wellness5

מק'לוד גאנג' - דהראמסלה חלק רביעי


יום ראשון, ראש השנה, 8.9.02

שנה טובה לכולם!

כשהייתי ילדה קטנה, נהגה אמי ל'הזהיר' אותי, שבראש השנה צריך לעשות רק דברים טובים ונחמדים.. לדבריה, מה שעושים ביום הראשון של השנה החדשה, הוא סימן ואות למה שנעשה במהלך השנה כולה...
אני מאד מקווה שזו רק מין מעשיית ילדות שהיא המציאה בשבילי.... אוי ואבוי לי אם לא..
כי אם יסתבר שזה לא סתם מצוץ מן האצבע, וכן יש שמץ של אמת באמירה הזאת - אז כנראה שאת השנה הבאה אני אצטרך לבלות בריצה קלה נון-סטופ לשירותים...
נו, מה לעשות, אחרי 20 יום בהודו, גם אותי תפס השילשול המפורסם...
וככה עבר עלי היום הראשון של השנה החדשה..

את בוקרו של ערב החג בילינו באינטרנט קפה... ארבע וחצי שעות לקח לי לקרוא 3 אימיילים ולענות לשניים מהם. הוטמייל היה לגמרי תקוע, ולא היתה עמדת מחשב אחת פנויה בכל דהראמסלה, שלא היתה מאויישת בישראלים המנסים לברך את כל מכריהם בשנה טובה..
אנו מתנצלים בפני כל מי שלא הצלחנו להעביר אליו ברכה אישית - פשוט התייאשנו מלשבת מול מסך קפוא, וכמה כבר אפשר לנסות להעביר את הזמן בפזילה לצדדים, לעבר בני נוער הודים וטיבטים, הגולשים בצהרי היום בלי שום מבוכה, באתרי XXX...
הלכנו לאכול משהו קליל (שיישאר מקום לסעודת החג שהכינו בבית חב"ד..), ולנוח עד הערב.

דהרמקוט עטתה חג

מי היה מאמין, שבחור הנידח הזה אי שם בהרי ההימליה, אפשר יהיה לחוש באותה אוירה מיוחדת של ערב חג, ולהרגיש כאילו אנחנו נמצאים בארץ?
התכונה הרבה התחילה כבר יומיים-שלושה לפני כן... אני בטוחה שכל סוחרי דהראמסאלה מתפללים שהלוח העברי ישכפל את ראש השנה לפחות חמש-שש פעמים בשנה, כי מכה כזאת טובה בעסקים לא רואים אצלם לעיתים מזומנות כל כך..

קודם כל - כולם קנו ו/או תפרו בגדים חדשים..
ידיהם של כל החייטים בסביבה מלאו עבודה, ובערב החג התהדרו להן עלמות החן הישראליות בבגדים מקסימים. חולצות לבנות, בעלות גיזרה מערבית לחלוטין, אך תפורות בבד הודי ומעוטרות בסרטי זהב וכסף ומשי כמנהג המקום. חליפות של מכנסיים ששוליהם רקומים, עם טוניקות תואמות..
מי שלא תפר במיוחד - קנה לפחות חולצה חגיגית.
וכולם, ממש כמעט כולם, התעטפו בצעיפי צמר ענקיים היחודיים למקום, עבים ורכים בדוגמת פסים בשלל צבעים.. נראה כאילו לא נשאר אף צעיף אחד בלתי מכור בדוכנים ובחנויות..

שנית - תופעת קניית המתנות לקראת החג, לא היתה מביישת אף קריסמס...
כולם קנו מתנות לכולם!
ישבנו במסעדה וראינו אותם נכנסים עמוסי שקיות, ומתחת לשולחן מראים מה קנו למי, בשקט ובסוד שהוא לא יראה...
אנחנו נמצאים כל כך רחוק מהבית, אז לפחות ניתן אחת לשניה הרגשה של משפחה ומתנות לחג... אמרה לנו חבורת נערות עליזה אחת..

וגם ומתנות הביתה!! לאמא ולאחים ולאחיינים.. צעיפים וצמידים ותיקים ואבני חן ומה לא - הכל נארז בחבילות בד לבנות, תפורות היטב מכל הצדדים - מצוות הדואר ההודי - ונשלח אחר כבוד למשפחה בבית. יגיע אמנם הרבה אחרי החג, אבל העיקר הכוונה...

