wellness5

ברלין - תמרורי דרך


לא רחוק מהדירה שלנו בברלין נמצא רובע שקט ומקסים, טובל בירק. זהו הרובע הבווארי, שלא זוכה לביקורים של תיירים רבים וחבל. 
החבל הראשון הוא בגלל שזה באמת רובע מגורים כל כך יפה ונעים. שקט, מעט תנועה ברחובות, המון ירק, שירת ציפורים מתרוננת. 


70


89

הכל כך כך מטופח, במרפסות עציצים פורחים בשלל צבעים

73

והמטפסים... לא יכולתי להפסיק לצלם אותם, כל כך יפה הם חובקים את הבניינים מכל עבר

74


74X


74XX

פה ושם יש גני שעשועים עם מתקנים לילדים. 

75

75X,

,

75XX

והחבל השני - חבל שלא מגיעים לכאן רבים  יותר - זה בגלל ההיסטוריה היהודית של הרובע.

באחד הרחובות נתקלנו באנדרטה הזאת  

87


 הכיתוב בתחתיתה אומר שכאן עמד בית כנסת יהודי אשר 
בשל מיקומו בתוך בנין מגורים - הוא  ניצל מהרס  בליל הבדולח ב- 9.11.1938 
וכך שרד עד 1956 


86

למרות שאמרתי שלא מגיעים לכאן רבים, בכל זאת דלקו על האנדרטה מספר נרות נשמה, כך שאני מניחה שבכל זאת מגיעים לכאן תיירים יהודים.


אנחנו הגענו לרובע למטרה אחרת - ללכת בעקבות תמרורי הדרך שהוצבו כאן כאנדרטת זיכרון מיוחדת במינה.
בשכונה זאת התגוררו בעבר כמה עשרות אלפי יהודים שכמעט כולם נשלחו אל מחנות ההשמדה. מועצת הרובע חיפשה דרך להנציח את זכרם של יהודי השכונה, והם פרסמו מכרז. התקבלו עשרות הצעות, מתוכן בחרה מועצת הרובע בהצעה של שני אמנים בשם פרידר שנוק ורנטה שטי. ההצעה שהם הציעו  קרמה עור וגידים בשנת 1993, וכללה הצבה של כשמונים שלטי דרך/תמרורים שנתלו על עמודים ברחבי השכונה. על כל אחד מהעמודים נתלה שלט שמצידו האחד כיתוב המתאר צו או גזירה שהטילו הנאצים על היהודים, ומצידו השני ציור המבטא את הדרך בה האמנים פירשו את הצו.  


במספר מוקדים ברחבי השכונה תלויה מפת הרובע, כשעליה נקודות ירוקות - כל נקודה מייצגת תמרור/שלט שניצב ברחוב. 

72


שוטטנו ברובע, בהתחלה לפי המפה ואחר כך נתנו לרגליים לשאת אותנו לאן שירצו.את השלטים הראשונים צילמתי, אבל נראה היה לי שהצילומים המוקטנים ממש ימזערו את האפקט שיש לאנדרטה המיוחדת הזאת. אני אביא רק כמה דוגמאות בודדות.
צילמתי את השלטים ללא העמוד עליו הם תלויים כדי שאפשר יהיה לראות יותר מקרוב את הכיתוב. לצורך תרגום הצווים והגזירות נעזרתי קצת ביידיש של יעקב שהתאמץ לפענח וקצת בתרגום הקלוקל של גוגל - אני מקווה שלא פיספסתי משהו.


הנה למשל צו מיוחד שאסר על יהודים לעסוק בספורט

67 67X


על ילדים יהודים נאסר ללכת לבתי ספר ציבוריים


68 68X

על הילדים היהודים נאסר לנסוע לבית הספר אם המרחק אליו היה קצר מחמישה ק"מ. עד למרחק כזה היה עליהם לצעוד ברגל


69 69X


על הנוער היהודי נאסר להתקבץ בקבוצות של מעל ל-20 איש (לא הבנתי את הקשר של התמונה לאיסור, אבל אולי יש מצב שהתבלבלתי בתמונות)

71X 71


בנובמבר 1938 נעשה פוגרום נגד היהודים ובתי הכנסת שלהם ואלפים נשלחים למחנות ריכוז (סליחה אם התרגום צולע, זה מה שהצלחנו להפיק)


80 80X


לא הבנתי מה זה בדיוק - אולי שעה שלאחריה אסור ליהודים לצאת מבתיהם, 8 בערב ובקיץ 9

84X 84


זה משהו על איסור של בניה מחדש של בתי כנסת שנהרסו

88X 88


בין יתר הצווים והגזירות והתמרורים היו עוד דברים קורעי לב. 


על יהודים נאסר לשבת על ספסלים ציבוריים ברחוב
ליהודים אסור לבקר במוסדות תרבות - תיאטראות, בתי קולנוע, מוזיאונים וכו'
ליהודים אסור לנהוג, רשיונות הנהיגה שלהם בוטלו
אסור ליהודי להחזיק מעילי פרווה
אסור ליהודים לגדל חיות מחמד
אסור ליהודים להביט מחלון ביתם החוצה
אסור ליהודים להאזין למוזיקה, אפילו בביתם
אסור ליהודים לגדל עציצים
על היהודים לערוך את הקניות שלהם במשך שעה אחת ביום בלבד
ועוד ועוד.
אנחנו התעייפנו לפני שכיסינו את כל שמונים תמרורים, זה קשה גם פיזית וגם נפשית.


הניגודיות בין השלווה והיופי של הרובע והבנאלית של חיי היום-יום העכשויים, לבין הגזירות הדרקוניות המונצחות על העמודים  הנטועים בין המדשאות והכניסות לבתים - זו ניגודיות זועקת שפשוט מכווצת את הגוף והנשמה.  איך בתוך כל השלווה הזאת יכלו להתרחש דברים נוראים כל כך? זה היה אחד ה'טיולים' היותר סוחטים מבחינה אמוציונלית שהיו לנו בברלין. אבל לא הייתי מוותרת עליו, זה נותן אגרוף ישר לפנים. 


המשכנו את הסיור לעבר בית העיריה של שכונת שונברג, ואני אמשיך גם כאן את התיאור כדי לא לסיים עם תחושת הכבדות של תמרורי הדרך.

המרחק מהרובע הבווארי לבית העיריה אינו גדול, זו הליכה קלה ונעימה.  בכיכר הראשית מתקיים בסופי השבוע שוק פשפשים. כל כך הרבה ג'אנק בריכוז כזה מזמן לא ראיתי, ודווקא הייתי בשוק פשפשים אחד או שניים בעולם. אנשים עמדו ונברו בספרים קרועים  או חסרי כריכה, בתקליטי בקליט שחורים שחשבתי שכבר מזמן נעלמו מהעולם, בערימות של בגדים ישנים מיד שלישית רביעית או חמישית  ועוד:


77


78


זהו בית העיריה של שונברג

76

והסיבה שאני מתעכבת  לספר עליו זו המרפסת המפורסמת שלו:

79


"איך בין איינה ברלינר" - Ich bin ein Berliner - אני ברלינאי

זהו משפט מפורסם שנאמר על ידי נשיא ארהב ג'ון  קנדי בנאום שנשא להמוני ברלינאים מעל מרפסת בית העיריה. השימוש בשפה הגרמנית נועד להביע הזדהות ולהבטיח את תמיכתה של ארה"ב בגרמניה ובברלין של המלחמה הקרה. זה היה בשנת 1963, זמן קצר אחרי שהרוסים הקימו את חומת ברלין שחצתה את העיר לשניים. המוני אדם התאספו ברחבת בית העיריה (בדיוק איפה שמתקיים שוק הפשפשים) והריעו בהתלהבות לנאומו של הנשיא האמריקאי.

המשפט הזה - אני ברלינאי - הפך למטבע לשון וכאן בברלין לא מהססים לעשות בו שימוש בכל מיני פרסומות בשלטי חוצות. 

בצד השני של בית העיריה - זוגות באים להתחתן

81


ראינו אותם מגיעים עם קומץ אנשים לטקס אזרחי, הכלה לבושה לבן ואוחזת זר ביד

82

והמכונית המקושטת מחכה להוביל משם את החתנכלה לחיים החדשים שלהם...

83


אנחנו סיימנו את היום שלנו בקניות של מוצרי מזון מעולים בשוק תוצרת חקלאית נהדר שנמצא לא רחוק מהדירה, בכיכר וינטרפלד. אחחח איזה פירות יער מדהימים, דובדבנים כל אחד בגודל משמש, פיתות של טורקים שנאפו במקום, זיתים ירוקים מתובלים, גבינות. מצויידים בכל טוב חזרנו הביתה, לתת לרגליים מנוחה מהשיטוט הארוך.

בפרק הבא נשוטט עוד.


לקריאת הפרק הקודם                         לקריאת הפרק הבא



 

 
חיפוש באתר או ברשת