wellness5

מק'לוד גאנג' - דהראמסלה חלק שלישי


יום חמישי, 5.9.02

נמסטה... (ולא, לא למדנו עדיין שום מילה נוספת... השפה ההודית היא ממש בלתי אפשרית.)

היריעה ממש תיקצר מלתאר את אירועי היומיים האחרונים. אנחנו כל כך עסוקים בפעילות אינטנסיבית מהבוקר עד הלילה, ואני לא יודעת על מה לספר קודם!! חשבנו שהמקום הזה יהיה אידאלי להתרגעות ולשלווה, ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו רצים מאירוע אחד לשני, מנסים לבלוע כמה שאפשר יותר ולהספיק הכל.
היום החלטנו להוריד קצת את הקצב, אחרי הכל אנחנו בחופשה ולא במסע עסקים!

דהראמסלה - העיר

אתמול 'ירדנו העירה לסידורים'..
ירדנו אולי היא לא המילה המתאימה - התגלצ'נו במורד אולי יותר הולם לתאר את נסיעת הג'יפ המטורפת שהביאה אותנו למטה, למרכז העיר.

בככר המרכזית של מק'לוד עומדים עשרות ג'יפים, לבנים כאלה, שנועדו לשבעה נוסעים - אחד ליד הנהג, ועוד שלושה בכל אחד משני המושבים האחוריים. אלא שעמותת הג'יפאים הזאת החליטה שהקיבולת של ג'יפ כזה היא 11 איש, והם פועלים כמונית שירות: מתמלא, נוסע.
6 רופי לאדם, או סליחה, בעצם לסרדין.. כי ככה יושבים 11 איש בתוך ג'יפ כזה, כמו סרדינים, אחד על ברכיו של השני... ואין סיכוי שהנהג יזוז למשל רק עם 10 אנשים, אפילו אם צריך לחכות עוד רבע שעה עד שיגיע הנוסע ה-11.

מאחר ואין שום סיבה שנתעלל ככה בעצמנו, 'קנינו' לנו ג'יפ שלם ב-66 רופי, שילמנו עבור 11 נוסעים, וירדנו לדהראמסלה.
המטרה היתה קניית בדים לתפירת חליפות הודיות בשבילי ובשביל יעקב.

הדרך יפהיפיה, אבל אין שום אפשרות להנות ממנה בגלל הדהירה הפרועה של נהג הג'יפ, ובגלל העובדה שהוא לא היחיד שנוהג ככה. כולם שותפים לספורט המסוכן הזה של ההתגרות בגורל ובפיתולי הדרך - זה כנראה מעלה להם את האדרנלין ומספק להם ריגושים שאחרת אין להם איך לקבל. אז בכביש כל כך צר, דו סיטרי, שמתפקד כמסלול מירוצים למתאבדים הינדים, אנחנו הפכנו להיות יהודים דתיים, ונשבענו להגיד ברכת הגומל כשרגלינו ידרכו על קרקע מוצקה.
בסוף, כשהגענו, לא אמרנו כי לא ידענו איך אומרים, אבל בחיי שהודינו מכל הלב למי שהביא אותנו בשלום למחוז חפצינו!
ומבלי להמעיט בערכה של החוויה המצמררת, אני רק אגיד שלזכותם של הנהגים האלה ייאמר שהם אלופים במלאכתם, פשוט יודעים לנהוג.. ואחוז התאונות במקומות האלו הוא ממש אפסי.

דהראמסלה היא עיר הודית קטנה טיפוסית, רחוב ראשי אחד עם מיש-מש של חנויות אפרוריות, וכמה סימטאות שוק שמתפצלות מן הרחוב הראשי. העליבות שולטת בכל.
מרחוק העיר נראית מקסימה, יושבת בעמק בתוך הנוף היפה.. הנה ככה:

דהראמסלה בירת העמק..

בתוך העיר, זה המראה הטיפוסי: (בדיוק תפסנו את מע"צ מתקנים את הרחוב הראשי..)

מע"צ אינדיה

יעקב היה מאד מודאג ממצבן העגום של נעלי ההיי-טק שלו, שבאמת נראו כמו שני גושי בוץ.. זה לא פשוט לבוסס בין השלוליות והרפש של סימטאות מק'לוד הלא סלולות.
משום כך עיניו תרו כל הזמן אחר מצחצח נעליים שיגלה מחדש את צבען המקורי של הנעליים.
תוך שניות מרגע נחיתתנו ברחוב הראשי, הגענו לסנדלריה מאולתרת על שפת הכביש.. מיד אתן תמונה שלה, ואנא שימו לב למיקום האסטרטגי על צומת הצנרת של המים.. מאד נוח, בעיקר כשצריך לרחוץ את הסמרטוט אתו מנגבים את הנעליים.. אני מאד מקווה שהמים היו נקיים, כי ישבנו לידם ועליהם במשך שעה ורבע, זה הזמן שלקח לחבר'ה האלה לעבוד על הנעליים!

הנה שוליות הסנדלר והמאסטר בפעולה.

שוליית הסנדלר

כאן, בשולי הכביש, קיבלנו שיעור על סנדלרות בשיא התגלמותה המקצועית... הרב אמן, הסנדלר הראשי, ושני האסיסטנטים שלו, זוג ילדים בתחילת שנות העשרה, הפליאו לעשות: קודם כל ניקה המאסטר את כל הנעל עם מברשת שיניים קטנה, שנכנסה לכל החריצים, וגירדה את כל הבוץ היבש. אחר כך הוא ניקה את הנעליים בסמרטוט לח, ואנחנו לתומנו חשבנו להסתפק בכך, להגיד תודה רבה, וללכת.. אבל איפה - הוא עוד אפילו לא התחיל את עבודתו עליהן!!

מתוך ארגז ציחצוח נעליים כזה הוא התחיל להוציא אבקות צבעוניות ולשפוך אותן לתוך צלוחית קטנה. הצבע הראשון היה צהוב צועק, כמו של תבלין כורכום - ואנחנו נזעקנו לאאאאאאא, כי חשבנו שהוא הולך לצבוע את הנעליים בצהוב.
הוא עשה פרצוף מאד נעלב, ונשבע לנו שהוא בעל מקצוע ויודע מה הוא עושה ושלא נדאג... לאט לאט התווספו צבעים נוספים, אדום, ולבן וחום, כשכל פעם הוא מערבב טוב, נותן מבט בוחן בנעליים, ומחליט לתקן ולהוסיף עוד צבעים, עד שהוא הגיע לגוון המקורי המדוייק של הנעליים! או אז הוא שפך את ערימת האבקה הצבעונית לתוך פיסת בד עם חורים דקיקים, כמו בד של חיתול, ועשה לעצמו מין מברשת מאולתרת בצורת שקיק קטן מלא אבקת צבע.. הוא עבר על כל איזורי הז'מס של הנעל, וצבע אותם בצבע החדש, במיומנות מופלאה, ובלי 'לצאת מן השורה'.. אחר כך חזר על עצמו תהליך ערבוב הצבעים, הפעם בגוונים של שחור/כחול, עבור הקטעים העשויים עור, ועבור הסוליה...

אחר כך הוא נתן לנעליים להתייבש קצת, כשאנחנו מתפעלים מאיך שהן נראות ממש חדשות, ורק אחרי שהתייבשו, אחד העוזרים הקטנים זכה לכבוד הגדול של השחלת השרוכים, מלאכה שלקחה לו בערך רבע שעה.. כמובן שכל השלושה הביעו התפעלות מהנעליים האיכותיות והיקרות האלו, וטיפלו בהן בחרדת קודש.. אם לתרגם את מחירן לכסף הודי - זה בערך 3000 רופי, סכום שמספיק למחיה של משפחה לכמה שבועות.

כמובן שבינתיים הפכנו לאטרקציה בכל הרחוב, והמוני סקרנים הצטופפו מסביב כדי לחזות באירוע המסעיר.
תוך כדי העבודה אתנו, היה בסנדלריה שעל שפת הכביש זרם לקוחות בלתי פוסק.. זה רוצה רק לצחצח, וזה רוצה לתקן סוליה שבורה.. המאסטר היה קובע 'דיאגנוזה' ומחליט על דרך טיפול, ואז מוריד הוראות לעוזריו מה לעשות... ככה למשל ראינו את כל תהליך התיקון האמנותי של סוליה שנבקעה בזוג נעלי אשה. אם היו אלה נעליים שלי למשל - הן היו מוצאות את דרכן אל הזבל הרבה הרבה לפני שהגיעו למצב הזה.

בזמן ההמתנה הארוכה, הלכתי לקנות ליעקב - שישב ורק גרביים לרגליו - משהו לשתות, וכשחזרתי, נתתי לילדים שקית צ'יפס שקניתי בשבילם.. הם טרפו אותה תוך שניה בלי להסתיר את עליצותם.. כשהגיע רגע התשלום, בעל הבית ביקש 20 רופי, ואנו נתנו לו 25 כי באמת עשה עבודה יפה.. הוא אפילו לא חייך או אמר תודה. כנראה נעלב שנתנו לו רק 5 רופי טיפ, בשעה שעל הילדים 'ביזבזנו' 10 רופי, מחירה של שקית צ'יפס...
איך אפשר להצליח 'להיות בסדר' עם כולם במדינה הזאת, איך??

עכשיו התחלנו סיור בחנויות הבדים המרובות שלאורך הרחוב. כל חנות שניה היא חנות בדים.. אני החלטתי שאני רוצה לעבור לבגדים הודיים, והכי בא לי על מה שנקרא 'פאנג'בי סוט' - מכנסיים ארוכים ועליהם טוניקה ארוכה, עד אחרי הברך, ועל הכל צעיף דקיק מבד תואם.. שעה ארוכה בחרנו בדים וניסינו להתאים צבעים, כשאני ממש מתפעלת מתפיסת הצבע של המוכרים. כמה שניסיתי להתאים את הצבעים, תמיד היה להם איך לתקן את הגוון ובן-הגוון ולעשות את ההתאמה מושלמת.
אחרי שקנינו בדים לשתי חליפות מלאות בשבילי, ביקשנו מבעל החנות להמליץ לנו על חייט טוב, והוא הפנה אותנו לחייט מעבר לכביש. החייט הזה, שלא דיבר מילה אנגלית וכל התקשורת אתו היתה בסימני ידיים, לקח מידות, רשם מה שרשם, והבטיח שהכל יהיה מוכן תוך יומיים.
סה"כ שתי החליפות הללו, הבד והתפירה גם יחד, יעלו לי 67 ש"ח, פחות מ- 35 ש"ח לחליפה מהודרת..
עכשיו צריך רק לחכות ולראות איך זה יצא, ולבדוק אם אני בכלל מסוגלת לצאת לרחוב לבושה כך, או שמא זה רק ישמש תחפושת לפורים..

יעקב התפנק מאד, כל הבדים שניסינו לבחור בשבילו, נראו לו כבדים מדי והוא טוען שהוא 'יתבשל' בהם.. אז תפירת ה - 'קורטה פזאמה' עבורו (כך נקראית החליפה הגברית המורכבת ממכנסיים רחבים ועליהם טוניקה ארוכה..) תצטרך להתעכב עד שהוא ימצא בד, וצבע, שימצאו חן בעיניו.
ההתלבטות היא בין חליפה בגוון לבן/קרם, כמו שכל הגברים לובשים כאן - מאד לא פרקטי לנסיעות ויתלכלך כל הזמן.. - או בין בורדו כהה, כמו זה שלובשים כאן כל הנזירים הטיבטיים.
אני חושבת שיעקב עדיין לא מוכן לוותר על החזות המערבית שלו, ולכן ממציא תירוצים של 'בד כבד' וסוגיית הצבע וכו'.. כנראה שהוא זקוק לקצת יותר מ- 18 יום בהודו בשביל להחליט להתערות בסביבה...

מי היה מאמין שכבר עברו 18 יום מאז שהגענו?!! הזמן רץ!!

קורס בישול טיבטי

כמה פשוט ובסיסי האוכל הטיבטי, וכמה קל להכין אותו!! לא להאמין ממש.
התיחכום, אם בכלל קיים, בא לידי ביטוי בהכנת אותם מאכלים בצורות שונות לאירועים שונים..
כך למשל למדנו להכין כמה סוגי לחם, או עוגיות, כאשר הבצק הוא תמיד אותו בצק, ורק הצורה החיצונית שונה: יש לחם של ארוחת בוקר, ויש לחם של אירוח אורחים, ולחם לכבוד לידה במשפחה, ולחם למישהו שמחלים ממחלה, או לחם לכבוד מישהו שחזר מנסיעה ארוכה..
ובעוגיות יש עוגיות לראש השנה, שמכינים אותן בכמות גדולה, ורק פעם אחת בשנה, ושומרים בארגז קרטון, מכוסות בנייר עיתון, במשך שנה שלמה!!
ישראל היא ארץ יותר חמה, נכון? אז אצלכם אפשר יהיה לשמור אותם מקסימום ארבעה או חמישה חודשים, ככה אמרה לנו המדריכה...
לכו תסבירו לה שאצלנו, אם עוגיות נשארות למשל שבועיים, זה בטח רק בגלל שהן לא טעימות...

למדריכה קוראים צירינדואקה, ובגלל שקשה לנו ככה לשבור את השיניים אנחנו קוראים לה בשם החיבה צירין. היא טיבטית בת 19, אבל נראית כמו בת שלושים. האנגלית שלה נוראה, חצי מהמילים לא מובנות כי היא פשוט מתקשה לבטא את העיצורים הזרים לה.. מה שעוד יותר גרוע הוא שמרוב תלמידים ישראלים, היא כבר למדה קצת עברית, וכשהיא אומרת 'רבע קילו קמח' או 'פקת פייה', לאף אחד אין מושג שזו אבקת אפייה.. זה חמוד מצידה לנסות לשבץ את המילים שהיא טרחה ללמוד בעברית, אבל זה לא עושה את ההבנה של השיעור לקלה יותר...

אנחנו יושבים בחדר קטן ונעים להפליא, בבית שלה ושל בעלה שהקים את 'בית הספר' הזה לבישול טיבטי... סאנג'י קוראים לבעלה..
השיעורים מתקיימים פעמיים ביום, ב - 10:00 וב - 17:00, כאשר כל יום מוקדש ללימוד סוג אחר של מאכלים.. הפסדת את שיעור הלחם בבוקר? אל דאגה, הוא חוזר על עצמו אחה"צ.
רוב התלמידים, ולדעתי אפשר להגיד גם כל התלמידים, הם ישראלים.
בתחילת השיעור מקבלים דף מודפס באנגלית, אבל אנגלית-טיבטית כזאת... עם המתכונים והכמויות..
אף פעם לא מצאתי התאמה בין הכמויות שכתובות בדף, לבין הכמויות שהיא מכתיבה בשיעור.. לשאלתי, היא הסבירה שהיא משנה את הכמויות לפי העין ולפי מספר המשתתפים בשיעור... מאחר ובסוף השיעור אוכלים את ה'תוצרת' - אז היא מתאימה את זה לכמות האנשים.. אם יש שישה אנשים בשיעור וצריך להאכיל את כולם - כמובן שצריך יותר קמח ומים ושמן.. ואם יש רק תלמיד אחד - הם בהחלט עושים שיעור גם למשתתף אחד אם במקרה אחרים לא הגיעו, אז כמובן שמקטינים את הכמות.
אני מקווה שמכל הסמטוחה של הכמויות - אצליח בכל זאת לאפות לחם טיבטי כשאחזור ארצה.

בינתיים השתתפתי כבר בשני שיעורים, ואני נהנית מכל רגע!!
חוץ מלחם ומעוגיות, למדתי גם להכין 'מומו', שזה מין כיסוני בצק, שניתן להכין אותם בהמון וריאציות - מאודים, מטוגנים, עם סוגים שונים של מילוי מתוק או מלוח או חריף.
אחלה מאכל, המומו הזה...

טאי-צ'י

יעקב ואני החלטנו לקחת שיעור נסיון בטאי-צ'י, כדי להחליט אם בא לנו לעשות את הקורס הזה.
ובלי להרבות במילים אני אגיד שבפירוש לא בא לנו לעשות את הקורס הזה.....

זה מקסים להסתכל על מי שעושה את זה נכון - פשוט אמנות, כמו ריקוד!! והמדריך, ישראלי בשם אריאל שעוסק בזה כבר 10 שנים ומעביר שם את הקורסים כבר כמה שנים, עושה את התנועות בצורה מעוררת התפעלות..
שאר הכתה נראית כמו ליצנים בהצגת פורים, אף אחד - גם לא אלו שזה כבר השיעור השישי או השביעי שלהם - לא עושה את התנועות ברצף ובלי להתבלבל, ובכלל המראה מן השורה האחרונה - שמה שמו אותנו כדי שנראה דוגמה מאלה שלפנינו - היה ממש מצחיק..
ואני צחקתי, אוהו כמה צחקתי.... לפחות פעמיים קיבלתי התקפי צחוק בלתי נשלטים... ואני צוחקת גם עכשיו, בשעת הכתיבה על זה...

פעם אחת, בתרגיל שהיה צריך לשלוח בו את כף היד הפתוחה קדימה, כאילו להדוף איזה משהו שעומד מולך, ויעקב סינן מתחת לאף 'חמסה עליך' כי זו בדיוק התנועה הזאת שעושים בשביל חמסה נגע עין הרע.... ככה, 'חמסה, חמסה, חמסה'...

הפעם השניה היתה כאשר בתרגילי נשימה, שעושים אותם בדממה מוחלטת וכמעט בלי תנועה, יעקב שיחרר פיהוק קולני עמוק ואנחה כבדה לאחריו.... כל הראשים הופנו לעברו, ואני התקפלתי לשניים מרוב צחוק ולא יכולתי להפסיק...
זה היה כבר אחרי שעה וחצי של תירגול.. הכל כאב לנו, הידיים, הכתפיים, ליעקב נתפס הגב.. ולא ראינו את הסוף מגיע... ובכלל, כל המעמד הצחיק אותי כל כך שרק רציתי לצאת החוצה, אבל בלי להעליב את המדריך.
למזלי, באמת הגיע סוף השיעור, מיהרנו לשלם לאריאל 100 רופי לכל אחד, להגיד תודה ושאנחנו לא חושבים שזה בשבילנו, ולהסתלק מן המקום.

למען הסר ספק, אני מוכרחה לציין שאין כל רע בטאי-צ'י... להפך, זה מקסים אם מצליחים לעשות את זה יפה ונכון..
אבל יש בזה כמה אלמנטים מאד מצחיקים.. הרי בעיקרה זו תורת לחימה סינית עתיקה, ורוב התרגילים נראים כאילו אתה מתמודד מול יריב דמיוני. אתה צריך להיות קליל, גמיש, זריז, - סליחה, אבל אנחנו, בעוונותינו, אי אפשר להגיד עלינו אף אחד מהדברים האלה... אני חושבת שאיזה שיעור התעמלות גריאטרית במתנ"ס ליד הבית יתאים לנו יותר מטאי-צ'י..

חלומות על מולדת

סיימנו את היום בארוחה במסעדה טיבטית קטנה וקצת רחוקה מהמרכז. קיבלנו עליה המלצות מהחבר'ה הישראלים שלומדים אתי בקורס הבישול, והחלטנו לנסות אותה - למרות שאנחנו מאד נעולים על המסעדה הטיבטית 'שלנו' - GAKYI, ששם אנחנו אוכלים רוב הזמן ונהנים עד הגג..

זו פעם שניה שאנחנו הולכים למסעדה המרוחקת הזאת, ערב לפני כן כבר היינו בה, ודי נהנינו, בעיקר מהחברה. ישבו שם כמה ישראלים נחמדים וצחקנו ופיטפטנו ולא שמנו לב איך עובר הזמן עד שהבנו שכבר מזמן הגיעה שעת הסגירה של המסעדה.
הפעם, בבואנו, לא היה אף אחד במסעדה. רק אנחנו, והילדים של בעלי הבית, שהם אגב זוג ממש מקסים. קוראים להם דולמה ודוריג'י, הם למדו כבר קצת עברית, הם חייכנים נורא, וגם האוכל שלהם - ברובו - טעים..
הבן הצעיר שלהם, טן-זין, בן 8, מדבר אנגלית נפלאה לגילו.. ילד שמנמן וחביב ופטפטן ושוגה בחלומות ובדמיונות.. הכי הרבה הוא אוהב לספר לכולם על טיבט, שמעולם לא היה בה, ולהרבות ככל האפשר בשבחה.. אתם יודעים שטיבט גדולה כל כך, אפילו יותר מאמריקה?? אנחנו מתקנים אותו בעדינות שזה לא כל כך נכון, ואז הוא מתקפל ומנסה מכיוון אחר: אבל יש בה את ההר הכי גבוה בעולם, את האוורסט! אנחנו לא ממש בטוחים אם האוורסט הוא בנפאל או בטיבט, סליחה על הבורות, אבל אנחנו לא מתווכחים אתו.. יתכן שהוא צודק..ויש בה את המנזר הכי גדול בעולם, בעיר שקוראים לה להאסה.. אנחנו לא יודעים אם כן או לא, אז אנחנו סתם מהנהנים.. ויש בה אוקיינוס גדול, בטיבט, שאפילו כל אמריקה נכנסת בתוך האוקיינוס הזה.. כמובן שאנחנו יוצאים נגד העיוות הגיאוגרפי הזה, ואז מצטרף אחיו, בן ה - 11, ואומר לו, אתה טיפש, אתה לא יודע שלטיבט אין אוקיינוס, היא נמצאת במרכז אסיה!! אבל טן-זין לא מוכן לוותר - הוא מתעקש שיש בה לפחות אגם גדול כמו אוקיינוס.. ואחרי האגם הוא מוכן לוותר ולהסכים על נהר, ואחרי הנהר הוא מתפשר על סתם 'מים גדולים' ...
והילד הזה גדל ככה בין חלומות הזויים המאדירים את גודלה וחוזקה של המולדת האבודה שלו...
אתם יודעים שהנהר הכי גדול בעולם, הברהמהפוטרה, מתחיל בטיבט??
כל כך הרבה ערגה וכיסופים יש בחלומות הילדותיים האלה..
כשיצאנו משם, אמרה לנו אמו של טן-זין, אל תשימו לב אליו, הוא סתם כל היום ככה מפנטז על טיבט, הוא מדבר הרבה שטויות..
אבל אפשר היה להבין מקולה ומהבעת פניה שהיא לא ממש מאמינה שזה שטויות..

טן-זין בעל החלומות..

זהו להיום...
אני מקווה שעוד נצליח להכניס הנה איזה פרק נוסף לפני שתבוא עלינו השנה החדשה... אבל רק אם במקרה לא נספיק, לא נצליח, תהיה הפסקת חשמל (כל יום יש כמה...) או לא יודעת מה ימנע מאתנו להגיע בזמן ולברך את כולם בשנה טובה - אז הנה אנחנו עושים את זה כבר עכשיו:

שתהיה שנה טובה לכל יקירינו, ולכל עם ישראל באשר הוא.
שנה של שלום
שנה של בריאות
שנה של אושר ושמחה
והצלחה בכל מה שהנפש רוצה באמת.
מאחלים לכולם - חמדה ויעקב

לפרק הקודם                               לפרק הבא

 

 
חיפוש באתר או ברשת