גם אני קיבלתי מיעקב מתנה לחג - תכשיט לצוואר, עשוי אבנים וחרוזים בסגנון לאדאק. הוא כל כך יפה, שאני לא מורידה אותו מעלי, על אף שהוא צובע לי את כל הצוואר בכל מיני צבעים משונים היורדים מן 'האבנים' המזוייפות...
ככל שניסיתי למצוא מתנה מתאימה ליעקב לחג - לא הצלחתי.. הרמתי ידיים, והחלטתי לדחות הכל לעוד כעשרה ימים, שאז יש לו יומולדת וממילא אצטרך לשבור את הראש באיך להפתיע אותו...

לקראת השעה שש בערב, התחילה שיירת ריקשות לטפס במעלה ההר ממק'לוד לדהרמקוט.
השמיים נטו לנו חסד - שלושה ימים לא ירדה כאן אף טיפת גשם, והשמש ייבשה כמעט את כל הדרכים. שלוש פעמים נאלצנו לרדת מהריקשה וללכת כמה מטרים ברגל, כי היא לא הצליחה לסחוב את העליה.. מאחורינו חזרה התופעה על עצמה עם ריקשות אחרות, והחלו להיווצר פקקים על הכביש הצר..
את הצעדה הקטנה מתחנת הריקשות עד לבית חב"ד עשינו בצעד קליל, כשמכל עבר יורדים מן ההרים, מן הגסט-האוסים שבסביבה, מיטב בני הנוער שלנו, רחוצים וחגיגיים, ונוהרים לעבר האוהל הענק שנבנה בן לילה.
ככה הוא נראה מרחוק:

in8-1

וככה הוא נראה מבפנים:

in8-2

לצערי, אין עוד תמונות מן האירוע.
כעשר דקות לאחר שהגענו, ועוד בטרם הגיעו ההמונים, ניתנה הוראה להשבית את המצלמות כי החג נכנס. אנחנו ילדים טובים ירושלים, וכיבדנו את המקום. החבר'ה הצעירים לא היו ממושמעים כל כך והפלאשים תיקתקו ללא הרף כמעט במשך כל הערב..

מאות אנשים היו שם. לא יודעת כמה.. להערכתי - בין 300 ל-400, אבל זה לא בדוק.
כבר בכניסה הודיע לנו הרב כי בעוד שכל הנוער יושב על מחצלות ושטיחים על הרצפה, לנו המבוגרים הוכן במיוחד שולחן כבוד, עם כסאות מפלסטיק, שלא נצטרך לבלות את כל הערב בישיבה מזרחית צפופה. כמה יפה מצידו היה לחשוב על כך..
בפועל - הפך השולחן הזה להיות 'שולחן הורים' והסבו אליו עוד שלושה מבוגרים מלבדנו, ועוד בחורה שקטה ועדינה ששברה את הרגל בלאדאק, והתהלכה עם מקל אחרי שהורידו לה סוף סוף את הגבס.
ההורים של תמר מעין ורד היו כוכבי הערב, לאחר שהגיעו בו ביום בטיסה והביאו אתם עשרה קילו תמרים כשרים מהארץ, עבור הברכות..

הרב הזמין את כל המעוניינים בתפילת מנחה להצטרף אליו במפלס העליון, מעל האוהל, וממש השתאינו לנוכח ההיענות הערה. עד מהרה נישאו באוויר קולות תפילה ושירה, בעוד אנחנו הפדלאות + כמה חבר'ה שהתפילה לא היתה בראשם, מתמקמים באוהל, מפטפטים ומחליפים חוויות מן הטיול.

בינתיים, הרשינו לעצמנו להתפעל מן ההשקעה האדירה של מחשבה, זמן, ועבודה פיזית שהושקעו באירוע הזה. האוהל הענק, שבתמונה רואים רק חלק ממנו, היה מלאכת מחשבת של חיבור יריעות פלסטיק ענקיות וקשירה ליתדות ולעצים.
כל הרצפה היתה מכוסה בעשרות מחצלות נקיות. מספר שולחנות נמוכים פוזרו ברחבי האוהל, כשעליהם דולקים נרות צבעוניים עבים. גם תאורת חשמל סודרה, והמקום זהר בשלל אורות. כל 'קירות' האוהל, יריעות של בד יוטה, קושטו בשלטים כמו בחגיגות של בית הספר, עם ציורי תפוח בדבש וברכות שנה טובה שונות.

in8-3

והאוכל???
סירי ענק, ומיכלי פלסטיק אדירי מימדים, בגודל אמבטיות של תינוקות, עמוסים בכל טוב, נישאו במורד החלקלק על ידי מתנדבים, ורוכזו בפינת האוהל. אנחנו התבקשנו לשמור שבעלי חיים לא יתקרבו אל האוכל - כלבים, חתולים, קופים.... ראינו עשרות חלות קלועות, ארוזות שתיים שתיים בשקיות פלסטיק, יורדות מבית הרב אל האוהל, ונפשנו יצאה לתת כבר ביס במשהו עם טעם מוכר וידוע... הצ'פאטי, טעים ככל שיהיה, די יצא לנו מהאף..
כל החלות נאפו במקום, והיו טעימות מאד למרות המרקם ההודי המוצק שלהן ולא האוריריות הקלילה של חלה מהבית.

כשהסתיימה התפילה, התמלא המקום מפה לפה, וכל החבר'ה ישבו ממש 'פגוש אל פגוש' על המחצלות. העוזר של הרבי, בחור היפר-אקטיבי חמוד, נתן הנחיות על מהלך הערב, ואחר כך סחף את כולם לשירה בציבור של כל מיני שירי 'הו הו הו הו איי איי איי', ותוך כדי שירה אדירה הרביץ הרבי כניסה מלכותית כשהוא עושה את הדרך בקפיצות ריקוד...
שרנו 'שלום עליכם מלאכי השרת', שתינו מיין הקידוש המתוק, ברכנו על תפוח בדבש, על גרגרי רימון אדום, על פיסת דג טעים להפליא - שנהיה לראש ולא לזנב - ועל תמרים טעימים מהארץ..

התחושה הכי מרגשת שעברה כחוט השני לאורך כל הערב, היתה האחדות והשייכות של כולנו למשהו הזה שנקרא העם היהודי..
לא משנה מאיפה באת ומאיזה רקע, בית דתי, בית חילוני.. לא משנה אם אתה מאמין באלוהים, אם אתה ימני או שמאלן, אם אתה שונא את ש"ס או אוהב מתנחלים... לא משנה אם את הימים האחרונים בילית בהכנות לחג, או שפשוט עישנת את עצמך לדעת עד אובדן חושים - כשצריך היה להגיד 'אמן' במקומות המתאימים, נשמעה מקהלה אדירה ואחידה של יהודים באשר הם..
באמת שזה היה מרגש!

לזכותו של הרב, ושל כל חבר עוזריו שכנראה כבר נדבקו בחיידק החוזרים בתשובה, ייאמר שלא נעשה כל נסיון מצידם לחנך, להטיף מוסר, להרביץ תורה או לנסות לשדל לחזור בתשובה.. הערב זרם חלק, באוירה נהדרת של שירים, התבדחויות ( למי יש מחזור, שואל הרב, וכשכל הבנות מצחקקות במבוכה, הוא מרים ספר תפילה ובחיוך ממזרי אומר, זה מחזור, רבותיי, לזה אני אני מתכוון! ) והרבה הרבה אוכל טעים שאין לי מושג איך הספיק לכל כך הרבה אנשים, ועוד אפשר היה לקבל תוספת!

הגשת האוכל התנהלה כמו במבצע צבאי: שורת מלצרים ומלצריות, שכל אחד קיבל 'איזור הגשה' תקתקה את העברת המנות ביעילות ובמהירות. קודם כל הגיעה צלחת מרק עדשים + כל מיני קיטניות אחרות, טעים מאד.. מסביבנו שמענו צחוקים על מה יהיה אם כל ההמון הזה יתחיל להפליץ בבת אחת, דהרמקוט יכולה להיחרב כולה.. קעריות המרק היו מנירוסטה, כמו גם צלחת ההגשה של המנה העיקרית, צלחת התאלי. כל ההודים אוכלים בצלחת תאלי שנקראת כך על שם מנת האוכל הידועה של אורז ועדשים: זו צלחת המחולקת בתוכה למספר שקערוריות שלתוכן מכניסים מנות שונות של אוכל בלי שהן תתערבבנה. אנחנו קיבלנו צלחת ובה אורז הודי צהוב, עוף מבושל בצימוקים, (הרבי שחט את כל עשרות העופות בעצמו! ) צימעס גזר עשוי בקינמון וציפורן, וכמה קוביות של תפוחי אדמה ובצל. הכל היה מאד טעים! על השולחנות הונחו קעריות עם סלט ירקות חתוך דק, אבל רבים - כולל אותנו - לא נגעו בו בשל החשש לאכול ירקות לא מבושלים.

