רגע לפני שממשיכים למטאורה - אנחנו נפרדים מחצי האי פיליון
אחרי ארוחת בוקר נינוחה מאד במלון של אליאנה ומאריה, ואחרי שחלק מאתנו הספיקו כבר לרדת לחוף הים ולסיבוב בטיילת ובחנויות של הכפר, התארגנו ליציאה. נשארו עוד כמה מקומות בפיליון שרצינו לבקר בהם בדרך החוצה, מביניהם אזכיר רק את הכפר מיליאס (Milies). הדרך אליו די קשה, את כל הפיתולים בהם ירדנו אתמול - צריך עכשיו לעלות וזה לא פשוט, צריך לקחת סיבובים חדים בעליה. מזלנו שאלכס נהג כל כך מיומן. מתוך נימוס הצעתי לו תמיד להחליף אותו, כדי שלא כל הנהיגה תיפול עליו (אפשר היה לרשום רק שני נהגים בהשכרת הרכב הזאת) ודווקא בקטעים הקשים של הדרך הוא כאילו התרצה והסכים שאחליף אותו, צוחק עלי. נו בואי נראה אותך עכשיו נוהגת....
לא, לא, לא, תשכח ששאלתי. אני כבר לא רוצה להחליף אותך.
זוהי הפלטיאה הנהדרת של הכפר מיליאס:
ממש בכיכר יש כנסייה יפה עם הרבה פרסקו על הקירות והמון איקונות וציורים מעניינים. ומעבר לכביש יש מוזיאון פולקלור שמציג את כל התלבושות האופייניות לאיזור. הכניסה למוזיאון חינם. כמובן שיש בכיכר את בית הקפה הבלתי נמנע (רואים בתמונה את שולחנותיו) ומסביב פזורות כמה חנויות מכולות/ירקניות/ מזכרות וכו'. קנינו קצת פירות וירקות שיהיה לנו מה ללנשנש בהמשך הדרך. למי שמגיע לשם - לא לוותר על תפוחי העץ המדהימים.
אגב, הכפר מיליאס הוא נקודה חשובה בפיליון כיוון שממנו יוצאת רכבת הקיטור שעושה סיבוב מקסים בחצי האי. אנחנו לא עלינו עליה, אבל זו נסיעה מומלצת מאד, כדאי לעשות חיפוש באינטרנט לגבי המסלול והפרטים.
ביקרנו גם בכפר ויזיטצה, אבל אין שום דבר מיוחד לספר על הויזיט הזה, הוא ממש שיכפול של הרבה כפרים אחרים בלי ייחוד בולט לעין. ובכל מקרה, שעת הצהריים התקרבה, ובראש כבר רצו לנו תמונות של מסעדת הציפורה שמחכה לנו בעיר הסמוכה וולוס.
וולוס - Volos
העיר וולוס מצטלמת נפלא ממרומי ההר בפיליון, (אפשר לראות אותה בפרק הקודם בתמונות הנוף שצילמנו במקריניצה), אבל מאחר והיא עיר המחוז והמרכז המסחרי והתעשייתי של כל האיזור, היא אפורה למדי ואין בה ממש חן לתיירים. רוב התיירים שבכל זאת מגיעים אליה, באים בעיקר בגלל מסעדות מאכלי הים שלה. לאורך החוף ובאיזור הנמל פזורות מסעדות רבות, חלקן הגדול נופל בקטגוריה של מלת"ר - מלכודת תיירים, רצוי להתרחק מהם ולחפש מקומות יותר עממיים, שם אפשר להנות מאוכל אותנטי ובמחירים אמיתיים.
