wellness5

ואשישט - הימאצ'ל פרדש


יום שלישי, 27.8.02

הייי.......... שלום לכולם מן הכפר הקטן ואשישט, 4 ק"מ מהעיר מנאלי שבצפון.

אני יושבת עכשיו על מרפסת עץ גדולה הצמודה לחדרנו במלון 'בריגו', המלון שכל מי שמתגורר בו, נתפס כאן בכפר כעשיר גדול.. - 20 ש"ח ללילה.. מן המרפסת המקורה נשקף הנוף המדהים של אולד מנאלי וההר עליו היא יושבת. גם כאן פסגות ההרים מתחבאות בתוך העננים. למטה מתחתינו גדל מטע של תפוחי עץ אדומים, ומיד בשוליו זורם אחד היובלים של נהר הביאס, המשמיע שאון אדיר כשהמים הקצת רדודים מתנפצים אל הסלעים. הרעש הזה של המים הזורמים נשמע ברקע כל הזמן, והוא מאד מרגיע ומשרה שלווה בלתי מוסברת. אנחנו חיים ממש בתוך הטבע. הנה, אפשר לראות הכל בתמונה למטה.

הנוף הנשקף ממרפסת המלון

בחוץ משתולל גשם אימים - מטח כזה תוקפני ואינטנסיבי של גשם מקבלים אצלנו בארץ רק לעיתים נדירות, בשיא החורף.. וכאן זה עניין של כל יום, אפילו כמעט באותה שעה.. עוד מעט יפסיק הגשם, קצת שמש תזרח מבין העננים, האויר יהיה נקי ורענן כזה, והחיים (שקצת משתתקים עם הגשם היומי ) יחזרו למסלולם. לי ולמחשב הגשם לא מפריע, המרפסת ענקית, ואני יושבת צמודה לקיר החדר, על כורסת עור מרופטת ומתקלפת, מהסוג שמוכרים בשוק הפשפשים, אבל נוחה ביותר.

לפני שאספר עוד על ואשישט, אני חייבת לפרוק מעלי את חווית הדרך משימלה למנאלי. לא מוכנה לדלג ככה בקלות על הזכות לקטר ולהתבכיין על 10 השעות הנוראות שעברו עלינו בדרך!! רק היום, שלושה ימים אחרי, אנחנו שוב יכולים לשבת על כסא במלוא הכובד של הישבנים הדואבים.. יומיים שלמים היינו צריכים לשבת על רבע תחת כדי שלא יכאב לנו..

אוטובוס משימלה למנאלי, 10 שעות נסיעה

בפרק על שימלה סיפרתי על ההתלבטות שלנו בין אוטובוס מקומי, לבין אוטובוס תיירים דה-לוקס. הנטיה הראשונית היתה לחוות את הודו עד הסוף, מבפנים, עם כל הקרביים. אלף תודות שלוחות ממני כאן לפקיד הקבלה במלון בשימלה שעשה עמנו חסד ושיכנע אותנו שזה ממש לא בשבילנו.. ראינו בתחנה את הקופסה החבוטה הזאת על גלגלים, שנקראית 'לוקאל באס' ולא יכולנו לדמיין את עצמנו יושבים בתוכה.

בבוקר הנסיעה קמנו מוקדם וארזנו את כל החפצים. יעקב צילם את 'חדר המראות' למזכרת.. הג'ינג'ר שקנינו אתמול בשוק הוכיח את עצמו כרכישה מוצלחת, ואנחנו מכינים לנו כוס שתיה לפני שיוצאים לדרך. נשארו קצת ביסקויטים מארוחת לילה מאולתרת, וכדי לחסוך לנו סחיבה שלהם אני מחליטה לסחוב אותם אצלי בבטן, דבר שיתגלה בהמשך כטעות פטאלית! יעקב חכם, ולא מכניס לפה דבר מלבד כוס הג'ינג'ר.

