wellness5

מק'לוד גאנג' - דהראמסלה חלק אחרון

יום שלישי, 10.9.02

זהו, נגמר סיפור דהראמסלה.
היום הוא יומנו האחרון כאן, ומחר בבוקר, בארבע לפנות בוקר, אנחנו יוצאים לדרך לאמריצאר אשר בחבל פאנג'אב.
זה מעניין איך שפתאום מגיעה ההרגשה הזאת שצריך לקום ולזוז הלאה... זה לא מתוכנן, זה לא מתבקש מכורח הנסיבות. פשוט קמים בבוקר, ויודעים שמיצינו.
זה כבר קרה לנו פעמיים, גם בואשישט בה תיכננו להשאר יותר, פתאום הרגשנו שנגמר.
יש אולי איזה מין שעון פנימי, מנטלי כזה, שמכתיב את הקצב?

ויחד עם זאת, למרות שברור שהגיע הזמן לעזוב, זה קצת עצוב.
כמו לעבור דירה.
אנחנו כבר מכירים את כל ה'שכונה', וכולם מכירים אותנו.. החל מקבצני הרחוב, בעלי החנויות, הדיירים המקומיים, ואפילו התיירים הקבועים - כולם מכירים את כולם, ואתה עובר ברחוב ומפזר שלום לכל עבר כאילו זו לפחות שכונת ילדותך בה נולדת וגדלת.

מאחר ואין לי שום סיפורים מסעירים מן הימים האחרונים, וכמעט ואין תמונות חדשות, הייתי רוצה לעשות סיכום קצר של שהותינו בהודו עד כה.
יש כמה נושאים שמצריכים התייחסות, אבל לא מצאתי להם עד כה מסגרת. אז הנה הם, סתם ככה בתפזורת.

מקלחת הודית

כמה רעיונות של סטארט-אפ מבריקים עלו לי בראש בהקשר הזה של מקלחת בהודו..
כבר ראיתי את עצמי מתעשרת מלמכור להם וילונות למקלחת, או מגבי גומי לרצפה...
אלה ההודים, אין להם לא את זה ולא את זה..
אתה נכנס למקלחת ופותח את הטוש (הקבוע בדרך כלל לקיר, לא זה עם הידית שמחזיקים ביד..), ותוך שניות כל הרדיוס של שני מטר מסביבך מתמלא מים. אי אפשר לקחת אתך פנימה מגבת, כל כלי הרחצה נרטבים, מושב האסלה נוטף מים עוד שעתיים אחר כך.. הרצפה מלאה סבון, ובגלל שאף אחד לא מעז להכנס למקלחת בלי כפכפי גומי - מחשש לכל מיני חולירות לרגליים, אז סכנת ההחלקה היא לא סתם תיאורטית אלא מוחשית מאד.. אם למזלך פתח הניקוז תקין, רוב המים מתנקזים די מהר, אבל הרצפה נשארת רטובה כמעט עד המקלחת הבאה. לו רק היה מגב גומי כדי לסחוב את כל המים לחור!! כל יציאה מחדר השירותים לחדר המגורים משאירה שביל של שלוליות מים קטנות, לפי הנתיב בו פסעת..

נקיון החדר

אם היה שירות סדיר של ניקוי החדר, נו, אז לא כל כך נורא - קצת מים על הרצפה עד שתבוא המנקה.. אבל בגסט האוס הודי, מרגע שקיבלת את המפתח לחדר, ועד שאתה מוסר אותו בעזיבה - אין שום שירות לחדר. אתה אדון לטריטוריה הזמנית שלך.. 11 יום ישנו על אותם כלי מיטה, התנגבנו באותה מגבת (אחת בלבד לכל חדר, וגם אותה לא כל אחד מקבל אלא רק אם מבקש במיוחד..)
מזל שאימצנו את הרעיון של גילי להתנגב בלונגי, זה פשוט רעיון מבריק. הוא סופג נהדר, הוא קליל ומתייבש בתוך דקות, ולא כמו מגבת עבה שבעיקר בימי הגשם כאן נשארת רטובה ימים שלמים, ולא צריך לתאר את הריח העולה ממנה..
אחרי שהבנו שנקיון חדר לא נקבל כאן - התחלנו לחפש 'כלי עבודה' כדי לנקות בעצמנו. הדבר היחיד שיש להם, זה מטאטא זרדים (ערימה של קש עם פלסטר עבה בקצה אחד שמאגד אותה יחד..) ואתו צריך לעשות את כל העבודה..
לבית השימוש זרקנו טבליות אוקונומיקה - מאד שימושי להביא הנה!! - את הכיור שיפשפנו עם ספוג סקוטץ' שקנינו כאן + סינטבון של הכביסה..
את פח הזבל רוקנו בעצמנו כל יום יומיים, כשאנחנו יוצאים מן המלון עם שקיות עמוסות בקבוקי מים ריקים ואריזות ריקות של ביסקויטים ובוטנים וקליפות בננות, ומחפשים את ערימת הזבל הקרובה כדי לצרף את החבילה שלנו אליה..

ערימות זבל

לא חושבת שלמקום הזה יש עיריה שמפנה זבל.. אולי אני טועה, אבל ממעקב קטן שעשינו, נראה כאילו הזבל מטפל בעצמו.
יש ריכוזים אליהם כל אחד מביא את הזבל שלו, וזה יכול להיות ממש בפתחי הבתים או בתי המלון. הגשם הופך את הכל למין עיסה דביקה. אחר כך מגיעות הפרות, ובאים הכלבים והקופים, וכל אחד דולה מן הזבל את מאוויי לבו. כל החומרים האורגניים נבלעים על ידי החיות או נטמעים איכשהו באדמה, וכל החומרים הבלתי מתכלים מתגוללים ברחוב.. את בקבוקי המים הריקים בדרך כלל מישהו אוסף, למיחזור ולמילוי פרטיזני של 'כאילו' מים מינרלים, לפראיירים שלא מקפידים לקנות בקבוק חתום.

מים מינרלים

לדעתי, עד היום, השתמשנו בלמעלה ממאה בקבוקי מים מינרליים, חלקם גדולים, של שני ליטר..
לא מעיזים לעשות כאן כלום במים רגילים, אפילו לא לשטוף את מברשת השיניים במי ברז..
אולי אנחנו סתם מגזימים, אבל עדיף להיות זהירים. אנחנו מרתיחים בכף חשמלית מים לשתיה חמה, אנחנו מצחצחים אתם שיניים, ואני חושדת שיעקב גם מתגלח בהם... :)
הצרה עם הבקבוקים האלה, שרובם לא יודעים לעמוד!! קשה מאד לייצב בקבוק מים מינרליים שיעמוד ישר, התחתית שלהם משום מה קמורה כלפי מטה, והם רוקדים ומתנדנדים.. כשהבקבוק חתום וסגור, זה לא נורא, משכיבים אותו. אבל אחרי שהם נפתחו, ועם סגירת הפקק הקקה-מייקה שלהם, צריך לסדר להם תמיכה כדי שלא ידלפו..

מים בכלל

יש כאן כל כך הרבה מים בצפון, שהם פשוט לא יודעים מה לעשות אתם!!
לאן שאתה רק מסובב את הראש, יש מים דולפים או זורמים. בצידי הרחובות יש תעלות אליהם מוזרמים מים - לא יודעת מאיפה. זה דווקא לטובה, כי כל גברי העיר משתמשים בתעלות כמשתנה ציבורית, אבל המים הזורמים מובילים את השתן הלאה וככה אין את הצחנה הרגילה המתלווה לשתן שעומד במקום אחד.. לא ראיתי כמעט ברז אחד שאינו דולף. אם זה בחוץ, ברחובות, או בחצרות הבתים. לפעמים מניחים מתחתיו דלי, כדי לקלוט את טיפות המים הנוטפות, וזה חוסך למלא דלי כשצריך אותו למטרה מסויימת. אצלנו בחדר הניאגרה דולפת, ומעבר לקולות הטיפטוף, שהם עינוי סיני בפני עצמו, זה דואג לשמור את רצפת השירותים רטובה נון-סטופ. לכל פיפי קטן צריך קודם להתפשט בחדר..
ועוד תופעה, צינור המים היורד מן הכיור, אינו מקובע לרצפה או למערכת ביוב כל שהיא. זה פשוט חתיכת צינור פלסטיק גמיש שמסתיים בחלל האויר, בערך על יד פתח הניקוז. כל מה שרוחצים בכיור, עושה דרכו אל הרצפה. שטפת כוס ששתית בה קקאו למשל? תכף כל הרצפה נהיית חומה. יש לזה אבל גם יתרון: פותחים את ברז המים בכיור, מחזיקים את הצינור הגמיש ביד, ומתחילים לכוון ולהשפריץ לכל עבר מים נקיים.. מצויין לשטיפה של כל הסביבה..
למי שקורא את זה וחושב שטוב, נו, אנחנו בטח נמצאים באיזה גסט-האוס דרגה ז' - קבלו תיקון: א- אנחנו נמצאים בגסט-האוס ברמה הכי גבוהה שיש, הוא נחשב לאחד הטובים במקום הזה, וב' - ראינו את זה גם במקומות אחרים, כך שזו כנראה תופעה מקובלת..

נייר טואלט

מכירים את החבילות של 32 ניירות טואלט שמוכרים אצלנו בסופרים? נדמה לי שראיתי אפילו אריזות של 48.. כאן בהודו נייר הטואלט נמכר בגלילים בודדים, אחד אחד.. קונים אותו בדרך כלל רק התיירים. ההודים משתמשים בדלי ובכלי פלסטיק קטן עם ידית, כמו הכלי שאצלנו, להבדיל, משמש לנטילת ידיים..
כל בית שימוש הכי מלוכלך ומסריח, מצוייד בברז מים דולף, בדלי די נקי, ובכלי הזה עם הידית המשמש לשטיפה. אז בשביל מה להם נייר טואלט בכלל?
התייר המערבי, שלא יכול בלי, מסתובב עם חבילה של נייר טואלט בתיק. זה מצרך לא זול, והוא נגמר נורא מהר, כי הנייר עבה, וגליל הקרטון הפנימי המחזיק אותו הוא ענק, בלי שום פרופורציה לכמות הנייר.
מעבר לשימוש הסטנדרטי שלו בשירותים, נייר הטואלט משמש גם כמפית לידיים ולפה במסעדות. עוד לא ראיתי מסעדה אחת, אולי חוץ מאחת מפוארת שאכלנו בה בדלהי ביום הראשון, שמגישה עם האוכל מפית. נוזל לך? בעיה שלך.. יש מסעדות שמגדילות לעשות, ובמקום בולט - נגיד ליד בקבוקי הקוקה קולה - מציגות למכירה גלילי נייר טואלט. צריך דחוף לנגב את הרוטב של האיטריות המשפריצות ולא סחבת אתך בתיק קצת נייר? מהר תקנה אצלנו גליל אחד..

ביסקויטים

המגוון הרחב של ביסקויטים שיש כאן לא היה מבייש שום מדף מכובד בהיפרכל או בקוסמוס.. ההודים יודעים שהתייר המערבי, בעיקר בתקופה הראשונה לשהותו כאן, משווע למשהו טעים, מתוק, סגור באריזה סטרילית, משביע, ומזכיר קצת את הבית!! כמה שהם צודקים!
האריזות די קטנות, אישיות כאלו, והמבחר רחב: פתי-בר, וסנדוויץ' שוקולד, ומילוי תפוז, ועוגיות צ'וקלט צ'יפ.. הכי אנחנו אוהבים את הסוג שנקרא Hide & Seek כי שמה באמת מתחבאים הרבה פיצפוצי שוקולד..
כמעט כל תייר, בטרם הוא פורש לחדרו עם לילה, קונה באחת מעשרות חנויות המכולת הזעירות, בקבוק מים מינרלים וכמה חבילות ביסקויטים..
לפי מה שהבנו מותיקים ובעלי נסיון, עוד מעט זה יימאס לנו, וגם הקיבה תתחסן ותוכל כבר לעמוד בנישנושים מקומיים..

מחלות של מטיילים

זה לא להאמין איזה חאלריאס חוטפים כאן החבר'ה..
מילא קילקולי הקיבה והשילשולים, שלפעמים שולחים את הלוקים בהם לבית חולים עם חום גבוה.. זה רגיל וזניח..
גם השיעולים המכחכחים והנזלת, בעיקר באיזורים האלה של הצפון, לא ראויים לציון מיוחד.
אבל פגשנו כאן מישהו שעבר קרוב מדי למרחב המחיה של פרה אחת, והיא נגחה אותו בבטן ועירבלה לו את כל הקרביים..
פגשנו גם מישהי שלקתה באמבות שהרסו לה את הבריאות.. הרופאים אמרו לה שזה מהמים המקומיים, וכשהיא נשבעה שהיא לא מכניסה אף טיפה של מי ברז לגוף, אפילו מצחצחת שיניים ושוטפת פנים במים מינרלים, הסבירו לה שהזיהום יכול לחדור דרך כל שריטה או פצע פתוח בגוף.. נחתכת מסכין? גירדת עקיצה? מי ברז שיבואו עליהם יכולים להשתמש בהם ככניסה ראשית לתוך הגוף.. לא מפחיד?
יעצו לה גם למהר ולגזור את הציפורניים המטופחות שלה, כי מתחת לצפורניים זה מקום שהחיידקים נורא אוהבים להתביית עליו. איך ששמעתי את זה, רצתי מהר לחדר, וגזרתי את הציפרניים כמעט עד הבשר..
פגשנו בחור שגר באיזה 'ואנסן הוטל', ונעקץ כולו אחרי לילה בלי שינה. למחרת, לא רק שהתגרד וכאב, אלא גם הסתבר כי הגוף פיתח תגובה אלרגית לעקיצות הפשפש, והוא נכנס לאיזו סמטוחה שרק אנטיביוטיקה הצליחה להוציא אותו ממנה.. מעקיצת פשפש!!
אני אעצור כאן, כי אפילו רק המחשבה על הדברים האלה מעבירה בי חלחלה..

מצורעים

לא אמרו שצרעת היא מחלה שעברה מן העולם כי נמצא לה מרפא??
בהודו לא שמעו על זה..
יש כאן במק'לוד, סימטה אחת שהיא סימטת המצורעים. משני צידי הרחוב יושבים יצורים מעוותי גפיים, בדרך כלל מכסים את עצמם בשמיכה. רק כשאתה עובר לידם, נשלח לעברך לפתע גדם יד המבקש נדבה. אפילו אם תרצה לתת לו, איפה תשים את זה?? רק לזרוק לו על הרצפה! רגליים שנגמרות בברך או בשוק, או כל מיני עיוותים אחרים שאני לא יכולה לתאר כי לא העמקתי להסתכל, זה פשוט מראה שהעיניים לא יכולות לסבול.
היינו יכולים לנסות להמנע מלעבור בסימטה הזאת, אבל לרוע המזל היא מובילה אל האינטרנט-קפה הכי מהיר באיזור, אז המעבר בה הוא בלתי נמנע.. אחרי המצורעים האלה - מבקשי הנדבות הרגילים הם כבר ממש מראה מלבב..

נדמה לי שמספיק ליום אחד...
שלא תקבלו את הרושם שזה קיטור - זה סתם דיווח על מה שעינינו רואות..

ובכדי לא לסיים בנימה לא נעימה, אני בכל זאת אביא שתי תמונות נחמדות:
התמונה הזאת היא במיוחד בשביל הבן שלי, עמית, שהתאכסן תקופה מסויימת במלון הזה במק'לוד - מלון OM. יש למלון הזה את מרפסת הגג הכי יפה באיזור.. כמה נעים לשבת שם לעת השקיעה, להשקיף על הנוף המרהיב, לשתות כוס קפה או ג'ינג'ר עם לימון ודבש.. (לאכול לא העזנו..) אז הנה עמית, במיוחד בשבילך...

המרפסת של מלון אום

in9-1

והתמונה הנוספת שהבטחתי להביא - היא התמונה של החליפה הפאנג'בית שלי... שימו לב להופעה האותנטית, החל מתכשיט הצוואר הלאדקי ועד לסנדלי האצבע מגומי.. צמידי קרסול וטבעות לאצבעות הרגליים עוד לא
הספקתי לקנות אבל זה בדרך...

ואת הצמה ההודית המסורתית יעקב לא מצליח לקלוע לי, וצריך שהשיער גם ייארך עוד קצת אז בינתיים אני סתם אוספת אותו בקוקו..
אז הנה, קבלו אותי, בדרך להיות אשה הינדית טיפוסית............ ונא לא לצחוק!!!!

זה לא פורים...

in9-2

להשתמע בפעם הבאה, מאמריצאר... ביי...

לפרק הקודם                   לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת