על הפלישה לגופי, ועל ההעזה והחוצפה, והביזאריות של הסיטואציה: כל זה נעשה בתחום המקדש עצמו, מול קודש הקודשים שלהם, בצהרי היום ולנוכח רבבות אנשים.

אחרי השוק של השעות הראשונות באמריצאר, נכנסנו בצהריים לחדר ושמנו את עצמנו בהסגר מרצון, עד ליום המחרת. לקחנו מלון מפואר, במחיר רצח, עם מיזוג אויר וגן פורח ושקט - הכל כדי להמתיק לנו את הגלולה המרה של העיר הנוראה הזאת.

מקדש הזהב

מקדש הזהב באמריצאר הוא המקום המקודש ביותר לדת הסיקית, והוא אכן מרהיב ביופיו ומצדיק את הנסיעה הרחוקה לעיר הנידחת הזאת, ואת כל תלאותיה.
קשה להחליט ממה להתפעל קודם - מן המבנה הארכיטקטוני המהמם בגודלו וביופיו, או מן הלהט והדבקות של עשרות אלפים עולי רגל, על נשותיהם וטפם, הגודשים את המקום ומשתטחים לרצפה ומנשקים אותה מיד כשהמקדש נגלה לעיניהם.
יעקב אמר לי, תארי לך, זה כאילו שכל העם היהודי היה עולה לרגל לבית המקדש בירושלים..

המתחם כולו מוקף מארבעת עבריו בתעלת מים ברוחב כמטר אחד. כל מי שרוצה לבוא בשערי המקדש, חייב להפקיד את נעליו בתאי מלתחה מרובי אשנבים, המאויישים על ידי נשים מבוגרות מתנדבות, ואחר כך לטבול רגליו בתעלת המים. ממש כמו שאני עושה בתמונה:

in10-4

בדיוק כשכיסיתי את ראשי בצעיף הארוך ועמדתי לטבול את רגליי במים, ניגשה אלי נערה צעירה מתוך חבורת בנות מצחקקות, ואמרה לי:
Auntie, you look so very beautiful... ובמבוכה רבה התרחקה יחד עם חברותיה..
עשית לי את היום, מותק, חשבתי לעצמי, כי בדיוק באותו רגע הרגשתי כל כך מטופשת עם התלבושת הזאת, ומצחיק שדווקא בעיני הילדות האלו זה נראה יפה וראוי לציון....

לא רק נשים, אלא גם גברים חייבים לכסות את ראשם, ומסביב נמכרות מטפחות בד משולשות שמוטבע עליהם למזכרת 'מקדש הזהב - אמריצאר'. בחרתי ליעקב מטפחת אדומה, שתתאים לחולצה, אבל הרוב השולט של מטפחות הגברים הוא בכתום. כנראה שיש לצבע הכתום משמעות דתית, כי הוא חזר על עצמו בכל צורה אפשרית.

in10-5

ככה נראה המקדש מבחוץ, מגרם המדרגות המוביל לכניסה למתחם

in10-6

דמיינו לעצמכם חצר מרובעת ענקית, שכל אחת מצלעותיה, באורך כחצי ק"מ, היא מבנה שיש לבן מבהיק, עם אכסדרת עמודים, ומעליה מבנים שונים: כיפות, מגדלים, חדרי אירוח, משרדי הפרלמנט הסיקי, מוזיאון ועוד.
ככה נראית כל אחת מצלעות המרובע הענק:

in10-7

משטחי השיש חלקלקים מרגליהם הרטובות של אלפי מאמינים, ולכן נמתח שטיח קש קלוע לכל היקף החצר. בצל, מתחת לאכסדרת העמודים, מתנחלות משפחות שלמות של עולי רגל שבאו כנראה ממרחקים. כל כמה מטר יש חלון גדול ודרכו אפשר לראות חכם סיקי יושב בתנוחת מדיטציה, כאשר מסביבו אביזרי פולחן שונים - תמונות של קדושים, נרות, פרחים, סוכריות. לידו יש תיבת תרומות גדולה, ומי שרוצה ממנו ברכה משלשל לשם מספר מעות. מפעם לפעם יש אולמות גדולים, למנוחה, להחלפת בגדים, לאכילה.