הקולי שלנו כבר מחכה בחוץ, קושר על גבו את שני התיקים הכבדים שלנו במין מקצוענות שבטח עוברת אצלו במשפחה מדור לדור. רחמי נכמרו עליו - כזה ציפלון, מבוגר ממני, והמטען כל כך כבד. אבל הוא מתהלך בקלילות כזאת, בלי שום מאמץ.. אני נושאת את תיק המחשב+ ספרי קריאה + קלפים + שחמט קטן וכ"ו, שיהיה לנו איך להעביר את הדרך הארוכה, ויעקב נושא את תיק המצלמות. יש לנו כשלושים דקות של צעידה רגלית די מהירה עד התחנה. (שלא יגידו עלינו אחר כך שלא עשינו 'טרק' בהודו!! ). בהתחלה אנחנו צועדים בכבישים הראשיים, המוכרים לנו, אבל אז הסבל מחליט לחתוך פנימה, אל בין הבתים. אנחנו צריכים לדלג בין ערימות של זבל, ולהזהר לא להחליק על מי הספונג'ה שהנשים החרוצות שכבר הספיקו לשטוף את בתיהן מוציאות החוצה לרחוב. הבית נקי כנראה, אבל כחצי מטר ממנו, ערימות האשפה חוגגות. ובכלל שמתי לב שלאף אחד לא אכפת ממה שנקרא 'רשות הרבים'.. באף אחד מן המקומות שהיינו עד כה, לא ראינו ולו גם נסיון הכי קטן לטפח ולייפות מעט את הסביבה. תמיד הכל מלוכלך ומוזנח, וקשה להבין את זה.

בדרך לא דרך אנחנו מגיעים אל התחנה, ושם מסתמן תור קטן של אנשים ומזוודות. לאוטובוס לא היה כל זכר, למרות שלפי השובר שבידינו היינו אמורים להתייצב לעליה עליו בשעה 8 בדיוק. הסדרן שנשאל, הסתכל אל האופק כמו איזה מגיד עתידות ואמר Soon, soon it will be here...
חבורת קופים ישבה על הגדר ולטשה עיניים אל כוס קלקר עם קפה ששתה אחד הממתינים. למודת נסיון מהיתקלות קודמת עם קופים ליד המלון (ניסיתי לצלם אותם והם חשפו כלפיי שיניים מאיימות ואפילו עשו לי "וואו" כזה, כמו שהיינו מבהילים מישהו כשהיינו ילדים קטנים, ונשמתי פרחה מפחד..) הפעם אפילו לא הסתכלתי לעבר הקופים, וככה פיספסתי את ההתנפלות של הקוף על האיש השותה קפה. הכוס נשמטה כמובן לרצפה, תוך שהקפה נשפך על המזוודות. הקוף תפס אותה בשיניו והחל לפצח את הקלקר וללקק את שאריות הקפה מן הדופן הפנימית.. הקוף השני ליקק את הנוזל מעל המזוודה, וכל הנוכחים, הפנו מבטם ממנו והלאה, כדי לא להרגיז אותו. הקופים כאן הם תוקפנים בצורה שלא תיאמן.

סוף סוף הגיע אוטובוס התיירים המפואר, ה - Luxury bus שהובטח לנו.
הנה הוא כאן, לשיפוטכם:

עגלה נוסעת

אנחנו המומים מהמראה החיצוני הדפוק שלו, ולא יודעים עדיין מה מחכה לנו בפנים. את המטען אי אפשר להכניס לתא המטען כי לדברי הנהג "המנעול שבור" ואי אפשר לפתוח. בלית ברירה אנחנו נותנים לסבלים להעלות את התיקים שלנו על הגג, ומתפללים שרק לא יהיה גשם.( מה לעשות, גילי, התעצלנו לניילן את הכל כמו שיעצת לנו, לא חשבנו שנזדקק לזה..)

הכסאות השמורים שלנו בקידמת האוטובוס אכן שמורים: המושבים ממתכת עם ריפוד בלוי וקרוע, ניתנים להטיה לאחור אבל לפעמים זה צעד בלתי הפיך - הם לא חוזרים חזרה. על המשענת מולבש כיסוי בד שהיה במקורו לבן, אבל נראה שהפעם האחרונה שהוא פגש מים וסבון היתה בפסח לפני שנתיים. אני רואה את יעקב נזהר לשמור מרחק בין ראשו לבין המשענת, כדי לא לפגוע חלילה בבד הלבן/שחור, ואני מבקשת ממנו לשכוח מהסטריליות כי זה לא לעניין לשבת בתנוחה לא טבעית כזאת כל הדרך..