לאט לאט התחילו האנשים להתפזר, הרבה לפני שהגיעה שעת 'ברכת המזון'... ראשונים יצאו אלו המתגוררים בדהרמקוט, והחלו לגדוש את בתי הקפה והמסעדות שבסביבה.. הערב הרי רק מתחיל..
לא עזרו קריאותיו של עוזר הרב שאמר היי חבר'ה לאן אתם הולכים, יש עוד קומפוט!!
לשווא חיכינו לקומפוט הפולני המסורתי, מסתבר שזו היתה סתם בדיחה על חשבון הכמיהה שלנו לדברים מתוקים בטעם של בית..

גם אנחנו מיהרנו להסתלק מן המקום, בתואנה שאנחנו 'גרים רחוק' ויש לנו עוד חתיכת דרך חזרה למק'לוד..
תחנת הריקשות היתה שוממה, כל הטיבטים הלכו לישון.. פרנסה פרנסה, אבל על שעות שינה לא מוותרים... מה אכפת להם שתכף עשרות ישראלים יזדקקו לשירותיהם כדי להסיעם חזרה מדהרמקוט אל הגסט-האוסים שלהם במק'לוד, בבאגסו, ובדהראמסאלה עצמה?
אין ברירה, מתחילים לצעוד ברגל... השעה כמעט חצות, בחוץ אף כוכב לא מנצנץ וגם הירח נעלם, לא יודעת לאן. בקיצור אפלת מצרים.
הפנס המפורסם שלנו נשלף מן התיק ומאיר לנו מטר או שניים קדימה.. אנחנו רק מקווים שאין תנים ושועלים ושאר מיני חיות רעות בהרים האלו..

יחד אתנו צועדים שלושה צעירים נחמדים שגם הם חמקו מן האירוע לפני סיומו, ואנחנו מקשקשים בעליצות תוך כדי הליכה במורד.
מרחוק נראים אורות חלושים, ונשמע קרקור רעשני של מנוע מתאמץ.. לא להאמין, ריקשה ריקה מופיעה לנו.. מתוך נימוס החבר'ה הצעירים מניחים לנו לעלות עליה, לאחר שהיא משנה כיוון ועושה את הסיבוב המסוכן על המקום בכביש הצר, ואנחנו נפרדים מהם בברכת חג שמח.
בדרך למטה ראינו עוד מספר ריקשות מטפסות בכיוון לדהרמקוט, כנראה שבכל זאת הפרנסה חשובה להם..

תמו ונשלמו חגיגות ראש השנה עבורנו. הרבי אמנם הכריז על עוד שלוש-ארבע ארוחות משותפות במהלך החג, כולל צ'ולנט מגרה ביום שבת, ועוד תפילות, ו'תשליך' וכו' - אבל אנחנו כבר תפסנו את הפרינציפ והסתפקנו בארוחה האחת הזאת.
זהו. איך אומרים? תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה... אמן!

נורבלינגקה - המרכז לשימור המסורת הטיבטית.

עוד בבוקר הראשון להגיענו למק'לוד, פגשנו במסעת GAKYI, שהפכה מאז למסעדת הבית שלנו, בחור נחמד מניו זילנד בשם אנדריו.
היינו אז בשלב של חיפוש מלון חדש, אחרי שהמלון שלקחנו ללילה הראשון לא נעם לנו. אנדריו המליץ לנו לבדוק את המלון בו הוא מתאכסן ונתן לנו את כל הפרטים. ככה הגענו למלון קאלסאנג, והפכנו לשכנים המתגוררים חדר ליד חדר וחולקים את אותה מרפסת גג ענקית.

אנדריו הוא סופר, שכבר פירסם 40 ספרים בניו זילנד. כרגע הוא כותב ספר על הדלאי לאמה, והוא כבר נמצא כאן כמה חודשים במהלכם אף פגש את הדלאי לאמה אישית. חלק מן העבודה על הספר כרוך גם בעבודת מחקר מקיפה, ובאיתור תמונות וצילומים, וכך יוצא שהוא מבלה שעות ארוכות בספריה של הממשלה הטיבטית הגולה, ובכל מיני מרכזי תרבות אחרים.
בשעת בוקר מוקדמת של יום שבת וחג, אנדריו מחפש אותנו כדי להציע לנו להצטרף אליו לטיול לנורבלינגקה - הנסיעה די ארוכה ויקרה, והוא מחפש מישהו לחלוק אתו את הוצאות הטקסי. מאחר ולא היו לנו שום תוכניות אחרות, ומאחר והיה יום מקסים לטיולים - היום הרביעי ללא גשם!! - קיבלנו את ההצעה בשמחה.

במרחק כחצי שעה נסיעה מדהראמסלה העיר, מסתתר לו איזה גן עדן קטן..
הדרך לשם מצמררת בפיתוליה ובמהמורות הכביש, אך מרהיבה ביופיה. היא עוברת בתוך שדות מעובדים, ליד בתים קטנים מטופחים.
הלו.... זה הודו??
לא, זאת טיבט הקטנה..

נורבלינגקה, עד כמה שהבנתי, הוא שמו של הארמון בלהאסה בירת טיבט, ממנו נאלץ הדלאי לאמה לברוח לפני כחמישים שנה ולבקש מקלט מדיני בהודו. לזכר אותו ארמון, הוקם כאן, בלב העמק של דהראמסאלה, מרכז טיבטי גדול ויפה, הנושא אותו שם, ששם לו למטרה לשמר ולפתח את התרבות הטיבטית, שלא תאבד בגלות.
המרכז יושב בתוך גן מוצל ומרהיב, מטופח בצורה בלתי רגילה, כאשר שכשוך של מים הזורמים בתעלות הרבות מסביב, וציוץ של ציפורים בלתי מוכרות לנו, משלימים את האוירה הקסומה.
תיירים כמעט ולא מגיעים הנה, וספק אם בכלל מודעים לקיומו של המקום.

ככה נראית הכניסה:

in8-4

וזו חבורת נזירים שדווקא מאד אהבה את הרעיון של להצטלם... לא כל יום מזומנת להם כאן חוויה מסעירה כזאת..

לא בטוח שהם טיבטים..

in8-5

המקום הוא למעשה אקדמיה ללימוד אומנויות טיבטיות: חריטה וגילוף בעץ, פיסול במתכת, ציור וצביעה... כמו מין 'בצלאל' כזה..
חלק מן היצירות המוגמרות מוצג למכירה בחנויות הייצוגיות שנמצאות במקום, וחלק מיועד להזמנות לחו"ל, אם זה רכישות פרטיות ואם לאוספים של מוזיאונים ומרכזי תרבות. למוסד הזה יש אתר באינטרנט, אם מישהו מעוניין להציץ בו: (לי לא יצא עדיין)
http://www.norbulingka.org

הבנין המרכזי הוא מקדש יפה, ובו פסל בודהה מרשים, מצופה זהב.

זהו תקריב של הבודהה

in8-6in8-7

ככה נראית הספריה של כתבי הקודש העתיקים: כל שקית בד רקומה ומעוטרת בחוטי זהב, ומכילה בתוכה כתבי קודש שנכתבו בכתב יד. חלקם מקוריים, וחלקם העתקים מן המקור שנשאר מאחור, בלהאסה

בכל שקית - ספר

in8-8


הדלאי לאמה הנוכחי הוא ה-14 במספר, ועל קירות המקדש מצויירים דיוקנאות ענק, שלו ושל כל קודמיו.

הדלאי לאמה ה-14

in8-9

בארונות זכוכית מוצגות בובות - מעשה אמנות אחת אחת - שנבנו על ידי נזירים, והמציגות אירועים וטיפוסים שונים מן התרבות הטיבטית:

