wellness5

ההגעה לדלהי

יום חמישי, 22.8.02

היי לכולם, מאי שם בהרי ההימאליה...

לכל הנמסים בחום אוגוסט הארץ-ישראלי, דרישת שלום מבהונות רגליי, הקופאות בתוך הסנדלים.. צריך לקנות גרביים, ואולי גם אפודה חמה. בינתיים אני מתעטפת באיזה לונגי דקיק שלא ממש מגן מפני צינת הבוקר והלילה. במשך היום - מזג אויר מקסים. טיפטוף גשם דקיק שאף אחד לא מתרגש ממנו.

אין לי מושג איך ומתי העידכון הזה יעלה לאתר, זה לא כל כך פשוט כמו שחשבתי - שבאים, תוקעים צ'יק צ'אק את הנייד לשקע ומתחברים לעולם.

לא משנה כמה תתכונן לקראת הודו - תקרא, תדבר עם אנשים שהיו, תחרוש את כל אתרי האינטרנט, תשאל שאלות ותקבל גם תשובות בכל הפורומים הרלבנטיים - אתה אף פעם לא תגיע להודו, בפעם הראשונה, מספיק מוכן!!
חשבנו שאנחנו כבר יודעים ומבינים הכל, ועכשיו נשאר רק לראות בעין.
אז זהו, שלא.
רק עכשיו אנחנו מתחילים קצת לצאת מן ההלם הראשוני שנחתנו לתוכו.
את הודו אי אפשר לקבל יד שניה, אפילו מהמקור הכי מהימן.
הודו היא חוויה שכל מי שמעוניין בה, צריך לחוות אותה על בשרו, בעצמו, בדרך הקשה.
ואנחנו שם, בדרך הקשה אך מדהימה.

הנחיתה

נחתנו בשדה התעופה של דלהי באחת בלילה, 24 שעות בדיוק אחרי שיצאנו מירושלים. בדרך בילינו כמה שעות מיותרות לחלוטין בשדה התעופה של פרנקפורט.( מי שטס לשם - שיקח אתו מהבית בקבוק גדול של מי-עדן אם הוא לא רוצה לשלם שם 4$ לבקבוק קטן של 220 מ"ג.. כוס אחת בלבד, וזו כוס המים הכי יקרה ששתיתי בחיים.)
בנחיתה בדלהי נפרדנו מדיילות לופטהנזה בברכת 'אובידרזיין' שאכן היתה ברכת פרידה מכל העולם המוכר והידוע, ויצאנו לשרוול המחבר לטרמינל. לא ידענו ממה להיבהל קודם, ממכת החום או מגל הריח שקידמו את פנינו. אחת בלילה וחום אימים כזה? והריח... עכשיו אני כבר לא מריחה אותו, אני מניחה שהנחיריים התרגלו אליו. קשה גם להגדיר מהו בדיוק, אז בואו רק נקרא לו 'הריח של הודו' שנמצא ברקע כל הזמן, ונעלם רק ברגע שיש ריחות דומיננטיים יותר ממנו. ויש כאלו בשפע.

שדה התעופה מיושן ודחוס, מרגישים שנעשה מאמץ מסויים לקרר אותו, אבל ללא הצלחה יתירה. למזלנו התורים של ביקורת הגבולות לא גרועים יותר מאלו שבארץ, וגם המזוודות הגיעו די מהר.

בטרם נצא מן האולם, חיפשנו בנק להמיר בו קצת דולרים לרופיות. עינינו קלטה מספר אשנבים עם שמות בנקים מקומיים, ומכל אחד מהם משרבב אחד הפקידים את פלג גופו העליון ומנופף בידיו לעברנו בתנועה מזמינה: ככל שהתקדמנו אליהם הפכו נפנופי הידיים לאינטנסיביים יותר ויותר, מתחרים על מי 'ירוויח' אותנו. צחקנו לעצמנו והלכנו לסתם אחד באמצע, בלי קשר להתעמלות שעשו ידיו.

ביציאה מן המכס מגיעים לאולם נוסף ובו כשלושים דלפקים של סוכני נסיעות פרוטקציונרים, שהצליחו להשיג לעצמם 'נוכחות' בדיוק במקום בו צדים את התיירים הירוקים שזה עתה נחתו. גם אלה מוציאים את ראשם מן החלון הקטן הסוגר על אשנבם, ומנופפים לעברנו כמעט בהיסטריה. ברור לי שאנחנו לא רוצים להזמין מהם שום דבר, אבל סתם כדי להתמצא קצת במחירים אנחנו ניגשים לשניים-שלושה לברר כמה עולה טקסי העירה.
המחיר אחיד, אין תחרות. יעקב כבר שולף את הארנק ומבקש להזמין, אבל אני מתעקשת לצאת החוצה. ושם, בחוץ, מחכה לנו קבלת הפנים האמיתית...

