wellness5

אראשיאמה (וביקור מענג באונסן- מרחץ בעירום)


כן כן, תאמינו או לא... אני הסרתי את כל המחלצות וכל העכבות והלכתי לטבול בעירום באונסן שכונתי בפרברי קיוטו. מסכנות היפניות השדופות, בטח איזו טראומה גרם להן גופי שופע החזה והישבן. 
אבל רגע, לפני האונסן צריך קודם להגיע מאוסקה לקיוטו.
לקחנו רכבת, והדרך ברובה היתה יפה. מבעד לחלונות הקרון רואים את הנוף הכפרי הטיפוסי של יפן. שרשרת הרים מכוסי צמחייה סמיכה, בצילם נטועים בתים קטנים וצפופים בצבעי אפור וחום, גינות מטופחות עם צמחייה ננסית, ומשטחים גדולים מוצפים מים - שדות האורז שרק החלו לבצבץ מהם גבעולי ירק דקיקים.


318


אני מנסה לעקוב אחרי עצירת הרכבת בתחנות כדי לא לפספס את התחנה בה אנו אמורות להחליף רכבות. משום מה אני נראית משועשעת, לא ממש יודעת למה. בסך הכל הייתי די מתוחה - אני לא רואה שום תיירים מסביבנו. איפה כולם? יכול להיות שאנחנו עושות משהו לא נכון, שלא כדרכם של תיירים? בכל מקום עד כה אנחנו הזרות היחידות.



319



אבל החשש היה מיותר. הכרוז ברכבת מודיע את שמות התחנות גם באנגלית וההחלפה היתה קלה ומהירה. כמה דקות אחרי שהרכבת החדשה יצאה לדרך, נכנסנו לפרברי קיוטו. שעה ורבע לקח לנו לעבור מעיר לעיר, זה הכל, וזו לא הרכבת המהירה המפורסמת.



ירדנו בתחנת קיוטו-סטיישן שהיא עיר שלמה בפני עצמה. ללכת מקצה אחד שלה למשנהו, או לעבור לרוחבה מצד לצד, זה כמו לחצות כמה שכונות. בדומה לתחנת נאמבה של אוסקה, גם כאן  העיר-תחנה הזאת  מתפרסת על פני כמה וכמה מפלסים ועם המון הסתעפויות. נראה שהיפנים אוהבים תחנות רכבת מפותחות.


מה אין בה בקיוטו סטיישן הזאת? הכל יש בה. חנויות ומסעדות ובתי כלבו, ומשרדי נסיעות ורציפים מהם יוצאות רכבות ותחנות אוטובוסים ולשכת מודיעין גדולה לתיירים. כמובן ששמנו פעמינו ישירות לשם, כדי לנסות להבין איך מתמצאים בקומפלקס הזה. המלון שבחרנו לנו אמור להיות מרוחק רק כחמש דקות הליכה מהתחנה, אבל בתוך התחנה עצמה צריך ללכת לפחות רבע שעה ולכו תדעו מאיזה כיוון לצאת.
לשכת המודיעין מאויישת בהרבה פקידים דוברי אנגלית, ועל אף התור הארוך של תיירים (סוף סוף רואים תיירים!) הכל הולך מהר מאד. היעילות היפנית במיטבה. אנחנו רק אומרות את שם המלון ותכף נשלפת מפה מתאימה



282



עליה משרטט הפקיד נתיב של קווים וחצים, בתקווה שהבנו משהו. כמה זמן ייקח לנו להגיע למלון בנתיב הזה? 13 דקות. כולל ההליכה בתוך התחנה. היפנים אוהבים למדוד! למדוד מרחקים, למדוד זמן, והכי הכי למדוד אותם זה ביחס לזה. נסו למשל להיכנס לאתר אינטרנט יפני שנותן הוראות איך להגיע לבית עסק מסוים. זה כתוב בצורה של תרשים זרימה: 3 דקות הליכה לתחנת אוטובוס/רכבת. 10 דקות נסיעה. 4 דקות להחלפת רכבות. 8 דקות נסיעה ברכבת השניה. 5 דקות הליכה ברגל מהתחנה וכך הלאה.
ומה שהתפעלנו ממנו מאד זה - שלכל שאלה יש להם תשובה מוכנה בצורת דף, מפה, תרשים, שרטוט - שמישהו ישב והכין במיוחד לצורך מתן מענה מהיר ויעיל. שואלים במלון שאלה, תכף נשלף הדף המתאים ועליו מסמנת הפקידה בעט את מספר האוטובוס או הרכבת, את כיוון ההליכה, את מספר הדקות וכו'. פשוט מדהים.
ולא רק בבתי מלון ובלשכות מודיעין לתיירים. בכל מקום בו היינו ושאלנו משהו - מיד הקפיצו לנו דף עם התשובה.
יעילות כבר אמרתי?




המלון שלנו נקרא אלמונט - זהו מלון 4 כוכבים, נעים וטוב, במיקום מצוין מבחינת הקרבה לתחנה (קצת שומם מסביבו, אבל תוך 3 דקות הליכה מגיעים לציביליזציה ותוך עוד 2 דקות נמצאים בתחנה הכי מרכזית שיכולה להיות).



סנטו


אחד הצ'ופרים במלון זה ה- PUBLIC BATH שיש לו. זה נקרא סנטו, בית מרחץ ציבורי. למסורת של הרחצה הציבורית הזו יש שורשים בעבר הרחוק הן מבחינה פרקטית (לא היו אמבטיות בבתים) והן מבחינה דתית (טקסי טהרה לפני כניסה למקדשים וכו'). 
בעשורים האחרונים, עם התפתחות האינסטלציה בבתים הפרטיים, יפנים רבים מעדיפים את הרחצה בבית, ובתי המרחץ האלה הפכו להיות מין גימיק לתיירים שוחרי חוויות מסורתיות. כל תייר שחוזר מיפן מיד נשאל - היית בסנטו?
לתומי חשבתי שגם אנחנו נלך לסנטו הזה שבמלון. פקידות הקבלה הסבירו לנו את כל הנוהל, יש תלבושת מיוחדת אתה אפשר לרדת למרחץ, נעליים מיוחדות, מגבות מיוחדות. אבל לבת שלי היו תוכניות אחרות. עזבי, אמא, זה שטויות, לא רציני. אנחנו הולכות על הדבר האמיתי!



אונסן


הדבר האמיתי נקרא אונסן. מדובר במעיינות חמים טבעיים שלא חסרים במדינה געשית כמו יפן. להבדיל מהמים בסנטו שהם מי ברז רגילים שמחוממים לטמפרטורה נעימה, המים באונסן הם מי מעיינות טבעיים והם מגיעים בטמפרטורה החמה הרגילה שלהם, ללא חימום מלאכותי. למים האלה יש כל מיני סגולות רפואיות בגלל המינרלים הרבים שנמצאים בהם. האונסנים נמצאים בדרך כלל בפרברים ובאיזורים הכפריים, לא במרכזי הערים. האונסן הוא ממש 'מוסד' בתרבות היפנית. אנשים באים לשם לא רק בשביל להתנקות פיזית, אלא גם רוחנית - להירגע מחיי היום יום, לשקוע במדיטציה, להתחבר לטבע. באונסן בדרך כלל יש חלק חיצוני - בריכות חמות תחת כיפת השמיים בלב גן יפני מקסים, וחלק פנימי מקורה ובו בריכות בטמפרטורות שונות, או בריכת מי מלח, או בריכת זרמים סטייל ג'קוזי. הרחצה באונסן היא בעירום מלא, וכרוכה בטקס קרצוף יסודי לפני שטובלים בבריכות המים. עד לפני כמה עשרות שנים, הרחצה היתה משותפת לגברים ולנשים וכולם ראו בכך משהו טבעי לחלוטין. רק משנפתחה יפן למערב והזרים שנחשפו למנהג הרימו גבה על העירום המשותף, הוחלט ביפן על הפרדה בין גברים לנשים באונסן. בימינו, למעט באיזורים כפריים נידחים מאד, בכל אונסן יש שני אגפים נפרדים ובריכות נפרדות, או רוטציה של ימים ושעות לכל מין.




אוקיי, אז בואו נגיד שלמזלי הטוב נחסכה ממני הדילמה של רחצה משותפת עם גברים. אבל עדיין - נשארה המבוכה הגדולה של רחצה בעירום עם נשים זרות. מצד אחד ממש לא רציתי את זה וקיוויתי שאולי לא יסתדר לנו להגיע, אולי לא נמצא אונסן מתאים, אולי יקרה איזה נס וזה יימחק מתוכנית הטיולים שלנו. איזו פדיחה להסתובב ככה עירומה. אבל מצד שני, מתתי לחוות את זה. לא יתכן שאעזוב את יפן בלי לנסות לפחות אונסן אחד!
בתי, שכבר היתה בעבר ביפן ועברה את החוויה, היתה נחושה מאד למצוא לנו אונסן מפנק. היא בדקה אתרי אינטרנט, שאלה בלשכת המודיעין לתיירים, תחקרה את פקידות הקבלה - איפה יש אונסן אותנטי, כזה שמשמש את המקומיים ולא עושה סתם הצגה לתיירים, כזה שיש בו גם בריכות טבעיות חיצוניות וגם פנימיות. ואחרי הרבה מאמצים סוף סוף נמצא המקום המתאים. צריך אמנם לנסוע אליו לפרבר מרוחק, כשעה ומשהו ממרכז העיר, אבל זה פרבר מאד יפה ששווה ביקור ממילא, אז קדימה לדרך.




לארוז משהו? סבון? מגבת?בגדים להחלפה?
שום כלום. באונסן יש הכל.



כך נראה המקום מבחוץ, קשה לנחש מה נמצא שם בפנים


177


העצים מקושטים בחבלי תאורה עם מנורות זעירות. קצת קיטשי, אבל כשיצאנו משם בשעת ערב הכל דלק ונראה לגמרי קסום.



זו הכניסה לאונסן


178



גם כאן מקדמת את פנינו מכונה לקניית כרטיסים, מה פתאום שיעסיקו בן אדם בשביל דבר זניח כמו גביית כסף?


רק איך אפשר להבין מזה משהו?


175



נערה צעירה יצאה מאחורי הדלפק ובאה לעזור לנו. 800 ין לכל אחת - כ-8 דולר. אחר כך ראינו שהיפניות משלמות רק 500, אבל זה לגמרי מובן. הן באות על בסיס קבוע, לחלקן יש אפילו כרטיס מנוי שפוטר אותן מהצורך לשלם כל פעם בנפרד.
המכונה פלטה שני כרטיסים זעירים אתם ניגשנו לדלפק וקיבלנו בתמורתם מפתח ללוקר קטן,  מיוחד רק בשביל הנעליים.



176



לאונסן אסור להיכנס עם נעליים ומפקידים אותן כבר בכניסה. אחר כך הובילה אותנו הנערה לחדר אחר ובו תאי אחסון גדולים יותר, לכל הבגדים והחפצים האישיים. קצת מסורבל, לא? אבל מסתבר שנעליים ובגדים זה NO-NO אחד גדול. נעליים OUT.



174



כאן נפרדנו מהמצלמה של הנייד, ומרגע זה אין תמונות, רק הזיכרונות הצרובים לי בראש.
בחדר הזה מתפשטים לחלוטין. יוצאים ממנו כשרק צמיד קטן עם המפתח של הלוקר עוטף לנו את פרק היד. אה, בעצם לא מדויק. אם רוצים אפשר לצאת גם עם מגבת קטנה, מלבנית צרה וארוכה, משהו כמו 20X60 ס"מ. אנחנו רצינו, אז קנינו אותה במקום תמורת 100 ין. המגבת הזאת נועדה לכסות את קדמת הגוף למי שמתביישת שיראו לה את הציצי או שאר אבריה האינטימיים. היא לא מספיק ארוכה או רחבה כדי להכרך מסביב לגוף, פשוט מחזיקים אותה עם יד אחת מעל החזה, והיא משתלשלת למטה ומכסה את החזית. את המגבת אסור בשום פנים ואופן להכניס למים, מניחים אותה על שפת הבריכה, או כמו שהיפניות עושות - מקפלות אותה לריבוע קטן ומניחות על הראש. מפעם לפעם הן משתמשות בה לניגוב אגלי הזיעה (המים בוערים ומתחילים מיד להזיע) ושוב מניחות על הראש כמו משקולת שצריך להיזהר שלא תיפול למים.




אבל רגע, עוד לא הגענו לכניסה למים. לפני כן צריך להתרחץ.
בחדר הבא יש עמדות רחצה נמוכות: שרפרף עץ, ברז מודרני וטוש נמוך (את כל הרחצה עושים בישיבה) דלי מבמבוק לשפוך מים על עצמך (למה צריך כשיש טוש? לא הבנתי את זה). לכל עמדת רחצה כזאת יש שלל תכשירים קוסמטיים - שמפו, סבון לגוף, קונדישנר ועוד כמה מיכלים שלא הבנתי מה הם כי הכל כתוב ביפנית.
הרחצה צריכה להיות יסודית, כי השלב הבא הוא הכניסה למים המשותפים וחשוב שכולם יראו שהתרחצת היטב, שלא יחשדו בך שאת מביאה אתך שמץ של לכלוך שעלול לטמא את המים שלהם. גם אחרי שכבר הייתי מבריקה מניקיון, הבת שלי אמרה קדימה אמא, עוד סיבוב. כולם מסתכלים עלינו, תסתבני שוב... עוד רגע העור כבר היה מתקלף מעלי מרוב שפשופים... אבל סוף סוף הייתי נקייה מספיק כדי לטבול בבריכה היפנית.




יאללה, אני אוזרת אומץ לחשוף את מערומיי. תולה את המגבת מעל הציצי, מביטה ימינה ושמאלה - מי מסתכלת עלי? במקום בערך 10-12 נשים שכל אחת שקועה בענייניה. לפעמים מבט פוגש מבט ויש שמץ חיוך על השפתיים, אבל בגדול אף אחת לא ממש מתעניינת במה שקורה סביבה ולאף אחת לא מזיז אם החזה שלך הוא בגודל 85C או 70A. תוך כמה דקות אני מפסיקה להתבייש ושומטת את המגבת לרצפה, בלאו הכי היא לא מכסה לי כלום. כולן מתייחסות שם לעירום בצורה כל כך טבעית, כולן הרי מצוידות באותם אינסטרומנטים. הכל נראה אותו הדבר. זה המקום בו כולן שוות. אין הבדלים שנוצרים ממעמד, מכסף, מביגוד ראוותני, מתכשיטים מנקרי עיניים. לכאן כל אחת מביאה רק את מה ששלה, היא והגוף שיש לה ותו לא. יאללה, בלי פילוסופיה מיותרת אני טובלת בבריכה החיצונית. זו בריכה יפה בנויה מסלעים חלקלקים שמונחים בצורה מדורגת שמאפשרת ישיבה והתרוממות כשלא רוצים להיות לגמרי שקועים בתוך המים. המים חמים אבל בצורה נעימה, לא שורפים. אין אף טיפת ריח! ממש לא כמו חמת גדר או חמי טבריה המסריחים למרחוק. הכל מריח מניקיון כזה. המים שקופים וצלולים. כל הנשים שקטות, שקועות בדממה בהתרגעות שלהן, עוצמות עיניים. גם אני. אבל חם לי, כעבור כמה דקות אני מתחילה להזיע. מפחדת להתעלף מחום. הבת שלי מצווה בעיניה לצאת או לפחות להתרומם ולשבת על מדרגת סלע כך שרוב הגוף יהיה מחוץ למים החמים, אבל אני חייבת לבדוק את זה עד הקצה, את כוח הסבל שלי. רק הדאגה של בתי הוציאה אותי משם, וישבתי על ספסל להתקרר קצת כשהיא הלכה לנסות לבשל את עצמה בסאונה. 98 מעלות חום. היא ברחה משם אחרי פחות מחמש דקות, אני אפילו לא ניסיתי. ישבתי עירומה על ספסל מול המים והתענגתי על הגן המופלא שהקיף את הבריכות. בשמיים התחילו לנצנץ כוכבים והמראה וההרגשה היו כבתוך חלום.




כמה יפניות נכנסו ויצאו מהסאונה, כשמפעם לפעם הן באות לבריכת מי קרח הסמוכה לסאונה, חלקן טובלות בה וחלקן רק מתיזות על עצמן מים קפואים מתוך כלי עץ עם ידית ארוכה. אחרי שהתקררו קצת, חזרו שוב לסאונה שם התנהל מעין מפגש נשים שכנות/קרובות/חברות. הן צחקו והשתעשעו ונראה היה שהן נהנות מאד.


היפניות מכירות את החוויה מגיל צעיר,  הן גדלו על זה ובשבילן זה בילוי  חברתי ומשפחתי.  מחוץ לבריכות המים שהן מעין מקדש מעט של רוגע ושלווה, הן היו מאוד חברותיות וברכו אותנו בחיוך ובוולקם כמה פעמים.

אנחנו נכנסו ויצאנו שוב ושוב לבריכות במידות החום השונות, מבחוץ עברנו פנימה, ניסינו גם את בריכת הזרמים עד שמיצינו. היה כיף אדיר. ואז הגיע הזמן להתארגן ולהסתדר לקראת יציאה החוצה. אני החלטתי להתרחץ שוב כדי לחפוף את השיער שהזיע ונרטב בכל החום הגדול. זה בדרך כלל לא משהו שנהוג לעשות, המקומיות לא נוהגות לשטוף מעליהן את מי המעיינות ובדרך כלל רק מתנגבות מבלי להתרחץ שוב. אבל טוב, אני לא מקומית. חפפתי את השיער בכל החומרים המצוינים שיש להם שם, ועברתי לחדר הטיפוח... החדר הזה נראה כמו מספרה גדולה, שולחנות טואלט עם מראה גדולה תלויה מעליהם. על כל שולחן מונחים מיכלים ובקבוקונים של תכשירים קוסמטיים, מייבש שיער. מכשיר סטריליזציה שבתוכו מונחות מברשות שיער שהמקום מספק. בפינת החדר מספר עמדות עם מכשירי אדים לפנים - כמה יפניות תחבו לשם את הפנים שלהן עד שכל הנקבוביות נפתחו ואז מרחו להן כל מיני קרמים.  כשהן יצאו משם,  אחרי מכשירי האדים והפן והתכשירים הקוסמטיים, הן יצאו  מהמקום מסורקות, מאופרות ונראות מיליון דולר. 


אני, שלא ידעתי לקרוא יפנית, נאלצתי לנחש מה זה מה, מרחתי את עצמי בכל מיני דברים משונים  ולא ברורים ויצאתי משם לוהטת כמו סרטן שלוק. אבל עם פריזורה מפוארת שעשיתי לי עם הפן החזק שלהם, ועם לאות כבדה בכל הגוף. 
אחחח זה היה תענוג! פשוט הזדככות של הגוף והנפש.



אראשיאמה


כשיצאנו החוצה, הערב כבר ירד והעולם סביבנו נצבע בצבעים נפלאים:


ara11

כשנכנסנו, בשעה יותר מוקדמת, המקום נראה ממש כמו ציור:

ara18

ואכן זהו מקום ציורי להפליא. הרובע נקרא אראשיאמה, מרוחק כשעה וקצת ממרכז קיוטו והוא פשוט רובע מקסים,  גם אם קצת תיירותי וממוסחר. לא נורא, זה מיסחור יפני, עדין כזה. ובכל זאת שומר על ייחוד אותנטי. לי הוא הזכיר קצת את ראש פינה או זיכרון יעקב בימים היפים שלהן, לפני ההתמסחרות הגדולה.

יש במקום הרבה מקדשים יפים, ויער במבוק מפורסם שאפשר לטייל בתוכו.  

הרחוב הראשי מלא חנויות  מזכרות, דוכני מזון, וגלידריות


ara24


חוטי החשמל  בתמונה למעלה מתאימים יותר להודו מאשר ליפן, לא יודעת מה קרה כאן, הקידמה נעצרה בקיוטו ולא הגיעה לפרברים?


ara2


אבל זה לא קלקל את היופי של המקום. הנהר עובר ממש במרכז:


ara7


ara3

ara5

ara6


ara8

כשסוטים מהכביש הראשי מגיעים לכל מיני פינות חמד כאלה, עם גשרים מעל פלגי המים המתפצלים מהנהר

ara9

ara10


ara17


הבחורצ'יק בתלבושת המצחיקה הזאת (שימו לב לנעליים)הוא מין 'סוכן תיירות' שינסה בעדינות לשכנע אתכם לקחת סיבוב בריקשה 


ara20

אותי המראה הזה של הריקשה האדומה שה'מנוע' שלה הוא אדם בשר ודם - די מזעזע. אני בחיים לא אתן למישהו לסחוב אותי ככה.

ara21

במקום סיבוב בריקשה רצתי לחפש לי גלידה. היום אני חייבת לטעום את גלידת השומשום השחור ויהי מה

ara19

טוב, ככה היא נראית בתמונה, גלידת השומשום השחור. והדגש הוא על בתמונה

ara4

כאן היא נראית שחורה ויאממית כזאת. אבל כבר כשמזמינים אותה, המוכרת מגישה דף נייר מנויילן עליו כתוב באנגלית שהגלידה בפועל לא תהיה שחורה כמו בתמונה מאחר והיא מעורבבת עם גלידת וניל. הצבע יהיה חיוור יותר. חשבתי שזה רק בדוכן אחד ועברתי למקום ממול, ושוב הסיפור חזר על עצמו. אבל הייתי חייבת לטעום, אז קניתי. קיבלתי גלידת וניל אפרפרה ולא הרגשתי שום קשר בינה לבין שומשום שחור או שומשום בכלל. לא נורא, היה טעים בכל זאת. מה כבר יכול להיות לא טעים בגלידה? 

את הגלידה לא אוכלים תוך כדי הסתובבות ברחוב, כולם יושבים על הספסלים האלה שאינם אלא שולחנות נמוכים מכוסים במפה אדומה ומעליה ניילון עבה. 

ara22

נפרדנו מאראשיאמה בתחושה שלא הספקנו להכיר אותה בכלל, כי רוב הזמן  שלנו הושקע באונסן. מגיע לה יותר זמן, אם אתם באים לכאן אז תקציבו עוד כמה שעות

מי יודע, אולי נחזור לכאן ביום מן הימים

ara25



הקסם של הערב היורד והלאות שאחרי המרחץ החם הכניסו אותנו למין נמנום שליו כזה. עלינו על אוטובוס למרכז קיוטו ורצנו לחפש מקום טוב לאוכל בו. 
על האוכל - בפעם הבאה...



           לקריאת הפרק הקודם                         לקריאת הפרק הבא      

 

 
חיפוש באתר או ברשת