wellness5

גיון - רובע השעשועים של קיוטו



נכון, קיוטו היא עיר של מקדשים. אבל באחד מרבעיה, רובע גיון - GION יש מקדשים מסוג אחר.
מקדשי הבילויים והשעשועים בהם כוהנות הדת הן הגיישות המפורסמות. 
כל מי שקרא בשנים האחרונות את סיפורי הגיישות שהתפרסמו בספרים רבי מכר - יעמוד בסימטאות הצרות של רובע גיון,  ויוכל להרגיש את עצמו חלק מהספר. אמנם היום מוסד הגיישה הוא ממש לא מה שהיה פעם, רק כמה עשרות בודדות של גיישות עדיין פועלות ברובע, אבל האוויר ספוג בהן. מרצפות הרחוב עדיין מהדהדות את צעדיהן העדינים בלכתן לעמל לילן בבית תה זה או במסעדה זו או אחרת.


על אף הירידה שחלה במעמדן של הגיישות ובצורך בשירותיהן, עדיין ממשיכים להכשיר בנות צעירות שרוצות להיות גיישות.  

זהו מראה כללי של הרחוב הראשי של גיון - רחוב סואן אבל מלא חן שמשני צדיו חנויות, מסעדות והמוני  המוני תיירים (שוב, רובם יפנים. תיירות הפנים כאן חזקה מאד!)


257


244

הבניינים כאן כל כך מסוגננים ויפים, הכבישים רחבים, המכוניות מהודרות

258

313

אגב, אוי-אוי מהתמונה למעלה - OIOI - הוא בית כלבו גדול ומהודר.

הרחוב הראשי עובר מעל הנהר, והגשר הגדול הוא נקודת מפתח ברובע. ממנה אפשר לצפות על גדת הנהר הציורית

243

אבל שימו לב רגע לעננים המאיימים... תכף מגיע המבול, ואנחנו באמצע הרחוב. בלי מטריה, בלי מעילי גשם, עם סנדלי עור שנרטבים מיד. דווקא באותו יום בדקנו את מזג האוויר, והיה כתוב שיש רק 10% סיכוי לגשם. עם 10% לא צריך להסחב עם מטריה, לא?

תוך דקות נפתחו ארובות השמיים ואנחנו בקושי הצלחנו למצוא איזו חתיכת מחסה


256



ניצלנו את הגשם כדי לחרוש את הרחוב הראשי עד סופו - המדרכה מקורה.  מסתבר שהיפנים לא נותנים לגשם, הצפוי בכל רגע נתון, לשבש להם את החיים. 
נכנסנו לכל מיני חנויות למזכרות, לחנויות של ממתקים יפנים ארוזים (די דוחים למי שלא מתחבר לטעם). על חנויות הבגדים לא העזנו להסתכל, מטורפים המחירים שלהם.  


הרחוב מסתיים כמובן במקדש יפה (הבטחתי שלאן שלא תסובבו את הראש בקיוטו תתקלו במקדש)

255


ואז חזרנו במדרכה שממול - שוב אותן חנויות מזכרות וחנויות ממתקים, העתק של הצד השני. כשהגענו חזרה לגשר ולצומת המרכזית, הגשם פסק והיה כלא היה. תוך דקות הכל התייבש, וחזר החום המעיק. . 
המים בנהר כל כך צלולים, תראו את הדגים שצילמתי מעל הגשר:


246 

על גדת הנהר ישבו מספר נערות צעירות, לבושות בקימונו מסורתיים. אני מיד בחרתי בגישה הרומנטית שאומרת שאלו הן ה'מאיקו' - פרחי הגיישות, אלו שמתלמדות להיות מארחות

247


בתי אמרה שאין מצב שפרחי גיישות ישבו ככה על הרצפה. זה לא לכבודן ולא למעמדן. אלו סתם נערות יפניות שהחליטו להתלבש באופן מסורתי, או בגלל שזה היום החופשי שלהן, או בגלל שהן באיזה משחק תפקידים, או שאולי פשוט יש תנועה של חזרה לשורשים. קרוב לודאי שזה נכון, אבל אני מעדיפה לחשוב שאלו גיישות בהתהוות. אין דרך לבדוק. 

245

נערות המאייקו עוברות תקופת חניכה ארוכה שמכינה אותן לקראת עתיד של גיישה מקצועית. הגיישה, בניגוד למה שרבים חושבים בזלזול -  זה מקצוע  מכובד לכל דבר ועניין ודורש כישורים מאד גבוהים. הגיישה היא סוג של אמנית שצריכה לשלוט במספר סוגי אמנויות - שירה, נגינה, ריקוד, חריזת שירים, סיפור סיפורים, שזירת פרחים, הגשת תה לפי הטקס המסורתי  ועוד.  היא מארחת לחברה לאנשים שמזמינים את שירותיה ודואגת לגוד-טיים שלהם. התפקיד קשה. עוד בטרם היא מתייצבת במקום העבודה היא צריכה לעבוד קשה כדי להכין את עצמה למשמרת. התלבושת שלה מורכבת, לוקח לה שעות להתלבש, האיפור גם הוא אורך זמן רב, והתסרוקת... הקימונו כבד, זה טונה של קפלי בד ומתחת מחוכים וכל מיני בגדים תחתוניים לא נוחים. לא מקנאה בה, עדיף לי סלוגי. 


הגענו לגיון מספר פעמים בשהותנו בקיוטו, אבל לא כל כך הצלחנו לראות גיישות אמיתיות. פעם הגענו מאוחר מדי, פעם מוקדם מדי, פעם גשם. 
פה ושם ראינו איזה קימונו צבעוני חומק ונבלע בתוך בית תה זה או אחר, אבל ממש חזיתית לא פגשנו  שום גיישה.

ראינו פעם שתי נשים בקצה השני של הרחוב ומיהרתי לצלם. אם הן היו גיישות או לא - אין לי מושג

173

הכי קרוב לגיישה שראינו זו הבובה בחנות הזאת

291


 הגיישות כמובן לא מסתובבות על הרחוב הראשי, זה מעוזם של התיירים והסקרנים. האקשן האותנטי הוא בבתי התה והמסעדות שנמצאים בסימטאות הרובע.
והיופי האמיתי של המקום הוא עם רדת החשכה. 


זה המראה שמקבל הרובע כשמחשיך, והאורות משתקפים בנהר

306


בכל בניין כזה יש חדרי אירוח רבים, חלקם עם גיישות וחלקם בלי

289

הנה תקריב של אחד ממקומות האכילה - אני לא רואה בו שום גיישה

 288

כשפונים מהרחוב הראשי לסימטאות, התפאורה משתנה. לא עוד בנייני ענק ועסקים נוצצים, כי אם חנויות קטנות, פנסים דולקים ודגלי-דלת מתנפנפים:

292

חלק מהרחובות רחבים יותר ומשופצים יפה

310

ובתי התה והמסעדות מסתתרים מאחורי הוילונות שלהם:

280

287

307

308



תיאטרון גיון-קורנר - GION CORNER



בשביל להרגיש תיירות אמיתיות, הלכנו להצגת פולקלור יפני. היא מתקיימת באולם תיאטרון שנקרא גיון קורנר, באחת מסימטאות הרובע. אני לא יכולה לספר על זה יותר מדי  כי פשוט נימנמתי וניקרתי רוב הזמן, היה די משעמם. מה הם חשבו לעצמם כשהחליטו לתת לנו קטעי משחק ביפנית טהורה? נכון, היתה הרבה פנטומימה ותנועתיות מוגזמת שאפשר לפרשה בפירושים אוניברסליים, וגם היתה תוכנייה שנתנה תקציר של הקטעים, אבל לא הספקנו לקרוא לפני ההצגה, ולאחריה זה כבר לא היה מעניין. 
מצד שני, למי שאין שום הזדמנות אחרת לספוג קצת פולקלור מקומי, אולי בכל זאת כדאי להגיע להצגה. יותר טוב מכלום. (האולם היה מלא בתיירים! ויש מספר הצגות בכל יום)


264

זה התחיל בטקס תה נחמד

260 



המשיך בהדגמה של סידור פרחים - איקאבנה
מי שישב כמונו בשורות האחרונות (הגענו מאוחר, הישיבה היא חופשית) התקשה לראות מה בדיוק הלך על הבמה, אבל התוצאה הסופית היתה יפהיפייה. 


266

היתה שם תזמורת עם כלי נגינה מסורתיים

263


היו כל מיני קטעי מחול של גבר ואחר כך אשה שהיו לה תנועות כל כך עדינות ומקסימות

265

267


היה קטע של תיאטרון בובות

271

וזו ההצגה שהיתה מסמר הערב, כולה על טהרת היפנית

261


262


סוף סוף סושי

בביקור בגיון בתי החליטה לעשות לי את טבילת האש במסעדת סושי יפנית אמיתית.  אני הייתי אמיצה והסכמתי לנסות, אבל בלי התחייבות. אם לא טעים - אני מזמינה דברים אחרים!

התייעצות קלה עם אפליקציית הטריפאדווייזר שלנו - והנה מסתבר שאחת ממסעדות הסושי הטובות והמומלצות ביותר בקיוטו נמצאת ממש 200 מטר מאתנו. האפליקציה הופכת להיות GPS רגלי ומובילה אותנו ישר לשם. בחיים לא הייתי מאמינה שמאחורי הוילון הפשוט הזה מסתתרת מסעדת סושי מעולה.


זה התפריט שקידם את פנינו:

238

בקשתי מבתי שתזמין מה שהיא רוצה, גם בשבילי. אבל תזמיני הרבה, הודעתי לה, שאני אוכל לנסות ולהתנסות בהכל. זה הולך להיות מבחן הסושי שלי, ולא יהיה מועד ב'. אם לא יהיה טעים לי כאן, זה  סוף הקריירה המשותפת של הסושי ושלי. כי כבר ניסיתי כמה פעמים בעבר ולא אהבתי. הארוחה הזאת אם כך גורלית ביותר (בשביל הסושי, לא בשבילי...)

על השולחן שלנו ניצב מכשיר אייפד, והמלצרית ממליצה לנו להזמין דרכו:

241

נו, אם ביפן לא יהיה תחכום טכנולוגי כזה - אז איפה כן? אגב, אם מישהו ירצה פעם להגיע למסעדה הזאת - זהו שמה, בפינה הימנית העליונה של האייפד.  היא נמצאת קרוב מאד לגשר המרכזי של גיון - כשהולכים מהגשר במדרכה הימנית אחרי שעוברים את גדת הנהר שבתמונות למעלה -  פונים בפניה  הראשונה  ימינה ומיד רואים את השלט של המסעדה. 

אחרי שמסרנו את ההזמנה שלנו למלצרית (את האייפד לא יכולנו לשאול את כל השאלות שהיו לנו) התפנינו להכין לעצמנו כוס תה ירוק.  הכל נמצא על השולחן

239


וגם ברז המים החמים... אישי לכל שולחן. איזה רעיון מבריק.

240


התה היה פתיח נהדר לארוחה מצויינת. 
אני לא אומרת שהתגיירתי ומהיום אני אוהבת סושי, אבל מה שאכלנו שם נמצא בהרבה הרבה דרגות מעל מה שאכלתי כאן בארץ תחת אותם שמות של מאכלים.
יש מצב שאני אוכל שוב סושי.  


זה מה שאכלנו:

252

253

254

251

250


 הבת שלי אומרת שזה היה הסושי הכי טעים שהיא אכלה בחייה, והיא אכלה ואוכלת הרבה, כל הזמן. כך שנראה לי שזו באמת מסעדה טובה ומומלצת.  אגב, את  השרימפס בטמפורה  בתמונה האחרונה היא הזמינה בשבילי, למקרה שלא אשבע או לא יהיה טעים לי הסושי. גם שבעתי וגם טעם לי, אבל בפעם הבאה נראה לי שאני אלך על סטייק טוב...

ובזאת נחתום את פרק גיון שלנו. על השאר - בפרק הבא...


לקריאת הפרק הקודם             לקריאת הפרק הבא         

 

 
חיפוש באתר או ברשת