wellness5

ברלין - אנדרטת השואה והמוזיאון היהודי

רק עוד טיפה על יהדות ושואה, ואז אפשר יהיה לעבור הלאה לסיורים כלליים בברלין. יש כל כך הרבה מה לספר בעיר הזאת. 


אנדרטת השואה

אנדרטת השואה בברלין, או כפי שהיא נקראת באופן רשמי "האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו" היא אחד ממיזמי ההנצחה היותר מטלטלים שתתקלו בהם. למעשה אנדרטה זו + המוזיאון היהודי של ברלין (שתיאורו יבוא בהמשך הפוסט) הם שני נ"צ הכרחיים לכל מטייל יהודי בברלין.

האנדרטה עצומת המימדים משתרעת על שטח של כ-20,000 מ"ר. היא מורכבת מ-2711 קוביות בטון דמויות קברים שמסודרות בצורת שתי וערב עם מעברים צרים ביניהם. קוביות הבטון הן בעלות אורך ורוחב זהה (2.38 על 0.95 מ') ורק הגובה שלהן משתנה, מה שיוצר בלגן בעין, בראש, בלב. אפשר להתהלך בין הקוביות, לשבת עליהן, לדלג מעל הנמוכות שבהן ולחטוף סחרחורת מהגבוהות, ובסך הכל התחושה של ההימצאות במקום מלווה בצמרמורת, במחנק, ברצון לברוח משם. כך לפחות אני הגבתי.

התחושה הזאת הולכת ומתעצמת ככל שנכנסים יותר פנימה, לעומק האנדרטה. כאן רואים את ההתחלה, את השוליים. 


91

האנדרטה תוכננה על ידי אדריכל אמריקאי בשם פיטר אייזנמן ונחנכה בשנת 2005. האדריכל מעולם לא הסביר למה התכוון המשורר, הוא לא נתן שום הסבר מה הרעיון העומד מאחורי קוביות הבטון, מה משמעות הבדלי הגובה, או למה דווקא 2711 ולא 100 או 5000 או 6 מיליון. הכל לוטה בערפל כזה, וחוסר הבהירות יוצר אי נוחות. מסתבר שזה בדיוק מה שהוא רצה להשיג. לא עוד אנדרטה סטנדרטית שבאים, עומדים מולה, מחייכים למצלמה ומסמנים וי שהיינו, אלא משהו שיטלטל אותך, יטביע את חותמו עליך וייאלץ אותך לחשוב, להרגיש, להזדהות, להבין - ככל שאפשר - את כל נושא הרצח של היהודים בשואה. מבחינתי הוא השיג את זה, ובגדול.

92

להתהלך בין הקוביות הגבוהות זה להרגיש כמו ליליפוט במדינת הענקים,זה סוגר עליך, אתה מאבד את הכיוון, הולך כמו במבוך - למרות שהקווים ישרים קצת קשה למצוא את הדרך החוצה

93


פרט פיקנטי - קוביות הבטון מצופות בחומר דוחה גראפיטי כדי שלא יווצר מצב שאנשים יכתבו ויציירו עליהן. במהלך עבודות הבניה הסתבר כי החברה שמספקת לאתר את החומר המגן היא אותה חברה שייצרה בימי השואה את גז ציקלון B בו השתמשו לרצח יהודים בתאי הגזים. כשפרט זה התגלה התעוררה סערה גדולה שבסופה התקבלה החלטה בפרלמנט הגרמני להמשיך בכל זאת את העבודות כמתוכנן. הטיעון היה שאי אפשר לפסול חברה שנחתם אתה חוזה רק בגלל שעבדה בעבר עם הנאצים. כולם עבדו עם הנאצים וחוזים צריך לקיים. 
החברה עצמה, דגוסה שמה, התחייבה מצידה במחווה של רצון טוב, לספק את חומר הציפוי לקוביות הבטון בחינם, ללא שום  עלות, הן בעת הבניה הראשונית והן בכל שיפוץ עתידי, אם וכאשר יידרש.

קראתי שבמשך השנים מאז נחנכה היו כמה נסיונות לחבל באנדרטה, אבל כנראה שהציפוי של חברת דגוסה ממש עמיד וחזק (תמיד ידעו לעשות 'טוב' את העבודה שלהם ימח שמם)  שום דבר לא פוגע בקוביות הבטון, אין ולו גם סימן אחד של טוש או איזה ברוך ג'מילי קטן.

94

האנדרטה ממוקמת בלב העיר, לא רחוק משער ברנדבורג המפורסם והמתוייר. המיקום המדוייק שלה הוא על המגרש בו שכן בימי הרייך השלישי בניין משרדי הקאנצלר של אדולף היטלר. איזו בחירה!

ממש מולה שוכנת השגרירות האמריקאית, ומסביב עוד שגרירויות זרות נוספות. האיזור כולו הוא איזור של עסקים ותנועת האנשים בו רבה. כל מי שחולף בדרך 'נאלץ' להיחשף למראה של האנדרטה ולא יכול להתעלם ממנה ומהמשמעות שלה. זה כמו נר זכרון או אש התמיד שתבער לנצח מול עיני העולם, ולא תתן לשכוח.

מתחת לאנדרטה, במבנה תת-קרקעי, הוקם מרכז מידע בו מתקיימת תערוכה בנושא השואה, וכן מוצגים בו שמותיהם של כל ההיהודים שנספו בשואה. שמעתי מאנשים  שאיתרו שם שמות  של בני משפחתם שזה מאד ריגש אותם. 


המוזיאון היהודי בברלין

כמה עוד אני יכולה להשתמש במילים מרגש, מצמרר, מטלטל, מחניק  - מבלי להיחשב לפאתטית? 

אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה. המוזיאון היהודי מרוויח את כל התארים האלה ביושר. זה אחד המוזיאונים הכי מדהימים שהייתי בו, אם לא ה---

קצת רקע:

המוזיאון המקורי נפתח בברלין ב-1933 וחמש שנים אחר כך נסגר במצוות השלטונות הנאציים. בשנות השבעים של המאה שעברה עלתה יוזמה להקים אותו מחדש, והוא אכן נפתח מחדש ב-1978 בתור אחד מהאגפים של מוזיאון ההיסטוריה הגרמנית. .


כך נראה הבנין הישן

107

עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1999 הוא הפך למוזיאון עצמאי ונוסף לו מבנה חדש ומהפכני שתוכנן על ידי אדריכל יהודי/פולני/אמריקאי בשם דניאל ליבסקינד.

הבנין החדש הוא הכי שונה וניגודי שיכול להיות. בתמונה הוא נראה בהיר אבל למעשה זה בנין לגמרי שחור, קודר, בעל מראה משונה שמעורר אי נוחות:

108

104



בתוך המוזיאון מוצג דגם של שני הבניינים הצמודים זה לזה, מין חיבור בלתי אפשרי אבל קיים. בין שני המבנים, בעומק של 7 מטר בתוך האדמה,  יש מעבר  תת קרקעי שמחבר אותם.  האגף החדש בנוי בצורה של ברק שמבזיק בשמיים:


96

ההליכה בתוכו היא במין מין זיג-זג שדי קשה לעקוב  בו אחרי נתיב מסודר, כל הזמן יש תחושה שהולכים לאיבוד, שמפספסים משהו. בילבול, אובדן מיקוד, קלאוסטרופוביה. הרצפה והקירות עשויים אבן ציפחה שחורה, זה ממש מדכא. יש גם כל מיני שיפועים, ירידות ועליות, גבהים שונים של הרצפה והתקרה מה שלפעמים עושה סחרחורת. המוצגים שקועים בתוך קירות כפולים, במין  חללי תצוגה כהים המוקפים בטבעת אור ממוקדת. בהרבה מקרים צריך ממש לעשות אקרובטיקה  עם הצוואר כדי להצליח לראות את כל המוצג או לקרוא את התיאור שלו. השחור  פשוט סוגר עליהם סביב סביב. 

לקחנו את  מערכת האודיו עם הסברים בעברית. קיבלנו נגן אייפוד עם אוזניות, והיה לנו ליווי צמוד לכל אחד מהמוצגים. צריך הרבה סבלנות והפגנת עניין - יש למעלה מ-150 נקודות הסבר לאורך הביקור. אותי זה עניין מאד והייתי ממש מרותקת. 

אני מביאה הנה קטע מויקיפדיה שמתאר יפה את מבנה המוזיאון ואת המשמעות  הרעיונית שמאחוריו. נראה לי מאד חשוב לקרוא את זה וסליחה אם זה ארוך..

מבנה המוזיאון תוכנן על ידי ליבסקינד בגישת הדה-קונסטרוקטיביזם, זרם אדריכלי שליבסקינד הוא אחד ממוביליו. המבנה עצמו תוכנן מבלי להתחשב בתצוגות האמורות להיות מוצגות בו, אלא כמוצג בפני עצמו שמטרתו לסמל את ההיסטוריה והתרבות של יהדות גרמניה. מבנה המוזיאון עצמו הוא יצירת אמנות פיסולית שניתן בה דגש על הסמליות יותר מאשר על הפונקציונליות.

 צורת המבנה כצורת זיגזג או ברק. המבנה מצופה אבץ וחלונות המבנה מפוזרים בקירות המבנה בצורה רנדומלית. מבנה המוזיאון ומיקום חלונותיו נוצרו על ידי ליבסנקינד בכך שלקח את מפת העיר ברלין וקישר עליה בקווים את האתרים היהודיים בעלי החשיבות בעיר, וכן בתים של יהודים שגורשו מהעיר למחנות ההשמדה בתקופת השואה. הצורה האקראית שנוצרה היוותה את הבסיס לתכנון המבנה ומיקום חלונותיו.

למבנה המוזיאון אין יציאה לרחוב. הכניסה למוזיאון היא דרך מעבר תת-קרקעי מהמבנה הסמוך (המהווה חלק מהמוזיאון הגרמני להיסטוריה). מעבר תת-קרקעי זה מסמל את הקשר הבלתי מנותק בין ההיסטוריה של גרמניה לבין ההיסטוריה של היהדות - קשר שלדברי המתכננים נותר בלתי מנותק גם שהיה סמוי מן העין. המעבר התת-קרקעי מוביל לשלושה מסדרונות (הנקראים "שלושה צירים"). אין מסלול עיקרי לעבור במוזיאון, דבר שנעשה במכוון במטרה להביא לרגשות של בלבול וטעיה בקרב המבקרים במוזיאון.

ציר המוות ומגדל השואה - ציר זה מוביל למגדל השואה - מגדל בטון שאין בו מוצגים. לאור קירות ציר זה מוצגים חפצים שהיו שייכים למשפחות יהודיות שנספו בשואה. לצד כל חפץ מסופר על המשפחה וכיצד החפץ הגיע למוזיאון. במגדל עצמו אין תאורה למעט מחרך אחד הפתוח לרחוב. דרך חרך זה שומעים את קולות הרחוב. המגדל עצמו בלתי ממוזג ועל כן המבנה חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף בהתאם לטמפרטורת הסביבה. מגדל זה משמש מחד מקום לזיכרון ומחשבה ומאידך מהווה מעין סמל למחבואים בהם נאלצו היהודים להסתתר בתקופת השואה.

(אני חייבת לומר, וסליחה אם אני חוזרת על עצמי, שהתחושה בתוך המגדל הזה, עם החרך הקטן למעלה דרכו נכנס קצת אור, פשוט מצמררת ומגמדת כל מה שידענו ולמדנו וחשבנו על השואה. כאן מרגישים, לא חושבים.)

ציר הגלות וגן הגלות - מסדרון זה מוביל לגן בו 49 עמודי בטון זקופים - הבנויים על פני משטח הנוטה בזווית של 12 מעלות. חוסר ההתאמה בין זקיפות העמודים ביחס למשטח הנטוי - לבין הכיוון של כח המשיכה - יוצר אצל המשוטט בין העמודים תחושות סחרחורת ובחילה קשות - המדמות את תחושותיהם של היהודים אשר נעקרו מהמקום בו נולדו ואשר בו חיו אבותיהם משך דורות רבים, ונאלצו לחפש לעצמם ארצות אחרות בהן יוכלו לחיות. גן זה מזכיר במידת מה את האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בצורתו, אולם בראש 49 העמודים גדלה צימחיה המצלה על הגן (48 עמודים כנגד שנת 1948 בה נוסדה מדינת ישראל, ועמוד אחד נוסף המסמל את העיר ברלין). ציר זה מסמל את בריחת יהודי גרמניה מגרמניה בשל עליית המפלגה הנאצית לשלטון.


95


ציר ההמשכיות - הוא מסדרון החוצה את שני הצירים האחרים - על מנת לסמל את המשכיות קיומה של היהדות וקיומם של היהודים על אף השואה, את המשכיות ונצחיות תרומתם של היהודים לתרבות הגרמנית והעולמית על אף עזיבת גרמניה ועל אף השואה, ואת התחדשות הקיום היהודי בגרמניה לאחר השואה. בקצה ציר זה גרם מדרגות דרכו נכנסים לאגף המוזיאון בו מוצגת תערוכה המציגה את ההיסטוריה של יהודי גרמניה. גרם המדרגות ממשיך עד לגג המבנה - וחסום בסופו - כדי לסמל את הקטיעה בהיסטוריה של יהדות גרמניה.
במבנה המוזיאון יש חללים ריקים הנקראים "חללי זיכרון" - חללים אלה בין אולמות התצוגה נועדו להצביע על החלל שנוצר בהיסטוריה של העם היהודי בשל השואה, כמו גם החלל שנוצר, באירוניה מצמררת - בהיסטוריה של גרמניה ושל העיר ברלין. המבקר נתקל בחללים אלו במהלך הביקור, בחלק מן החלונות בהם הוא מציץ מידי פעם באקראי. אחד החללים אינו ריק לחלוטין - ומוצגת בו יצירתו של הפסל הישראלי מנשה קדישמן: "שלכת", הכוללת כ-10,000 "פרצופים זועקים" עשויים ברזל. יצירה זו משמיעה קולות חריקה צורמים כאשר הקהל הולך עליה. חלק מהמבקרים נרתע מלדרוך על פרצופי הברזל הזועקים, בשל הזעזוע המחריד הנגרם למהלכים.


במסגרת כוונת מעצבי המוזיאון ומתכנניו להדגים באמצעות המבנה את החללים והחוסרים שנוצרו בתרבות היהודית בגרמניה, בתרבות היהודית בכלל ובתרבות הגרמנית - חלק מהתצוגות במוזיאון הן "תצוגת חסרות" - מוצגים שחורים בהם המוצג עצמו מוסתר על ידי ארון תצוגה אטום, ובהיעדר כיתוב מה נמצא בארון התצוגה האטום המבקרים לובשים אוזניות ושומעים בשידור רדיו איזה מוצג היו רואים אלמלא אירעה השואה (כך למשל "מוצגים" בתיבות תצוגה אלה ספרים שנשרפו על ידי הנאצים או מוצגים שהושמדו על ידם).



המולטימדיה חוגגת במוזיאון הזה, ולא הפסקתי להתפעל משלל השימושים שעשו בה.  

106


למשל מין עמודי משקפת עם גלגל שיניים שמסובב תמונות/שקופיות (על היינריך היינה למשל), או כורסאות שכאשר  משעינים עליהן את הגב והראש שומעים הקלטה בנושא של אותו חדר:

הקול בוקע מהכורסא 


105


אחרי שמסיימים את הסיור בשלושת הצירים שתוארו לעיל, עוברים לתצוגה מוזיאונית  קצת יותר קונבנציונלית, אבל עדיין חדשנית ועשויה כל כך יפה שפשוט רוצים לבלוע עוד ועוד:

98

בחלק הזה התצוגה יותר 'מאורגנת',  זורמת כרונולוגית, יש הכוונה מאולם לאולם ומתקופה לתקופה:

99 

על הרצפה יש חצים שמכוונים בנתיב מסודר, ואם יש מוצג שצריך ללכת מסביבו החצים מסומנים במעגל. 

לנוחיות המבקרים פזורים בכל מיני מקומות במוזיאון כסאות מתקפלים, אפשר לשאת  כסא כזה ביד (זה קל) ולשבת בכל מקום שמתעייפים או שרוצים להתעכב מולו:

100


101


בשביל לסיים במשהו קצת יותר קליל אני אספר על עץ הרימון שניצב באחד האולמות. הבחירה ברימון מאד סימבולית, והוא גם מככב על הלוגו של המוזיאון. איך הולכת הברכה על הרימון בראש השנה? בכל אופן כאן קוראים לעץ הרימון הזה עץ המשאלות. (הכל מפלסטיק, כן? שלא יהיו אי הבנות, לא נראה לי שרימון אמיתי יכול לגדול בכלל במזג האוויר המשוגע של ברלין):

103



על דלפק סמוך מונחים גזירי קרטון בצורת רימון ובראשם חור לתליה וכן כלי כתיבה. כל מבקר מוזמן לכתוב משאלה ולתלות את ה'רימון' שלו על העץ. ענפי העץ עשויים מחוט מתכת מצופה פלסטיק כזה שניתן לכיפוף, וכך  רימון המשאלה מחוזק לעץ ולא נופל. גזע העץ מוקף במדרגות לולייניות ושמי שרוצה לתלות את המשאלה שלו גבוה גבוה בצמרת מוזמן לטפס למעלה.
בטח שכתבנו משאלות, ובטח שתלינו. 
מעניין מה יעשו עם זה כשיצטרכו לפנות מקום למשאלות של מבקרים חדשים.
 

ובנימה אופטימית זו נחתום את הביקור במוזיאון היהודי בברלין. אני לא ממליצה סתם ללכת לשם, אלא לרוץ. 


לקריאת הפרק הקודם                                 לקריאת הפרק הבא




 

 
חיפוש באתר או ברשת