חגיגה דתית טקס פולחן

in8-10in8-11

מיד עם הגעתנו ביקשנו מדריך שיסביר לנו כל דבר, והוצמדה אלינו מדריכה חמודה שבגאוה רבה הובילה אותנו בכל המתחם. היא לא רצתה להניח לנו ללכת מבלי לראות את בתי המלאכה בהם עושים התלמידים את העבודה המעשית. עשר דקות של הליכה די קשה בשבילי השדות הביאו אותנו ל'כפר' טיבטי קטן, המשמש למגורי הצוות והתלמידים, ולסדנאות השונות.
כל תלמיד המתקבל ללימודים במוסד הזה - כשבחינת הכניסה היחידה היא 'איך הוא מצייר על דף נייר' - מקבל על עצמו עול של 12 שנות לימוד! להערה של יעקב שאצלנו אפילו רפואה מסיימים בשבע שנים, השיבה המדריכה שמה שהם לומדים קשה יותר מרפואה..
אפשר להתקבל ללימודים בכל גיל שהוא, וכך ניתן למצוא בכתה אחת ילדים צעירים לצד אנשים בוגרים. הלימודים, המגורים והכלכלה לא עולים פרוטה, לכל כשרון יש מילגה שלא הבנתי מי בדיוק מממן אותה.

הסדנאות נמצאות בבנין רחב ידיים בן שלוש קומות. קומה לכל תחום. הבניין חשוך לגמרי, כנראה כדי לחסוך בהוצאות החשמל, וכל תלמיד צמוד לחלון גדול ממנו הוא מקבל את מעט האור הנשקף מבחוץ. כולם כפופים על שולחנות עבודה נמוכים, או על הרצפה, ושקועים באומנותם מבלי להרים בכלל את מבטם אלינו. שאלנו אחדים מהם כמה זמן הם עובדים על החתיכה שבידיהם כרגע, וקיבלנו תשובות של החל מעשרים יום ועד ארבעה חודשים.. איפה הם, ואיפה אנחנו, שרוצים את הכל אינסטנט, בן רגע!! וכשרואים את הגילופים הדקיקים והפיתוחים בעץ, כשלכל תלמיד כחמישים איזמלים וכלי עבודה שונים, קשה שלא להתפעל ממה שמפיקות הידיים האלו.

בקומה מעל, מפסלים במתכת. בעיקר פסלי בודהה גדולים. המורה, אמן זקן מאד שבקושי קם על רגליו לכבודינו, הוביל אותנו אל אחד החדרים הנעולים שם שומרים את החלקים הגמורים, ושם ראינו בודהה ענק מפורק לידיים ורגליים ועוד כל מיני אביזרי קודש שונים - ובגאווה רבה סיפר לנו המורה שזו הזמנה למקדש בודהיסטי באוסטרליה ושהם עובדים עליה כבר המון חודשים, אבל עוד מעט הכל יהיה גמור ומוכן..

רווינו תרבות טיבטית ליום אחד, ונפרדנו מהמדריכה החמודה בטיפ נדיב שהיא ממש התביישה לקבל, נאלצנו ממש להכריח אותה..
אנדריו, שעזב אותנו מיד בהגיענו למקום, סיים גם הוא את ענייניו ופגישותיו, ויחד חלקנו שוב טקסי למרכז העיר דהראמסלה.
היינו צריכים לאסוף את חליפות הפאנג'בי שמסרתי לחייט לתפירה, ובכלל רצינו להסתובב קצת בשוק.

אחרי ארבעה ימי שמש רצופים, נפתחו בבת אחת ארובות השמיים, ונראה כאילו כל כמות הגשם של ארבעת הימים הללו הצטברה אי שם למעלה בשמיים, ועכשיו מישהו פתח את הברז והכל נחת על העולם. תוך שניות נרטבנו עד לשד עצמותינו, ושום מקום לא היה מספיק סגור כדי להגן מפני הגשם. הצטופפנו עם עוד המוני אדם מתחת לסככות ובפתחי חנויות, אך הרוח המשתוללת הכניסה את הגשם פנימה..
בבת אחת נעלמו כל האוטובוסים, כל המוניות, כל הג'יפים. נהיה גם קר, ודי רעדנו, ויעקב דאג נורא לתיק של המצלמות. בסוף הצלחנו למצוא טקסי פנוי, עשינו לו שלולית גדולה על המושב האחורי, ושילמנו לו אקסטרה כסף רק שיקח אותנו עד פתח המלון במק'לוד..
הגרון הכואב שיש לי מהבוקר, (אני מוצצת סטרפסילס ) הוא כנראה מזכרת לאפיזודה הרטובה הזאת.. ועם הסערה שמשתוללת היום בחוץ, אנחנו ספונים בחדרנו החמים, כותבים, קוראים, שומעים מוזיקה, ומחכים לראות מתי הרעב יוציא אותנו החוצה...

ביי להיום..

לפרק הקודם                  לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת