wellness5

שימלה - הימאצ'ל פרדש


יום שבת, 24.8.02

שלום שלום משימלה, נמסטה!
( נמסטה היא ברכת השלום ההודית, שהיא בערך המילה היחידה שהספקנו ללמוד עד עתה..)

בניגוד לפרק הקודם שעמד בסימן קיטורים והתבכיינות של 'עולים חדשים' שמגיעים לארץ לא קלה, הפעם אנחנו הרבה יותר אופטימים, במצברוח מעולה, מתחילים לחבב את הארץ המדהימה הזאת. הנופים מסביבנו מרהיבי עין ומרחיבי לב, וגם האנשים כבר יותר נחמדים.
אז מי שרוצה לקרוא - מוזמן להצטרף אלינו למסע מרתק על הרכבת העולה צפונה..

דלהי - קאלקה - שימלה / רכבת ההימלייאן קווין אקספרס

איזה שם רומנטי לרכבת ... מלכת ההימלאיה.
מביא לי לאף איזה ניחוח של קולוניאליזם בריטי, ואני תכף מדמיינת לי ליידי'ס אנגליות בשמלות מהודרות וכובעים עם נוצות, מלוות במשרתים חבושי טורבן הנושאים את תריסר מזוודות העץ הכבדות שלהן, עמוסות שמלות לנשפים, קוקטיילים וקבלות פנים אצל המושל ועל מדשאות המועדון..
המציאות היא הרבה יותר אפורה, למרות שהדמיון שלי הוא לא בדיוק מחוסר בסיס: מסילת הרכבת לשימלה נבנתה על ידי הבריטים, אשר בסוף המאה התשע עשרה כנראה 'התבשלו' יתר על המידה בחום הקודח של דלהי בקיץ, וחיפשו ממנו מפלט בהרים הקרירים. הם איתרו כפר קטן וזניח, כ- 400 ק"מ צפון-מערבה לדלהי, והחליטו להפוך את המקום ל'בירת הקיץ' של הממשל הבריטי דאז. על מנת לאפשר לנשותיהם ולמשפחותיהם, על כבודתם ומשרתיהם, לנסוע בנוחות מירבית במעלה ההרים, הם בנו את מסילת הרכבת הזאת בשנת 1903.
שום פאר והדר של אותם ימים לא נשאר ברכבת של היום: הרציפים אפורים,מוזנחים והומי אדם, קרונות הרכבת סטנדרטיים לחלוטין, השילוט כמעט ולא קיים. אנחנו משתדלים להגיע מוקדם כדי שמקומותינו השמורים לא יהיו תפוסים (תופעה מקובלת מאד בהודו..) וכדי שיהיה לנו מקום להניח בו את חפצינו בטווח עין.
למודי נסיון מאתמול, אנחנו לא מתנגדים לשיטה, אלא מנסים לזרום אתה: צריך שלושה אנשים לטפל במזוודות שלנו? שיהיה. המוני סבלים מתנפלים עלינו איך שאנחנו יורדים מהריקשה בפתח התחנה? אנחנו לא דוחים אותם. להפך, תפאדל, תסחבו, וגם תראו לנו בהזדמנות זאת את הדרך לרציף שלנו, אחרת אין סיכוי שנגיע אליו בזמן.
החיים הרבה יותר קלים כשמשחקים לפי כללי המשחק שהחבר'ה האלה מכתיבים. אז זה יעלה עוד גרוש או שניים, אבל יחסוך לנו עוגמת נפש. ובתנאי שזה באמת רק עוד גרוש אחד או שניים ולא יותר, כי אני מה זה שונאת לצאת פראיירית.
נכון שאנחנו לומדים מהר??

בפתח הקרון רשימה מודפסת עם שמות הנוסעים ומקומות הישיבה שלהם. אנו מוצאים את שמנו ליד עוד חמישה-שישה שמות אחרים. מה, איפה כולם?? כשאף אחד נוסף לא מגיע עד בערך דקותיים לפני שהרכבת זזה, הבנו שאנחנו הולכים לבלות את הנסיעה בבדידות מזהרת בקרון כמעט ריק לגמרי.. קצת מאכזב, כי דווקא חיכינו ל"התערבבות" הזאת עם המקומיים, אבל כנראה שבשביל זה היינו צריכים להזמין מקומות במחלקה נמוכה יותר.. מן הסתם אין הרבה הודים שיכולים להרשות לעצמם לנסוע בקרון ממוזג.. שני חיילים, או סתם עובדי הרכבת, חמושים ברובים ארוכי קנה, שומרים שאף אחד שלא שילם עבור מחלקה זאת לא יסתנן אליה. זוג צעיר שכן מנסה את מזלו, מגורש משם בבושת פנים.
התנחמנו בעובדה שעוד תהיינה לנו הרבה הזדמנויות להתחכך בעמך, והתרווחנו במושבים הנוחים. בשש בול נשמעה צפירה והרכבת זזה, ממש דיוק שווייצרי.

מספר דקות נסענו עוד במתחם תחנת הרכבת, שעולם שלם חי ורוחש על רציפי הבטון שלו. משפחות שלמות מתגודדות במעגלים בשולי המסילה, מסביב להררי מטען שארוז בקופסאות קרטון ובחבילות בד ענקיות, ומנהלות חיים רגילים, גם אם זמניים, תוך המתנה (כנראה ארוכה...) לרכבת שתבוא ותקח אותם משם. ועד שתבוא, הם מבשלים שם, תולים כביסה על חבלים מאולתרים.. הרבה ילדים משחקים מסביב.. כמה עצלנים מאחרי קום ממשיכים לישון בתוך הבלגן.
כשהרכבת מתרחקת מעט מן התחנה, מתגלים מגורי הקבע של אנשים שמשום מה החליטו לקבוע את ביתם במרחק יריקה מן הרכבת הדוהרת: משכנות עוני כאלה בחיים לא ראיתי. גיבוב נורא של לוחות פח, קרטון ויריעות ניילון. צריפון דל אחד נשען על שכנו. סמרטוטים תלויים על כל מוט, וערימות של בגדים ומזרנים ושברי רהיטים נערמים על הגגות. נשים משתופפות בפתחי ה"בתים" ומרתיחות סירי בישול על מדורות קטנות. המוני ילדים מסתובבים יחפים וחצי ערומים.
עוד אנחנו מנסים לעכל את מה שרואות עינינו, ולפנינו נגלה מחזה מן המדהימים שאפשר להעלות על הדעת: בשולי פרבר העוני הזה, בשדה רחב ידיים, כורעים לארץ מאות אנשים וילדים, ומחרבנים!!
השעה היא שעת בוקר מוקדמת, זה עתה קמו כולם משנתם, והם נפנים לעשות את מה שכולנו עושים בכל מקום בעולם. רק שבמקום לעשות זאת בחדרון קטן וצר שננעל עם דלת, הם עושים את זה בצורה הכי טבעית בשדה הפתוח.. כל אחד תופס לו איזה ריבוע אדמה קטן, ונותן דרור לצרכיו. הביישנים קצת מתרחקים מהאחרים, החברהמנים יושבים בחברותא.. חלקם כובשים פניהם באדמה ומתרכזים במשימה, אבל חלקם, בטח אלה שלא הולך להם הכי בקלות וצריכים את הזמן שלהם, בוהים ברכבת החולפת ובאנשים הנדהמים הנועצים בהם את מבטם דרך החלונות הרחבים.. מפעם לפעם מצליחים לקלוט מישהו שסיים, התרומם, והתחיל לצעוד חזרה למעברה...
שעה ארוכה דנו אני ויעקב בסוגיה המעניינת של איך הם מנגבים, והעלינו השערות שונות. לא ראינו שרידי נייר טואלט מתגלגלים בשטח, וגם מים לא נראו בסביבה, כך שנשארנו עם השאלה פתוחה.
המחזה הזה חזר על עצמו במשך כל השעה הראשונה של הנסיעה, עד שנסתיימו פרברי העוני של דלהי רבתי. שוב ושוב מקבץ של פחונים, לאחריו שדה פתוח ועשרות ישבנים צמודים לקרקע בבית השימוש הציבורי של הטבע. צריך לראות בשביל להאמין.

הרכבת עוצרת המון. בכל תחנה עולים מוכרים זריזים העוברים בין המושבים ומציעים את מרכולתם. אני מחליטה לנסות את הצ'אי הראשון שלי בהודו, ולא מתאכזבת: מתוך מיחם ענק שהמוכר נושא על כתפו הוא מוזג לתוך כוס קלקר נוזל לבנבן מהביל, ולתוכו הוא תוקע שקית תה ליפטון.. הנוזל הלבן הוא מים וחלב, מבושלים עם הרבה סוכר וכמה תבלינים לא מזוהים. אני טובלת את שקיק התה שוב ושוב כדי שיהיה כהה, להתגבר על הטעם החלבי משהו. זה לא רע דווקא. יעקב מעווה את פניו ומת לכוס קפה עם הסיגריה של הבוקר.. בינתיים הוא מסתפק במים מינרליים וחבילת ביסקוויטים. בימים הבאים יהפכו חבילות הביסקוויטים הללו להיות מרכיב עיקרי בתזונה שלנו. הרוכלים מציעים מיני מאכלים שמגרים את מיצי הקיבה שלנו, אבל אנחנו עדיין לא מוכנים להעיז ורק לוטשים עיניים כמהות למשולשי הבצק המטוגנים, לקציצות ירק, לפיתות הדקות ולמיני המאפה השונים.

יעקב יוצא לסיור הכרות מזורז ברכבת (מחפש את קרון המסעדה בשביל הקפה...) וחוזר די מזועזע. תגידי השבח לאל שלא לקחנו מחלקה שניה, הוא אומר, את לא מתארת לעצמך מה קורה שם!! אז אני אומרת השבח לאל. גם ככה, בקרון המרווח והנוח הזה התייבש לי התחת מהישיבה הארוכה, בטח לא הייתי מסוגלת לסבול נוסף לזה גם את החום, הריחות, הצפיפות והרעש.. אני צריכה עוד להתחשל קצת כדי להתאים את עצמי להודו.

הדרך עד קאלקה, כשש שעות, חלפה די מהר. שיחקנו קלפים, קראנו. המראות מן החלון לא היו ראויים לציון מיוחד ותהינו מתי כבר תתחיל הדרך היפה המטפסת במעלה הרי ההימלאיה.
בקאלקה מחליפים רכבת. המסילה הופכת להיות צרה בגלל העליות ופיתולי הדרך, והרכבת גם היא צרה בהתאם. שני אנשים צריכים לשבת על מושב וחצי. הכל מיניאטורי - המעברים צרים, המדפים העליונים שאמורים לשאת מטען יכולים להחזיק בקושי שקית ניילון עם בננות ובקבוק מים. הרכבת הזאת מיושנת, הקרונות צרים וקצרים. אין מיזוג אויר, אבל חלונות העץ נפתחים והאוויר כבר קצת צונן יותר מזה שבדלהי. קוראים לה TOY TRAIN ואכן, כשמה כן היא - רכבת צעצוע. המסלול שהיא עושה מקאלקה לשימלה הוא בן 96 ק"מ, ולוקח לה שש שעות תמימות להשלים אותו!! יש עצירות תכופות, והרבה מהן מתארכות להמתנה די מייגעת, עד שרכבת שבאה ממול תסיים להשתמש במסילה האחת והיחידה המשותפת לשתיהן. אבל הדרך מהממת, הנופים משובבי נפש ועין: הכל ירוק, הרים גבוהים מכוסים יערות, עמקים צרים עם קירות תלולים. 103 מנהרות חצובות לאורך המסלול, חלקן קצרות וחלקן ארוכות, והכי יפה לסובב ראש אחורה ולראות את פתחי המנהרות מציצים מתוך ההר המיוער. כפרים קטנים וציוריים נטועים על מדרונות ההרים. קשה לצלם בגלל פיתולי הדרך והזויות החדות.

ברכבת הזאת יש רק שתי מחלקות. אנחנו יושבים בטובה מבין השתיים, אבל היא כנראה מספיק עממית והיא מלאה. הרבה אנשים נועצים בנו עיניים, נראה כאילו אנחנו המערביים היחידים הנוסעים בה. באחת התחנות, כשאנשים ירדו לרציף להצטייד במזון, דווקא ראיתי 4 תיירים נוספים, אך הם ישבו רחוק מאחור, במחלקה השניה. מספר אנשים היושבים מסביבנו לא מתיקים את מבטם ממני במשך שעות, בלי לנסות בכלל להסתיר את זה. אשכרה נועצים עיניים, ולא מסיבים את המבט. מפעם לפעם אני מחייכת והם מחייכים אלי בחזרה. מה, אנחנו עופות כל כך מוזרים להם? בכל עצירה יעקב יורד לעשן מחוץ לקרון, וככה הוא מתחבר עם כמה טיפוסים. זקן סיקי אחד עם עין קצת מפחידה הופך להיות ממש חבר שלו, והם מפטפטים ארוכות. יעקב מצלם אותו במצלמה הדיגיטלית, והתמונה שהוא - וכל הסובבים אותו - רואים על המסך הופכת ממש לאטרקציה. הנה הוא:

in4

באחת התחנות ניגש אליו שוטר ומבקש ממנו להפסיק להציק לתיירים, והוא עומד על זכותו לשוחח אתנו בחופשיות ומתווכח עם השוטר. האנגלית שלו מצויינת ויעקב דווקא משוחח אתו בשמחה, וכשהשוטר מבין את זה - הוא מניח להם לנפשם. הזקן שואל אותי בתמימות מעושה אם יש לי אולי במקרה בננה ( הוא ראה אותי כמה דקות לפני כן ניגשת לדוכן וקונה..) ואני מוציאה מהשקית שתי בננות ונותנת לו. אבל הוא לא חזיר, הוא אוכל רק אחת, ואת השניה נותן לאחד הילדים שמסביבו.

השיחה היותר מעניינת היתה דווקא עם סיקי אחר שישב כמה מושבים לפנינו. יצא לנו להכיר פיאודל אמיתי מן האצולה ההודית, איש מבוגר בעל חזות מלאת הדרת כבוד. לבוש בגינדור, עדוי חפתי זהב, סיכת עניבה מוזהבת, משקפיים מוזהבות. זהו מיסטר בריגימדר מאאן, שהגיש לי עט זהב משובצת יהלומים לכתוב את שמו ומספר הטלפון שלו כדי שנוכל לבוא ולהתארח אצלו כשנהיה בשימלה:

סיקי מהודר

מיסטר מאאן הוא בעל חוות חקלאיות גדולות בסביבה הכפרית של דלהי, ויש לו עוד כמה עסקים שלא הצלחנו להבין מהם בדיוק. הוא מקורב לאנשי ממשל, וזורק שמות, כאילו שזה יגיד לנו משהו. יש לו אפילו חבר שעובד בשגרירות ההודית בתל אביב, כנספח כלכלי או חקלאי או משהו כזה... שעה ארוכה הוא מספר לנו על פקיסטן מולדתו, ואנחנו מקבלים שיעור בהיסטוריה של הסיכסוך ההודי-פקיסטני הנמשך עד עצם היום הזה. הוא מספר כיצד מיליון סיקים, והוא בתוכם, גורשו מפקיסטן מבלי לקחת אתם לדרך מאומה מלבד הבגדים שעל גופם, והפכו לפליטים בהודו. משפחתו האמידה נותרה בחוסר כל, כשמאחוריהם נשארים בתיהם המפוארים ורכושם הרב. ככל שהשיחה הלכה והעמיקה, התברר לנו כמה הוא משכיל ובעל ידע, ומעודכן בכל הדברים החשובים שקורים בעולם, כולל הבעיות שלנו עם מיסטר ערפאת והפלסטינאים. מה הם רוצים מחלקת האדמה הקטנה שלכם, המוסלמים האלה.. הוא אומר לנו ומכניס לתוך המשפט הקטן הזה את כל שנאתו העמוקה למוסלמים באשר הם..
אני עוד אחזור לספר עליו בפרק המתאר את הגעתנו לשימלה.

מכל הערב רב של הטיפוסים שהסתובבו על הרכבת וברציפים, הקבצנים משכו במיוחד את עינינו. נראה כאילו כל קבצני העולם קורצו מאותו חומר אנושי: כהי עור, לבושים בלויי סחבות, אמהות אוחזות תינוקות מלוכלים בזרועותיהם, וילדים קטנים לומדים לפתח כישורים יוצאי דופן כדי לעשות איזה תרגיל ולזכות בקצת מעות או דבר מאכל. כמו הצוענים שראיתי ברומניה ובמה שהיה פעם יוגוסלביה, כמו במרוקו, כמו הג'יפסים של גרנדה, כמו הילדים היחפים במשולש הזהב, על גבול תאילנד/בורמה/לאוס ובעוד הרבה מקומות - בכולם ראיתי את אותן פנים מתחננות ואותה תנועת יד המצביעה על הפה, כאילו אומרת אוכל...אוכל...
גם בהודו הקבצנים עשויים באותו שטאנץ: הרבה נשים עם תינוקות בידיהם, מגישות לעברך דלי קטן או מגש מתכת שישמחו לקלוט כל מה שתחליט לזרוק לתוכם. כסף, אוכל, שתיה -- אבל עדיף כסף. לפעמים הם רק דחפו ראשם מבעת לדלת הקרון, לפעמים העזו ונכנסו פנימה ועברו ספסל ספסל בלי לדלג על אף תורם פוטנציאלי.
באחת הפעמים עלתה ילדה קטנה כבת 10, שחורה ומלוכלכת, לבושה בשכבות של בדים שהיו פעם צבעוניים ועכשיו קיבלו צבע חום כמעט אחיד, ובידה חישוק מתכת שקוטרו קצת קטן יותר מקוטר כדורסל. היא התחילה לעשות תרגילי התעמלות במעבר בין הספסלים, תוך כדי התקפלות והשתחלות לתוך החישוק. זה פשוט היה מדהים, ילדת גומי, ללא עצמות בכלל.. כשהיא גמרה את ה'מספר' שלה, נתנו לה סכום שמספיק לעשות את היומית שלה והיא קפצה בשמחה מהקרון ורצה אל אמה שעמדה לא רחוק ולקחה ממנה מיד את הכסף. הילדה לקחה מהאם את התינוק שעל ידיה, והלכה אתו לעבר קרון אחר כדי להמשיך בעמל יומה.. פגשנו אותה שוב, את הילדה הזאת, בככר המרכזית של שימלה, או שאולי היתה זאת ילדה אחרת שעושה את אותו תרגיל וסתם היתה דומה לה? הפעם גם אחיה הקטן, כבן שנתיים, השחיל גופו דרך החישוק בו זמנית יחד אתה.. התרחקנו מיד, לא יכולנו לראות את זה, ויעקב אמר לי שהמראה הזה המשיך לרדוף אותו עוד שעות אחר כך.

ככל שהתקרבנו לתחנה הסופית, הלכו מראות הנוף ונעשו מדהימים יותר ביופיים: הרים ענקיים ירוקים לגמרי עם יערות עבותים, ועל מורדותיהם תלויה עיר עם גגות אדומים.
לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שאתה באלפים השווייצרים..

שימלה

שימלה

העיר 'דבוקה' ממש לדופן של כמה הרים גבוהים, וכולה עליות וירידות. משום מה הירידות הן אף פעם לא בכיוון שאנחנו צריכים..
אנחנו עדיין לא מבינים את זה כשהרכבת עוצרת והסבלים (קולי) פושטים בהמוניהם על הקרונות. קראנו בספר על כמה מלונות סבירים שנמצאים סמוך למרכז העיר, וכל מה שרצינו זה להגיע לשם, ברגל או בריקשה או בטקסי, ושם לחפש לנו חדר מתאים. הקולי ששמע לאן אנחנו רוצים להגיע נקב במחיר האבסורדי של 100 רופי ואנחנו נדהמנו מהחוצפה שלו. מה אנחנו נראים, תיירים אמריקאים מיליונרים? (בינינו, כן... אנחנו חייבים להתחיל להתלבש בבגדים מקומיים, ורצוי קצת יותר מרופטים, כדי לקלף מעלינו את החזות הטוריסטית הצועקת לשמיים..) לאט לאט הסתבר לנו שהמחיר הזה כולל הליכה של כשעה שלמה במעלה ההר, כשתיקינו הכבדים על גבו של הסבל. מיסטר מאאן שרואה אותנו מתדיינים עם הקולי, נחלץ לעזרתנו, ומסביר לנו את עובדות החיים: בשימלה הולכים ברגל ממקום למקום.. והמחיר הוא סביר.
אם תרצו טרמפ לחצי דרך, הוא אומר, אתם מוזמנים להצטרף אלי באוטו שלי..
אנחנו שמחים ומקבלים את ההזמנה ומתחילים לפסוע בעקבותיו, כאשר הקולי מצטרף אלינו עם התיקים. הדרך היוצאת מתחנת הרכבת היא עליה תלולה ואנו מטפסים ברגל כעשר דקות, מתנשמים ומתנשפים.. מיסטר מאאן, בן 76, עושה זאת בקלילות רבה יותר משלנו.. איפה האיש הזה שלקח את המזוודה שלי, ראיתים אותו איפהשהו? הוא שואל ספק את עצמו ספק אותנו..
אני, שחשבתי שמישהו עשה תרגיל להודי העשיר הזה והסתלק עם מזוודתו המלאה אוצרות, שואלת בטימטומי משהו כמו מה, מישהו גנב לך את המזוודה? והוא עונה לי בצחוק גדול, לא, האיש הזה הוא המשרת שלי.. רק שהוא נעלם..
אחרי שנשמתנו כמעט יוצאת בעליה, אנחנו מגיעים למגרש חניה. הקולי שלנו, שבאמצע הדרך שכר את שירותיו של "קבלן משנה" והעביר אליו תיק אחד שלנו, מברר עם מיסטר מאאן כמה אנשים המכונית שלו יכולה לקחת, ומקבל תשובה שעליו לפטר את העזרה שהוא גייס, כי המכונית לוקחת רק שלושה מלבדו ומלבד הנהג. אנחנו דוחפים את התיקים לתא המטען, ומצטופפים - אנחנו והקולי - במושב האחורי. מיסטר מאאן מעווה פניו ונאלץ לשבת ליד הנהג. ברור שזה לא מכבודו, אבל הוא מקבל עליו את הדין. כשירדנו מהרכב, כעבור כמה דקות נסיעה, הוא ממהר לעבור למושב האחורי, כיאה וכיאות לאיש במעמדו המכובד..
אנחנו נפרדים ממנו לשלום, מודים לו מאד, ויוצאים לטיפוס הקשה בהר. לפחות הוא חסך לנו איזה עשרים דקות של הליכה קשה..

בדרך, תוך כדי התנשמות כבדה, בעיקר שלנו, הקולי מסביר לנו שלא כדאי לנו להיות במלונות של מרכז העיר. כדאי לעלות עוד קצת במעלה ההר ולקחת מלון עם נוף. כמובן שיש לו המלצות, איך לא... באחת העצירות למנוחה, נשענים על איזו גדר שתתמוך בנו מלצנוח מעייפות, הוא הופך לסוכן נסיעות מאולתר: שולף מכיסו כרטיסי ביקור וברושורות של בתי מלון ומתחיל ל"מכור" לנו.. אנחנו ממש נלהבים מהרעיון של להיות במלון גבוה על ההר, ומניחים לו לקחת אותנו לאן שהוא חושב שהכי טוב.. זה כמובן מוסיף עוד איזה עשרים רגע למסע הרגלי. מפעם לפעם הקולי מביט אחורה, רואה את הרווחים שפתחנו אחריו, וממתין לנו. הוא קל רגל ושמח, כי הוא יודע שלאן שלא יקח אותנו - אנחנו משם כבר לא נזוז, אפילו אם זה יעלה אלף רופי ללילה והעמלה שלו מובטחת.

בראש ההר (נו, טוב, לא ממש בראשו, אבל מספיק גבוה..) נמצא מלון דוגאר. חוץ מכל העליה הקשה בדרך אליו, צריך גם לטפס כארבעים מדרגות גבוהות כדי להגיע למשרד הקבלה. החדר הראשון שמראים לנו, מסריח מטחב, אין בו אף חלון, ואני יוצאת משם מיואשת לחלוטין כי הרי אנחנו ממוטטים לגמרי ואין סיכוי שנזוז מכאן למלון אחר. יעקב רואה את מצוקתי, ומבקש ממני לשבת ולשמור על המזוודות כשהוא הולך לדבר עם מנהל המלון. כשהוא חוזר, הוא מבשר לי שהצליח להשיג לנו את "סוויטת ירח הדבש" של המלון.. חדר מקסים, הוא אומר, בלי ריח. ויש לו מרפסת ישר לנוף. הצרה היא המחיר. בעונה הוא נמכר ב - 1200 רופי, ובגלל שעכשיו לא העונה יש על זה 50% הנחה - 600 רופי. המנהל מוכן לעשות לנו עוד הנחה מיוחדת ולתת ב - 500. זה עדיין הרבה מעבר לתקציב שהקצבנו לעצמנו, ולכן אני אומרת ליעקב שינסה להוריד עוד קצת, אולי זה ילך. להפתעתנו זה הולך בקלות רבה, ואנחנו סוגרים על 450 רופי ללילה, בתנאי שנישאר 4 לילות. הפקיד גם ממהר לגבות מאתנו מקדמה שמכסה לפחות שניים וחצי לילות, כי הוא יודע שמחר, כשלא נהיה עייפים ורצוצים משתים עשרה שעות נסיעה ברכבת, אנחנו עשויים למצוא אצל שכניו חדר יותר טוב בהרבה פחות כסף. לא אכפת לנו, אנחנו רוצים מקלחת חמה, ואוכל, ומיטה נקיה, ומהר!

החדר אכן מקסים. כל קירותיו, וגם התקרה, מחופים עץ ומראות. בתקרה מראה ענקית, ממש כמו בבורדל.. נו, סוויטת ירח דבש... המים במקלחת בוערים. אנחנו שוטפים מעלינו את כל תלאות הדרך, פותחים את תפריט הרום-סרוויס ומזמינים לנו ארוחה לחדר. המלצר מגיש אותה על השולחן במרפסת, מול הנוף המקסים של שימלה הלילית, ואנחנו מאושרים עד הגג!
בלילה ממש קר, אנחנו מתכרבלים בשמיכת צמר, ושוקלים לבקש אחת נוספת..

שימלה בעננים

רואים איך שהעיר הזאת יושבת בתוך העננים? הנקודה הכי גבוהה בה היא בגובה 2405 מטר.
כשמסתובבים בעיר העילית, קשה לדמיין אפילו שנמצאים בהודו. עיר ספר בריטית טיפוסית מסוף המאה ה-19, עם כנסיה בככר המרכזית, עם קסרקטין צבאי מסוייד למשעי בלבן וירוק. בנין העיריה ושאר המשרדים הרשמיים גם הם כאילו נלקחו מעיירה במרכז אנגליה. ושמו של הרחוב הראשי? THE MALL.. כמעט כמו בלונדון.
קצת למטה מן המרכז, בעיר התחתית, הודו נותנת את אותותיה.. סימטאות שוק צרות, עמוסות דוכנים וחנויות לעייפה: בית מרקחת ליד חנות לחומרי בניין, דוכן אוכל עם מיני בצק מטוגנים ליד חנות ספרים, המון פירות וירקות - כולל מינים לא מזוהים שבחיים לא ראינו.. הרבה חנויות בדים, העושר של האריגים והתלבושות היפות של הנשים פשוט מדהים.
אנחנו מטיילים המון ברגל, מפתחים כושר גופני.. עולים ויורדים, לפעמים עושים קיצורי דרך על ידי שימוש בגרמי מדרגות רעועים שמתחילים למטה או למעלה ונגמרים מי יודע איפה.. יש כאן מספר בתי קפה יפים עם סנדוויצ'ים מאד לא הודים, עוגות מוכרות, והכי חשוב, עבור יעקב לפחות - קפה טעים! אספרסו, קפוצ'ינו..
במדרחוב של העיר, שנקרא ה-רידג', עשרות בני אדם מטיילים בחוסר תכלית, יושבים על הגדרות וצופים באחרים, או בנוף המדהים. כמעט ואין תיירים מערביים בשימלה, היא לא נמצאת על מפת התיירות. אבל יש בה תנועת תיירות פנים ערה: הרבה זוגות באים הנה לירח דבש, והרבה משפחות לדורותיהם - מהסבתא הזקנה ועד אחרון הנינים, באים לבלות כאן חופשות משפחתיות באוירה של חוץ לארץ, כי שימלה היא ממש לא הודו.. לא סתם בחרנו בה כנקודה הראשונה בטיולינו לצפון, כדי שנוכל "להחליק" פנימה לתוך הודו ביתר קלות..

החזרה למלון תמיד נורא קשה בגלל מיקומו הגבוה. אבל הנוף הנשקף ממרפסת החדר שלנו מפצה על הכל.
ביום הרביעי לשהותנו כאן - אנחנו מרגישים איך הכל נעשה קל יותר.. כבר לא כל כך מתנשפים ומתנשמים בכבדות במעלה המדרגות.. וגם מספר 'תחנות המנוחה' שאנחנו עושים בדרך הולך ומצטמצם. עוד כמה ימים כאן - ואנחנו ממש בכושר קרבי!

יש עוד שני דברים עליהם אני רוצה לספר בטרם נסיים את פרק שימלה. על הבנק ועל האוכל:

בנק הודי
ביום השני לשהותינו כאן, אזלו לנו הרופיות. צריך לחפש בנק להחלפת כסף. במרכז העיר הרבה מאד סניפי בנקים קטנים, חשוכים ומיושנים. ממש לא כמו היכלי השיש ודלפקי היוקרה של הבנקים בתל אביב.. אנחנו נכנסים לבנק אחר בנק - אף אחד לא מחליף כסף. בסופו של דבר מפנים אותנו אל הבנק הרשמי של ממשלת הודו, The State Bank Of India.
אנו פותחים בצעדה ארוכה אל עבר הבנק המצוי בשיפולי ההר. כן, ירידה וזה תענוג להתגלגל במורד, אבל נצטרך גם לעלות אותה!! בדרך אנחנו רואים כל הודי שעובר ניגש לחומת אבן לצידי הכביש, משעין ראשו אליה לכמה שניות, ואחר כל מנשק את הקיר. המחזה מאד מסקרן. אנחנו מיד מחפשים שלט, לראות מה יש מאחורי חומת האבן, פותחים את הספר שלנו, ולומדים שזהו מקדש, שההודים מאמינים שאחת האלות שלהם באה להתארח בו בעונת הגשמים. מאחר וזו בדיוק העונה עכשיו, אין ספק שהאלה נמצאת שם מאחורי החומות הגבוהות..

סניף הבנק הרשמי והגדול הזה חשוך ואפלולי כמו כל האחרים. הרבה פקידים יושבים מאחורי קוביות עץ מיושנות, כמו- אבל לא בדיוק ממש כמו - חללי ה"אופן ספייס" ההייטקים של המערב.. אלו שעוסקים ממש בכסף ולא רק בניירת, סגורים בתוך כלובים של עץ וזכוכית. פקיד אחד מטפל בהחלפת כספים ואנחנו ניגשים אליו. נראה שהוא הפקיד החשוב ביותר בבנק, כי הוא יושב לא בתוך תא קטן, אלא מאחורי שולחן רחב בקצה האולם. ליד כל פקיד יש מחשב, אבל הפתעה - כל המחשבים כבויים. אף אחד לא משתמש בהם. הפקיד מתחיל למלא שלושה סוגים שונים של טפסים, ונותן לנו למלא טופס נוסף. אחר כך, לא להאמין, הוא עושה תרגיל חשבונאי עם נייר ועפרון על פיסת נייר. מכפיל את מאה הדולר שאנו מבקשים להחליף, בשער הרופי היומי, מחסר מזה עמלה, רושם את התוצאה ומגיש לנו אותה לאישור.. מזל שההכפלה היא במאה וזה חשבון עגול שאנחנו עושים בראש, אחרת עוד היינו צריכים לבדוק לו את התרגיל.. כעבור רבע שעה של מילוי טפסים נוספים, הוא פותח יומן ענק, ומתחיל למלא בו משבצות.. שורה שלמה של פרטים ומספרים, בכתב צפוף, בעפרון. כשהוא מסיים הוא נותן לנו טופס אחד + מטבע נחושת גדולה מחוררת במרכזה ועליה הסיפרה 34. מה זה? לגשת לדלפק 34? לאו דווקא, הוא מסביר לנו שעלינו לגשת לקופה מספר 16. אנחנו מודים לו והולכים לחפש 16. שם מתחיל שוב כל סיפור הטפסים והיומן. גם הפקיד הזה מתעסק כעשר דקות בניירת, לוקח מאתנו את המטבע ומשחיל אותה על מסמר מתכת, (מספר הפעולה 34?) ואחר כך, בתורו, עושה את כל התרגיל מחדש על נייר משלו, ומגיש לנו את התוצאה לאישור. אנחנו מהנהנים ואומרים בעברית יאללה ייבשת אותנו, תן כבר את הכסף ושנלך מכאן.. ואז הוא מתחיל לפתוח כל מיני מגירות נעולות ולהוציא משם את הכסף. שלוש פעמים הוא ספר את השטרות של ה-500, שלוש פעמים את המאות, שלוש פעמים את החמישים. אחר כך פעמיים את כל הסכום יחד.. וממש לפני שהוא הגיש לנו את הכסף, יעקב ביקש ממנו לקבל קצת שטרות קטנים, וכל הסיפור מתחיל מחדש.. כמעט שעה לקח לנו מרגע שנכנסנו אל הבנק ועד שיצאנו משם עם הכסף, וזה מבלי לחכות בכלל בתור, כי לא היה אף אחד לפנינו.. אז תזכרו את הסיפור הזה בפעם הבאה שיזדמן למי מכם לתת קפיצה לבנק לאומי או הפועלים, אם וכאשר תצטרכו לבצע שם איזו פעולה שלא ניתנת לביצוע במכשירים לשירות עצמי או באינטרנט...

אוכל הודי
בחיי שאני לא יודעת מה להגיד על זה.
מצד אחד, נפשנו יוצאת אל כל המעדנים הריחניים שאנחנו נתקלים בהם על צעד ושעל. אנחנו לא מעיזים בגלל החשש מקילקול קיבה. ומצד שני, בכל הפעמים בהן כן אכלנו אוכל הודי, במסעדות טובות ויקרות שהסבירות ללקות בקיבתנו מהאוכל שלהן היא יותר נמוכה - זה לא ממש עשה לנו טוב... בעיקר ליעקב שסובל מזה נורא, וכבר אחרי 4 ימים נשבע לא לגעת יותר במשחות הסמיכות והחריפות האלו... הבטן שלו עושה גולו-גולו נון-סטופ.. אני עדיין ממשיכה לנסות, אבל גם אני על סף שבירה, ויתכן שהיום כבר נאכל צ'יפס ושניצל, או ספגטי..
האוכל חריף פחד!!! גם כשמבקשים מהם בפירוש 'לא חריף' הוא מגיע חריף מדי לחיכנו.
נראה לי מוקדם מדי לחרוץ גזר דין מוות לאוכל ההודי עבורנו, אני חושבת שאנחנו צריכים עוד להמשיך לנסות, ובעיקר לקבל קצת הכוונה ממי שמכיר ומתמצא. אז הנה בינתיים קצת ממה שהספקנו ללמוד על האוכל ההודי עד עכשיו:
צ'פאטי - וואו, כמה זה טעים! כל יום אנחנו אוכלים בממוצע חמישה-שישה צ'פאטי כל אחד.. זה הלחם הבסיסי שלהם, מין שילוב של מצה שמורה ופיתה דרוזית או משהו כזה... תערובת של קמח כהה ומים, ללא מלח או כל תבלין אחר, אפויה על אש גלויה עד שהיא מקבלת נקודות שחורות כאלו של חריכה. טעים טעים! מתלווה לכל מאכל, ובחלק מן הארוחות שלנו זה היווה את המאכל עצמו..
אורז מטוגן - כשמו כן הוא. לכל מסעדה יש את הורסיה שלה. המנה גדולה ומשביעה.
מלאי כופתה - אין לי מושג ממה זה עשוי. זה מין 'קובה' כזאת מאורכת, ממולאת בגבינה אני חושבת, ושקדים, ואולי צימוקים, ופלפל חריף... ושוחה בתוך רוטב לבנבן סמיך שתענוג לטבול בו את הצ'פאטי רק בתנאי שהוא לא מדי חריף..
מטאר פניר - ריבועי גבינה לבנה קשה, בתוך רוטב סמיך אדום. לוהט אבל טעים.
אלו-גובי - קוביות תפוחי אדמה ופרחי כרובית, מתובלים בצורה מפחידה ומלהיטים את החיך..
פראנטה - כמו שני צ'פאטי דבוקים יחד ובפנים מילוי עיסתי לא מזוהה. יש עם מחית של תפוחי אדמה מתובלים ואז זה נקרא אלו-פראנתה, ויש עם עדשים טחונים, ויש עם אפונה מעוכה.. גם זה לא חף מחריפות..
פקורה - קציצת ירק מטוגנת. לא יודעת איזה ירק, ולא יודעת מה עוד יש בזה, אבל המרקם שלו קצת יותר יציב מחביתות הירק שאפשר לאכול אצלנו בבית.. מקובל להזמין צלחת פקוראס, ואז מקבלים חמש או שש חביתיות כאלו.
מסאלה דוסה - מין פנקייק גדול כזה מקופל, ובתוכו קוביות תפוחי אדמה ובצל. זה בא עם שתי צלחות של רטבים לא מזוהים. היה יכול להיות סופר טעים אם לא הייתי בוכה בדמעות חריפות ושולה מתוך המילוי פלפל צ'ילי כמעט שלם..

זהו בערך מה שטעמנו עד עכשיו. יש כמובן גם את המתוקים, אבל אליהם עדיין לא העזנו להתקרב, למרות שבתמונה יעקב נראה לועס משהו... הוא סתם מכרסם בוטנים:

ממתקים הודיים

זהו להיום.. להשתמע... ד"ש ונשיקות לכל יקירינו! אולי הערב נצליח לשלוח קצת אימיילים אישיים.. בפעם הבאה אספר על הדרך משימלה למנאלי... 10 שעות של קריעת תחת, תרתי משמע, באוטובוס!!

לפרק הקודם                          לפרק הבא