אנחנו קיבלנו המלצה מבעלת המלון במקריניצה על מקום מצויין שחביב בעיקר על המקומיים. זה בדיוק מסוג המקומות שאנחנו אוהבים לאכול בהם, שמו פאפאדיס (Papadis) והוא למעשה לא מסעדה אלא משהו שנקרא 'ציפורה' - Tsipoura. הציפורה היא לא מסעדה שבנויה על אוכל, אלא על שתייה. אנשים באים להיטיב לבם באוזו, והאוכל הוא רק הביי-פרודקט. ליד המשקה אפשר להזמין עשרות מאזטים ולכל ציפורה יש את ההתמחות שלה ואת מספר המנות שמפארות את התפריט שלה. שמענו על ציפורות שיש להן למעלה מ-100 סוגי מאזטים שונים.
מסעדת פאפאדיס נמצאת כמאה מטר מחוף הים, וסמוך אליה יש מגרש חניה גדול בתשלום. די, גמרנו עם הכפרים הקטנים בהם אפשר לחנות חופשי. חזרנו לעיר גדולה, וכמו בכל הערים הגדולות - חניה היא ממש בעייה.
אני לא ארחיב את הדיבור על האוכל כדי שלא יצא לנו שם של גרגרנים חסרי תקנה. רק אספר שבתוך דקות השולחן התמלא במאזטים - בוחרים אותם מתוך דף תפריט שהמלצר נותן, עם פירוט של עשרות מנות, ואנחנו צריכים לסמן וי במשבצת של מה שאנחנו רוצים. המנות יוצאות מהמטבח בשיטה של סרט נע, בזרירות וביעילות. המקום מפוצץ, אין כסא אחד פנוי, הכל מתקתק במהירות וגם הצלחות מתרוקנות בקצב מדהים, הכל כל כך טעים. מבין כל המבחר שהזמנו - הקרוקטים של בשר סרטנים והבייבי קלמארי השלמים היו שתי מנות יוצאות מגדר הרגיל. רק המחשבה עליהן עכשיו כבר מפעילה את בלוטות הרוק שלי על אף המרחק בזמן ובגיאוגרפיה.
מטאורה - המנזרים התלויים
בשעות אחר הצהריים המוקדמות (קצת לפני השקיעה) נסענו לכיוון מטאורה. חלפנו על פני כפרים ועיירות, כשמלמעלה מלווים אותנו שמיים צבעוניים במיוחד:
ואז, בשלב מסויים, ממלא את האופק המראה הזה - שצולם מתוך האוטו בנהיגה:
גושי הסלע הענקיים שמאפיינים את מטאורה. המפגש הראשוני אתם ממש מעורר התפעלות, ואלה שזו להם הפעם הראשונה התלהבו בלי לדעת שהקדימון הזה הוא רק קצה קצהו של מה שמחכה להם בהמשך. ליד כל סלע התעוררה דרישה לעצור, לעצור, לצלם. העין וגם המצלמה לא שובעות מתופעת הטבע המשונה הזאת:
קסטראקי
מי שמתכוון ללון באיזור המנזרים התלויים של מטאורה, יכול לבחור בין שתי אופציות לינה: העיירה קלמבאקה, או הכפר קסטראקי, שמבין השניים הוא הקרוב יותר להתחלת המסלול לביקור במנזרים. המרחק בין קלמבאקה לקסטראקי הוא רק 2 ק"מ, כך שזה לא ממש חשוב. אפשר לישון איפה שמוצאים דיל טוב ללינה, כי ממילא תצטרכו להיות בשני המקומות. אם תלונו בקסטראקי, בטח תרצו לבקר בקלמבאקה וההפך.
המלון שאנחנו בחרנו הוא בקסטראקי. הוא נקרא Zozas Rooms והוא ממש מצויין. הוא ממוקם ממש ממול לנוף המדהים של סלעי ענק (בינתיים בלי מנזרים עדיין).
יש בו גן פורח, מטופח ממש ביד אמן, עם המון תשומת לב לכל פרט:
תארו לכם מה זה "לאלף" את המטפס הזה לגדול בדיוק בצורה שתתאים לדלת הכניסה...
בתוך הגן הפורח הזה פזורים שולחנות וכסאות ממתכת צבועה לבן, הכל כל כך פסטורלי. ליד אחד מהם יושב בעל הבית, שקוע בקריאת ספר. לא היה נעים לנו להפריע לו את הסתלבט. אבל ההפרעה היתה קצרה: הכל היה מוכן בשבילנו, המפתחות לחדרים חיכו לנו ובלי הרבה ביורוקטריה או מילוי טפסים וכו', עלינו מיד לחדרים והבחור חזר לקרוא בספר שלו. 'כשתתארגנו', הוא אמר לנו, 'תבואו אלי לגינה ואני אסביר לכם כל מה שצריך לדעת על הביקור במטאורה'. וכך היה. הוא צייד אותנו בהרבה מידע ומפות, באנגלית טובה ובחביבות ובסבלנות. ברקע ראינו שתי נשים מבוגרות עמלניות מטפלות בכל מה שצריך - כנראה האמא והסבתא שלו, כך הן נראו. שתי מאמות כאלו לבושות שחורים, כולל מטפחת ראש שחורה. הוא המנהל, שר החוץ, והן מאחורי הקלעים.
לקראת נסיעה - Zozas Rooms, קסטראקי - מטאורה
|
|
מלון משפחתי של 15 חדרים, מרווחים ונוחים. המקום מטופח מאד הן בתוך הבית עצמו (תמונות, איקונות, חפצי אמנות שונים) והן בחוץ - בגינה הפורחת מלאת העציצים. לרוב החדרים יש מרפסת עם נוף מהמם. יש מיזוג אוויר, אין אינטרנט אלחוטי (אולי בינתיים שמו, לנו לא היה). המחיר כולל ארוחת בוקר - 35 יורו לחדר זוגי, 40 יורו לחדר לשלושה. הזמנות דרך בוקינג.קום.
|
.
מאחר ונשארה עוד טיפ-טיפת אור לפני שהשמש תשקע לגמרי, ניצלנו את השעה הקרובה לסיבוב קצר בכפר קסטראקי, כדי שלמחרת נוכל לצאת ישר למנזרים מבלי להתעכב לבקר בכפר. צילמנו את סלעי הענק מכל מיני זוויות:
וכאן יותר מקרוב כדי להעריך את גודל ועוצמת האבן:
בין הסלעים - בתי מגורים. אנשים חיים בצל הצוקים האלה כאילו זה הדבר הכי טבעי ונורמלי בעולם. מעניין אם הם יודעים או מעריכים שהם חיים בתוך תופעת טבע כל כך מופלאה, או שאולי הם חושבים שככה זה בכל מקום?
והשטרונגול הבודד הזה - איך הוא עומד לו ככה בלי להתמוטט? רוח חזקה לא יכולה להעיף אותו?
והאנשים שחיים לרגליו - לא מפחדים שיום אחד הוא יצנח להם על הגג?
זה מראה כללי של הכפר קסטראקי, מקום פשוט מקסים. מלא שלווה והוד, כל הבתים עטויי ירק ומטופחים להפליא, ותפאורת הקבע היא הצוקים הנהדרים האלה:
יש מעט חנויות, מבנים ציבוריים, כיכרות וגני שעשועים:
וכל בית שני הוא מלון או חדרים להשכרה. הכפר כולו מתפרנס מתופעת הטבע שבצילה הוא שוכן:
כשהרעב התחיל להכות בנו שוב (נו, הגיע הזמן לארוחת ערב!) התלבטנו בין אחת המסעדות בכפר, לבין סופלאקי ברחוב הראשי של קלמבאקה. הסופלאקי ניצח. נסענו את 2 הק"מ לקלמבאקה וניסינו למצוא חניה לאורך הרחוב הראשי, שדומה להרבה רחובות ראשיים של הרבה עיירות קטנות ברחבי העולם. זה מראה אופייני של קלמבאקה, מראה עירוני רגיל, אבל התפאורה תמיד ברקע:
הרחוב הראשי הזה הוא מודרני לחלוטין ויש בו חנויות בגדים, חנויות לפלאפונים וציוד דיגיטלי, חנויות צעצועים, כמה מסעדות ובתי קפה, והרבה-הרבה-הרבה חנויות של מיני מתיקה ומאפים, מין קונדיטוריות כאלו. נראה לי שיש יותר חנויות מתוקים מאשר תושבים בקלמבאקה. מי אוכל את כל המתוק הזה?
אנחנו חיפשנו אוכל, וכרגיל - גילי לא הסכימה להתפשר על פחות מהטוב ביותר. היא שילבה את זה עם אהבה אחרת שלה, שהיא שיחה עם המקומיים, וכך השיגה בשבילנו את השם של הסופלאקייה הכי הכי טובה ברחוב. אין לה שם, או לפחות אני לא זוכרת שהיה שם, פשוט נתנו לנו הנחיות איך להגיע ועל יד מה זה נמצא. חבל שאני לא יכולה לתת המלצה מכוונת כי היא באמת היתה מצויינת. אבל למחרת דגמנו עוד סופלאקי במקום אחר וגם הוא היה מצויין, אז נראה לי שאין נפילות בסופלאקי של קלמבאקה, כולם טובים. מחיר הסופלאקי הוא 1.50 יורו למנה, ויש להם כל מיני דילים מפורטים על שלט גדול כמו במקדונלד. 1 סופלאקי,+1 שתייה = כך וכך. 2 סופלאקי + 1 שתייה = מחיר קצת יותר טוב וכך הלאה. מי שיודע שאחד לא מספיק לו, כדאי מראש ללכת על דיל יותר גדול סטייל Super-size-me.
חוץ מלאכול ואולי לקנח במשהו מתוק מהמגדניות הרבות של הרחוב, אין מה לעשות בקלמבאקה בלילה. חזרנו למלון לשינת לילה טובה, ונהנינו מהחדרים המצויינים והמטופחים.
סוף סוף מנזרי מטאורה
למחרת בבוקר יצאנו לסיבוב במנזרים התלויים. המסלול מאד מסודר ומאורגן, יש מפות מפורטות עם אינפורמציה על כל אחד מהמנזרים, ניתן לקבל את המפה במקום הלינה. בעל המלון שלנו יעץ לנו לא לנסוע לפי המפה, אלא לבקר במנזרים לפי סדר חשיבותם, גם אם זה אומר שגיאוגרפית נצטרך קצת לזגזג. בטיפשותנו - לא שמענו בקולו, והחלטנו לנסוע לפי המסלול של המפה, יותר קל לעקוב וכך חשבנו שנראה את הכל ולא נחמיץ כלום. בפועל - אחרי 2-3-4 מנזרים זה נמאס, וכך יוצא שדווקא המנזר הכי יפה שנמצא אחרון במסלול מקבל אותנו ממש חסרי כוח וחשק. אני ממליצה למי שמתכוון לבקר - לעשות עבודת הכנה, לסמן לעצמו 3 מנזרים שמעניינים אותו ולהתמקד בהם. בלאו הכי הדבר הכי יפה בכל העסק זה להשקיף עליהם מבחוץ. מבפנים מספיק לבקר בשניים שלושה.
דמי הכניסה לכל מנזר הם 2 יורו לאדם. לרובם צריך לטפס בהרבה מדרגות. יש רק מנזר אחד שאליו קל מאד להגיע כי ממגרש החניה יוצא גשר קצר שמכניס אתכם ישר לתוך המנזר.
האתר מושך אליו המוני תיירים, וזה כשאנחנו בכלל לא בעונה. אני רק מתארת לי מה קורה כאן בעונה הבוערת. עשרות אוטובוסים פרקו קבוצות קבוצות במגרשי החנייה, ובמקומות מסויימים ממש נדחקנו כתף אל כתף עם תיירים מכל הלאומים והלשונות. בשביל רובם זו היתה לא רק חווייה תיירותית אלא ממש חווייה דתית. בכל מקרה, על אף הדוחק והמוני האדם, זו חווייה שאסור להחמיץ אותה, והכי טוב לתת לתמונות לדבר.
לזה מתכוונים כשאומרים מנזר תלוי:
בתמונה הבאה שצולמה מרחוק, חדי העין יוכלו אולי להבחין במנזר בנוי על הסלע המרכזי. לא כדאי להתאמץ מדי, התמונה שאחריה תהיה תקריב:
זה המנזר שראינו מרחוק:
הנוף מסביב ממש עוצר נשימה, כמו נוף של סרט מדע בדיוני:
וכשרואים נוף כזה, האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש היא של מגרש שעשועים גדול של הטבע, איפה שכוחות איתנים באים לשחק ומותירים אחריהם עקבות:
איזו השתלבות מדהימה של הבנייה עם הסלע:
בחלק מן המנזרים, שעכשיו כמובן הותאמו לביקורי תיירים (פרנסה נכבדת מדמי הכניסה) ניתן לראות את אמצעי השינוע שהיו נהוגים בעבר. כאן למשל סלסלה עם חבל וגלגלת שמשמשת להובלת עצים, אבל בעבר בהחלט שימשה את הנזירים עצמם.
וכאן אפשר לראות את סולם החבלים שעד לא לפני הרבה שנים היה לגמרי בשימוש:
היום כמובן שיש אמצעים יותר מודרניים, כאן למשל רואים בתמונה רכבל קטן שנמתח בין הכביש למנזר. לדעתי הוא משמש רק להובלת משאות ולא פתוח לשימוש של תיירים:
בתמונה הבאה אפשר לראות את גרם המדרגות שמוביל אל המנזר, ושוב חדי העין יוכלו להבחין בדמויות של אנשים עולים ויורדים. סליחה שאני מאתגרת אתכם כל כך, אבל זה כלום לעומת העלייה והירידה בפועל:
וכדי שאף אחד לא יוכל להאשים אותי שהשתמטתי מהטיפוס, הנה עדות חותכת שהגעתי עד למעלה:
אלה שחיים כאן לרגלי המנזר כנראה כבר לא כל כך מתפעלים מהמיקום יוצא הדופן של ביתם. את הריגושים שלהם הם מחפשים כנראה בצלחת הלוויין:
זהו המנזר שאליו ניתן להגיע בהליכה קצרה ממגרש החניה. לצערי לא זוכרת את שמו, ומאחר וממילא מי שמתכנן טיול למטאורה יצטרך לעשות שיעורי בית מוקפדים, אני אשאיר לכם למצוא את שם המנזר.
זה המראה של קלמבאקה ממרומי המנזרים:
וזו תמונת תקריב אחרונה, רק כדי להראות שוב את החיבור המושלם בין הסלע לבין המנזר הבנוי עליו:
בקיצור, מטאורה - חוויית חובה למי שמבקר ביוון, ביבשת. לא לדלג. לא סתם אונסקו כללה את המקום בין אתרי המורשת העולמיים שלה.
אנחנו סיימנו את כל הסיבוב בערך בחצי יום, אבל זה בגלל שצינזרנו וביקרנו רק בארבעה מנזרים. לטעמנו זה היה די והותר, אבל מי שרוצה יכול לבלות שם בשקט יום שלם ואולי אף יותר.
נפרדנו מהנוף המדהים והמשכנו בנסיעה ליעדנו הבא - הכפר מצובון.
לפרק הבא - מצובון / לפרק הקודם חצי האי פיליון / לכל פרקי המסע ליוון
תגיות: יוון, אתונה, פיראוס, חצי האי פיליון, פורטאריה, מקריניצה, איוס יואניס, חורפטו, מטאורה, המנזרים התלויים, מצובון, קסטוריה, כפרי הזאגורה, מיקרו פאפיגו, מגאלו פאפיגו, קניון ויקוס, אריסטי, יאנינה, יואנינה, זאגוריה, Tsipoura, Volos, וולוס, קסטראקי, קלמבאקה
תגובות