ילדים שהולכים לגן או לבית הספר מקבלים מאמא קופסת בנטו לתוכה היא משקיעה את כל תשומת הלב והאהבה שלה, כמו גם הכשרון והיצירתיות שלה. כולם ודאי ראו תמונות של קופסאות בנטו שאמהות מכינות לילדיהם ביפן - עם דמויות של חיות ופרחים והלו קיטי ומה לא. הכל חתוך וגזור מפרי וירק, הכל אכיל. 

הכנת קופסת הבנטו לילדים היא תורה שלמה. יש כלים מיוחדים, יש אפילו קורסים  וסדנאות שאמהות נרשמות אליהם כדי ללמוד להכין לילדיהם בנטו מושקעות וטעימות.

 

ומה עושים אלה שאמא שלהם כבר לא מכינה להם קופסאות בנטו? (יענו גדלו כבר...)

או, אלה צריכים לתת קפיצה בצהריים לקומות המזון של החנויות הגדולות ולקנות לעצמם קופסת בנטו. פחות מושקעת ומצועצעת מזו של הילדים אבל פחות או יותר עם אותם מרכיבים.

מי שרוצה לקרוא קצת על הבנטו, ייכול לעשות את זה כאן בויקיפדיה 

אני רוצה להביא דוגמאות לארוחות ארוזות שנמכרות בחנויות. המבחר מדהים, מתעתע. בשעות הצהריים דוכני המזון האלה עמוסים לעייפה בהמון קונים. יש כאלה שקונים קופסה מוכנה ויש אחרים שמרכיבים לעצמם קופסה אישית מתוך ההיצע של המאכלים  המוכנים על הדוכנים. שוק אוכל אחד גדול. זה פשוט לא ייאמן מה שקורה שם - ממש תופעה בלתי נתפסת. המבחר, הכמויות, שילובי המזון הלא מוכר, 

בואו ניתן לתמונות לדבר. אלו הקופסאות המוכנות:

 

בעצם אמרתי שקט? זה לא נכון. המוכרים האלה כל הזמן מזמררים. כל מיני ברכות - ברוך הבא, בוא תקנה אצלנו, תודה רבה שאתה מכבד בנוכחותך את הדוכן שלנו, ואחר כך - תודה שקנית אצלנו, תבוא שוב, מקווים לראות אותך בקרוב, שייטעם לך מה שקנית ועוד עוד מילות נימוס וחיבה ותודות ופינוקים לאוזן הלקוח.  זה נשמע כאילו עשרות מקהלות מזמרות שם, בעדינות, בשקט, לא בהתלהמות. הכל מאד מינורי. יו, מרוב שהם טחנו לי את המוח עם הזמירות שלהם הדחקתי את מעט המילים שהצלחתי ללמוד. אני זוכרת דוזו אבל כל השאר ברח לי מהראש.  

 

למשל, מהדוכן הבא דווקא הייתי מנסה לטעום כמה דברים. נראית לי אחלה שיפודייה.

 

 

אני התעקשתי, מה לעשות הייתי רעבה! קנינו כמה חטיפים ומצאנו איזה מין חצי מסדרון כזה, בדרך לשירותים, שהיתה בו שורת כסאות לטובת הזקנים והחלשים שלא יכולים להסתובב הרבה בכלבו. מצאנו שני מקומות והתיישבנו. ליד בתי ישבה אשה יפנית זקנה כמו מתושלח, שנעצה בנו מבטים חסרי בושה. לא התיקה את העיניים לשניה. הבת שלי פנתה אליה בחיוך ואמרה לה שלום ביפנית. זה שימח את הזקנה מאד, והיא תכף נהיתה חברותית מאד, כולה חיוכים וקטעי מילים לא מובנות ביפנית. שקית האוכל שבידי בערה בין אצבעותי, מתתי לנעוץ שיניים באיזה שיפוד או משהו, כבר לא זוכרת מה בדיוק קנינו. בתי, המנומסת והמאופקת יותר, הצביעה על השקית שביד שלה ועשתה לזקנה מין תנועת שאלה - כאילו אומרת האם מותר לאכול כאן? היפנית לא הבינה. בתי פתחה את השקית,  הוציאה איזה דבר מאכל ועשתה בפה תנועה של אוכל, שוב שואלת אם זה בסדר לאכול כאן. ואז היפנית נענעה בראשה נמרצות, לא, לא! אסור לאכול כאן. ואז היא הביאה את שתי אצבעותיה לאף וסגרה את נחיריה, רוצה לומר שהריח עלול להטריד או להפריע לאנשים אחרים.  אני תפסתי ראש קטן - אני רעבה!!! - ופירשתי את זה כאילו זה מפריע רק ליפנית הספציפית הזאת, לא לכולם. בואי נתרחק אמרתי לבתי, יש מקומות נוספים בסוף השורה, זה רחוק ממנה ושם נוכל לאכול. בלית ברירה בתי באה אחרי. אני כשאני רעבה - מסוגלת להזיז הרים. קטן עלי להיאבק במוסכמות היפניות. 

למזלנו בסוף השורה ישבה משפחה סינית או קוריאנית, אמא, אבא ושני ילדים. הם החזיקו בידיהם המון שקיות אוכל וזללו בכל פה, כך שאנחנו לא היחידות שהפרו את הכלל של אי אכילה במקומות ציבוריים. אכלתי והתענגתי עד ששבעתי. הטמפורות של היפנים מצויינות, כמו השניצלים שלנו. 

 

 

זה - אין לי מושג מה זה. ירקות אני מבינה, אבל מה זה מסביב?

ואת זה לא הייתי אוכלת אפילו אם הייתי אחרי שבוע של צום. זה דגים במיסו?

היו המון סלטים ואיטריות מסוגים שונים, אבל בגלל שלא הבנו מה זה מה ולא היה אף אחד שיש לו מספיק אנגלית בשביל להסביר לנו, פשוט ויתרנו. בתי שיננה כמה מילות מפתח ביפנית, וניסתה אותן בכל מיני הזדמנויות.  היא למדה להגיד חזיר, בשר בקר, בשר עוף - כדי שתדע להמנע מהם (היא צמחונית). למדה כמה שמות של דגים - סלמון זה סאקאנה, כמו המילה סכנה. מקארל זה סאבא.  לפעמים המילים האלה עזרו לנו להבין בשיטת האלימינציה מה אין בתוך המאכל, אבל אף פעם לא הצלחנו להבין מה כן יש בו..

עד כאן האוכל המוכן. אבל במחלקות המזון של החנויות הגדולות - בכלבו טאקאשימאיה למשל - יש כמויות אדירות של מיני מזונות נוספים. די להסתכל על מקררי הדגים - אין ספור סוגים:

ומאוכל טרי נעבור לרגע לאוכל פלסטיק.

ביפן, כל מסעדה מציגה בחלון הראווה שלה דוגמאות של המנות אותן היא מגישה. במקום לשים כל יום אוכל אמיתי ואחר כך לזרוק אותו, הם פשוט מציגים מנות מפלסטיק מוקצף, שנשארות 'טריות' לעולם ועד. הצבע לא דוהה, הריח לא מבאיש, התצוגה מאד מוחשית ונראית כמעט ממש אמיתית. אני חייבת להביא הנה כמה דוגמאות:

אגב, כשמזמינים מנה מסוימת, לפי הדוגמה שבחלון, מקבלים בדיוק את אותה מנה אחת לאחת, עד לפרטי הפרטים של הזוית של הירק שמקשט, או המיקום של פלח הלימון או העגבניה.

 

זה לא נראה ממש אמיתי? וחי? תכף זה קופץ לי ישר מהחלון על הפנים

אלה איטריות תה ירוק

ואלה קינוחים שגם בהם התה הירוק מככב. תה ירוק ומחית שעועית מתוקה

  :-))האמת? היו כמה דברים מאד מאד גועליים שאכלתי ביפן. בכיף הייתי מחליפה אותם בפלסטיק המוקצף הזה 

הנה, אנחנו כבר מגיעים לאוכל בפרק הבא...

לקריאת הפרק הקודם                                 לקריאת הפרק הבא