ביום ראשון תכננו לצאת לטיול לאיזור שנקרא מאה-רים (MAE-RIM). חשבנו לעשות את זה בתחבורה ציבורית, או לשכור רכב ליום אחד (אין מצב שאני רוכבת מאחור על הקטנוע של בתי), אבל למזלנו הטוב, חברה אמריקאית של בתי שיש לה רכב, החליטה להצטרף אלינו. היה מאד נוח, היא באה לאסוף אותנו מהבית ויצאנו לדרך.

מאה-רים מרוחקת כחצי שעה מצ'יאנג מאי. זה איזור יפהפה, מעין ריאה ירוקה גדולה, שזרועה כולה בשפע מיזמים תיירותיים. בתי מלון וריזורטים, מסעדות, בתי קפה וגלריות. יש גם את ממלכת הנמרים למשל, שהפעם לא היתה במסלול שלנו כי כבר מכירים אותה מביקורים קודמים.

בתי בחרה 3 מוסדות קולינריים מובחרים שיש להם גם ערך מוסף מלבד קולינריה. בראשון רק נשתה קפה עם עוגה, בשני רק נאכל צהריים ובשלישי רק נקנח עם משהו מתוק. (איזה יום של חסד, בדרך כלל הראשון והשלישי לא נכללים ברוטינה שלנו...)

הדרך למאה-רים לא משהו, עוברים בכל מיני אזורים תעשייתיים, מין רצף אורבני שממשיך את צ'יאנג מאי. אבל איך שמתרחקים קצת מהעיר מתחילים לראות את שרשרת ההרים שמקיפה אותה. גבוהים באופק, טובעים בין עננים, אבל חובקים את העיר כמו טבעת יפה סביב סביב. היה קשה לצלם מהרכב הנוסע, אולי בהמשך תהיינה תמונות שרואים בהן את ההרים.

פניה חדה מהכביש הראשי אל תוך השדות, ואנחנו במאה-רים. מימין ומשמאל שלטים המכריזים על האטרקציות ומפנים את התיירים אליהם.

אנחנו נסענו לקומפלקס של גלריה/חנות/בית קפה בשם TITA.

TITA GALLERY

איזה קסם של מקום, טובל בירק. זה הנוף הנשקף מחלון בית הקפה בקומה השנייה, והנה אפשר לראות סוף סוף את ההרים שדיברתי עליהם:

הגן בתוכו יושב הקומפלקס מטופח מאד, אבל גם צמחייה פראית/מבוייתת לא חסרה בו. המצלמה בסמרטפון מצויינת, אבל אפילו היא לא הצליחה לקלוט את כל הגובה של קני הבמבוק האלה:

בפתח בית הקפה מגונן לו שיח לצורה של קומקום/תיון

בכל השטח פזורים ספסלים ופינות ישיבה מלאות חן:

מהחלון שמעל הספסל אפשר לראות קצת מחנות המזכרות של המקום - יש להם דברים משובחים ביותר אבל קצת יקרים

אני התיישבתי לי  בפינה חמודה כשבתי וחברתה הלכו להציץ בתערוכות הציורים שבגלריה הסמוכה 

אירחה לי לחברה איזו חית אבן לא לגמרי מזוהה אבל כל כך מוסיפה נחמדות למקום. ועוד משהו שלא צילמתי וחבל - על העצים היו בובות מעץ תלויות על חבל, רואים שמישהו השקיע שם הרבה תשומת לב לפרטים הקטנים: 

אפשר להתיישב איפה שרוצים ברחבי הגן. צריך רק להזמין לפני כן, ולשלם, ואז המלצרים יביאו אליכם את מה שהזמנתם לאיפה שתבחרו לשבת

אנחנו בחרנו לעלות לקומה השניה כדי להשקיף על הנוף. לצערנו התחיל גשם זלעפות ורוח חזקה טרקה את החלונות אז המלצרים סגרו אותם...  הסתפקנו באווירה המקסימה של החלל הגדול בקומה השניה:

 ואז הגיע הכיבוד שלנו... הזמנו בזהירות כי לא היתה מתוכננת לנו שום פעילות אחרת במאה-רים, רק אכילה, וארוחת הצהריים כבר חיכתה מעבר לפינה. הזמנו עוגת באנופי נהדרת עם כדור גלידה ירוקה (לא טעמתי אז לא יודעת איזה טעם) ועוגת שוקולד מריר שהיתה נחמדה אם כי כבר אכלתי טובות ממנה.
התה הירוק הגיע  בקומקום יפה וספלי חרס, ומקל קינמון לערבוב

אגב, מבחר העוגות לא היה מבייש שום קונדיטוריה וינאית או  אפילו פריזאית...

כעבור כחצי שעה הגשם נרגע. החלונות נפתחו וכל הנוף הירוק נגלה שוב לעין, הפעם עם ניצוצות של אגלי מים שהבריקו בשמש.  האוויר הריח טרי ונעים, אבל אנשי המקום לא הסתפקו בזה והפעילו את מערכת סילונות האדים שלהם שפולטים רסיסי מים זערוריים שמקררים קצת את האוויר. הרוח הקלילה שנשבה בחוץ העיפה אותם לעברנו וזו היתה התרעננות מושלמת. הנה, אולי מצליחים לראות קצת בתמונה גם את הנוף הירוק וגם את סילוני האדים:

ישבנו ופטפנו עוד קצת, עד שייפתח לנו התיאבון ואז עברנו למקום הבא:

מלון LAGOON ומסעדה/בית קפה ‪BAA BAA Black Cafe

איך הולך השיר - זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... ועל אותו משקל , זה לא כל כך נעים לראות מקום כל כך מגניב עומד סשממונו. 
המלון נראה מקסים, כל המבנים מעץ כהה ומסביב מרחבים ירוקים ופסטורליה משגעת. בריכה טבעית מכוסה  חבצלות מים, ומסעדה חמודה צופה ישר לכל היופי הזה:

לא אכביר בתיאורי המקום, היה חבל לי שהוא נטוש כזה ולא היה חשק לצלם. הבעלים שבא לפטפט אתנו אחר כך אמר שזו העונה החלשה ביותר בשנה,  החום הגדול מבריח את התיירים, אבל יחד עם זאת הוא לא מקטר, יש לו מפעם לפעם עבודה גם בעונה הזאת. בעיקר המלון הזה מארח כל מיני סדנאות של יוגה וכאלה, רק אתמול היו כך וכך ובשבוע הבא יהיו כך וכך. אוקיי, הפסקתי לדאוג לו.
הזמנו אוכל, שהיה טעים להפליא:

מה היה לנו שם?

סלט סום-טאם (סלט פפאיה ירוקה) שאני משתגעת עליו:

סלט פומלה שאין לי מושג מה היה בו אבל לא רק פומלה, וזה היה טעיםםםם 

מלבד אורז מלא רגיל הזמנו גם אורז כחול. זה אורז שמערבבים במי הבישול שלו צמח בעל פרחים כחולים שנקרא אנצ'אן. מכינים ממנו גם משקאות קרים או חמים שצבעם כחול עמוק, קצת משונה אבל די טעים, וכמו שהבנתי יש לו כל מיני תכונות בריאותיות. בכל אופן כאן מנת האורז לא היתה שייכת  - זה היה פשוט מתוק נורא, והחברה האמריקאית ביקשה שיארזו לה את זה הביתה לקינוח לערב.

מאחר והיינו עם אורחת  שאין סיבה לכפות עליה אוכל צמחוני, הזמנו גם מנה של צ'יקן יאם - זה סלט עוף מתובל ביד אמן בעלי קפיר ליים, למון גראס וכוסברה. אני חיסלתי כמעט את כולו...

היו גם פטריות צלויות אבל הן לא הצטלמו יפה...
אכלנו ושבענו ונהנינו לשבת בפרטיות - שלא לומר בבדידות מזהרת, וכשהרגשנו שהגיע הזמן למשהו טעים/מתוק, המשכנו לעבר המקום הבא.

קפה  סאלה - CAFE  SALA

כל המקומות בהם ביקרנו נמצאים ברדיוס של כ-10 ק"מ וההתניידות מאחד לשני היא קלה ומהירה.

הגענו לקפה סאלה

שוב מצאנו את עצמנו נוהגים לתוך גן קסום שהייחוד שלו - בביתני העץ הקטנים בהן מצוייות פינות ישיבה לאורחים. המשמעות של SALA זה ביתן עץ קטן, כדוגמת זה:
אגב, גם כאן ניתן לראות את סילונות האדים המוזרמים מהתקרה של הסאלה כדי לקרר את האוויר 

מסביב שוב מדשאות נרחבות וצמחייה מטופחת

על הדשא כרכרת איכרים עתיקה שזנחו אותה לטובת רכבי שטח מדוגמים 

זהו שער כניסה אחד למקום

וכאן שביל גישה  נוסף כל כך חמוד, ממש עושות חשק להכנס הבובות האלו::

מקומו של עץ הקמבוצ'יה לא נפקד - הריח שפרחיו  הלבנים מפיצים באוויר פשוט משכר, והוא הכי מזוהה אצלי עם מקומות טרופיים פורחים

והנה עוד הצצה אחת אל ההרים באופק. לאן שלא תסתכל - תראה אותם חובקים את כל האזור.

מאחר והיינו מלאים לגמרי, חלקנו כאן רק קראמבל תפוחים אחד

ושתינו שייקים. של בננה (אני) אננס (בתי) וארל גריי סודה (החברה האמריקאית)
הארל גריי לא הצטלם במקרה אבל  הוא נראה ממש טעים ומרווה. הכינו תמצית תה ארל גריי חזקה ושפכו עליה המון סודה  קרה. צריך לנסות פעם בבית..

זהו, עד כאן יום טיול שכולו נהנתנות וכיף. מגיע לנו גם יום כזה, לא? כמה אפשר כל היום להתמקח בחנויות ובשווקים? אצלי כבר מסתמנת בעיית עודף משקל קטנה (גם בגוף וגם במזוודות...)  וכל יום שלא עסוקים בו בקניות יעזור לי לא להגדיל את הבעיה. אבל אין מנוס, מוכרחים לספר קצת על הקניות כאן, אז זה יגיע בפרק הבא.

לקריאת הפרק הקודם                              לקריאת הפרק הבא