wellness5

מק'לוד גאנג' - דהראמסלה חלק ראשון

 

יום ראשון, 1.9.02

יו-הו, אנחנו בדהראמסלה!
בפעם הראשונה מאז הגענו להודו אנחנו ממש מתלהבים ולא רק 'סתם נהנים'...
כמה אופי ויופי יש במקום הזה, נראה שאנחנו הולכים לתקוע בו יתד לדי הרבה זמן....
אבל כרגיל - לפי הסדר.... צריך קודם לעבור נסיעה מתישה לפני שרואים את האור:

אוטובוס ממנאלי לדהראמסלה - 10 שעות

את ואשישט עזבנו כשקצת עצב צובט לנו בלב. לרגע לא זכרנו למה בדיוק אנחנו עוזבים, אבל מיד התעשתנו - באמת שלא היה לנו מה לחפש שם, ואם היינו נשארים קרוב לודאי שלמחרת היינו מקטרים על שיעמום.

ילד כבן 12 שעובד במלון בתור כלבויניק, הסתובב מסביב לחדר שלנו שעה ארוכה, בציפיה שהדלת תיפתח והוא יוכל להציע לנו את שירותיו. ראיתי אותו כמעט מתקפל לשניים תחת כובד המזוודות שלנו על כתפיו וראשו, ויעקב מחה נמרצות - לא הסכים להיות שותף להתעללות הזאת בילדים, ודרש לקחת תיק אחד בעצמו. הילד מיאן להיפרד מהפרנסה לה חיכה כל היום, ושעט קדימה בריצה. הוא תלה בנו עיניים ענקיות שרק חיפשו איך עוד אפשר לרצות אותנו.
יאללה, רוץ למרכז הכפר ותביא לנו ריקשה, אמרנו לו אפילו שזה לא ממש היה נחוץ, והוא טס כחץ מקשת במעלה הרחוב.
המראה שלנו ככה בפתח המלון, עם כל תיקינו לפנינו, משך כמה וכמה נהגי ריקשות שהריחו נסיעה, אבל סירבנו לכולם וחיכינו לילד. תוך מספר דקות הוא הופיע, נתלה בשוויץ על דופן ריקשה מתגלגלת במורד הרחוב, מניף ידיו באויר מנופח מחשיבות עצמית, כאומר, הנה, ביצעתי את המשימה הכי קשה שהוטלה עלי היום והשגתי לכם ריקשה...
נתנו לו 30 רופי, והוא ריחף על העננים משמחה.

על פי שובר כרטיסי האוטובוס שבידינו, היינו אמורים להתייצב בתחנת האוטובוסים הפרטיים, חצי שעה לפני היציאה. שמחים על שלא נצטרך לחוות שוב את תחנת האוטובוסים הציבורית של מנאלי, הקדמנו קצת. נשב לנו בנחת בתחנה הפרטית, ונמתין לאוטובוס.
אז הנה, ככה ישבנו והמתנו:

תחנת אוטובוס

בתוך מגרש רחב ידיים, מלא בוץ, שלוליות וערימות אשפה, (זו שבתמונה היא הקטנה שבהן..) חנו מספר אוטובוסים. חבורת נערים שיחקה במסירות כדור מאחד לשני בלי להפיל אותו ארצה לבוץ. אף פרצוף מערבי מלבדנו לא נראה בסביבה. אנחנו מתחילים לחפש את האוטובוס לפי המספר הרשום על השובר. אנו מוצאים אותו, אבל לחרדתנו הוא מתניע ונוסע משם, בלעדינו. סדרן אחד, שעשה חינה ג'ינג'ית על הראש ונראה כאילו הוא עולה בלהבות כתומות, הסביר לנו שנכון, זה האוטובוס, אבל הוא נוסע לאסוף אנשים בתחנות אחרות, ויגיע הנה אחר כך לקחת גם אתכם. למה שלא נעלה עליו עכשיו - להודים פתרונים.אנחנו יושבים מתחת לסככה של מוכר צ'אי, כי בינתיים מתחיל גשם אימים, וגם יורדת החשיכה. את התיקים שלנו מעלים בינתיים, שלא יירטבו, לאוטובוס אחר שחונה שם, ואנחנו כל הזמן בלחץ שמא האוטובוס ההוא יתחיל לנסוע לאנשהו, וכל רכושנו עליו.

האוטובוס שקיבלנו הפעם קצת יותר חדיש ונוח מהקודם בו נסענו. המושבים שלנו הם 1 ו - 2, מיד אחרי הקוק-פיט של הנהג וחבר עוזריו, שיושבים בתוך גלריה סגורה כזאת. יופי, סוף סוף אף אחד מלפנינו לא יטה את מושבו עד כדי שכיבה ממש על ברכינו.. אבל מאידך, המקום לרגליים שלנו מאד מצומצם כי אנחנו יושבים מול קיר חלקלק, וגם אין איפה לאחוז או על מה להשען.
יש יתרונות ויש חסרונות.
המושבים קצת יותר מרווחים, ואנחנו מכינים עצמנו לנסיעה נוחה וחלקה.
יש איחור של חצי שעה ביציאה, אבל בינתיים מנעימים לנו את הזמן עם מוסיקה מקלטת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. השירים, כנראה הלהיטים העכשוויים, מאד קליטים, ואחרי כמה זמן, לתדהמתו של יעקב, אני כבר מפזמת אחד מהם במומחיות לפחות כאילו זה שיר ששרה לי אמי בילדותי.

נו, אם אני כבר שרה שירים בהודית משמע שאני מבלה בנעימים בנסיעה הזאת...
אבל זה היה לפני שגיליתי שגם הפעם, הידית של הטיית המושב, שבורה, ומסתיימת בשפיץ ברזל חשוף שאם לא נזהרים ממנו, הוא עלול פשוט לקרוע את הבשר.
וזה היה גם לפני שהנהג המטורף התחיל לדהור בכביש האפל והמשובש... חלק מן הדרך גם עברה בכביש לא סלול, אלא בדרך עפר. וגם זה לא האט את המהירות הבלתי מובנת שלו. מי יודע לאן הוא מיהר.
די אם אומר שדרך שאמורה לקחת 12 שעות - לפי הספרים -  הסתיימה בקצת פחות מ - 10 שעות.

בחוץ, חושך מצרים. שום פנס רחוב לא מאיר את הדרך מלבד אורות האוטובוס והרכבים הבאים ממול. בפנים, כשלושים הודים עייפים (שוב אנחנו המערביים היחידים) נערכים לשנת לילה ארוכה. נעליים נחלצות ורגליים נשלחות קדימה, לפעמים אל מעל המושב שלפניך.. את ריח הצ'יז הסמיך אפשר היה לחתוך בסכין... אני מצטערת על שלא טבלתי איזה טישו בבושם כדי להשקיע בו את חוטמי, ולומדת את הלקח לנסיעה הבאה. רמת הסירחון הפעם היא ממש בלתי נסבלת. מספר כפריים שעלו לאוטובוס, רגילים כנראה לישון עם הפרות הקדושות, והריח שהביאו אתם הפך את המקום כמעט לרפת. נוסף על עשרות צרורות הבד שנשאו כמטען (מאיפה להם תיקים ומזוודות), הם העלו לאוטובוס גם את כל ציוד הבישול שלהם, כולל סירים ומחבתות וגזיה עם בלון גז מאיים, שרק המחשבה על מה יקרה אם הוא מתפוצץ או נדלק כמה מטרים מאחורינו, היתה מספיקה בכדי להדיר שינה מעינינו.

לא שאפשר היה לישון לו רצינו.... כשיש בכביש מהמורות, ונוסעים עליהן במתינות - זה מטלטל אותך קלות, אבל לא שובר לך את את עצם הזנב... כשאתה נוסע עליהן במהירות מטורפת, חיבוט העצמות וההיזרקות כמעט החוצה מן המושב שלך, נותנים לך הרגשה של התערבלות במיקסר שטוחן אותך עד דק... וככה גם נראינו והרגשנו כשירדנו מהאוטובוס.
נסיעת הלילה הזאת היתה הסיוט הכי קשה שעבר עלינו מרגע הגעתנו להודו, ונשבענו להבא להעדיף רק רכבות בכל מקום שאפשר.

כשעתיים וחצי לפני מועד ההגעה המשוער שלנו לדהראמסלה, נעצר האוטובוס באמצע הכלום, ועוזר הנהג עבר בין הנרדמים וקרא 'דהראמסלה' בהודית.
זה נשמע לגמרי אחרת כשהודי מבטא את זה.
זאת היתה הפתעה מוחלטת, איך זה הגענו כל כך 'מהר' ולפני הזמן?? בדיוק כמה דקות לפני כן נחתה עלינו סוף סוף תנומה קלה כזאת של עלפון חושים, ושמעתי אותו מכריז על ההגעה ממש במקרה. אילולא השניה האחת הקריטית הזאת של פקיחת עין ואוזן, היינו מוצאים את עצמנו בדרך לקאשמיר לשם המשיך האוטובוס לנסוע.

היינו הנוסעים היחידים שירדו בדהראמסלה, ועכשיו צריך לחלץ את תיקינו הקבורים בתחתית תא המטען... בחושך מוחלט, התחילו שני עוזרי הנהג להעיף החוצה תיקים, שקיות וצרורות וארגזים ומה לא.. הכל, רק לא התיקים שלנו. בינתיים מגיע למקום אוטובוס נוסף ופורק מתוכו כעשרה מטיילים, רובם ישראלים. איך זה שלא היינו יחד על אותו אוטובוס? אה, הם לקחו את המקומי ואנחנו 'התפנקנו' עם אוטובוס תיירים...
עוד אנחנו עסוקים בחיפוש התיקים שלנו באפילת תא המטען, לקחו כל החבר'ה הצעירים את שתיים-שלוש המוניות שהיו במקום, ונעלמו מן האופק.. יעקב שלף מתיק היד שלו את הפנס רב העוצמה שהיה לו שכל לקנות במחיר שערורייתי בחנות 'למטייל', ורק ככה איתרנו את התיקים והורדנו אותם לקרקע. עוזרי הנהג הטעינו שוב את כל המטען על האוטובוס, והוא הסתלק תוך הפרחת ענן עשן מחניק, משאיר את המקום אפל ונטוש כמו באמצע המדבר..

השעה ארבע בבוקר. תחנת האוטובוסים הזו היא לא יותר מאשר התרחבות קלה של הכביש, כאשר כמה מוניות לבנות חונות בצד הדרך. אנחנו ניגשים לראות איפה נהגיהן - הכל חשוך ואין נפש חיה. כנראה הם ישנים בתוך האוטו. לידינו עומדים עוד ארבעה צעירים, שתיים מהם ישראליות, שגם הם לא השיגו מקום במוניות הקודמות. מה עושים? אנחנו שואלים, והם עונים לנו בשאנטי טיפוסי: מחכים... זה מה שעושים.. בטח כשיאיר היום הנהגים יתעוררו, או שתבואנה מוניות נוספות.. הם מכבדים אותנו בתפוחים שאנחנו מפחדים לגעת בהם, ואנחנו מכבדים אותם בבקבוק מים מינרליים - זו המומחיות שלנו. אנחנו לא זזים בלי שיהיו לנו שני בקבוקים צמודים.

למזלנו, מופיע פתאום נהג מונית עם נדודי שינה או עם קשיי פרנסה. בלי שום המתמקחויות על המחיר אנחנו מבקשים ממנו לקחת אותנו למלון שהמליצו לנו עליו במק'לוד גאנג'. מאחר והמונית מכילה רק ארבעה נוסעים, אנחנו מציעים רק לשתי הישראליות להצטרף אלינו לנסיעה, אך הן מסרבות מפאת סולידריות כלפי השניים האחרים. עדיף שהן תתחלקנה במחיר עם עוד שניים תפרנים מאשר אתנו, שבטח יכולים להרשות לעצמם לשלם מחיר מלא לנסיעה.

מק'לוד גאנג'

מק'לוד מרוחקת כ-10 ק"מ מדהראמסלה, אבל 10 ק"מ אלו לוקחים כחצי שעה של נסיעה. הדרך לא סלולה, עולה בעליה קשה ותלולה, חשוכה, מלאה מהמורות ובורות שנפערו בגלל הגשם, והנהג נוסע כמו על ביצים. בגלל האפלה אנחנו לא מצליחים לראות כלום מהנוף, חור שחור גדול מכסה אותנו מכל עבר.. אנחנו נדהמים ממצב הכבישים. אין מטר אחד ישר וחלק, בלי בור או אבנים גדולות שצריך לעקוף.. רבאק, ריצ'רד גיר המיליונר שמגיע הנה שלוש פעמים בשנה כדי לפגוש את הדלאי לאמה, לא יכול לתת איזו תרומה קטנה לסלילת הכבישים במק'לוד? כולה מדובר באיזה 10-15 ק"מ, כולל כל הסימטאות הקטנות!!

המלון שקיבלנו עליו המלצות נקרא LADIES VENTURES. למה דווקא רק ליידי'ס, לא יודעת - אבל שלט גדול שהמקום מיועד ל - MEN, WOMEN & BOYS מרגיע אותי שיקבלו גם את יעקב כאן... בטח יקבלו, אבל מי יקבל?? אין נפש חיה. הכל חשוך, סגור ונעול. אני מציצה לתוך חצר המלון ומתאהבת במקום. גינה מטופחת, עם רצפה מטואטאת למשעי, מלא עציצים יפים. יש שתי שמשיות ענק שמתחתן שולחן לבן עגול. אני לא זזה מכאן, אני מכריזה, למרות שההגיון אומר שצריך ללכת למלון שיש בו מישהו ער שיכול לתת לנו חדר מיד.
בעקשנות המפורסמת שלי אנחנו משחררים את נהג המונית לדרכו, גוררים את התיקים שלנו אל החצר, ומתיישבים על ספסל בטון רטוב להמתין שמישהו יתעורר.
לו היה איזה שלט שאומר איזו מן הדלתות הסגורות היא משרד הקבלה, היינו דופקים על הדלת. אבל הכל נראה כמו חדרי אורחים, ופחדנו להעיר בטעות איזה תייר מסכן.

למעלה משעה וחצי ישבנו בחושך, בצינת הבוקר, והמתנו שהעולם יתעורר.. ראינו את השחר עולה אט אט. שמענו את ציוצי הציפורים הראשונות, החל מצויץ צויץ בודד ועד למקהלה שלמה של מנגינות שאנחנו בכלל לא מכירים מהארץ.. בשביל שלידינו עברו מפעם לפעם נזירים טיבטים עם מחרוזות תפילה ועששיות שמן.
במרחק מה מאתנו התחילה הלמות תופים חזקה, כנראה איזה מין שעון מעורר מקומי.. אלא שבמלון שלנו זה לא הזיז לאף אחד. כולם המשיכו לישון..

לקראת שש וחצי, מישהו קם לעשות פיפי.... אחד מאנשי הצוות, שיצא לשירותים שבפינת החצר. המסכן, עצרנו אותו בדרך לבית השימוש.. והוא מיד דפק על אחת הדלתות והעיר את פקידת הקבלה, שיצאה אלינו עם עיניים עצומות. בלי יותר מדי דיבורים היא הובילה אותנו לחדר פנוי, וחזרה לישון. גם אנחנו נפלנו מיד למיטה, לא לפני שדאגנו לצפות את הכרים והשמיכה בציפה וציפיות שהבאנו מהבית.. זו פעם ראשונה שאנחנו משתמשים בהם, עד עכשיו לא היה צורך. אבל כאן הריח קצת לא נעים. היינו כל כך עייפים אחרי לילה בלי שינה וחיבוט העצמות של האוטובוס, שלקח לנו בדיוק שניה אחת להירדם.

שלוש שעות שינה הספיקו לנו למילוי המצברים, בערך...
מבט אחד באור יום בחדר שקיבלנו, הבהיר לנו שאנחנו חייבים להסתלק משם ומיד. קטן, טחוב, בלי נוף. אז מה אם החצר יפה...
התלבשנו ויצאנו לאכול ארוחת בוקר ולחפש מלון אחר.

FREE TIBET - לשחרר את טיבט

עשרות מדבקות ושלטים שנושאים עליהם את הטקסט הזה, או דומה לו, מזדקרים לעיניך בכל מקום. דהראמסלה, שמק'לוד גאנג' היא אחד הפרברים שלה, מהווה בית לכמה מאות אלפי פליטים טיבטים שברחו ממולדתם הנתונה תחת שלטון היד הקשה של סין, וקיבלו מקלט מדיני בהודו. הממשלה הגולה של טיבט, בראשותו של הדלאי לאמה, קבעה את מפקדתה הרשמית באחת השכונות של מק'לוד. אפשר להגיד על דהראמסלה שהיא בכלל לא הודו, אלא טיבט.
ומרגישים את ההבדל, אוהו כמה מרגישים!!

הטיבטים הם אנשים שקטים ונחמדים, חייכנים ומתחבבים בקלות. הם נקיים - מה שאי אפשר להגיד על ההודים! בתי המלון הטיבטים מבהיקים מנקיון, אם כי הדלות של המקום לא מאפשרת לוקסוס. גם כאן הכורסאות מרופטות והרהיטים ישנים, אבל כל מה שתלוי בנקיון או בסידורים מעשי ידי אדם - נעשה.
והאוכל שלהם?? פשוט חבל על הזמן, אבל עוד אגיע לזה.

מק'לוד מורכבת משני רחובות צרים וארוכים שראשיתם בכיכר מרכזית אחת וסופם אי שם במורד ההר, ליד איזור המינהלה והמוסדות הטיבטיים, ביתו ומשרדיו של הדלאי לאמה, המוזיאון, הספריה ועוד. עוד שתיים-שלוש הסתעפויות קטנות של סימטאות צרות מובילות לכמה בתי מלון וגסט-האוסים נוספים, שבאחת מהן מצאנו אנחנו מלון העונה לדרישותינו.

שני הרחובות המרכזיים הם לא יותר מאשר סימטאות שוק צרות, שמשני עבריהם שפע של חנויות, דוכנים, מסעדות, אינטרנט-קפה, וכ'.. הנה לדוגמה:

הרחוב הראשי במק'לוד

אין כאן הרבה פרות בעיר הזאת, בקושי ראינו אחת או שתיים מסתובבות להן להנאתן ברחוב.
אבל כלבים - יש בשפע. ולא רק הטיבטים אוהבים לישון, כמו שכבר ראינו אצל נהגי המוניות ופקידי הקבלה במלון, גם הכלבים שלהם הם חובבי שינה ידועים..

חיי כלב

אמרתי כבר שהכבישים לא סלולים במק'לוד? אמרתי. הדרך למשל מן הככר המרכזית אל המלון שלנו, כ-300 עד מקסימום 350 מטר של עליה בהר, נראית בערך ככה: (התמונה היא במקרה מהחלק הדי טוב של הדרך..)

איפה מע"צ

עכשיו דמיינו לכם אותנו צועדים בשביל הזה בחושך, אחרי שעתיים של גשם שהפך את השלוליות לאגמים קטנים, וריקשות/מוניות/אופנועים מתחרים אתנו על קצת מרחב מחיה על הכביש...
למה בשום מקום לא היה כתוב להביא מגפי גומי גבוהות??

אחרי ביקור בכמה בתי מלון לאורך הרחובות הראשיים, הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לצאת החוצה, לגובה. רק שם יהיה שקט ושלווה, כמו שאנחנו מחפשים, ורק שם נוכל להשקיף על הנוף.. התחלנו לטפס בהר, וכעבור שעתיים של חיפושים, סגרנו 'עיסקה' עם טיבטי חייכן בשם טוק-טן (לקח עשר?)

ככה נראית מרפסת הפנטהאוז שלנו - אפשר לרשום אותו בטאבו על שמנו??

מרפסת גג

וזה הנוף הנשקף ממנה - קשה להנתק מהיופי הזה...

נוף מדהים

מה עושים כאן בדהראמסלה??
קורסים ועוד קורסים ועוד קורסים...
בעוד יום-יומיים נלך לברר מה בדיוק מעניין אותנו, ואיפה ואיך וכמה וכו'.
אנחנו כבר יודעים שאנחנו רוצים איזה משהו על זן טיבטי / מדיטציה / יוגה / רייקי וכ"ו.
ואני אישית לא מתכוונת לוותר על קורס בישול טיבטי, ואולי גם אחד הודי.
הקורסים הם לא ארוכים - ארבעה, חמישה ימים כל אחד. גם המחירים שווים לכל נפש.
כמעט כל ישראלי שנמצא כאן, ויש כאן פשוט המונים, לוקח שניים-שלושה קורסים להעשרת החוויה של הודו.
ובין קורס לקורס, אוכלים....
וגם רואים סרטי קולנוע, טובים וחדשים, על מסך טלויזיה באיזה אולם מאולתר.... אתמול הציגו את 'חתונת מונסון', אבל לא הלכנו לראות כי כבר ראינו בארץ.

המסעדות מהוות את צורת הבידור הנפוצה כאן.. גם אוכלים, כמילוי צורך פונקציונלי, וגם פוגשים כאן את כל העולם ואשתו ומחליפים חוויות ועצות על הטיול, ובכלל.
המסעדות קטנות וצפופות, השולחנות כמעט צמודים. אי אפשר להמנע מלהכנס לשיחה עם השכנים, ובעיקר אם הם ישראלים -- כמו שקרה לנו בכל הארוחות שאכלנו כאן.
האוכל הטיבטי טעים לחיכנו בצורה בלתי רגילה. והוא גם טרי ונקי ולא צריך לרוץ לשירותים דקותיים אחרי שהוא עובר במורד המעי.. שלוש בנות חמודות מאיזה כפר בנגב המליצו לנו על אחת המסעדות, והספקנו כבר לאכול בה שלוש פעמים ביומיים שאנחנו כאן..
לארוחת בוקר - יש להם את המיזלי הכי נפלא שטעמתי בחיי.. קוביות פרי טריות, עם פאפאיה טריה ופלחים דקים של אגוז קוקוס, גרנולה קלויה חזק, אגוזים למינהם, בננות, יוגורט מדהים ומעל הכל דבש בשפע - יאממממי.
גם דייסת הקוואקר שלקחנו היתה מהממת: מבושלת בחלב, עם עיגולי בננה ודבש.. פשוט להתענג..
והמנות ענקיות.. אוכלים קערית דיסה או מיזלי, ואין כוח לחשוב על אוכל עד מאוחר בלילה.
הלחם הטיבטי הוא משהו כמו בייגלה שלנו, אבל פי ארבע בעובי. כאילו עשו בייגלה, כהה ומוצק, בעובי של בגט.
מנה זה רבע בייגלה כזה, ובפנים ממרח לפי רצונך. טעמנו את הגבינה שלהם - שווייץ, מאחורייך!! - וגם את חמאת הבוטנים עם שברי בוטנים אמיתיים - פשוט פיצוץ!!
בערב זלננו בלי הבחנה, פשוט רצינו לא להפסיד כלום!! לקחנו אוכל מעל ומעבר לקיבולת של בן אדם נורמלי, אבל הכל היה כל כך טעים שפשוט לא השארנו פירור בצלחת.. המסעדה צמחונית, ואפילו יעקב, שונא טופו מושבע, נאלץ להודות שהיה טעים לו..
במיוחד אהבנו משהו שהם קוראים לו 'מומו' (עמית, אתה זוכר את זה? עוד מעט אמא שלך תלמד להכין כאלה בבית... ) - כיסוני בצק דקיקים בצורת חצי ירח, ממולאים בגבינה או בירקות או בתרד... יש מומו מאודים בתוך מרק טעים, כמו קראעפלאך כאלה, ויש מטוגנים בחמאה ומתפצפצים בפה... איזה כיף.

לאיה, ששאלה אם כל ההליכות ברגל והכושר הקרבי שפיתחנו לנו הצליחו להוריד מאתנו קילו או שניים - אז התשובה היא לא!! כי איפה שהאוכל לא היה מי יודע מה, השלמנו את החסר בזלילה חסרת מעצורים של ביסקויטים ובוטנים, פשוט כדי לא להיות רעבים. אני חושבת שבכל חיי גם יחד לא אכלתי כל כך הרבה ביסקויטים, מסוגים שונים, ובוטנים קלויים כמו שאכלנו בשבועיים האחרונים כדי לחפות על חוסר במזון מתאים. תוסיפו לזה טונות של צ'פאטי, גם זה כדי לא לרעוב, ואז כמובן שאין מה לדבר על ירידה במשקל.
לשמחתי הרבה, כל השוקולדים שקנינו - עד שהתייאשנו והפסקנו לקנות - מצאו את דרכם אל פח הזבל כי היו בלתי אכילים. ולא סתם שוקולדים, אלא קדבורי משוש נפשי, כמו שאני אוהבת, עם פירות ואגוזים.. אבל הכל היה עבש, מחורר ע"י תולעים, או סתם בעל ציפוי לבנבן חשוד של יושן.

קצת על מזג האויר: וואלה, כזה משונה. רגע שמש, רגע גשם זלעפות. רגע הכל בהיר וצח, ורגע ערפילים מכסים את כל העמק וההרים מסביב. אני יושבת על המרפסת בגופיה קצרה, ומטר ממני הגשם מכה בעוז, ולא קר לי. בהליכה המאומצת בעליה למלון, אנחנו נוטפים מים, ולא ברור כמה מזה מהגשם וכמה מהזיעה. כי גם עם הגשם - בכל זאת מזיעים. להגיד שחם? ממש לא.
כל הצעירים מתעטפים כאן בצעיפי צמר גדולים ורחבים כאלה היחודיים לאיזור. אני בינתיים מסתפקת בלונגי הדק. בלילה קר, אנחנו ישנים עם שמיכה עבה וכבדה.
היתושים חוגגים! אני אכולה כולי בעקיצות מגרדות, ולא משנה כמה אני מתמרחת באאוטן ושו"ת. וגם תקענו בחשמל את התקע המיוחד עם הנוזל הזה שאמור לדחות יתושים. זה לא עושה שום רושם על היתושים המקומיים. אני לוקחת גם כדור שום אחד ביום, יחד עם שאר הויטמנים, אבל גילי, לא נראה לי שהיתושים האלה מבינים שהכדור הזה אמור לדחות אותם. אולי הם דווקא משתייכים לאגודת חובבי השום??
אני מוכרחה לציין בקנאה שליעקב אין אפילו עקיצה אחת!!

זהו, עד כאן להפעם. אין לי עוד מה לספר.
לא הספקנו עדיין לראות הרבה מדהראמסלה, אנחנו עושים הכל בקצב איטי, כי זה מקום שנאריך לשהות בו. אז אני מקווה שבפעם הבאה יהיו סיפורים מעניינים ותמונות יפות.
ועד אז, נשיקות ודש"ים לכל מי שמתגעגע אלינו...
יאללה, צ'או!

ואה, רגע... רק לסיום, עוד תמונה אחת קטנה שתגרום לכם להגיד שבע עשרה פעם ביום תודה והשבח לאל שיש לכם מיטה חמה ונקיה לישון בה:

החיים בזבל

 

לפרק הקודם                        לפרק הבא

 


 
חיפוש באתר או ברשת