קודם כל חם ולח, לא יאמן עד כמה! השעה אחת בלילה והמקום פשוט לוהט. שנית, נראה כאילו כל תושבי דלהי גם יחד הצטופפו ובאו לקדם את פנינו. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במיקבץ אחד. ואיזה בלגן!! תוהו ובוהו מוחלט! אתה לא יודע מה לעשות ולאן לפנות, ואיך לפלס לך דרך בין ההמונים. אז אל דאגה, יש מי שמתנדב להראות לך: עשרות בחורים צעירים מתנפלים עלינו בקריאות 'טקסי, טקסי, אוטו-ריקשה, הוטל, טקסי'... וכל אחד מושך לכיוונו. עשרות ידיים נשלחות אל העגלה שלנו, להוביל אותה, אל המזוודות - לשאת אותן. אנחנו קצת נלחצים ואפילו טיפ-טיפה מפחדים, לא יודעת ממה בדיוק. גם כשאנחנו מתעשתים, ואומרים אחד לשני לא להילחץ, אנחנו לא מצליחים לנער מעלינו את אותם כמה עקשנים שה"לא" האסרטיבי שלנו לא הזיז להם בכלל. בשבילם זו מלחמת הקיום, והם לא בוחלים בשום טריק שכתוב או לא כתוב בספרים. אנחנו עושים כמה תרגילי התחמקות, כולל כניסה לחנות כאילו כדי לקנות משהו (קנינו מים..) ובציפיה שהם 'יוותרו' עלינו וילכו להציק לתיירים חדשים. אבל גם אחרי שנפטרנו מהם, והזמנו טקסי בתחנה הרשמית של השדה, מצאנו את עצמנו שוב מוקפים בנאגלה חדשה של מציקים מסוג אחר. עכשיו, כשכבר אירגון ההסעה ירד מעל הפרק, הם נאלצים להסתפק בפירורים - סחיבת המזוודות למשל, שאנחנו בכלל לא זקוקים לה כי יש לנו עגלה. או הכוונה אל הטקסי המחכה לנו בשורה של מכוניות מעבר לכביש, שגם לזה אנחנו לא זקוקים כי מספר הטקסי רשום על הקבלה שבידינו ואנחנו יודעים לקרוא מספרים...
מה שמפליא הוא, שכולם משתפים פעולה עם כולם. הנהג, שעמד לידינו בעת הזמנת ההסעה, נעלם לפתע: פינה את מקומו לאיזה בר מזל שאולי יצליח להוציא מאתנו גרוש או שניים על זה שיראה לנו את הדרך אל האוטו. וזה שויתרנו על שירותי ההדרכה שלו, מיד פינה את מקומו לסבלים שאולי ירויחו פרוטה מהעמסת המזוודות לתא המטען של הטקסי. למה שהנהג יעשה את זה? הרי הוא ממילא יקבל את הטיפ שלו על עצם הנהיגה. אז לפחות שהאחרים ינסו את מזלם בשירותים האחרים.
ובכלל, שמנו לב, שבכל מקום שבן אדם אחד בלבד מספיק כדי לעשות עבודה מסויימת, מיד מתייצבים שם שלושה ומחלקים ביניהם את המשימה. לא נעים לא לתגמל את כולם, נכון? נחשו כמה אנשים טיפלו בהעלאת שני התיקים שלנו מן הטקסי אל החדר במלון? חמישה. אחד פתח את הדלת, אחד הוציא תיק אחד, השלישי את התיק השני, הרביעי הזמין את המעלית והחמישי נשא את התיקים לחדר.
וולקאם טו אינדיה.
שיעור ראשון שלמדנו ( אבל לא ממש השכלנו ליישם, כפי שתקראו בהמשך ) הוא שאתה, התייר, מהווה את מטה לחמם של ההמונים הרעבים שצריכים לזון את משפחותיהם העניפות, ומצווה לחלוב ממך כל רופי אפשרי בכל דרך שהיא. כמה יותר נכלולית, ככה יותר מצווה. וכמה שתחשוב את עצמך חכם ומחוסן, הם יוכיחו לך ההפך. עוד מעט אגיע לסיפור הזמנת הכרטיסים לרכבת, ותבינו על מה אני מדברת..

הדרך העירה

אנחנו נכנסים למונית לונדונית טיפוסית, מהשחורות המעוגלות האלו, אלא שכאן היא צבועה בשחור וצהוב. הנהג קיבל מהתחנה שובר עם שם המלון שלנו, וגם אנחנו חזרנו ונקבנו בשם מספר פעמים כדי לוודא שהוא יודע לאן לנסוע. הוא הנהן בראשו ואמר יס יס יס. התרווחנו במושב ועינינו נפערו לרווחה, לקלוט את כל המראות החולפים בדרך. קשה היה לראות הרבה באפילה ששררה בחוץ, רחובות מוארים זה לא משהו שעירית דלהי מספקת לתושביה. אבל גם בחשיכה הצלחנו להבחין בתדהמה בשורות האנשים השרועים על המדרכות ובשולי הכביש, נמים את שנת הלילה שלהם על הקרקע החשופה. פחות סדינים וציפות לכבס.. לא ברור למה נדהמנו, הרי שמענו וקראנו על זה, אבל המראה קשה לצפייה. פה ושם נראו גם פרות רובצות, בקבוצות או בבודדת. כנראה שהשעון הביולוגי שלהן מכתיב להן 'ארצה' מיד כשמחשיך, ולא ממש משנה איפה החושך תופס אותך..אפילו אם זה באמצע הכביש..

הנהג נוסע כמטורף. רק למחרת, כשראיתי את צפיפות התחבורה, הצלחתי להבין שהוא פשוט התענג על הכבישים הריקים יחסית, והרשה לעצמו לעשות חראקות במהירות שישים קמ"ש. יותר מהר מזה אי אפשר היה לנסוע, כי אמרתי כבישים ריקים יחסית... יחסית לדלהי של שעות היום... אבל אצלנו בבית, תנועה כזאת יש רק בערבי חגים או בכניסה לגני התערוכה בזמן של יריד.

כשהטקסי נכנס לאיזור צר וצפוף, עמוס בדוכנים ריקים שעל חלקם בעליהם ישנים מקופלים בתנוחה עוברית על הבאסטה, הבנו שהגענו לאיזה שוק. גם ריח הירקות/פירות המרקיבים שנישא באויר חיזק את ההשערה.

מיין בזאר, מכריז הנהג, ועוצר את הטקסי באמצע הרחוב החשוך.
או, איזה יופי, הגענו, אנחנו אומרים לו, ובלב משקשקים רק לעצם המחשבה שנצטרך לרדת אל הרחוב המזוהם.
ואיפה המלון? אנחנו שואלים
דיס איז מיין בזאר, הוא מודיע לנו שוב
פנטסטי, הבנו. אבל אתה לא מצפה שאנחנו נרד כאן באמצע הרחוב ונתחיל לחפש ברגל בשתיים בלילה את המלון שלנו, נכון?
נכון, זה ממש לא מה שהוא ציפה שנעשה. הוא רק רצה להערים קושי, תכונה הודית טיפוסית של נותני שירותים, כדי שאחר כך, כשהוא יעשה את מה שמלכתחילה היה צריך לעשות, אנחנו נדע להעריך את המאמץ שלו ונתגמל אותו בהתאם.
לאחר חילופי דברים נוספים, ולאחר היתממות מצידו כאילו הוא לא יודע איפה בדיוק המלון, ולאחר ששאל בהודית כמה טיפוסים ליליים שנדדה שנתם, הוא פונה הצידה לסימטה צדדית היוצאת מן המיין בזאר, ואנחנו מגלים בהקלה רבה שלט ניאון צבעוני עם שם המלון שלנו.

המלון

מלון "פרינס פולוניה" בדלהי, שתמורת המחיר השערורייתי של 1100 רופי ללילה נותן לך חדר "סופר דה-לוקס" ללא שום ארוחות, הוא מלון שאצלנו בארץ היה נחשב למלון 2 כוכבים, אולי אולי 3 ביום של חסד. לא, אין לנו שום טענות אליו. אחרי 24 שעות בדרך, כל מה שרצינו זה מקלחת, מיטה נקיה, ומיזוג אויר דחוף! ואת שלושתם הוא סיפק. החדר בגודל סטנדרטי ויש לו שתי מרפסות שפונות לשני כיוונים שונים של הרחוב. אבל לצאת למרפסת אי אפשר, היא לתצוגה בלבד, ובמקום שאמורה להיות דלת שמובילה החוצה - יש רק חלון קטן וצר שבטח אי אפשר לצאת דרכו גם אם מחליטים להיות ספורטיבים ולנסות להשתחל. זה המלון שהזמנו עוד מהארץ תחת לחץ של הילדים, שרצו שנקבל "נחיתה רכה" בדלהי. אז אוקיי, ילדודס, הנחיתה אכן היתה רכה, אבל הכיס קיבל מכה. את אותו חדר אפשר היה לקבל במלון אחר ב-400 או 500 רופי. לא נורא, זה רק לשני לילות. אם נחליט להשאר בדלהי, נעבור למלון אחר, זול יותר.

המיין בזאר

הכאוס בהתגלמותו! הנה תמונה אחת לדוגמה, אבל בקרוב תהיה גלריה שלמה של תמונות:

in1

מתקפה כוללנית על כל החושים: העין לא מצליחה לקלוט הכל, האוזן נחרשת מבליל הצלילים - צופרי הריקשות, קריאות המוכרים, צילצול פעמוני האופניים, מוזיקה הודית קולנית הבוקעת מכמה דוכנים סימולטנית... על הריח כבר דיברתי, הוא לא בהכרח לא נעים - הוא פשוט שונה. להוציא חריג אחד ממש מגעיל, וזה הריח העולה מערימות הצואה שהפרות, המטיילות להן בחופשיות בסימטה הצרה, מנחיתות בבוחטות על הכביש. כל מי שלא נזהר ממוקשי הנעל, מקבל מזכרת לכמה שעות. בני האדם מצליחים לרוב להיזהר, אבל לגלגלי הריקשות או צמיגי האופניים לא ממש איכפת, וככה הריח מתגלגל ונישא למרחקים.
משני צידי הרחוב דוכנים עמוסים לעייפה בסחורות מגוונות, ובעיקר משכו את עינינו דוכני הספרים בהם יש לספרות העברית נציגות מכובדת. רם אורנים למיניהם, ספרי הדרכה בעברית על הודו ותאילנד וכ"ו. כל מה שהמטייל הישראלי גמר להשתמש בו וחבל על המשקל שזה יתפוס לו בהמשך הדרך. אנחנו קונים לונלי פלאנט חדש, כלומר יד שניה אבל מהדורה חדישה יותר מזו שבידינו, ומשלמים עליו כארבעים שקלים. בארץ הוא נמכר ב-198 ש"ח. בתור בונוס אנחנו זוכים לקבל הערות בכתב יד נשי של מי שהיתה הבעלים הקודמים של הספר, ואנחנו לוקחים בחשבון את ההערות שלה ליד תיאורי בתי המלון השונים. זה מלון LOUSY, וזה מלון עם GREAT FOOD, ואנחנו כבר מחבבים את האלמונית על ירושת המידע שהורישה לנו.
תנועה ערה של ריקשות ואופניים מתנהלת ללא סדר או נתיבים. כל אחד נוסע איפה שיש חלקת כביש פנויה. ואם נהג ריקשה צריך לבחור במי הוא פוגע, בפרה או בי, אין בכלל ספק במי הוא יבחר. יש לי כבר כמה סימנים כחלחלים ביד וברגל...

בסימטאות צרות המתפצלות מן הרחוב הראשי מסתתרים בתי מלון קטנים, אכסניות וגסט-האוסים. יער של שלטים ובאנרים, כרזות פרסומת ומודעות, ממלאים את העין, ולך תמצא מחט בערימת שחת. שלוש פעמים עברנו ליד מלון הארי ראמה אותו יצאנו לחפש, ולא מצאנו, כי העין לא קלטה את השלט הקטן. רק כשראינו שני חבר'ה עם חותמת 'ישראל' על מצחם, שאלנו אותם וכיוונו אותנו לשם. יצאנו לרחוב בשעת בוקר מוקדמת, תשע בערך. זו שעה שהתרמילאים הישראלים - ובעצם בכלל רוב התיירים הצעירים - עדיין ישנים. לאן יש להם למהר? זו הסיבה שמלבדנו, כמעט ולא נראה בשטח פרצוף מערבי, מה שהותיר אותנו מטרה ניידת ובלעדית להמוני מתעלקים שלכל אחד יש משהו להציע לנו. החל מהדרכה בנפתולי הבזאר, דרך סיורים בעיר, בתי מלון, כרטיסי רכבת ואוטובוס, צמידים מנחושת ואפילו כרטיסי מפעל הפיס הודי.. אנחנו דוחים את כולם בחיוך ובסבלנות (זה מה ששנת לילה טובה עושה לבנאדם..) ונכנסים אל ההארי ראמה. המקום נראה כמו מוסד לחוסים שפועל בתקציב דחוק, או כמו פנימייה לנוער במצוקה. ארבע קומות אפלוליות, כשבכל קומה אין ספור חדרים. באחת הקומות שוכן בית חב"ד שהיה סגור בפעמיים שבאנו לשם. ביקשנו לראות חדרים לדוגמה, ולמעט כתמים מגעילים על הסדינים הלבנים (בחדר שמסודר ומוכן לקליטת אורחים) החדר היה סטנדרטי למדי ומתקבל על הדעת. שום ריח מגעיל, שום חרקים מסתובבים בין הרגליים - כמו שהזהירו אותנו. או שאולי גם להם השעה היתה מוקדמת והחליטו שלא לצאת לקראתנו. אנחנו מטפסים לקומה הרביעית, שזה בערך כמו קומה שישית אצלנו כי כל מדרגה שלהם היא בגובה מדרגה וחצי תקנית שלנו. על הגג יש מרפסת מסעדה נחמדה, שגם היא ריקה בשעת בוקר מוקדמת זו. אנחנו מזמינים לנו ארוחת בוקר מערבית, עדיין מפחדים לטעום את הודו, ולאחריה יוצאים להרפתקאה היומית.

כרטיסי רכבת

היעד הבא שלנו אחרי דלהי הוא שימלה, בדרך לצפון. שמענו שחייבים לעשות הזמנה למקומות ברכבת מספר ימים מראש כי הרכבות עמוסות. מדי יום נוסעים ברשת הרכבות בהודו 11 מיליון אנשים! מערכת הרכבות ההודית מעסיקה 1.6 מיליון עובדים, מה שהופך אותה למעסיק הגדול ביותר בעולם. החלטנו לא להתמהמה ולהזמין את הכרטיסים ליעד הבא כבר על ההתחלה, ואת ימי ההמתנה למועד הנסיעה להעביר בסיורים ובהיכרות עם דלהי.
מצויידים במדריך הלונלי פלאנט שזה עתה קנינו, התנ"ך של המטיילים, צעדנו לעבר תחנת הרכבת המרכזית הנמצאת ממש בקצהו של המיין בזאר, והלכנו בדיוק לפי ההנחיות. בקומה הראשונה של בנין הרכבת אמור להיות משרד של מידע והזמנות לתיירים.
אבל ---- כל נסיונותינו להגיע אליו עלו בתוהו. עשרות מתקרצצים עצרו אותנו בדרך עם שלל סיפורים:
המשרד נסגר כבר לפני שנה.
הספר לא מעודכן.
הממשלה עשתה שינויים, זה עבר למקום אחר.
עכשיו אין קבלת קהל, זאת הפסקה.
היום סגור, יש חג. יש פסטיבל.
כל אחד עט עלינו כעל טרף עם הגירסה שלו, ומפעיל עלינו את כל הטקטיקות האפשריות.
כולם לבושים יפה, פונים בסבר פנים רציניות ובחלקת לשון שלא נודעה כדוגמתה. נראים לגמרי אמינים. המטרה של כולם אחת - להוביל אותנו אל מעבר לכביש, אל שורת משרדי הנסיעות הפרטיים, שימכרו לנו כרטיסים במחירים מופקעים ויתנו למאעכרים האלה עמלת תיווך.
הצחקתם אותנו, חבר'ה.. אנחנו אומרים בלב. הרי קראנו ושמענו על הטריקים האלה... עלינו לא תצליחו לעבוד. אנחנו הודפים את כולם ומשתחררים רגעית מהלחץ. מולנו יש שלט באנגלית ועליו כתוב INQUIRIES, אנחנו רצים לשם. בחור שעומד על יד, לא נותן לנו להתקרב.
זה תור להודים בלבד, הוא אומר.
אבל יש שני תורים, אני מתעקשת, ועל זה כתוב באנגלית, אז זה בטוח לתיירים!
לא, גברת, אונלי לוקאל פיפל. הוא ממש דוחף אותי.
לתיירים זה שמה, הוא מצביע על המשרדים מעבר לכביש.
אנחנו מסתובבים שעה ארוכה בתוך לולאה שלא תוביל אותנו לשום מקום. מחוז חפצנו נמצא קומה אחת מעלינו, ואין לנו גישה אליו! הדרך נחסמת על ידי חגורה הדוקה של בחורים שיצאו לעשות את היומית שלהם, ומי אנחנו שנפריע להם להתפרנס?
אנחנו נוטשים את המקום, ומנסים לעשות איגוף מקצה אחר של הבניין. מאחורינו מזדנב השובל של אלה שלא נכנעו עדיין, אורבים ומחכים לראות מתי נישבר ונגיד טוב, נו, תיקחו אותנו כבר למשרד ממול.
איכשהו אנחנו מצליחים להתחמק ולטפס בגרם המדרגות אל הקומה הראשונה, היכן שאמור להיות המשרד הנכסף. במעלה המדרגות עומד בחור צעיר שמונע בעדנו מלעבור.
סליחה, אין מעבר מכאן.
מה פירוש? למה?
כאן עובר רק מי שיש בידו כרטיס.
בסדר, אנחנו רוצים לקנות כרטיס..
אוקיי, אני מוכן לקחת אתכם למקום שבו קונים התיירים.
הוא מוכן לנטוש את 'משמרתו' במעלה המדרגות - מה שמוכיח בעליל כי אינו בתפקיד - ולהוביל אותנו למטה, ישר לאותם משרדים מהם ניסינו להתחמק. אני כמובן מתמרדת ומסרבת לרדת, ואז הוא מסגל לעצמו טון תקיף וסמכותי: גברת ואדון נכבדים, הוא אומר לנו ושולף מכיס חולצתו המעומלנת תעודה כלשהיא ומנופף בה, אם אתם עושים צעד אחד נוסף קדימה, אני אצטרך לתת לכם קנס! הכניסה לכאן אסורה! אני אקנוס אתכם!
יעקב מפציר בי שלא להסתבך עם אנשי החוק. אנשי חוק? אתה צוחק עלי?
כן, הוא רק ממלא את התפקיד שלו..
וואלה, יופי. הנוכל זוכה לתמיכה מבית..
אבל עלי לא עובדים כל כך מהר. אני, שיכולתי להוציא לעצמי תעודה כזאת בקאוסאן בבנגקוק, המוכיחה כי אני פרופסורית לפיזיקה גרעינית מפרינסטון, לא קניתי את עניין התעודה.
אבל האמת שהותשנו. פשוט נשבר לנו. בינתיים כבר היווינו אטרקציה שלמה, וקהל המצטופפים מסביבנו מנה עשרות. זכרתי שקראתי בספר שיש משרד נוסף בו ניתן להזמין כרטיסים, במרחק לא רב מתחנת הרכבת. עזבנו את המקום, מרימים ידיים בהכנעה. מיד התנפל עלינו גל חדש של מטרידנים: טוק טוק? אוטו-ריקשה? לאן אתם צריכים?
בטעות יעקב פולט ITB, שזה המשרד להזמנת הכרטיסים.
תכף ומיד כולם מתנדבים לקחת אותנו לשם.
אפשר ללכת ברגל, אני אומרת
אבל הם רוצים רק 10 רופי, שזה בערך שקל אחד. מי יכול להתווכח עם שקל? בסדר, ניסע.
מבין כל הצועקים לעברנו אנחנו בוחרים אחד, שנראה הכי נחמד, ואומרים לו אוקיי, קח אותנו ל-ITB.
אוקיי אוקיי, חכו כאן! הוא אומר, אני כבר מביא את הריקשה.
אנחנו מחכים ומחכים, ובינתיים אחרים כבר מציעים לקחת אותנו בפחות, אבל אנחנו מסרבים כי לא נעים מהבחור שהלך להביא את הריקשה שלו..
שלו?? כן, בטח בחלומות. הריקשה נהוגה בידי איזה טיפוס מפוקפק, והבחור הנחמד הוא רק המתווך. אנחנו מוודאים עם הנהג שהוא יודע איפה זה ה - ITB, ושהמחיר הוא באמת 10 רופי.
הוא כמובן מאשר יס יס יס אוקיי אוקיי, המתווך מצטופף אתו במושב הקדמי שבקושי מכיל את הנהג עצמו, ואנחנו יוצאים לדרך.

אני לא מכירה ממש את דלהי במציאות, רק על המפה, אבל נראה היה לי שהוא ממש מתרחק מאיפה שאנחנו צריכים. שוב אנחנו שואלים אותו על ה- ITB והוא והמתווך עונים במקהלה יס יס יס.
אבל הנסיעה הארוכה בסימטאות לא נראית לנו, ואנחנו כבר רואים איך תכף מתנפלים עלינו באיזה מקום צדדי ואפל, שודדים מעלינו את כל מה שיש לנו, ומניחים לנו לחזור בזחילה את כל הדרך למלון.
בראש אני כבר מתכננת איך לאחד אני תוקעת בעיטה בביצים ולשני אני מכניסה אצבע לתוך העין. יעקב, שזה לו המפגש הראשון עם הנוכלויות של המזרח, יושב ומביט בהם באדישות סטואית, אבל מי יודע מה הוא תיכנן אצלו בראש...
לפתע הריקשה נעצרת באיזו סימטה עלובה, ליד חנות שעל חלון הראווה שלה כתוב ITB באותיות חצי מתקלפות.
הנהג מדומם מנוע ואומר הנה הגענו.. זהו זה ה- ITB
אנחנו כמובן מקימים מהומה ודורשים בתוקף שיסע משם למשרד שביקשנו. יעקב ממש צועק עליו באנגלית מצוחצחת עם מילים שמתאימות לשיחה באוקספורד, הנהג בטח לא מבין את רובן, אבל הוא קולט שאנחנו כועסים.
אז מה אתם רוצים? הוא שואל.
רוצים שתיקח אותנו מיד ל-ITB הראשי בקונאט פלייס!
אה, אז למה לא אמרתם ככה מההתחלה, הוא מנסה לצאת מ'אי ההבנה' הקטנה, למרות שדווקא כן אמרנו לו, ויותר מפעם אחת.
הוא והמתווך מתחילים להתווכח ביניהם בהודית קולנית, אבל לפחות הוא זז ויצא מן הסימטאות הקטנות לעבר רחובות ראשיים יותר.
אחרי כמה דקות נהיגה הוא נעצר, ומכריז קונאט פלייס
איפה ה-ITB?
הוא עושה בידו איזו תנועה ערטילאית שהיא שילוב של אצבע משולשת והכיוון מערב..
אתה תיקח אותנו מיד לשם!! אנחנו כבר ממש צועקים.
הוא טוען שאין מעבר לריקשות לשם, שהוא לא יכול.
אנחנו כמעט נשברים. מלחמת ההתשה הזאת מנצחת אותנו. אוקיי, לא צריך ITB. תיקח אותנו רק לקונאט פלייס! הוא מתקדם עוד כמה מטרים, נעצר, ומכריז: דיס איז קונאט פלייס
רק שיהיה ברור, קונאט פלייס זה משהו בערך כמו כיכר האטוואל בפריז. כיכר עגולה ענקית, ממנה מתפצלים כמו קרני שמש רחובות ענקיים. ואיפה שהוא רצה להוריד אותנו זה סתם חור נידח מי יודע איפה.. הוא מקלל ורוטן, אבל מתניע ונוסע. פתאום אנחנו רואים את שלט ה - M של מקדונלד, ומרגישים שהגענו לציויליזציה.
תעצור לנו כאן, אנחנו מבקשים. נותנים לו את ה- 10 רופי שלו ויורדים מהריקשה. אין לנו מושג איפה אנחנו, אבל מקדונלד זה כמו להגיע הביתה... נכנס, נשב במיזוג, נעשה חושבים..
יעקב מתלבט בין מילקשייק לגלידה. אחר כך מחליט שהוא לא לוקח סיכון עם החלב, והולך על כוס ענקית של קולה. אנחנו מפלסים דרך בין המוני אנשים ומצליחים למצוא שני כסאות פנויים בשותפות עם מישהו נוסף בשולחן. יעקב לוקח לגימה קטנה מהקולה ומשתנק! פתאום הוא נזכר שהיא מלאה בקרח.. טו לייט.. הלגימה כבר החליקה במורד הגרון, והדיזינטריה כבר בטח החלה לקנן בקיבתו.. כוס הקולה נשארת מלאה על השולחן.
אנחנו פותחים מפה, קוראים שוב את ההנחיות בספר, מפריעים באמצע האוכל להודי שיושב אתנו אל השולחן ומבקשים ממנו לסמן לנו על המפה היכן בדיוק אנחנו נמצאים. אחר כך, יוצאים החוצה ומתחילים להתנווט לפי המפה לכיוון שבו לדעתנו נמצא את ה - ITB.
הולכים והולכים והולכים. השמש קופחת, 38 מעלות בצל - אבל אין צל, אז לך תדע כמה זה בשמש. שנינו סמוקים כמו עגבניה, ואגלי המים הנוטפים מאתנו יכולים בשקט ליצור נחל קטן. יעקב כל הזמן לוחץ לעצור אנשים ולשאול. אני שונאת לשאול, אבל מתרצה. אנחנו פונים לאיש שבא ממולנו, והוא מתחיל שוב למכור לנו את הסיפור על המשרדים שממול תחנת הרכבת. אנחנו מסבירים לו שזה לא מה שאנחנו רוצים, ואז הוא אומר אוקיי נו פרובלם, אני מיד מסביר לכם.. הוא מתחיל להסביר לנו, ואז מציע שניקח ריקשה כי קשה ללכת לשם. הוא עוצר לנו ריקשה ומדבר עם הנהג, שמאשר לו שהבין בדיוק לאן אנחנו צריכים להגיע.
לפני שהבחור נפרד מאתנו, אנחנו מספיקים להכנס אתו לשיחה מעמיקה על תלאות התייר המצוי בדלהי, והוא מסכים אתנו שזו אכן מכת מדינה. הוא מספר לנו שהוא עיתונאי, שולף מיד כמו כל הודי טוב תעודה כל שהיא מכיס חולצתו ומנופף בה, מציע לתת לנו את מספר הטלפון הנייד שלו כדי שנודיע לו שהגענו בשלום למחוז חפצנו, אבל אנו רק רוצים להסתלק משם. מודים לו על כל העזרה ומבטיחים שנדע להסתדר..
נהג הריקשה מביא אותנו למקום שאמרו לו להביא אותנו. משרד נסיעות קטן, שעל דלתו מתנוססות האותיות ITB. בפנים כוך צר עם בקושי מקום לזוז בו. נהג הריקשה נשאר כמובן במקום, כי אם נזמין שם משהו - הוא יקבל על זה עמלה. אנחנו מבינים ששוב סידרו אותנו ושזה לא המקום שחיפשנו. איך שהפקיד פותח את הפה, יעקב מציע להסתלק משם, אבל אני אומרת שאם אנחנו כבר כאן אז מוטב שנצטייד בקצת מידע. הפקיד נותן לנו שעות ומחירים של רכבות, ואני מבינה מיד שזה לא זה. לא יתכן שהמחיר עלה במאות אחוזים לעומת מה שכתוב בספר. אבל הוא פותח חוברות וספרים ומראה לנו בצורה מאד משכנעת, שחור על גבי לבן, שהמחיר לשני כרטיסים הוא 52$. אנחנו כבר כמעט על סף הזמנה, כאשר אבדנו אבדנו, שיהיה 52$ , אבל ברגע האחרון אנחנו מחליטים להתקפל מבלי להזמין, למורת רוחו של הפקיד. אנו טוענים שלא החלטנו עדיין כמה ימים להישאר בדלהי, ולכן איננו יכולים להזמין כרגע. תן כרטיס שלך, ואנו מבטיחים לחזור אליך כשנדע מתי אנחנו רוצים לנסוע. הבחור מרגיש שהטרף נשמט לו מבין הידיים, ולא מוותר בקלות. הוא ממש מתעקש להוציא מאתנו את שמותינו ואת מספרי הדרכונים שלנו, ואיפה אנחנו שוהים, ואנחנו מסרבים בעדינות כדי לא להעליב ולהכעיס אותו.
על מנת לנסות לא לתת לנו לצאת בלי להזמין כלום, הוא מנסה לדחוף לנו טיול בדלהי, טיול מחוץ לדלהי, מלון אחר, חבילת תיור בצפון - כל דבר שישאיר בידו מעט רווח על מה שהשקיע בנו.. אבל אנחנו מצליחים לסרב ולצאת החוצה.
הרגשנו כאילו נחלצנו ממלתעות של כריש, עד כדי כך אחיזתו היתה בלתי מרפה...
נהג הריקשה הסתלק גם הוא בידיים ריקות, ואנו התחלנו שוב לצעוד כשאנו מנסים לשווא למצוא שלט עם שם הרחוב כדי לדעת להתמקם על המפה.

שבע שעות לקח לנו להזמין בסיכומו של דבר את הכרטיסים! שבע שעות מתישות שהבריחו אותנו מדלהי עוד לפני שהספקנו לראות בה דבר.

המשכנו לצעוד בדרך, כשהפעם אנחנו מקפידים לפנות בשאלות רק לאנשים במדים - שוטרים, חיילים וכ"ו. הדרך היתה ארוכה וקשה, תחבורה צפופה - כל העיר כולה פקק אחד גדול ומלא עשן ופיח. לא היה טעם לקחת עוד ריקשה כי סתם היינו יושבים בתוכה בפקקים ונושמים את דו תחמוצת הפחמן שלה ושל עוד עשרות שכמותה. בשלב מסויים כבר כמעט ויתרנו. היינו קרובים מאד לתחנת הרכבת בה התחלנו בבוקר את המסע המפרך. ישבנו על אחד הרציפים, מותשים ומיואשים, וניחמנו אחד את השני שמספיק להיום. מחר יום חדש. עכשיו אנחנו רק רוצים חזרה למלון.
אחרי שנחנו טיפה ושתינו קצת מים, ירדנו מהרציף אל הכביש די שפופים, והתחלנו לצעוד לכיוון המלון. תוך שתי דקות נפערו עיני בתדהמה! יעקב, תקרא את השלט הזה! צעקתי בהיסטריה. אני חולמת? זה פאטה-מורגנה? על קיר הבנין שלידינו היה כתוב באותיות קידוש לבנה ITB - Indian Train Booking ..
אנחנו מנסים להכנס לבנין, מאושרים עד הגג שהצלחנו לנצח את הסיסטם. בשער עוצר אותנו שומר.
כן, לאן זה?
להזמין כרטיסים לרכבת
זה לא כאן. לתיירים יש משרד בקומה הראשונה של תחנת הרכבת, הוא אומר לנו
מה אתה שח! אני מלגלגת... רוצה לספר לנו על זה?
אני נכנסת אתו לויכוח קטן, והוא טוען שכאן זה משרד רק למקומיים, לא לתיירים, ואף אחד לא יוכל לעזור לי.
תשאיר את זה בשבילי, אני אומרת בתקיפות ומבקשת להכנס.
מה זה? הוא מצביע על התיק של יעקב? מצלמה?
כן, מצלמות..
אסור להכניס
שוב ויכוח, שבסיומו אנחנו נכנסים כמו גדולים. אז למה להקשות, למה? בשביל הבקשיש שלך?

בפנים אולם רחב ידיים, עם איזה שישים-שבעים עמדות של הזמנות. כל השלטים בהודית, אף מילה באנגלית. אין לנו מושג לאן ללכת ומה לעשות. אנחנו המערביים היחידים שם. בעצם, לא לגמרי, כשנכנסנו ראינו זוג שנראה אירופאי אבל לא רואים אותם עכשיו. מסביבנו עשרות אנשים ממלאים טפסים קטנים. קראתי בספר שלכל הזמנה צריך למלא טופס בקשה ולהגיש לפקיד, ואנחנו מסתובבים הנה והנה כדי לראות מאיפה מביאים את הטפסים האלה. אנחנו אבודים לגמרי, אבל לא נרים ידיים וניכנע דווקא עכשיו כשהגענו למקום הנכון!
מאחוריי נשמע קול נשי - מה בדיוק אתם צריכים? אפשר לעזור לכם?
אני מסתובבת ורואה את הבחורה האירופאית שראינו קודם בכניסה. איזו השגחה עליונה שלחה אלינו את המלאך המושיע הזה כדי לעזור לנו לסיים את היום הנורא הזה בדרך יותר נעימה ומועילה..
עד מהרה הגברת ובעלה תפסו פיקוד. פתחו מדריך רכבות שהיה ברשותם, איתרו בשבילנו את הרכבות המתאימות, הביאו לנו טפסים, עזרו למלא. אחר כך היא ואני ניגשנו לעמוד בתור מיוחד לנשים, כשיעקב ובעלה עומדים לפטפט. כשהגיע תורנו והפקיד שאל מתי אנחנו רוצים לנסוע לשימלה, אמרתי לו בלי היסוס הכי מוקדם שאפשר!
מחר בשש בבוקר?
שמחתי לגלות שיעקב שותף להרגשתי שצריך לעוף מדלהי מיד, ואישרתי לו כן כן, מחר בבוקר.
יצאנו משם כשבידינו ארבעה כרטיסים (לשתי רכבות) שעלו לנו סה"כ ביחד, כולל עמלת הזמנה, פחות מ-20 דולר! למעלה מ-32 דולר הפרש בין המחיר האמיתי לבין מה שרצה הפקיד במשרד הנסיעות!! לא סתם התעקשנו..

ממש לא ידענו איך להודות לג'ודית וטוני, אלה שני האנשים הנחמדים שעזרו לנו.. יש תמונה שלהם, אבל היא צולמה במצלמה הגדולה ולא נסרקה עדיין למחשב..
הזמנו אותם לארוחת ערב על חשבוננו, והם קיבלו בשמחה את ההזמנה. קבענו להפגש באותו ערב ומיהרנו לחזור למלון להתקלח ולנוח קצת.

טוני וג'ודית בחרו מסעדה נחמדה לא רחוק מהמלון שלנו. סוף סוף, תחת הדרכתם, העזנו לאכול אוכל הודי בפעם הראשונה.. אל השולחן הגיעו כל מיני משחות לא מזוהות, אך מריחות נהדר.. מפאת אורך הקטע הזה, לא אגע כאן בנפלאות המטבח ההודי, ואשאיר זאת לפרק אחר..
סיפרנו להם על ישראל, והם סיפרו לנו על עצמם: הם גרים בהודו כבר שש שנים. הם בריטים מיורקשייר, טוני מהנדס בניין ומתמחה בעיקר בבניית בתי חולים. את רוב השנים שלהם בהודו הם בילו בדרום, במדינת טאמיל נאדו עליה שמענו מהם סיפורים מרתקים. לא היה בתכנית שלנו לבקר בה, אבל אולי.. הם נמצאים בדלהי רק חצי שנה, לרגל עבודתו של טוני. הם מתאכסנים עדיין במלון, אבל הם בשלבים מתקדמים של חיפוש דירה להשכרה, כך שבפעם הבאה שנגיע להודו במהלך הנסיעה שלנו, אנחנו מוזמנים להתארח אצלם במקום במלון.. החלפנו בינינו כתובות אימייל, ואתמול שמחנו לגלות שהם כבר כתבו לנו, להודות על הארוחה הנפלאה.. ותגידו אתם אם זה לא סיפור נעים ונחמד לסיים אתו את תלאות דלהי!!

כמובן שלא נגענו בקצה זנבה של העיר הענקית הזאת. לא ראינו כלום! אבל החלטנו שנחזור אליה רק אחריה שגופנו ייצר נוגדנים לתופעת הטפילות המעיקה שקידמה את פנינו.. ממילא נצטרך לחזור הנה, כי דלהי מהווה צומת מרכזית במעברים מאיזור לאיזור בהודו. ובינתיים החלטנו לברוח גם מדלהי וגם מהחום אל הצפון הקריר יותר.

בפרק הבא, על הנסיעה ברכבת צפונה, ועל העיר שימלה, ובטח גם קצת מהתמונות שיעקב מצלם בלי הרף...
אז יאללה, ביי, להשתמע!!!

לפרק הבא                                חזרה לרשימת פרקי הודו

 

תגובות 

 
-2 # חמדה 2010-06-20 13:39
תגובה לנסיון
הגב
 
 
-1 # תגובה בתוך תגובהחמדה 2010-06-20 13:58
:-x :oops: :o
הגב
 
 
0 # תגובה דור שלישיחמדה 2010-06-20 14:00
לבדוק איפה היא מתיישבת
הגב
 
 
0 # חמדה 2010-06-20 13:40
תגובה נוספת לנסיון
הגב
 
 
0 # מנסה תגובה בתוך תגובהחמדה 2010-06-20 13:56
מנסה לענות תובה לתגובה :P
הגב
 
 
0 # לא הצליח מנסה שובחמדה 2010-06-20 13:57
תגובה בתוך תגובה
הגב
 
 
0 # אני אוהבת אותךיפה כפיר 2011-06-27 07:09
יפה כפיר
www.yafakfir.co.il
הגב
 
חיפוש באתר או ברשת