האוטובוס מלא לגמרי, כל המושבים תפוסים. ליד הנהג יש איזה מין תא קטן סגור, 'קוק-פיט'.. שמה יושבים כמה פרוטקציונרים.. עוזר הנהג שורק שריקה חדה במשרוקית, נעמד בדלת האוטובוס כשחצי גופו נוטה החוצה, והוא מסמן בידו לנהג שאפשר לזוז.
עם היציאה לדרך ניתן גם האות לפתיחת התוכנית המוסיקלית, רדיו הודלק בפול ווליום ומהרמקול האימתני הממוקם בדיוק מעל לאוזני השמאלית בוקעים צלילי שירים צווחניים ופרסומות מעצבנות. פרסומות מעצבנות בכל רדיו ובכל שפה, אבל בהודו במיוחד.. הזמרות שלהם צורחות במלוא גרון ושרות תמיד בכמה טונים יותר גבוה ממה שמאפשר המינעד הקולי שלהן..

היציאה מן העיר מפותלת מאד: כל שניים-שלושה מטרים פיתול חד לימין, ומיד לאחריו פיתול חד לשמאל וחוזר חלילה. על ההתחלה אני מקבלת סחרחורת קלה, ובגלל קפיצות הדרך - שילוב של כביש לא תקין + קפיצים הרוסים של האוטובוס החבוט - אני מרגישה את הביסקויטים עושים דרכם במעלה הושט. אני משעינה את הראש על המושב שלפניי על אף הכיסוי המטונף שלו, ומתפללת שרק לא יבוא לי להקיא תוך כדי נסיעה.. התפס שסוגר את החלון ליד המושב שלנו, שבור. אי אפשר לפתוח חלון.
על המושב שלידי, יעקב מבצע סידרה של ריקודים, לא מצליח למצוא תנוחה מתאימה לישבנו. אני לא מבינה מדוע, נכון שצר וצפוף, אבל הלו, אנחנו בקושים נוסעים חצי שעה! יש לך עוד תשע וחצי שעות בכדי להתחיל לזוז באי נחת בכסא.. ואז מתגלית הסיבה: הידית המשמשת להטיית הכסא אחורה - שבורה גם היא, מה שמותיר איזה זיז ברזל בולט כזה באורך כחמישה ס"מ, שננעץ בדיוק בתחילת הישבן.. אם המושבים היו בגודל של בני אדם נורמלים - אז זזים טיפה וככה נמנעים ממנו. אבל בנסיבות האלו, כשגם ככה אנחנו גולשים מעבר למושב, אי אפשר היה לוותר על אף ס"מ.. יעקב שינה תנוחה כל דקה, ישב קצת באוויר וסמך על שרירי הידים והרגליים שיחזיקו אותו ולא יניחו לו להיחבט קדימה בברקסים הבלתי אפשריים שהנהג שם כל רגע, וחיכה לתחנה הראשונה כדי לראות מה ניתן לעשות בעניין הזה..

אפשר להגדיר את הנסיעה הזאת כסיוט מתמשך בן 10 שעות. חלקה הראשון עבר עלי במצב של חצי עלפון, כשהראש שעון קדימה ואני נלחמת בגלי הבחילה שפועלים בסינכרוניזציה מושלמת עם הטלטלות והקפיצות של הדרך. הסיבובים חדים, הנהיגה מטורפת, הכבישים צרים מאד ועמוסי כלי רכב ולכן השימוש בצופר הוא בבחינת הכרח - הנהג שלנו כמעט ולא הוריד את ידו מן הזמבורה הצרחנית שלו, וכלי הרכב האחרים גם הם לא טמנו ידם בכיסם, אלא עשו שימוש מופגן בצופרים שלהם.. והריח והעשן, בלתי ניתנים לתיאור. כל האגזוזים מעשנים, והאויר מפוייח וסמיך.

בעצירה הראשונה יעקב ואני התחלפנו במקומות כדי שהוא יוכל לתת מזור לישבנו המחורר וכדי שיוכל לפחות לשלוח את רגליו הארוכות לתוך המעבר. גם אני חשבתי שמוטב יהיה לי להשעין את הראש על החלון הסגור במקום על המושב המטונף שלפניי. הספר שהתכוונתי לקרוא במהלך הנסיעה - החדש של עירית לינור, 'בנות בראון' - מצא את דרכו אל המושב, כדי לשמש 'מגן תחת' מפני זיז הברזל החשוף. צריך לראות עכשיו את החורים שנפערו בכריכת הספר כדי לדמיין מה היה קורה לישבני אילו לא שמתי את הספר כחיץ ביני לבין הידית השבורה.
מאחוריי יושב זוג הודי צעיר, בעל ואשה, המתרווחים במושביהם ונועצים כל הזמן ברכיים בגבי. כל נסיון שעשיתי להטות את מושבי אחורה, דבר שעלול היה לצמצם בהרבה את 'מרחב המחיה' שלהם, ניתקל בקונטרה שהבחור שם לי מאחורה, עד שהתייאשתי וחשבתי שהמושב שלי פשוט מקולקל. באחד הנסיונות הנוספים שניסיתי, נשברה ההתנגדות שלו, ואני נחבטתי בבת אחת כשהמשענת צנחה אחורה. מרגע זה ואילך לא יישרתי את המושב, אפילו אם רציתי לשבת זקוף..

עד כאן פחות או יותר תלאות הישיבה. אשר לדרך, כאן הודו התגלתה במלוא עליבותה.. שום חן או יופי אין בכפרים שאנו עוברים דרכם. הכל בלוי, דל, מלוכלך, מסריח. לא ראינו שום דבר משובב עין במשך קילומטרים ארוכים, להוציא כמובן את הצמחיה הרבה שהטבע חנן בה את כל האיזור. אבל זה כמובן מן הטבע, ולא מעשה ידי אדם. נראה שלאנשים בכלל לא אכפת איך הם חיים, וכל נסיון לתרץ את זה בעוניים - לא מתקבל. אפשר לנסות לייפות ולעשות נעים גם בלי כסף, רק עם קצת מודעות. ואותה אין להם.

מפעם לפעם הדרך עוברת בערים 'גדולות', להבדיל מן הכפרים הקטנים שנגמרים תוך שלוש דקות נסיעה. בערים האלו האוטובוס עוצר, מעלה ומוריד נוסעים, ולא מעט אנשים נוסעים בעמידה. המעבר מתמלא בתיקים ומזוודות. מן החלון אנחנו רואים מעט דוכני פרי, הרוב עלוב ומרקיב. בננות צהובות מנוקדות בחום שמעיד שכבר עברו את שלב הבשלות והגיעו לשלב הרקבון. דוכני טיגון שמוכרים משולשי בצק ממולאים - סמוסה. מפעם לפעם דוכן מסעדה: שורת סירים מפוייחים שמישהו תמיד מנגב מבחוץ כדי לעשות להם מראה מזמין יותר. הנה לדוגמה:

הייתם אוכלים מהסירים האלה?

אנחנו עוצרים לארוחת צהריים ליד אחת המסעדות מן הסוג הזה. כל האנשים עטים על האוכל. אתנו באוטובוס רק עוד תייר מערבי אחד, כל השאר מקומיים. שמו בארי, והוא מדרום אפריקה, ביולוג שעוסק בחקר כרומוזים או משהו כזה. אנחנו יושבים יחד לשולחן פלסטיק רעוע, ונדהמים לראות אותו אוכל בידיים איזה תבשיל עדשים, ושותה מים רגילים מן הברז, בכוס מתכת שהמלצר מחלק חופשי על השולחנות. ממילא אני מקבל שילשול באופן קבוע פעם בשבוע, הוא אומר, אז לפחות שאהנה מהאוכל.. לפני מספר שבועות הוא אפילו אושפז בבית חולים למשך שלושה ימים בגלל קילקול קיבה.. אני במקומו הייתי ניזונה מהאויר בלבד אחרי טראומה כזאת..
אנחנו מזמינים לנו שני צ'פאטי בלי כלום לכל אחד, המלצר מסרב להאמין שזו כל הארוחה שלנו, ומקנחים בבקבוק מים מינרלים. כל הנסיונות שלו להאכיל אותנו במשהו נוסף נדחים על ידינו, למרות שהרעב די מציק. אנחנו כבר נוסעים כשש שעות, ויצאנו מבלי לאכול..

מארוחת הצהריים והלאה, הדרך הופכת לנעימה יותר. נכנסנו לעמק קולו, והנופים מתחלפים. אנחנו נוסעים על גדה של נהר, כאשר משני צידי הכביש מתנשאים מצוקים גבוהים, מכוסים בירק. מפעם לפעם רואים מפלים הצונחים מן הגובה אל תוך הנהר. האויר צונן יותר, וגם האוטובוס מתחיל להתרוקן. יעקב עובר לשבת במושב ריק מאחור, ואני יכולה סופסוף להתרווח, לשלוף את עירית לינור מתחת לתחת ולקרוא קצת. אני בכוונה לא נותנת ביקורת ספרותית למרות שיש לי - כי לא יורקים בבאר ששותים ממנה. הספר הזה מעביר לי את הזמן אחלה, וזה כבר ייאמר לזכותו..

כשמריחים את הסוף, הכל נעשה יותר נחמד.. הנוף מהמם ואנחנו מוכנים כבר לשכוח מכל הצרות, רק שנגיע כבר.

התחנה המרכזית של מנאלי דומה בערך לתחנה המרכזית של העיר העתיקה בירושלים מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אלא שכאן, נוסף לאוטובוסים המיושנים המקרטעים ומפייחים את האויר, יש גם עשרות, אם לא מאות, של אוטו-ריקשות צבועות שחור-צהוב, שנהגיהן מחפשים נואשות פרנסה, ויעשו הכל כדי לשכנע לבחור בהם.
יורד גשם דקיק, התיקים שלנו מורדים מן הגג תמורת תשלום מפולפל (כאילו רוצים להגיד, נו נראה אתכם מטפסים על הסולמון הדקיק הזה כדי להוריד אותם..) ואנו מסכמים עם נהג ריקשה אחד על נסיעה לואשישט. עוד בארץ קיבלנו המלצות שלא לשהות במנאלי עצמה אלא בפרברים, ואנחנו שמחים שכך עשינו.

ואשישט

כמובן שבריקשה אין מקום גם לנו וגם למזוודותינו. כולה סך הכל תלת אופן קטן ששמו לו כיסוי-גג כזה. אנחנו מכניסים קודם כל את המטען ואחר כך מתיישבים עליו כאשר רגלינו הרטובות והמלאות בוץ מכתימות את התיקים הדי חדשים שלנו.. מה שבטוח הוא שהם כבר לא ייראו חדשים אחרי היום הזה שעבר עליהם..
הריקשה מתחילה לטפס בהר. קשה לה, מה -זה קשה לה... כמה פעמים בדרך המנוע כבה, אבל הנהג לא מתרגש אלא מושך שוב ושוב במין ידית קשורה לחוט שאמורה להתניע מחדש.. הכביש במעלה ההר צר מאד. אם מגיע רכב ממול - ומגיע כל הזמן - צריך לרדת לשוליים, והשוליים הם תעלה שלפעמים שוקעים בה. כל מי שנמצא בסביבה, הרבה ילדים, מתגייס לעזור לדחוף את הריקשה חזרה לכביש. סמוך מאד לכניסה לכפר, נהג הריקשה מדומם מנוע, ובלי להגיד לנו כלום יוצא מן הרכב והולך קדימה. אנחנו שמים לב שיש פקק קטן. משאית תקועה, ומאחוריה תקועות שלוש-ארבע ריקשות ואנחנו ביניהן. נהג המשאית מנסה לטפס בעליה, ולא מצליח, הגלגלים השחוקים שלו לא תופסים את הכביש והוא מתגלץ' אחורה.
עוד רגע הוא מתדרדר עלינו ומוחץ אותנו, אנחנו נלחצים!! מיד כולם רצים ותוקעים אבנים מתחת לגלגלים האחוריים שלו, וגם מאחורי כל הריקשות, ליתר בטחון. איזו חווייה ביזארית - אנחנו יושבים כמו פאשה טורקי, עם הרגליים מונפות אלעל מעל התיקים, כל הכפר מסתכל עלינו ועל הבלגן שנוצר על הכביש..
בסוף נהג המשאית מתייאש מלנסות לטפס מעלה, ומחליט להתדרדר למטה בניוטרל עד שיהיה מקום שיוכל להסתובב בו ולחזור כלעומת שבא. כמובן שצריך לפנות לו את הכביש, ומיד כל נהגי הריקשות משלבים הילוך אחורי ונופלים לתעלה בצד ימין של הכביש. זה מפנה למשאית מספיק דרך, והיא מתדרדרת אחורה. הבעיה עכשיו לצאת מן התעלה. הנהג מבקש מאתנו לרדת מהריקשה כדי שיהיה יותר קל להעלות אותה חזרה לכביש, ואנחנו עושים זאת במאמץ רב כי אין איפה לשים את הרגליים, הכל רטוב ובוצי. יעקב חושש שהוא יברח לנו עם התיקים שלנו שנשארו על הריקשה, וממהר לרשום את מספר הרישוי שלו.. כאילו מה, אנחנו בתל אביב?? הנהג מתקדם בקושי רב עוד כמה מטרים בעליה התלולה ומחכה לנו שם. יעקב קולט משמאלנו מלון קטן ונחמד, ומציע לוותר עלהמשך הטיפוס למרכז הכפר, למלון שהמליצו לנו עליו. כאן נראה לי פנטסטי, הוא קובע בנחרצות, היה לנו מספיק להיום. אם לא טוב - נזוז מכאן מחר.. ואכן כך היה. יעקב מארגן לנו חדר יפה וגדול, פונה לנוף. בעל הבית שולח לנו לחדר שתי כוסות של 'מינט טי' שמתגלות כאשכרה תה עם עלי נענע אמיתיים.. אנחנו מתארגנים קצת, ויוצאים לחפש ארוחת ערב כי אנחנו כבר ממש מסוחררים מרעב.

מסתבר שהמלון שעצרנו בו הוא ממש ממש בפתח האיזור התיירותי של הכפר. כל הדברים נמצאים במרחק של כמה דקות עלייה תלולה בכביש הצר. מזל שיש לנו קצת כושר משימלה. אנחנו פוגשים קצת חבר'ה ישראלים ומקבלים המלצות היכן לאכול. אנחנו מזמינים צ'יפס, מקרונים מוקרמים וצ'פאטי, ומיד אחרי הארוחה עושים את הדרך חזרה למלון בריצה קלה, כי השילשול של יעקב לא מוכן לחכות... בחיים לא ידעתי שאפשר לחטוף שילשול במהירות בזק כזאת..

למחרת בבוקר עזבנו את המלון הזה. לא היו מים בכל הקומה שהיינו בה, בעל המלון טען שמשאית עלתה על הצינור בלילה ושברה אותו. עכשיו מתקנים, ייקח כמה שעות. בטלויזיה אי אפשר היה לראות כלום חוץ משלג ורעש, והמיטה ,שהיתה קשה יותר מברזל, כנראה נלקחה ישירות מאיזה מחנה של פאקירים.. ארזנו את החפצים שלנו והסתלקנו משם למלון הסמוך, שהתגלה כבחירה מוצלחת ביותר. יש לנו חדר מקסים, בסטנדרטים הודיים כמובן. יש את המרפסת הנפלאה הצופה לנוף. יש שטיח מרופט מקיר לקיר, והשירותים נקיים ולא מריחים רע. המיטה ענקית וטובה, וכלי המיטה שלהם פשוט נעימים לשינה, ויפים יפים. אני עושה לי סימניה בראש לקנות כמה סטים כאלה ולשלוח לעצמי ארצה.

עכשיו קצת על הכפר. קודם כל, הנה ככה למשל נראית הככר המרכזית שלו:

דאון-טאון ואשישט

כפר קטן ורעוע, שאלמלא גילו אותו הישראלים (כתשעים אחוז מהתיירים כאן), אף אחד לא היה שומע עליו בכלל. הרחוב הראשי שלו מיועד לתיירים. משמאל ומימין חנויות בגדים הודיים ותכשיטים, חנויות מכולת ננסיות שיש בהן כמעט הכל, מסעדות, כמה אינטרנט קפה, מכבסות, וכמה גסט-האוסים ברמות שונות, תלוי עד כמה הבן אדם מוכן להתכלב.. הרבה מהחבר'ה באים לשהות כאן לתקופות ארוכות, ולכן למחיר החדר יש משמעות גדולה בין מרכיבי ההוצאות. כפי שאמרתי בהתחלה, המלון בו אנחנו גרים תמורת 20 ש"ח ללילה, נחשב מלון רק לעשירים, אז תארו לכם כמה משלמים האחרים.

ברגע שעוזבים את הכביש הראשי וסוטים פנימה אל תוך הכפר, צריך להעביר את ידית ההילוכים להילוך שנקרא 'כפר הודי': שבילים לא סלולים, מלאי בוץ ומחליקים - בגלל הגשם היומיומי. מדרגות עקומות הבנויות משברי סלעים בגדלים שונים, ויש הרבה כאלו כי הכפר הוא הררי ומלא עליות וירידות. כל השבילים הבלתי אפשריים האלה להליכה, מלאים צואת פרות בטונות, ובקושי אפשר למצוא כמה סנטימטרים פנויים להניח בהם את הרגל מבלי להתמרח בחרא. כל התיירים מקטרים ואומרים 'איזה שיט!' ומנגד עונים להם כן, אבל 'הולי שיט', כי הרי החרא הזה בא מבהמות באמת קדושות.
האמת היא שמצב הצואה בשבילים תלוי בשעה של היום בה מטיילים בכפר. בבוקר הנשים מובילות את הפרות אל המרעה ואל פלגי המים, שירוו את צמאונן. ואז הן מחרבנות לאורך כל הדרך. כמה שעות בשמש, והצואה קצת מתייבשת. או אז הנשים גם מסיימות את עבודותיהן בבית - בישול וכביסה, וגם סיימו לשאת על גבן סלי קש אדירים עמוסים בירק מן השדה. ואז הן יוצאות למלאכת איסוף הצואה. לא, לא בשביל הנקיון חלילה! הן פשוט מוכרות אותה לחקלאים לדישון השדות. אשה טובה נמדדת בכמות החרא שהיא מצליחה לגרד מעל השבילים ולמכור, כדי להביא כסף הביתה.
אחר כך, לקראת שעות אחר הצהריים, יורד הגשם, ושוטף את השאריות, ואז השביל אמנם בוצי אבל לפחות זה רק בוץ.

ככה נראים הרחובות והבתים בתוך הכפר:

וילה בכפר

והנה קצת צבע בתוך האפור

יום כביסה

וככה נראית פינת הכביסה של הכפר - אחת מני רבות. אף פעם היא לא היתה שוממה, תמיד יש שם נשים כובסות:

in13

עד כאן להיום. מחר אספר עוד קצת על הכפר הזה ועל כמה מהטיפוסים שהכרנו כאן.
במיוחד סיפור מרתק אחד על בחורה אמריקאית נחמדה, נייס ג'ואיש גירל פרום ברוקלין, שנישאה לבחור הודי וחיה כאן בכפר.
אז יאללה, עד לפעם הבאה, נמסטה לכולם..

היי, ותגידו מילה אחת טובה ליעקב על התמונות המופלאות!! זה רק מדגם קטן, ורק מה שמצולם בדיגיטלית... אני מפחדת לשתול תמונות נוספות שזה לא יכביד על הדף... אבל עוד מעט, כשיהיה מספיק זמן - אנחנו מתכוונים להכין כמה גלריות של תמונות לפי נושאים ולשבץ אותן תחת כותרת 'הצילומים'.
נכון שהתמונות מקסימות??

לפרק הקודם                              לפרק הבא

 

 

תגובות 

 
+2 # כייףעונג 2011-09-12 04:53
חמדה את כותבת מדהים
הגב
 
 
0 # הודו עם ילדיםאדווה 2012-06-24 08:48
הי חמדה. קראתי בשקיקה את הבלוג שלך. המון פרטים מעניינים ויעילים. אשמח ליצור עימך קשר על מנת לבדוק בעיקר שמות מלונות לדוגמא: בושישט (האנגליה וההודי) ועוד. אשמח אם תצרי עימי קשר דרך המיל המצורף. תודה יום נעים
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת