wellness5

קסטוריה

קסטוריה היא עיר יפהייפיה בצפון יוון, בחבל ארץ הנקרא מקדוניה, קרוב מאד לגבול האלבני.

העיר יושבת על מין אי בלב אגם, ואני אומרת 'מין אי' כי הוא לא לגמרי מנותק מהיבשה אלא מחובר אליה במין מסדרון יבשתי צר שהופך את זה בעצם לחצי האי. ככל שהעיר מקסימה, היא גם מבלבלת מאד וכמעט עד הרגע שעזבנו אותה לא הצלחנו לעמוד על המבנה המדוייק שלה. האם מדובר באגם אחד? בשני אגמים נפרדים שהיא יושבת ביניהם? איפה עולים? איך יורדים? איך עוברים לגדה השניה? כאן כבר היינו? נראה מוכר, לא נראה מוכר. בקיצור, הרבה התברברויות, אבל כולן נפלאות. כל טעות בניווט גילתה לנו זוויות חדשות של העיר. ומכל זווית - המראה נהדר:

קסטוריה

5

 

7

 

10

באגם יש סירות דייגים והמראה קסום:

9

אם מצלמים קצת קרוב יותר לגדה, המראה של האגם עם הירוקת הוא קצת פחות חינני, אבל לא נהיה קטנוניים. אף אחד לא אמר לנו לפשפש בפינות האפלות, צריך להסתכל בגדול, בכללי. 

8

הירוקת הזאת גורמת לתופעה מדהימה של מיליוני יתושים/ברחשים שנעים בלהקות ונראים כמו כתם שחור שזז באוויר. צפירת הרגעה - הם ממש לא עוקצים! לא חטפנו אפילו עקיצה אחת. אבל הם די מטרד לעין. כל המקומות מרושתים היטב, ברשתות צפופות שנסגרות עם קפיץ. כל דלת וכל חלון, בכל מקום. היתושים/ברחשים נדבקים לרשת מהצד החיצוני וממש 'מחשיכים' את המקום עם הענן השחור שלהם. גם על שמשת המכונית הם מצטברים ורק הפעלת המגבים מסלקת אותם. יכול להיות שמדובר בעונה מסויימת של השנה, אין לי מושג, אבל כאמור המפגע הוא רק ברמה של השתאות על התופעה, אין ממש נפגעים. באמצע האגם - אין שום ירוקת והכל נראה מקסים:

12

לקסטוריה יש עבר יהודי עשיר, אפשר לקרוא על זה בויקיפדיה. אני רק אספר שהעיר הזאת היתה בעבר, ובמידה מסויימת גם היום, מרכז עולמי לפרוונות. מסביב לאגם חיה לפני שנים רבות אוכלוסיה ענקית של חיות מהסוג שנקרא בונה (Beaver). החיה הזאת פרוותית מאד, והפרווה היתה מאד מבוקשת  בתעשיית המעילים. אחרי גירוש ספרד ובמהלך המאות הבאות הגיעו לעיר יהודים רבים שעסקו במסחר, והשתלבו מהר בתעשיית הפרוונות של העיר. אלה שלא כל כך חובבי יהודים - אני בכוונה לא כותבת אנטישמים - טוענים שהיהודים השתלבו יותר מדי טוב, כי כשהיהודים עושים משהו - הם כמובן לוקחים אותו עד הקצה. וזה מה שהם עשות לפרוות. בחריצותם כי רבה ובכישורי המסחר המעולים שלהם, הם הצליחו להכחיד את כל אוכלוסיית הבונים, עד שלא נשאר עוד מה לייצר.

אלא שמאחר וכל המפעלים כבר קיימים, עם כל המכונות והידע והנסיון,  התעשייה לא נפסקה לגמרי, אלא עשתה הסבה לפרוות סינטטיות. יכול להיות שגם ההתנגדות העולמית של ארגונים להגנה על בעלי חיים ולהפסקת השימוש בפרוותם לצרכי אופנה תרמה גם היא למהפך הזה. בכל אופן עדיין היום, כשעוברים ברחובותיה של קסטוריה, אפשר לראות הרבה שלטים  על חנויות ומפעלים לייצור ומכירה של מעילי פרווה.

יהודים כבר לא נשארו בקסטוריה, כך שמענו מכמה אנשים שדיברנו אתם. כולם יודעים מה הנאצים עשו ליהדות יוון ובכלל, קהילות שלמות  נלקחו לתאי הגזים ומעט השורדים  התפזרו בעולם או עלו לישראל.  נהג מונית אתו נסענו  בקסטוריה הצביע לנו על שלט של חנות סגורה ברחוב הראשי של העיר ואמר הנה, הנה חנות של יהודי,  היה מאד מאד עשיר, השם שלו אשר. שאלנו אם הוא  או משפחתו עדיין חיים שם, והנהג לא ידע להגיד בבטחון. נדמה לו שלא. 

מלון פילוקסניה

כשבאתי לבחור לנו מלון בקסטוריה, התלבטתי הרבה בין מספר בתי מלון מומלצים. על המלון שבסופו של דבר בחרתי נכתב באינטרנט שהוא 'המלון הכי טוב שיכול להיות, בתנאי שתצליחו למצוא אותו'. מ'זתומרת? מסתבר שהדרך להגיע אליו היא מסובכת מאד, ושום GPS לא מכיר את הכתובת. אני תמיד קוראת את ההמלצות בטריפ-אדוייזר לפני שאני מזמינה מלונות, והתלונה הזאת על הקושי למצוא את המלון בין הסימטאות הצרות, חזרה על עצמה שוב ושוב. בהתייעצות עם חלק מהחברים בקבוצה הוחלט שלא ניתן לזה לרפות את ידינו, להפך, ניקח את זה כאתגר. העיקר, קיווינו, שכשנמצא את המלון  - הוא באמת יהיה שווה את המאמץ. 

כשהגענו לקסטוריה והתחלנו לחפש את המלון, הבנו בדיוק למה התכוונו המתלוננים. נובי שלנו לקחה אותנו במעגלים בלתי אפשריים, וראינו שקסטוריה היא לא יעד חזק שלה, אז כיבינו אותה, והתחלנו לשאול עוברים ושבים, שגם הם סובבו אותנו ימינה ושמאלה ולמעלה למטה - והכל ברחובות צרים בין בתים צפופים, עם המון רחובות חד-סיטריים ועיקולים בלתי אפשריים לאוטו גדול כמו שלנו.

בסוף מצאנו אותו, וכן, המלון היה שווה. המיקום שלו, על הגובה, השקיף על כל הנוף של העיר. אם רוצים לרדת ממנו ברגל אל שפת האגם, צריך לחמם את שרירי הרגליים ולהתחיל לרדת בעשרות מדרגות, בשבילים צרים בין הבתים. מילא לרדת, אבל לעלות בחזרה? 

6

כך הוא נראה המלון שלנו, פילוקסניה שמו. זהו למעשה לא יותר מאשר בית מגורים רגיל שהוסב לצרכי תיירות. הוא בנוי בכמה מפלסים ויושב בתוך גן מטופח להפליא, כשבכל מקום פזורים שולחנות וכסאות להתרגעות והתחברות עם הטבע.

11

המלון כולו מוקפד ומצוחצח, ורוב החדרים שלו משקיפים לאגם. מסביב - הגינון מופלא, נראה לי שיש שם גנן במשרה מלאה. והכל כך כך נקי, עם תשומת לב לפרטים הקטנים. פשוט תענוג. 

3

 

כאן למשל פינת ישיבה בחלק האחורי של המלון, כשלמעשה כמעט מכל חדר יש יציאה לעבר איזו חתיכת גן עם פינת ישיבה:

 

2

 


לקראת נסיעה - מלון פילוקסניה, קסטוריה - FILOXENIA

פירוש המילה פילוקסניה הוא אהבת זרים, או במילים אחרות הכנסת אורחים. זה בדיוק מה שהמלון המקסים הזה עושה, מכניס אורחים. הבעלים נחמדים מאד, דוברים אנגלית טובה ועוזרים בכל מה שצריך.יש במלון רק 11 חדרים, אבל נהדרים, מרובם יש נוף אל האגם. הוא יושב בתוך גן מטופח, מלא בפינות ישיבה, באחת מהן ניתן לאכול (אם מזג האוויר מאפשר) את ארוחת הבוקר באוויר הצח ובתוך הצמחייה הנפלאה. המיקום שלו קצת קשה להגעה עם רכב כי הרחובות לא מסומנים ומכשירי הניווט מאד מתבלבלים בסימטאות, אבל זו לא משימה בלתי אפשרית. המאמץ שווה. שילמנו 45 יורו לחדר זוגי כולל ארוחת בוקר ו-60 יורו לחדר לשלושה.

 

התארגנו לנו בחדרים, וקדימה - לצאת לתור את העיר, ועל הדרך גם לאכול ארוחת צהריים כי הגיע הזמן...  עכשיו התחילה התלבטות - יוצאים שוב עם האוטו? אחרי הייסורים שהיו לנו כדי להגיע אל המלון? שוב נתברבר שעות? אם נלך ברגל, טווח הטיול יהיה מצומצם, ואנחנו  הרי רוצים להקיף את האגם. חייבים רכב. נכנסנו לאוטו וכולם נרתמו למשימה של לקיחת סימנים, קביעת ציוני דרך. בעמוד החשמל הזה פונים ימינה, ובשלט של החנות הזאת שמאלה, ואז בסוף הירידה ככה ובתחילת העלייה ככה. השארנו אחרינו נתיב מסומן, וזה עזר. כשחזרנו, הגענו כמו גדולים בלי להתבלבל. 

טיילנו עם האוטו מסביב לאגם, ואז מסביב לחצי השני שלו, זה שנמצא מעברה האחר של העיר. נכנסנו לשטחים החקלאיים  ולכפרים הקטנים, הכל  כל כך פסטורלי ויפה, מזג האוויר חמים ונעים וכולנו שמחים ונהנים עד הגג. אחרי שעשינו סובו האגם והקיפוהו, חזרנו לעיר ולטיילת וחיפשנו מסעדה  נחמדה לאכול בה. כרגיל, גילי עשתה בשבילנו את העבודה מצויין. היא עצרה ליד שני בחורים מקומיים ושאלה אותם איפה יש מסעדה טובה שיש לה גם נוף יפה. במקום להסביר, הבחור סימן לנו לנסוע אחריו. חשבנו שהנה אוטוטו מעבר לפינה יש מסעדה, אבל הוא לקח אותנו למרחק של כעשר דקות נסיעה, כשאנחנו שוברים את הראש מה הנדיבות הזאת, איזו מין הסברת פנים והכנסת אורחים! חלק מאתנו אמרו שהוא כנראה היה צריך לנסוע בכיוון הזה ממילא. אולי. אני מעדיפה לדבוק באפשרות הראשונה. בכל אופן, הוא הוביל אותנו למקום נהדר. מסעדה טרנדית כזאת, מלאה צעירים ועם מנות אוכל שלא היו מביישות שום שף תל אביבי, או ניו יורקי. המסעדה לא ממש על שפת האגם אלא מעבר לכביש, אבל הנוף הנשקף ממנה נהדר:

14

ישבנו במין מרפסת סגורה עם חלונות זכוכית והמקום היה שטוף שמש סתווית נעימה, הרגשנו כמו בחממה. המסעדה נקראת ALLOTINO , האוכל שלה הוא לא ממש יווני מסורתי אלא עם נגיעות מודרניות, אבל החומרים המקומיים הטיפוסיים נושאים חותמת יוונית. המנות גדולות ויפות, ומעל לכל טעימות. הטענה היחידה שיש לנו היא על כמויות שמן הזית המדהים שליווה כל מנה. האיכות מצויינת, אבל הכמות מפחידה. זה מה שקוראים 'הדיאטה הים-תיכונית'?

זו מנת הסגאנאקי שתמיד הקפדנו להזמין בכל מקום:

13

 

אלה סתם מקרונים עם גבינה, מנה סטנדרטית לחלוטין אבל שילוב הטעמים היה מופלא:

 

15

ייייההה, אלה הם הבייבי קלאמארי שאני אכלתי. ולא נודע כעונג הזה.

16

יעקב נשאר נאמן לשיפודים, כאילו הוא עדיין בשוק מחנה יהודה. מה לעשות, זה מה שהוא אוהב:

17

זה האנטיפסטי שלהם

18

כרובית מטוגנת:

19

אחחחחח איזה פלפלים קלויים, בשרניים ועסיסיים:

20

לא צילמנו את כל המנות, מספיקה הדגימה הזאת. 

 

חזרנו למלון, כאמור בלי להתבלבל, ישבנו קצת בגן ואחר כך נחנו בחדרים. אבל פתאום נהיה קצת משעמם. ואיך זה יתכן שעד עכשיו, אחרי 4-5 ימים ביוון, עדיין לא שמענו שום מוזיקה יוונית?  אמנם במונוסטיראקי, שוק הפשפשים של אתונה, עמית וגילי בילו שעה ארוכה בחנות מוזיקה ויצאו משם עם רכש של כמה וכמה דיסקים מצויינים, ואמנם הם התנגנו לנו כל הזמן בדיסק באוטו, אבל זה לא כמו לשמוע מוזיקה יוונית חיה. הדור הצעיר פצח במסע בירורים עם בעלי המלון, והסתבר שבכל העיר הזאת, בעונה הזאת, יש רק מקום אחד בו יש מוזיקה חיה. זו למעשה מסעדה שנקראת FAMILY,  עיקרה הוא האוכל, המוזיקה היא רק כדי למשוך קהל. יש להם זמרת, אמרו לנו, שמופיעה שם בשירה לאורך כל הערב. 
 מה יהיה, שוב אוכל? כולנו מפוצצים מהצהריים! אבל מה לא נעשה כדי לשמוע מוזיקה. 