נושא האכילה מטופל במומחיות ראויה להערצה. בארבע פינות החצר הגדולה ממוקמות ארבע תחנות האכלה והשקייה להמון הרב. מעל דלפק שיש ענק, ממלאות נשים מתנדבות כלי נירוסטה מבהיקים במי שתיה קרים, וסיקי זקן שעומד על יד מזמין את כולם להרוות את צימאונם. על יד הדלפק יושבת חבורת נשים מול מיכלי אפר ועפר שחור, ורוחצת את כלי הנירוסטה בחול, ללא הפוגה. מאות כלים בשעה!

in10-8

אחרי השיפשוף באפר, אשה אחרת שוטפת את הכלי בדוד מים ענק, והוא יוצא מבריק ומצוחצח.

למעלה מ-30,000 איש ביום סועדים את לבם, חינם אין כסף, בארבע פינות המקדש. הארוחה פשוטה ביותר, והיא כוללת צ'פאטי, דאל, וצ'אי. כמובן שלא העזנו להתקרב אל האוכל או אל השתיה, למרות ששודלנו על ידי 'מארחים' שמזמינים את הקהל שוב ושוב להתכבד.

חוץ מאוכל לאנשים, יש שם גם אוכל לקדושים ולאלים. במספר נקודות מכירה ניתן לקנות מנחות שמיועדות להגשה בתוך המקדש. לא היה לי מושג מה יש שם, בצלוחיות הקטנות העשויות מעלי בננה רחבים, אבל ראיתי המוני המוני אנשים עומדים בתור ומצטיידים בהרבה צלוחיות כאלו לפני שנכנסו למקדש עצמו.
לצערי, אין לי מספיק ידע על הדת הסיקית, ואני לא ממש מבינה אותה. משיחות עם סיקים שונים למדנו כי הם מאמינים אך ורק באל אחד, All-mighty God, אבל מאידך הם שקועים בפולחן שנראה בדיוק כמו עבודת אלילים. עשרות תמונות של קדושים וצדיקים מקשטות את בתי העסק הסיקים, חלקן נתונות במסגרת של אורות מרצדים הדלוקים תמיד, והם מגישים להם מנחות שכוללות דברי מאפה ומאכל ופרחים ושמן ונרות. אולי ביום מן הימים אנסה להרחיב את הידע בעניין.

הרבה טיפוסים ססגוניים מסתובבים במתחם המקדש, ולא ברור לי אם הם בתפקיד רשמי או סתם מבקרים. צילמנו עשרות מהם. הנה לדוגמה:

in10-9

מסגרת מבני השיש הלבנה של ארבע הצלעות, ומשטחי ההליכה הנרחבים, העשויים גם הם שיש ועיטורים שונים, מקיפים בריכת מים ענקית שבתוכה יושב-צף המקדש עצמו. בריכת המים הזאת נקראת בסיקית 'אמריט סארובאר' - בריכת מי הנקטר, והיא שנתנה לעיר אמריצאר את שמה. לאורכה יש מספר נקודות טבילה, שהטובל בהן אמור להרפא מכל פצעיו ותחלואיו, או סתם לזכות בברכה, ועשרות מאמינים עושים זאת בחרדת קודש ובסדר מופתי, בלי כל בלגן. זו לא בריכה לשעשוע: מתפשטים, טובלים להרף עין, יוצאים ומתנגבים וממשיכים הלאה. שומרים חמושים בחרבות מאיימות ובתלבושת מפוארת שומרים על הסדר. עשרות ילדים קטנים נטבלים במים כסגולה להצלחה. בכלל, האמונה הלוהטת הזאת והפולחן האדיר, השאירו אותי פעורת פה. אולי בגלל המימדים הענקיים של המקום והקהל.

כך נראית הבריכה הקדושה:

in10-10

זה צד אחד מארבעת הצדדים..

וכך נראה המקדש במרכז הבריכה:

in10-11

במקדש עצמו אסור היה לצלם, ולכן אנסה לתאר אותו כמיטב יכולתי:
גשר ארוך וצר הנקרא 'גשר הגורואים' מחבר את המקדש עם הצלע שבה ממוקם 'הפרלמנט הסיקי'. הגשר מחולק על ידי מעקות מברונזה לשלושה נתיבים, אחד לנכנסים, אחד ליוצאים, ואחד כנראה עבור 'כלי הקודש' המשרתים בתוך המקדש. הגשר מקורה על ידי חופה לבנה של וילונות מתנופפים ברוח וחלק ממנו ניתן לראות בתמונה הבאה:

in10-12

במרכז הקומה הראשונה של המקדש, יש אולם לא גדול, ומרכזו מגודר. משמאל יושבת קבוצת סיקים לבושה בתלבושת זהה, ונראית כמו מקהלה. בשורה הראשונה שלה יושב הזמר הראשי, המזמר כתבי קודש ללא הפסק. שירתו מועברת במיקרופון אדיר מימדים, ומשודרת דרך רמקולים ענקיים המוצבים בארבעת כנפות החצר החיצונית הענקית. למעשה, שירה זו מלווה אותך מרגע התקרבך לאיזור המקדש, וממשיכה להתנגן באוזניך גם כשאתה כבר מתרחק ממנו. להפתעתי, השירה מאד נעימה. אין בה טונים צורמים, היא מאד מלודית וערבה לאוזן. משני צידיו של הזמר הראשי יושבים נגנים המנגנים על כלים לא מזוהים צבועים באדום וזהב - משהו בין אקורדיון לאורגן.. לידם יושבים כאלו המכים במצילתיים או בתופים קטנים. המבקרים נכנסים על קצות האצבעות, ולא נשמע רחש מסביב, כדי לא להפריע את השירה-תפילה.
השירה היא למעשה קריאה בכתבי הקודש המונחים לפני הסולן הראשי, והיא לא פוסקת אף לא לרגע אחד במשך שבע עשרה שעות רצופות.
מדי לילה, בשעה 22:00 נערך טקס של החזרת ספרי הקודש למקומם, בארון אשר בבנין הפרלמנט. הם מובלים שוב אל המקדש למחרת בשעה 5 בבוקר, ואז תופסת המקהלה את מקומה מולם ומתחילה בתפילות הנמשכות שוב, ללא הפוגה, עד עשר בלילה, וחוזר חלילה.
התפילה המשודרת לכל פינות המתחם גורמת לכך שכולם שומעים אותה ברקע כל הזמן, ולא חשוב מה עיסוקם באותו רגע. מין 'תפילה פסיבית' נון-סטופ.
אגב, גם מחוץ למקדש שומעים אותה, ברדיוס של כמה רחובות משם. ולכן, באותו רדיוס אסור לריקשות ממונעות להכנס, אסור לעשן ואפילו אסור למכור סיגריות.. כמעט בכל העיר הזאת אין להשיג סיגריות, מה שבהחלט יכול להכניס למצוקה אנשים כמו יעקב..

בצד ימין, ממול המקהלה, יושבת חבורת נשים, רובן מבוגרות, שלא הבנתי מה בדיוק מעשיהן או תפקידן. אולי רק לשמש קהל? כולן לבושות במחלצות, ראשיהן מכוסים בצניעות.

במרכז האולם יושב הכוהן הגדול, בתלבושת מפוארת במיוחד. ראשו עטוי במצנפת הסיקית המקובלת, אבל גדולה בערך בעוד איזה שלושה מטר בד המלופפים עליה. הוא יושב בישיבה מזרחית על שטיח, ספון בכריות משי מכל עבריו. בידו הוא מחזיק מין מברשת משונה: ידית עץ לא ארוכה, מקושטת ומעוטרת בצבעוניות, וממנה יוצאת תפזורת של שערות לבנות ארוכות, כמו זנב מפואר של סוס לבן. מפעם לפעם, תוך כדי האזנה לתפילה, הוא מניע את המברשת הזאת מצד לצד מספר פעמים, כאילו כדי לגרש זבובים, אבל בתנועה מלאת טקסיות.
אין לי מושג מה זה ולמה זה, ואני ממש לא בעניין של ללגלג על דת זו או אחרת, בעיקר לא על אלו שאני לא מכירה ולא מבינה אותן. אבל המראה היה לגמרי מגוחך. אחר כך, בחוץ, בעשרות החנויות מסביב למתחם המקדש המוכרות אביזרי פולחן ומוצרים דתיים למינהם, ראינו המון 'זנבי סוס' כאלה, והתפתיתי כמעט לקנות אחד, כדי להנציח את החוויה. אבל עוד בטרם הספקנו להניע את הראש מצד לצד, כבר נטפלה אלינו חבורה עצומה של טרדנים שכל אחד רק רצה מאתנו משהו - כסף, אוכל, תמונה, - או רצה למכור לנו משהו: מסעדה, מים, ריקשה, הדרכה, עוד פעם ריקשה... ברחנו, פשוט אשכרה ברחנו. פתחנו צעד והסתלקנו מהמקום.

בתוך המקדש, האנשים מגישים את המנחות שלהם לאיזה משרת בקודש. 'פראשאד' נקראות המנחות האלו. בהתחלה לא ממש הבנתי את התהליך. רק ראיתי אותו לוקח מהם את צלוחיות עלי הבננה המלאות, מרוקן אותן לתוך מיכל גדול, ומחזיר להם את הצלוחיות ריקות. ממשיכים להתקדם לעבר היציאה, ושם עומד איש נוסף ליד מיכלים מלאים מהם הוא דולה בכפות ידיו עיסה חומה וריחנית ומגיש אותה ליוצאים. כדי לא לצאת דופן הפניתי אליו גם את כף ידי, והוא סימן לי כי צריך להגיש שתי כפות ידיים פתוחות, זו לצד זו. For the blessing.. הוא אמר לי. מי אני שאסרב לברכה, הושטתי שתי ידיים ולתוכן הונחתה מין קציצה חמימה שהוא גיבש בידיו.
נזכרתי, שבשיעור האחרון של קורס הבישול ההודי שעשיתי (עוד לא סיפרתי עליו בכלל...) המורה לימדה אותנו להכין קינוח הודי שמן שהם קוראים לו 'האלאבה', כאילו כמו חלבה שלנו אבל ממש לא... הוא עשוי מסולת מטוגנת בחמאה מזוקקת (הנקראית גי, ויש לה ריח חריף ודומיננטי מאד) ועל זה בוזקים תבלינים כמו הל וקינמון ומקשטים בצימוקים ובאגוזי קשיו..
אל תשכחו, אם במקרה אתם מבקרים במקדש הזהב באמריצאר, לטעום את ההאלבה שלהם! היא אמרה לנו. הם עושים אותה הכי טעים שיש!
כשיצאנו, אני עם ההאלבה בכפות ידיי, יעקב הפציר בי לא לטעום מזה והזכיר לי סצינות של ריצה מהירה לשירותים מלפני כמה ימים, אבל אני לא התאפקתי וטעמתי ככה, על קצה הלשון. זה היה טעים מאד, אבל ריח הגי פשוט עשה לי בחילה, ובלי שאף אחד יראה זרקתי את זה לפח אשפה.
אחר כך קראתי בספר שאנשים קונים בכסף את המנחה הזאת, היא נכנסת למיכלים גדולים שחציים הולכים לקדושים ולמשרתים בקודש, וחציים חוזרים לחלוקה לקהל המאמינים, אחרי שהקדושים נתנו לזה את ברכתם.
אז הנה, גם אני בורכתי, על קצה הלשון..

רכבת לילה מאמריצאר לרישיקש

אחרי שסיימנו את ענייני מקדש הזהב שלשמם בכלל הגענו לאמריצאר, לא נותר לנו מה לעשות בעיר הזאת. הרבה שעות היו לנו לשרוף עד הלילה, וניסינו לעשות כל מה שכתוב בתנ"ך שלנו, בלונלי פלאנט. למעט המסעדה שהוא המליץ עליה כמסעדת הטנדורי הטובה ביותר בכל חבל פאנג'ב, (היתה באמת לא רעה, אבל חריפה ויקרה להחריד ) כל השאר לא שווה אפילו איזכור.
מעט מאד תיירים מערביים טורחים להגיע הנה, וזה נותן את אותותיו בעיר. אין בה שום תשתית תיירותית מינימלית, ואף מראה מלבב את העין.
חזרנו למלון, ומאחר ופינינו כבר את החדר בצ'ק אאוט, ישבנו בפאטיו הנעים שלהם ושיחקנו קלפים עד הלילה..

מתורגלים בהזמנת כרטיסי רכבת, אחרי הטירונות שהעבירו אותנו בדלהי, הפעם כבר הלך לנו ממש בקלות. עוד ביום הקודם כבר הזמנו לנו מקומות כדי להסתלק מהעיר הזאת. הזמנו קרון שינה מחלקה ראשונה, בתא פרטי של 2 מיטות. שילמנו הון עתק במונחים הודים, ואין פלא שהיינו התא המאוייש היחיד בקרון של כשלושים מיטות. למי יש כסף בשביל זה..

נכון שאתם מדמיינים לכם בראש תא פרטי בקרון של מחלקה ראשונה, וחושבים כמונו שאיזה יופי, סוף סוף ניסע בנחת כמו בני אדם, ברכבת מסודרת, ולא באוטובוס שובר עצמות ומצמרר?
אז אוקיי, קבלו תיקון לכל מה שאתם מכירים ויודעים על מחלקות ראשונות.
ככה נראה התא הפרטי היקר, במחלקה הראשונה של הרכבת בהודו:

in10-13

הכל שחור, מלוכלך, מתקלף ומתפרק. מתג החשמל, הלבן במקור, מכוסה שכבת לכלוך שפחד לגעת בה ביד חשופה. רצפת הלינולאום (אפשר לראות בתמונה השניה ) מוכתמת בכתמי נוזל חום חשוד ומבחיל, ומתקפלת בקילוף מזעזע.
ואני לא אגיד אף מילה על השירותים - התאפקנו עד שזו היתה שאלת חיים או מוות..

in10-14

יעקב אומר שזה יותר גרוע מתא באגף האיקסים באיזשהו כלא בארץ. שאלתי מאיפה הוא יודע, והוא נאלץ להודות שזה רק מעדות שמיעה..
הוא יצא לעשות סיבוב בקרון הריק שאנו היינו נוסעיו היחידים, וחזר מזועזע עמוקות ממפגש חזיתי עם כמה ג'וקים בגודל של פילים..
אני טיפסתי לקומה השניה, ושמה - קרוב לתקרה המלאה בקורי עכביש וחרקים מעופפים, התפללתי שתצנח עלי השינה וכמה שיותר מהר..
הטלטלות הקצביות של הרכבת, העייפות של היום החם, הבא'סה של כל העיר הזאת - עשו את שלהם, ואכן נרדמתי כמעט מיד.
יעקב עוד התגלגל קצת בדרגש שמתחתיי, אבל בסופו של דבר נרדם גם הוא.
הגענו לרישיקש בבוקר למחרת, אחרי שינה מקוטעת ורדופת ריקשות אופניים וקבצנים וסוטים, כשאנחנו מקווים שכאן - בבירת היוגה העולמית, אולי נזכה לאיזו הארה ושלווה והיטהרות מכל מה שדבק בנו בדרכים בימים האחרונים..

על רישיקש - בפעם הבאה.

ואם במקרה לא נספיק להתחבר לאינטרנט שוב לפני יום כיפור - אז אנחנו מאחלים לכל יקירנו הצמים והלא צמים - שיהיה קל, שיעבור בנעימים, והכי חשוב - שהחתימה תהיה טובה ומבורכת!!

נ.ב. - יש כאן ברישיקש בית חב"ד, אבל אחרי הפיאסקו שלהם עם השילשול ההמוני שכולם לקו בו בראש השנה בדהראמסאלה, אנחנו לא מתקרבים אליהם אפילו!!
מ-ק-ס-י-מ-ו-ם, אם בכלל, אז אולי נלך לשמוע תקיעת שופר, רק כדי לא לאבד את הזהות היהודית שלנו בארץ עובדת האלילים הזאת...

לפרק הקודם                      לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת