יום שלישי, 3.9.02

הבוקר התעוררנו בשעה ברברית, שאנשים בחופשה לא אמורים להיות ערים בה, בגלל שחשבנו שסוף העולם הגיע. הגשם שירד בחוץ ניטח בזעף כזה שלרגע נדמה היה שחוזר על עצמו סיפור נוח והמבול.. כאילו בבת אחת נפתחו כל השיברים של השמיים, ואלפי מלאכי שרת קטנים כיוונו את צינורות הגומי שלהם למטה והישקו את העולם לרווייה...
ענן אפור כבד כיסה את הכל, ואי אפשר היה לראות ממטר. כל הגג הפך לאגם סוער, ויעקב, שכנראה התגעגע לטיפולי התחזוקה של הפנטהאוז שגר בו, יצא החוצה עם סנדלי פלסטיק, מטריה ומברשת של בית שימוש עם ידית ארוכה, ( הייתי רדומה מכדי לשלוף מצלמה..) וניקה את כל פתחי הניקוז שנסתמו מעלים ועפר.
לא היה חסר הרבה כדי שהמים הגבוהים יפלשו אלינו לחדר ויציפו אותו.

עוד לא הספקנו לצחצח שיניים, להכין לעצמנו כוס קקאו חמה ולשבת מול החלון הענק להנות מן המטחים המשתוללים בחוץ, והנה התחלפה התמונה. בבת אחת פסק הגשם, הערפילים התפזרו, פה ושם מבעד לעננים נראה ניצנוץ של קרני שמש, והנוף היפה של בתי הכפר התלויים על ההר נגלה במלוא הדרו.
זה טבעו של המונסון כנראה. בא, מרביץ הופעה, ונעלם כלא היה עד הפעם הבאה, שיכולה לקרות בכל רגע...

דהרמקוט

אתמול יצאנו לטייל בכפר הסמוך, דהרמקוט.
גם בשביל הטיול, אבל גם, ובעיקר, בשביל לבקר בבית חב"ד הממוקם בו, ולהירשם לארוחת ערב ראש השנה.
על כל הקירות במקומות המרכזיים במק'לוד, ניתלו שלטים המזמינים את כל 'אחינו בני ישראל' להשתתף בסעודת החג ההמונית שמארגן הרב דרור..
אני עם חב"דניקים ממש לא רוצה שום קירבה, אבל נראה לי שזו תהיה החמצה גדולה מאד שלא להשתתף באירוע כזה אם הוא מתרחש ממש מתחת לאף שלנו.
להחזיר אותנו בתשובה בטח לא ניתן להם, אבל בכל זאת, ראש השנה הוא החג הכי חביב עלי, וקצת מסורת יהודית יכולה בהחלט להועיל לנו כאן בניכר ולחבר אותנו אל הבית....

דהרמקוט מרוחקת ממק'לוד שלושה ק"מ, והיא נמצאת גבוה על ההר שמק'לוד יושבת על צלעו. הדרך למעלה תלולה ביותר, והריקשה הלוקחת אותנו מתקשה לפעמים בעליה. היא מגיעה לנקודה ממנה אין לה כוח להמשיך לטפס. הנהג המיומן מתדרדר קצת אחורה, ומנסה שוב בתנופה חזקה יותר. לפעמים מצליח לו. לפעמים צריך לעשות עוד נסיון.

הדרך למעלה היתה פעם סלולה באספלט. לא יודעת לפני כמה שנים היתה הפעם הזאת, אבל בפירוש יש שרידים של כביש סלול.. ובדיוק את השרידים האלה מחפש נהג הריקשה: הוא מזגזג על הכביש השבור כדי למצוא חלקת אספלט ישרה לנסוע עליה, ולא משנה אם היא רק חתיכה בת חצי מטר. ככה יוצא שהדרך מתארכת עוד מעבר לשלושת הקילומטרים, כי במקום לנסוע בקו ישר על האבנים והסלעים והחצץ, הוא נוסע כל הזמן מימין לשמאל ומשמאל לימין, כדי להשתדל להיות כמה שיותר על קטע סלול..
הזיגזגים האלה לא בדיוק בריאים בשביל לחץ הדם שלנו, כי מצד אחד יש לו תעלה בוצית, ומצד שני תהום של העמק.. אני נאחזת חזק במעקה של הפחנוע הזה, ומתפללת שכבר נגיע.

סוף סוף הגענו לכניסה לכפר, וזה המראה שקידם את פנינו:

לא הייתי מוצאת לנכון לציין את זה, אלמלא הייתי עדה כאן לתופעה מדהימה. אחרי הכל, ערימות זבל כאלו, ואף גבוהות יותר, הן עניין שבשיגרה בהודו. חלק מהנוף. אבל כאן, במרחק של שניים שלושה מטרים מצפרדע הזבל הריחנית הזאת, נעמדתי להשקיף על הנוף עוצר הנשימה של העמק מתחתי. המוני עורבים ע-נ-ק-י-י-ם, שחורים משחור ( פעם ראשונה בחיים שאני מבינה את המושג 'שחור כעורב' ) מתעופפים להם בין העצים וממלאים את האוויר בקריאות 'קרע-קרע'. אנחנו נמצאים כל כך גבוה, מתחתינו אנחנו רואים את צמרות העצים, שבדרך כלל צריך לשאת ראש אליהם כלפי מעלה..

עץ אחד מושך את תשומת לבי. במקום להיות ירוק כמו כל העצים האחרים בסביבה, הוא כולו מנוקד בכתמי צבע.. כל הענפים עמוסים לעייפה, כמו מדפים במרכול, בשאריות אשפה שהעורבים אוספים מערימת הזבל ומביאים לאיחסון ב'מזווה' שלהם על העץ.. מפעם לפעם עף אחד העורבים לענף זה או אחר, מנקר באחד הפרודוקטים, וכשהוא מסיים אתו הוא נותן לו דחיפה קלה ומפיל אותו למטה. על הקרקע, מתחת לעץ נערמה ערימה גבוהה של אריזות ריקות וחומרים בלתי מתכלים אחרים.זה היה רחוק מכדי להיקלט טוב במצלמה הדיגיטלית, ויעקב, שלא התלהב כמוני מהמראה המוזר, התעצל להוציא את המצלמה עם הזום שיכול היה לקלוט את זה.. אז מבלי לראות ממש בעיניכם, תצטרכו להאמין לי, שבפאתי דהרמקוט צומח עץ עליו גדלים גלילי נייר טואלט, אריזות צ'יפס ריקות, קרטונים של שוקו ומיץ תפוזים ועוד כל מיני מוצרי מזון בלתי מזוהים...

לפעמים אני תוהה מה היה כאן, בצפון הודו, בלעדי המוני הישראלים המציפים את האיזור. נראה לי שהערים הקטנות האלו והכפרים הזניחים, בכלל לא היו זוכים להיות מסומנים על המפה. דהרמקוט הוא מקום כזה: יש בו מעט הודים וטיבטים, והרבה הרבה הרבה ישראלים, ורק ישראלים. שום תייר ממוצא אחר אין כאן: ידוע שתיירים אחרים שונאים ריכוזים גדולים של ישראלים, ונמנעים בפירוש מלהגיע למקומות כאלה. קשה לעכל אותנו במנות גדושות. לא נעים להגיד את זה, אבל יש מקומות שיצא להם שם שהם 'יותר מדי ישראליים', והתיירים האירופאים/ניו זילנדים/אוסטרלים ואמריקאים, פשוט מדירים רגליהם משם. למקומיים לא אכפת לוותר עליהם - התייר הישראלי המצוי מפצה אותם על ההפסד, בכך שהוא שוהה תקופות ארוכות, אוכל, שותה, מבלה, מעשן, קונה שמונצעס, משתמש הרבה באינטרנט - ובכלל, משמן היטב את גלגלי תעשיית התיירות הזעירה הזאת..

דהרמקוט היא נקראית 'הקיבוץ הישראלי': מספר גסט-האוסים, שתיים-שלוש מסעדות, אינטרנט קפה ענק, כמה סככות לחניית אופנועים, והרבה הרבה חבר'ה מהארץ. השלטים - ברובם בעברית. חלקם מודפסים במחשב, חלקם כתובים בכתב יד מעוגל וחינני של ילדות צעירות. רוצה מסאג'? רוצה קורס מדיטציה? רוצה את הגסט-האוס הכי טוב? השלטים מספרים הכל. הנה לדוגמה מסעדה שאפשר לחשוב שממוקמת נגיד... בנווה צדק למשל?

הנוף מהמם, ואפשר להבין למה כל כך הרבה ישראלים 'משתקעים' כאן לתקופות ארוכות.

יש הרבה נקודות תצפית טובות מסביב, ומכולן נשקף הנוף היפה הזה, ההרים יותר גבוהים מהעננים.

או כזה למשל:

הנוף הנשקף מפסגת דהרמקוט

מלבד נוף, כמעט ולא ראינו כאן כלום. רוב הישראלים מסתופפים בחדרי הגסט-האוסים שלהם, וכמעט לא מוציאים את הראש החוצה. אולי בגלל מזג האויר הגשום והערפילי. באמצע הטיול בכפר תפס אותנו גשם אימים וברחנו על נפשנו לחפש מחסה בין הבתים. הודי רזה וקטן סימן לנו בידו וקרא 'לכאן, לכאן'. ורצנו לעברו. הוא הציע לנו להסתתר מהגשם במרפסת הבית שלו. קיבלנו בהכרת תודה את ההזמנה, והתיישבנו נוטפים מים, על שני כסאות ברזל חלודים שהוא משך החוצה למרפסת המקורה.
האנגלית שלו היתה די סבירה, והוא היה במצב רוח לפטפט, וככה הוא סיפר לנו כי במשך שלושים ושתיים שנה הוא שירת בצבא ההודי והשתחרר בתפקיד קולונל. עכשיו הוא חי מהפנסיה, (8000 רופי בחודש שהם בערך 800 ש"ח, המון כסף במונחים הודיים) ושהצבא דואג לו ולמשפחתו לביטוח רפואי. הבית הזה שעל מרפסתו אנחנו יושבים שייך למשפחתו במשך מאות שנים, דורות על גבי דורות, וכל פעם רק מגדילים ומשפצים אותו.
בקצה המרפסת עמדה מכונת כביסה חייתית ומרובת כפתורי ענק, מידותיה בערך פי שניים מגודל ממוצע של מכונת כביסה בארצנו. משהו כנראה התקלקל בה, כי טכנאי עבד עליה וניסה לתקן אותה, ומפעם לפעם המארח שלנו ניגש אליו לדבר או לעזור לו במשהו.
לקראת סוף הגשם, חזרה גם מכונת הכביסה לפעול. הם תקעו את החשמל בתקע, והוא הפעיל את אחד הכפתורים, וקריאת נצחון נפלטה מפי שניהם.. התוף התחיל להסתובב ולהרעיש כמו מערבל בטון מלא חצץ, אבל לא נראה שהרעש הפריע למישהו... העיקר שהיא עובדת, ושאשתו לא תצטרך לרדת לנחל ולשבור שם את הגב בכריעה על הכבסים.
הקידמה הגיעה גם לכאן...

הגשם קצת נרגע, וניצלנו את ההפוגה כדי לרוץ לעבר בית חב"ד, הממוקם בקומה השניה של בית מגורים הודי רגיל. בקומה הראשונה גרה משפחה הודית, וקצת נכנסנו להם ללא הזמנה לתוך הבית, כי בטעות חשבנו שבית חב"ד זה שם.

הרב דרור, בחור צעיר אבל במראה דוסי תקני לחלוטין, קיבל אותנו יפה, למרות שהפרענו לו באמצע ארוחת הבוקר המאוחרת שלו. תוך כמה דקות שיחה גילינו כמה העולם קטן - נולד וגדל בשכונת מגוריי בירושלים, בבית הכרם, במרחק של ארבעה בתים ממני... מאחר והוא צריך להיות בערך בגיל של ילדיי, הוא מיד שאל היכן הם למדו וסיפר לי היכן הוא למד, וככה הבנו שלא מאז ומתמיד היה דתי, אלא הוא 'רכש חדש' בצבא החוזרים בתשובה.
הוא ואשתו מגדלים שם שלושה ילדים קטנים, שהגדול בהם הוא כבן 5, והקטנה תינוקת בערך בת שלושה חודשים שנולדה בהודו.. אם זה לא מצריך אומץ, אז תגידו לי מה כן.
ישבנו לשוחח אתם שעה ארוכה, סיפרנו להם מה קורה בארץ, שמענו מהם את הסיסמאות הדתיות הרגילות ולא התווכחנו כי לא יפה להתווכח עם מארחים גם אם הם מדברים שטויות לטעמינו ולשיטתינו, ובסופו של דבר נרשמנו לארוחת החג. הבטחנו אפילו לבוא יום לפני כן ולעזור בהכנות - הם מצפים למשהו בין 300 ל- 600 משתתפים!
דיווח מלא יבוא בהמשך.

החלטנו לחזור מדהרמקוט חזרה למק'לוד ברגל, ולא להתקרקש עוד פעם אחת בריקשה מקרטעת.
נו, חכמים גדולים אנחנו, הדרך כולה בירידה, ועשינו אותה כמעט בריצה. בדרך פגשנו קופים, שאחד מהם אפילו הסכים לעשות ליעקב פוזה מתאימה לצילום.

ובהמשך הדרך פגשנו שלוש נזירות טיבטיות גלוחות ראש, שנתנו ליעקב להעמיד אותן בשורה, ואחר כך ציחקקו בקולניות ובחיוכים נבוכים כשראו את תמונתן על מסך המצלמה הדיגיטלית.

זהו להיום... להשתמע מנייאנה, או אפטר-מנייאנה.

לפרק הקודם                   לפרק הבא