 

ההסברים על ההגעה למסעדה היו מאד מסובכים ובעל המלון יעץ שנעשה את זה במוניות במקום לצאת שוב עם האוטו בחושך. קיבלנו את עצתו, הוא הזמין לנו מוניות ונסענו למסעדה. 

21

את האוכל היווני הבסיסי והטוב אי אפשר לקלקל. המסעדה היתה ממש בסדר גמור, האוכל טוב והמחירים סבירים, הזמנו אוכל למרות שלא היינו רעבים.

אבל הזמרת?  איזו נפילה. קטסטרופה! זייפנית ברמות על. ממש כאב לנו באוזן לשמוע את כל השירים היוונים המוכרים והאהובים - פשוט מפוספסים, עם חריקות צורמניות, חוסר יכולת להגיע לטונים המתאימים. כל פעם שהיא זייפה או בלעה את הקצה של השורה כי לא הצליחה להגיע לסולם הנכון או איך שקוראים לזה, אנחנו פשוט התכווצנו על הכסא עם העוויית הפנים בתנועה של כאב. דווקא הקלידן ונגן הבוזוקי היו מצויינים, אבל הם לא הצליחו להציל את המצב. ברחנו משם באמצע ההופעה, היה בלתי נסבל. 

כמה דקות לפני שהסתלקנו, הגיעה קבוצה של יוונים מבוגרים, נראה מין מועדון פנסיונרים כזה. הם התיישבו לאכול קודם, משאירים את המוזיקה להמשך הערב כנראה. אבל בשלב מסויים קמו כמה נשים לרקוד - רק נשים. הן רקדו נורא יפה, ריקודים אותנטיים - לא מודרניים. היה נחמד, אבל לא מספיק נחמד בשביל להמשיך ולסבול את הזמרת הנוראה. 

מערת הדרקון - קסטוריה

למחרת בבוקר אכלנו ארוחה נחמדה מאד במלון פילוקסניה - טוסטים ובורקסים עם גבינה, לחם טוב וחמאה וריבות. בלי ביצים ובלי ירקות, אבל זה לא חסר לנו, אנחנו לגמרי אבוסים מכמויות האוכל המצטברות של הימים האחרונים.

עשינו צ'ק אאוט מהיר ונסענו למערת הדרקון - מערת נטיפים נהדרת שנמצאת על שפת האגם, במרחק של כ-3 ק"מ ממרכז קסטוריה. המערה התגלתה  לגמרי במקרה רק בשנת 1993 על ידי כמה נערים שובבים מהסביבה. עד לפני כשנתיים, הכניסה היתה חינם אבל ברגע שהחליטו להפוך אותה לאתר תיירותי - היו חייבים לכסות את ההשקעה של פתיחת חללים ויציקת מסלולי הליכה ומעקות בטחון ותאורה וכו', וכעת דמי הכניסה הם 6 יורו לאדם. כרטיס הכניסה כולל הדרכה באנגלית וביוונית, ובכניסה מחלקים ברושור עם הסברים על המערה - תאמינו או לא - יש גם ברושור בעברית. 

המערה קטנה וקלה לתיור, הביקור בפנים אורך כחצי שעה, החלק הפתוח לקהל הוא בערך 300 מטר.  יש במערה נטיפים וזקיפים ממש מדהימים שגילם מוערך בכ-6 מיליון שנים. 

1

 

היתרון של המערה הוא בקומפקטיות שלה - רואים הרבה בזמן קצר ולא צריך ללכת יותר מדי. הטמפרטורה בפנים קבועה לאורך כל השנה - 16-18 מעלות בלי קשר למה קורה בחוץ. לא כל המערה פתוחה לקהל, אבל הם עובדים על פתיחת חללים נוספים. 

נהנינו מאד והסיור במערה היה סיום מוצלח לביקור הקצר בקסטוריה.  הדרך קוראת לנו הלאה, ואנחנו יוצאים בכיוון לכפרי הזאגוריה-חוריה  (Zagorochoria). 

 

לפרק הבא - כפרי הזאגוריה  /  לפרק הקודם - מצובון  /  לכל פרקי המסע ליוון

 

תגיות: יוון, אתונה, פיראוס, חצי האי פיליון, פורטאריה, מקריניצה, איוס יואניס, חורפטו, מטאורה, המנזרים התלויים, מצובון, קסטוריה, כפרי הזאגורה, מיקרו פאפיגו, מגאלו פאפיגו, קניון ויקוס, אריסטי, יאנינה, יואנינה,  זאגוריה

 

 
חיפוש באתר או ברשת